א: התפּוח    🔗

וזאת היא גנת הצדיק, שיחי' – של נעליך, אברך!

אדמת קודש הגנה. אילן נושׂא מחטים, אילן סרק; והעץ הלז היה עץ עושׂה פרי – תפוח!

ונשׂא העץ עטרת זהב: תפוחים של זהב היו לו כאגסים, וריחם היה נודף כאפרסמון, – תאוָה לעינים.

והצדיק, שיחי‘, היה אוכל מהם לקנוּח-סעודה. והיה שולח מהם להמקורבים ל“שהחיינו”. והנכד, שיחי’ ויחי', היה משתמש מהם לדגלו לשׂמחת-תורה.

ועמד העץ, כשהוא עומד עכשיו, סמוך לגדר. ועטרתו, עטרת הזהב, יוצאת לרשות הרבים. והתינוקות של בית רבן עוברים ושבים בחוץ, והתפוח – פרי עץ הדר, תאוָה לעינים, והם חוטפים ונתקלים, רחמנא ליצלן…

הולכים ושבים מן “החדר”: הגדולים חוטפים בידים, הקטנים רוקדים וחוטפים, עולים על הגדר וטורפים, ועוברים על “לא תגנוב”…

ונתפרסם הענין. והיו המקורבים מסיחים בזה על השולחן. ושמע הצדיק ונרתח… גלגול פינחס, כידוע.

– גונבים?

אבל התינוקות אינם בני עונשין. וניחם, שיחי', ואמר:

– מפקיר!

ונחה דעתם של המסובין לפי שעה; אך הענין חזר וניעור…

פעם אחת, איני זוכר את היום ואת השעה, ויצא, שיחי‘, על המעקה ואני אחריו בחשאי, כדרכי, שמא יבקש דבר מה, והשעה היתה שעת עצבות, כל העולם כולו היה טובע בעצבות. היו מסיחים בגזרות רעות שעתידות להתרגש, ועוד. שעת צרה. והוא, שיחי’, תפושׂ בשׂרעפיו, וכמדומה לי, שהוא מסתכל ואינו רואה כלום. מי יודע היכן היה… ופניו הולכים ומשתנים, פעם דחילא ורחימא, ופעם חוצפא כלפי שמיא, כדרכו. ושם עומד תינוק על הגדר, כותונתו, במחילה, מאחוריו, והיצר הרע בעינים הקטנות דולק ודולק… ואוחז התינוק בענף, ורוצה להורידו ולקטוף ואינו יכול. ורועדת הגדר תחת התינוק, ממש סכנת נפשות.

צעקתי.

ושמע, שיחי', והסב עיניו וראה, ונתן עיניו בו – –

כלומר, בהאילן. התינוק, כנ"ל, לאו בר עונשין הוא… ודי! כמו שאתה רואה – אילן סרק…

ובסוד אגיד לך, הן אני ישן בהסוכה הישנה… (הסוכה הישנה–מעשׂיה בפני עצמה), אבל שומע אני בכל לילה ולילה, שהעץ בוכה, ממש בוכה…

על מה הוא בוכה?

אין אוכל מפריוֹ, אין מברך עליו.

 

ב: הסוכה    🔗

והגנה עם הבית, והגבעה, וכל הכּכּר – כל מלוא עיניך, הוא חלק קטן מנחלת הגראף… אותו הגראף היה גבר אלים. ידו בכול ויד כול בו. מלחמה בינו ובין שכניו המיוחסים האצילים… ואחר כך, כשעבר מן העולם, התקוטטו היורשים הקרובים, בנים ובנות לא הניח אחריו, ונמכרה הנחלה חלקים-חלקים…

אבל הנה הסוכה.

מעלין בקודש: בהסוכה הזאת היה נח הגראף בימות הקיץ כחום היום. פה היה מקבּל שליחים מארבע פנות העולם, שומע ידיעות וחדשות, ונותן צו למשרתיו עושׂי רצונו. ועל הקירות היו תלויים כל מיני כלי-זיִן שבעולם. ואחר כך היתה לסוכת התבודדות של הצדיק שיחי', לסוכת מלחמה עם היצר הרע והסטרא אחרא… והכלי-זיִן? – החוק לישׂראל, הזוהר הקדוש…

ואם, חס ושלום, ימים רעים באים, גזירות עתידות להתחדש, שׂונאי ישׂראל חורשים מזמות להרע – אי אפשר לכחד, לא אלמן ישׂראל, הכול מזדיינים ועומדים בפרץ. אבל הוא, שיחי', נכנס תיכף ומיד בעובי הקורה. אצלו תיכף ומיד מסירות נפש. תיכף הוא נכנס לסוכתו ואומר: אינני זז מכאן עד שיתפזרו העננים…

ומה הוא עושׂה? יושב ומקטיר, יושב ומקטיר.

וענן הקטורת מסתבך ועולה, וככוכבים בלילות דולקות עיניו הקדושות מתוך הענן, ושׂפתיו נעות, והוא מעתיר ומפציר… ולפעמים – חוצפא כלפי שמיא: אינני זז מכאן, איני מניח תפילין, איני טועם בשבת…

ופעם אחת, כשהתאספו שׂרי המלכות לגזור גזירות על שׂונאי ציון, פּוּנקטי“ן בלע”ז, ואימה חשכה נפלה על צוררי היהודים… מה עשׂו הגדולים? מה היו יכולים לעשׂות? הקהילו אסיפות, השמיעו על השקלים, גזרו תענית צבּוּר אחרי תענית צבּור, חפּשׂו חטאים… וכשהקטרוג לא נח, שלחו שליח מיוחד אל קברו של ר' שמעון בר יוחאי… ולא אסתייעא מילתא, השליח נפטר, ויש אומרים נהרג בצפת…

ואומרים שכל השׂרים, מכל השבעים אומות, והשׂר של יוָן, כדרכו, בראש, עשׂו יד אחת – להשמיד ולהרוג.

והוא, שיחי', הולך כדרכו ביחידות: יושב הוא ומקטיר, יושב ומקטיר…

ומארבע פנות העולם באות שמועות רעות ונוראות, חרדה ופלצות ממש… בעיר פלונית קרעו את הערובין, באחרות נסגרו החדרים, ותינוקות של בית רבן נפוצו בשוָקים ורחובות, שם נחתם המקווה, וכל הנשים טמאות, רחמנא ליצלן… ובעיר המלכות, מסַפּרים, שׂוֹרפים ש"ס בפומבי…

ויהי ביום השלישי, רואה הצדיק שכלו כל הקיצין ויד הסטרא אחרא, רחמנא ליצלן, תקיפה, ונפלה עליו חולשות, ותרדמה מתוך אפיסת הכוחות, רחמנא ליצלן, קופצת עליו, ויודע הוא, שאם יסגור עיניו, תנתן רשות למשחית, העולם יהיה הפקר, חס ושלום…

מה עשׂה?

קפץ וקרע את החלון, וצעק בכל כוחו לחוץ: עצים ואילנות, הבו לי כוח! תנו עוז, דשאים ועשׂבים!…

ונתנו! ועמד בתקפו וגבורתו…

והיתה השנה שנת בצורת, רחמנא ליצלן! הריחַים עמדו, הסוחרים התבלבלו, ונשארה הבהמה בלי מרעה, ואין פרי ל“שהחיינו” – –

אבל הפּוּנקטי"ן לא נתקיימו: החדרים–חדרים, המקוָאות–מקוָאות, השומע אתה את הקולות מבית-המדרש? בני ישׂראל יושבים ועוסקים בתורה…

 

ג: חוש הריח שלו    🔗

ופעם אחת, כשפרצה המחלוקת – בשביל מה, איני רוצה לספּר; הכול יודעין, – קפץ מן הצד שכנגדו חד דמן חבריא, שמואל שוחט שמו, ואכל קורצא, כנהוג…

מה טיבה של המסירה? הוא, שיחי', מתנהג בשׂררה, מושל בכפה, ומורד במלכות… ועוד, ועוד, אין לשער, ואין לספר. והעיקר – שהוא יושב על כסא בן דוד, כידוע…

ועוף השמים הוליך את הקול, שישנה מסירה, ואותו שמואל שוחט נעלם… מה סברו אנשי שלומנו? שהוא, שיחי', הענישוֹ, עשׂה אותו גל של עצמות, השליכו לכף הקלע, למדבריות… הממנו יפּלא דבר? ושקטו על מכונם. “כן יאבדו” – אמרו. מסתמא תפתח הארץ את פּיה ותבלע את כל עדתו של קורח…

ולפתע פתאום נפלה הדליקה: שומרים מקיפים את הבית, מתפרצים לבוא… אבל, תהילה לאל, הוא, שיחי', נמלט באורח-פלא בעד החלון. פשוט, השומרים הוכו בסנוורים…

ונתחייב, שיחי', חובת גלות, והיה, השם ישמרנו, נע-ונד מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, ובכל מקום בואו מצא שׂונאים אורבים לנפשו… בקצוּר: יד הסטרא-אחרא על העליונה…

ובא, שיחי‘, פעם אחת, בחצות ליל סגררי, אל עיירה, איני זוכר את שמה; איני רוצה להזכיר את שמה… והוא הולך מבית לבית ואינו יודע באיזה חלון לדפוק. ונד הוא, שיחי’, מתריס לתריס, מדלת לדלת… הבתים בתי יהודים… אבל – של אילו יהודים? תהילה לאל, מבעד תריס אחד בוקעת ועולה אל אזניו תפילת חצות, והקול, מכיר הוא תיכף ומיד, הוא קול משלנו, חצות שלנו, חצות דולקת. וחיתה נפשו – והוא דופק.

ובדפקו, נדם הקול מבפנים; אין קול ואין קשב עוד. אבל אין פותח. אימה חשכה נפלה על אנשי הבית. ליל חושך ואפלה, גשם סוחף, כאילו מבול יורד לעולם, והעיירה רחוקה מן הישוב. בכל מכול כול – שני ירידים, ניסן ותשרי, ובשאר ימות השנה – מדבר. אין יוצא ואין בא. ומי ידפוק כחצות או בחצות הלילה? בלי ספק, גזלנים. כמעט נפשם יצאה מפחד.

אבל הוא, שיחי', צועק: יהודי, יהודי!

ואסתייעא מילתא, שתיכף הכירו את הקול ורצו בשׂמחה רבה אל הפתח, והידים רועדות משׂמחה ואינן מוצאות את המנעול… אבל סוף כל סוף פתחו. מהבלבול לא שמעו דבר וחצי דבר. והצדיק בא בצל קורתם. אין לשער את השׂמחה, אבל תיכף ומיד נהפכה לתוגה…

– החביאוני – אמר.

ולך נא והסתיר אותו, לבל יתגלה! שמן תורק, נודף הריח למרחקים! כעלות – עוד קודם זמן קריאת שמע – דופקים. באים ומכבדים אותו, שיחי', בסנדקאות…

סכנת נפשות – והוא מקבּל. אצלו מסירות-נפש – כלאחר יד. מילא, יכולים אתם לשער את סעודת המצוָה! אנשים וטף, מן המרא דאתרא עד הבלן. ולפניו, שיחי‘, שׂמו לשון. הוא, שיחי’, היה אוהב לשון ואוכל אותה צלויה או מבושלת… ואפשר שהיו דברים בגו. קצוּר הדברים, הוא, שיחי', רוצה לטעום. לוקח באצבע ורוצה להגיש לפיו, והחתיכה של הלשון נופלת מידו בחזרה לקערה. לוקח שנית, והחתיכה נופלת עוד הפעם, וקרא בקול (ושאגה לו כלביא):

– נבלה וטרפה!

מסתמא נעשׂה רעש; המרא דאתרא טועם, לומדים ומופלגים אוכלים. מובן מאליו, ששולחים אחר השוחט עם החלפים. והוברר הדבר: החלפים כמוריגים, והשוחט? – אותו שמואל!

 

ד: המשפט    🔗

ובגנת הצדיק מונחת אבן, ולמעלה על הגבעה, אצל החורבה של מצודת הגראף, מונחת גם כן אבן כזאת. אבנים תאומות, אף על פי שצורתם משונה. כסבור אתה, אברך, שזה הוא על פי מקרה? והאבנים פשוטות? – אצלנו אין פשטות כל עיקר.

כשעמדה המצודה על מכונה התנשׂא עליה מגדל, ממש עד לב השמים. ועל מעקה המגדל היה סובב יומם ולילה שומר, שמא תבוא, רחמנא ליצלן, חרב. ואם ראה איזה דבר חשוד, היה תוקע בחצוצרה, ונקבעו חיילות הגראף, הקוֹזאַקלי"ך, וקפצו על החומות… הכול כמו שכתוב ביחזקאל. הכול לקחו מאתנו.

ומעל להמעקה היה חדר קטן בראש המגדל,ושם, באותו החדר, גר מכשף, מין חוזה בכוכבים, שהחזיק הגראף. והיה המכשף יושב שם כל הלילה וחוזה בכוכבים. וכאור הבוקר היה יורד אל הגראף ומסַפּר לו מה מליל, מה חזה בכוכבים ומה נגזר עליו שם.

והגראף, כנהוג בימים ההם, היה גם השופט של הסביבה. כי נחלתו היא.

ובאו לפניו פעם אחת שני אחים, אינם-יהודים, אכּרים ערלים. והיה להם איזה סכסוך על אודות עסקי ירושה. והגראף יוצא למלחמה, כלי זינו עליו, והסוס אסור לרכוב עליו, ומחוסר פנאי שלח אותם להמכשף שישפוט אותם בשמו, וכאשר יגזור אומר כן יקום.

והמכשף אינו יכול לסרב: הגראף ציוָה. את הריב ישמע, אבל תנאי התנה עמהם, שלא יכזבו, ולא יעלימו שום דבר, ושיטענו על צד האמת… ובאם לאו, יעניש אותם.

והסכימו בעלי הדין והתחילו לטעון, ולטעון על צד האמת, מובל מאליו, אי-אפשר, ופיהם מכשילם והם מכזבים… והזהיר בהם אחת ושתים, ובפעם השלישית – אבל אי-אפשר להם לדבּר אמת! ונמלא עליהם חימה, ונפח באפיו, ונעשה רוח חזק, ואחז בהם וזרק אותם בעד החלון, ועפו באויר. והאחד היה עבה ונפל תיכף ומיד אצל המצודה; והשני היה קל ועף עד הגן ונפל אצל הבתים…

וכשקנה הוא, שיחי', אצל יורשי הגראף את החלק הזה מן הנחלה, אמר, שהוא יכול להחיות את המתים שהתאבנו, אבל אינו רוצה, לפי שהיו שׂונאי ישׂראל גמורים!…

 

ה: הקבר הריק    🔗

אבל איני רוצה להעלים מכם; ישנה גירסא אחרת… זהו מעשׂה נורא באמת; ומעשׂה נושן מהדורות הקודמים… הגראף עוד – בחיים חייתו, וידו בכול, תקיף ונלחם בשכניו הפריצים מסביב. מתנפל, שולח באש את הארמונות, תולה את האדונים על עצים, מאנס את הנשים שלהם… סכנת נפשות! ובהעיירה למטה היתה בת ישׂראל… אשת איש ומזרע קדושים… בעלה, בגן עדן תהא מנוחתו, היה אחד הגדולים באמת… בקצוּר: מנהיג הדור…

אבל אותה האשה היתה יפת תואר מאד, יפהפיה מהוללה, ופעם אחת ביומא דשוקא ראה אותה הגראף… מילא, כידוע לכם, אין אפיטרופוס… וגבר, שׂונאי ציון, היצר הרע, ונעשׂה מעשׂה רע…

מרתף היה יורד מהמצודה של הגראף למטה עד הגנה, עד הבתים, שישבו בהם משרתיו עושׂי רצונו – המכשף, הממונה על העופות ועל הכלבים, הראש של הקוֹזאַקלי"ך, שהיה מחריב בהם את העולם, וכדומה.

ובאותו המרתף היו חדרים, להסתתר בהם בשעת חרום, כשיתגבר האויב, ובאמצע המרתף, באחד החדרים, היו נפגשים…

בלילה, בלילה… הבעל הולך לחצות, והיא מתחמקת ויורדה מן המטה, לובשת את בגדי שבת ויום-טוב שלה, מתייפה בכל מיני תכשיטין, מתבשׂמת בכל מיני שמנים טובים ומתגנבת ויורדת אל המרתף, דרך הגן…

ובאותה השעה עוזב הגראף בלאט את היכלו ואת הקרואים, הממלאים את ההיכל תמיד, האוכלים ושותים ומחוללים לקול שיר וזמר, ויורד בחשאי לתוך המרתף מלמעלה. ובאמצע, כנ"ל, באחד החדרים, הם נפגשים, והוא מחבק ומנשק אותה, השם ישמרו וישמור את כל בנות ישׂראל…

ופעם אחת, בשעת חבּוּק ונשוּק, עלה על לבו להגיד לה: – רבקה’לי, רבקה’לי שלי (כך היה שמה), המירי את דתך.

ובת ישׂראל,אף-על-פי שחטאה, אינה רוצה בשום אופן, ואולי עד כאן נתּנה רשות למשחית – אינה רוצה. ואמר לה פעם, פעמים. ובפעם השלישית, כשהוא מפציר בה, והיא נפלה לרגליו, וביקשה ממנו רחמים, נתמלא פתאום, כדרך הפריצים, חימה, ועזבה לנפשה בוכיה ורץ בפשוּט ידים ורגלים, ורץ מן המרתף, ובצאתו משם תקע בקרן שלו, כי גבור ציד היה, והקרן תלויה תמיד על צוָארו, ונאספו תיכף המשרתים שלו, וציוָה לסגור תיכף ומיד באבנים גדולות את שני המבואות של המרתף ולאסור לו סוס. הסוס נאסר וקפץ על הסוס ורכב לו…

והמשרתים מסיעים אבנים… שלושה ימים ושלושה לילות היו שומעים מן המרתף: “שמע ישׂראל”.

וביום הרביעי, כששככה חמת הגרףא ברכבו, וכשהתחרט על המעשׂה הרע ושב על עקבו במרוצה, נפל הסוס תחתיו אצל המבוא של המערה, אך מן המרתף אין עוד קול ואין קשב…

ועל בית העלמין מצבה; גבוהה, האותיות מוזהבות: מגזע ישרים, משורש קדושים, אשת הרב, הגאון, הקדוש, מרת…

ובאים לקבר אבות, ומשתטחים על אותו הקבר, ומתפללים “אל מלא רחמים”, ומודדים את הקבר ומבקשים שהצדקת, בכל צרה שלא תבוא, תשתדל שם…

והקבר – ריק!