א 🔗
מעין ריח פּרפום עלה מסביבינו – מגידולי-השיטוֹת הנמוכים, או ה“מימוזה”, כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה. אלומת הפּז של החמה השוֹקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופיה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתם ארוכים ודקים. קצות-מרוֹמים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגונים נשתנו ממעוף עין אחד למשנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.
אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה“שיטות” הקטנות ועלי הצבָּר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, נטוי, לא אצילי כלל, ופנים גסים, עבים, מחוטטים וזרועים בועות לבנבנות, שמחמת חליוֹ לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל-תקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המבצר החרוב, ה“היסטורי”, אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נדמה קרוב, כל-כך קרוב…
זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משרטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קיצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זהרה, אדומה ולא עיפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות אשר אצל המושבה נתרקחו ממנו, נתרחקו וכהו.
– האילנות הללו… – הפסיק בן-לויתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.
– אה?..
– האילנות הללו, אומר אני… רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או “כתָּבות”, למצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: “מושבותינו!.. איזו בת-צחוק גלויה מתעלמת בעציהן הספוּרים ורוטטת”…
– ו“רוטטת”? – חזרתי במתכוון על מלה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על “הפילוסופיה של הטבע”: הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באֲפֵר-הטוֹן של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.
– הן; צמרותיהם… – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם… אימתי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה… הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי… לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום… חולות… חול…
– ומדוע, איפוא, הנך מטעים דוקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.
– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות… (יודע אתה, ה“קדיש” של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה…) הן, הערים הגדולות… שמעבר לים והלאה…
– ומילא?
– מילא!.. הערים הגדולות – ריבּוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם… מאות בשנים, מאות בשנים… בנו, צברו, הוסיפו… לכן? לכן איתן עמדתן… יש אחיזה לנולדים בהן… יש איזו גראנדיוֹזיוּת… זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפּארקים הנהדרים?
– נוּ?
– ופה… עניות-של-חיים מוכרחת… ישוב של כ"ה שנים… ושל איזו אנשים? חי… יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: “שאתּן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבוֹיָרה? אם לכך – נוח לו שלא נברא…”
עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.
– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות… – יותר נכון: חוזות – את… הסביבה הקרובה, העיקרית… נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות… ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב… אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות… ולבי, לבי עליהן… לבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו כנף ולא היכו שורש…
– דברי נבואה?
– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי אנו איננו רואים?
– מה??
– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש… ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם… שטעם דגת גוֹשן בפיהם… כי אם… אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם… הוי!.. הוי, לצמרות, כי תגדענה!.. ותמיד, תמיד: “קטן יעקב ודל”… איזה עצב!
מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.
– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דוקא פה… (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דוקא פה, במקום שחרבננו, חרבן-עמנו, מתלבט כל-כך… דוקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח… שנדמה לי, כי… כי חיי מתמלאים… באיזה קו, באיזה סעיף… חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על “ארצנו החמודה”… אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה… מחלום ליקיצה… עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מלבי לכל מראה עיני: זוהי ארץ-ישראל!..
– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי…
ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבּר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתכנה נתחלף במהירות רגילה מענין לענין, שבה עוד פעם אל עצבים ואביזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצדה את השניה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לכדי השתפכות-נפש גמורה… ואז הרצה לפני משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספּיק למדי, לפי עדותו של בעל-הדברים בעצמו, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:
– שב במנוחה… שב… הנני מספּר ממה שעבר… גם הגמגום יעבור… הכל עובר.
ב 🔗
– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.
חי, אני אומר: “זה היה” – כאילו היה כאן באמת איזה דבר…
בכל אופן… בכל אופן – לא “זה היה”! אם בסגנון זה – אזי לא “היה”; “היו” קרי… ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב… בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו… דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס… כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם… רצוני לומר: הולכי דרכים… ובכן?
הן; בעת שנסעתי הנה.
נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה יחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.
הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, “לעד לא תיפּתר”, כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון… ועד בכלל… כלומר: כלום לא יהיה… וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם… לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח… זהב מוכסף רוטט… איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח… (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתוים נוּגים – אם לדבר בשלון הפּייטנים – וראה זה פלא: הכל בצפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאַפּס הכל מאפסים… מה אתה צוחק? על מליצתי, או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל לבי?.. (ראה, הנך יושב סמוך יותר מדאי אל הצבּר, תידקר…) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף על פי כן, עם כל קשיי-החיים ואי-בינת-החיים, אין רוצים שיבוא הוא, אי-החיים… ואז… כשנסעתי… כבר ידעתי… ידעתי אז את הידיעות הישנות הללו (הישנות והבּאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבּאנאליות – והאמיתיות!)… וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות “ידיעתי” ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני… כן, לקול רצוני… וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים, ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר… בניו-יורק – אינך ישן? הנך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עזבי את אוקריינה ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסים בכל חודש וחודש (ב“ווֹרקשופּ” נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם ע“י השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), מאידך גיסא, לא נכחד היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל עלי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת…) ואף על פי כן נסתי… כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פוּ, מה אני מדבר? נתכּוונתי לומר: בשינוי קוֹמבינאציוֹת-החיים – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כרחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קוֹמבּינאציוֹת אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כּבַכּל… ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הוא לחוד… דא נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, “קול-העובד החופשי”, זוג נעלים, יסורי המין – עניני כל שעה ושעה לעצמה!.. וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאויר העולם, כל ימי הויתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם “שקציה” החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם איזה ב”מעמקי" גם עוד שריד-תקוה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקדמת אסיה, אשר אהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, ינָטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למַלוי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה… שם… רצוני לומר: פה… אה, אעברה-נא ןאראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון…
– נוּ, ומאי הוה עלה? “נתאחזת”? הנך “יונק”?
אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נדמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס גס.
הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות ומוֹללוֹ באצבעותיו.
ג 🔗
ובכן… בעת שנסעתי מניו-יורק.
נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא, בדרך עשיתי קפנדריות קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאַנטוורפּן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור. במחלקה הרביעית היה דחוק יותר מכפי הרגיל, וגם דכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.
את הדכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי אתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברוֹדווי: לא מפוּנק גדול!.. לא… הדכדוך היתיר בא אלי ע"י מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עתון, ודאי שהיה עובר עלי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שכחתי, אבל הוא אירע לעיני, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.
וזה הדבר: המלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עליה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה“היסטוריה” של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפּחה רבת נפשות ול“הראות” לא היה לו מה. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע“י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נשארה באניה – והוּשבה לארץ-אשכנז. היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפּח, ועבודת הנפּחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו “אוחזים בבטניהם מצחוק”, בשמעם את השוָאותיו, איך שגנב את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה”חכמות". הנפּח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפּחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה הגמורה; הן.
ועכשיו תאר לעצמך: מספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפּאטיה של שלוש ארבע מעת-לעת, בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפּאטיה של “ספו, תמו החיים, לחלוטין!” (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: “מחוף לחוף… הוא בא אל החוף… ואני אימתי? אימתי אני?..”) כן, שער בנפשך את “המצב הפסיכולוגי”: אחרי ימים מספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפּחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפּחה היתה: אם, אשה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עינים לא מכוערות, אבל פּאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכל, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הנראה בכונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפּחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה באצבעות.
– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.
– יאַ, יאַ, אַיין יוּדדדה! – הסכימו כל האשכנזים באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במלה “יוּדה”, באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפני.
אך אֵם-המשפּחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שמחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. הנה בקרוב ברלין… והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מבּרֶסט-ליטוֹבסק.
– מבריסק דליטא… ולא מביאליסטוק?
– מאי האי מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריס-קית ריחנית.
אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפּחה, אותה המשפּחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדוֹלוֹת מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בן-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!
– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה… אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?
– ומאין אתה נוסע?
– מלונדון.
– וגם אני מיוֹנדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות: ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עינים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראיה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה: ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט עיניה של זו היפהפיה נתרכך קצת בנוגע אלי. – אתה צוחק: היפהפיה? אבל אני אומר לך: סַמט לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה…
– מיוֹנדין – מיום-דין… – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.
– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.
ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האשה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה “אל המדינה” לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס… לא! אותה המשפּחה! – נגזר לבי… ומיד נחפּזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה, שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכלון, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!
– ואלה תולדות מסעי בני ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.
ד 🔗
מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, נראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שככל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור זהבה.
הגענו אל הסמטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כסר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה נראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.
בן-לויתי נתרגש.
– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל… אַי, ישראל… יפה כל מה שבא עליו… לוֹ דרוּש גיטו… מובן, זה לא אמת… אבל במידה ידועה… בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב… לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלוה, איזה נועם… אין פה עשירות… אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!
– אַה, ככה… (אנחה עצורה) כן… ובכל זאת… אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן… כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש… בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן הענין)… אתה אומר: אותה המשפּחה… כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות… כסוסות סומות… הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה… ומה שמעניין ביחוד, שומע אתה? שדוקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי.
זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיָרי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נוּ, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בּלגיות, שנשארו בכיסי, עשיתי מהן מחרזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, “להוציאם מהאפּאטיה שלהם” (לי נדמה, שכל העולם שרוי באפּאטיה!) – “לי אין צורך בהן…” – התנצלתי לפני האשה. זו העמידה עלי פנים, על זה המוציא כסף לבטלה, ואמרה: “אם לוֹ אין צורך, אז גם לנו אין צורך!” אבל מה שהיה עוד מלעיב מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אעפ"כ, גדולים פי שנים מנושאותיהם – ותהי צעקה: “אמא!”
– השגיחי עליו! – פקדה האשה על אחותה בצריחה מרה.
אולם, לאשרי, קרה מיד המקרה, שהוכיח לאשה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים. אני, מכיון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגלי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחורי קול יללה:
– אויה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?
– כי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!
– שמורנה את החפצים!
והיא התנפלה על הפקיד, שיתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדוּר. נראה שוטר פרוסי. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לא ל“מלאך מושיע”.
– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסיך?
– עד וינה, עד וינה היו כרטיסי! לוינה אני נוסעת… אני מסרתי לו… חשבתי, כי הם כבר יודעים… כי מכאן יניחוני לנסוע כך… אבדתי, אבדתי!..
ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי לבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אלי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האשה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.
מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה ע"י איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים, ידוע-שם לממונה ב“כולל כל הכוללים”, ובידה נמצאה אגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה, לשלוח את האשה הלאה… הנוסעת בתומתה ובבטחונה בפריביליגיותיה חשבה, כי כבר הכל יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אזנה, כי בלי כרטיסים לא יתנו לנסוע – עמדה וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!
– ועצבים, – הוספתי.
הוא צחק ואמר.
– עלי לא עבר גם ה“מאורע” הזה בלי “קוּריוֹז פסיכוֹ-לוֹגי”. ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-ישרה של האשה, היו דברי עמו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגלי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:
– אני (מתחיל): “אדוני! האשה האומללה הזאת נסעה עם בעלה וחמשת ילדיה ללונדון” – הוא (מעמיד עלי פנים): וַאס? עם בעלה?! הלא בה“פרוטקציוֹן” כתוב, שהיא אלמנה!" – אני (טוען): “כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה… (האשה דורסת בתוך כך ברגלה את רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה… אבל המצב… בעלה עכשו כבר בחוף… (האשה מעיקה באצבע על צדי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במדבר, כוָנתי: בלונדון…”
– וַאס שוַאצן זי אַזוֹינס?! – יחרה אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח כזבים.
אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): “חמש בנות צלפחד, אדוני!”
– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באזני ההומות צעקת הנוכחת – מליץ ישרי הוא מטוֹרף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – – – – – – – – – – – –
…בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את “הדיאלוג הדמיוני”, שאיים עליך להימשך עוד ועוד – וישב המספר כרגע אל המציאות.
ה 🔗
– וכך… האשה קיבלה כרטיס עד וינה, השיגה גם מכתב על להבא ובברלין לא נפגשתי בה עוד. (אגב, אתה אומר: ברלין. ברלין החלימתני! הערב השני, אמנם, עבר עלי באסיפה לטובת השפה העברית; נאמו הסופרים המקומיים; היו כל החובבים הנכבדים – לא נחת גדולה!.. אבל הימים היו ימי שלג… הן… שלג… ואני אומר לך… לולא דמסתפינא מפני ההפרזה… יש שריח אותו השלג מגיע לאפי… אח!.. שמונה ימים הייתי שם!) כן. בברלין לא ראיתיה עוד. אולם שווה בנפשך: בטריאֶסט (אני באתי הנה דרך טריאֶסט), אך עליתי על הספינה… אה, הנה הצרורות הקטנים! הנה בני-משפחתי! האם נמלכה – והיא נוסעת ירושלימה, לקרובה!
מה שעבר עלינו בכל ימי הנסיעה בספינה – סוף-דבר, איני רוצה להאריך שוב. חוץ מהמשפחה הזאת ומלבדי, היה שם רק עוד יהודי אחד, יליד-צפת, אברך גוץ וכפוף, כבן עשרים וחמש, סגן שד“ר או משולח-מתלמד, על פי פרצופו וצביונו. עיניו היו של בן ארץ הקדם: מעוקלות פורתא ונוצצות כעור של רמש שחור ולח. הוא שב לארץ-ישראל מאירופה, ורוחו לא היתה טובה עליו: כנראה, לא הצליח ביותר בעסקיו, ואולם… שמע מה שאגיד לך: מי שלא ראה את האשה שלי עם עיניה הזולגות, שהן הן היו בעוכריה, עם ה”ז’יקט" שלה הלבנבן על גופה הקלוש, עם שפתיה-חררים, שמתחתיהן השחירה גומה מחוסר-שנים, עם שערותיה הבודדות, שיצאו מבעד לשביסה אגב התרשלות; מי שלא ראה אותה שוכבת שכיבת שונרא חולה על צרורותיה, ומסביבה ילדיה הפעוטים, הרעבים, הצמאים, המרוטשים, שבגדיהם רבי-הצבעים לא הוסרו מעליהם זה הרבה שבועות, לא ראה מחזה מעורר-רחמים מעולם. ועכשיו – הלילות הקרים על מכסה-האניה, לחם-הניקודים, בעיטות-המלחים, זלזולי-הנוסעים ויתר ההרפתקאות… הנני מודה ומתוודה: הדרת הים התיכון לא לקחה את לבי אז!
ומשונה ביחוד היה מצב-רוחי באותו הבוקר של גשת הספינה ליפו. בלילה שלפניו, הלילה האחרון לנסיעתנו, נוספו עלינו פנים חדשות, צעיר אחד שעלה על הספינה אתמול בפורט-סעיד. הצעיר הזה, – שומע אתה – השמת פעם אחת לבך להבעת הפנים של בחורינו היהודים הפראנטיים, הנודדים בערי המזרח? אותם זקופי הקומה, בעלי הצורה הנמרצה, הזאבית, עם תשחורת מיוחדה, שמנה, מזרחית, עם שפמים קטנים, חדים, “נלפּתים אל על”? השמת לבך אל הילוכם הטורף, המשחר לטרף? אני מכיר אותם ובוחנם בכהרף-עין. כמדומני, שהייתי יכול גם להבחין ביניהם בלי כל טעות, מראיה גרידא, מי מהם הוא רק מסרס-כיסים ועושה רמאות, ומי הוא גם סוחר בבשר בנות-חוה. – הבריה, שאני מספר לך עליה (אני אומר לך: פנים יפים, נחמדים!), כשעלה על הספינה, פגש ראשונה בילדה הבכירה והעיף עליה מבט מלטף מן הצד – ומיד נודע לי עם מי יש לנו עסק פה…
הן; הבחור הלז הזכירני בכל אותו הלילה הקשה את האֶפּיזוֹד של יום אתמול. מפני מה היה אותו לילה קשה ביחוד? כך; וגם… כן, נזכרתי: בפורט-סעיד כיסו את כל המכסה כנופיות של ערביאים מצריים, אשר נסעו למכּה להשתטח על קבר הנביא, ולא היה בגלל זה מקום לשבת עליו, ולא כל שכן לשכב. היתה דאגה מכל צד, אבל יחד עם זה איזה מצב-רוח משונה, חוסר-דאגה… מה? איזה אֶפּיזוֹד? המתן רגע. אמסרהו בפרוטרוט.
הדבר היה באלכסנדריה של מצרים. האניה שלנו הלכה רק עד שם; משם צריך לעבור במסילת-הברזל עד פורט-סעיד, וכאן להשיג את הספינה של אותה החברה, שהפליגה באותו יום מסעיד ליפו.
לאלכסנדריה באנו כעלות הבוקר. בחוף התנפלו עלינו ערביאים, במכנסים דומים לשמלת אשה, בהפצרותיהם המאיימות להיות לנו לעזר. אבל מה אני מספר לך? הלא גם אתה נסעת כמוני ויודע אתה את המנהגים. בקיצור, בעוד שאנו עומדים מבולבלים ואיננו יודעים מה לעשות במקום החדש, הקולני, הפראי, ניגש אלינו יהודי חיגר אחד והתרה בנו, לבלי תת חפצינו לערביאים, משום שאחר-כך ידרשו אלה ממנו בעד הנשיאה יותר משוים של כל החפצים. “לוֹ אתם יכולים להאמין! – קפץ והחזיק על ידו בר-נש צעיר ממנו, בעל קול בטוח ביותר, וכובע של משרת-הוֹטל עליו – בדרך צריכים להיות זהירים מפני רמאים… אבל עליו – הורה על החיגר – יכולים אתם לסמוך… מה, ציונים? לארץ-ישראל? הרבה נוסעים עתה לארץ-ישראל… וגם אני הנני אחיכם; ציוניסט… יכול אני להראות לכם מכתבים… מה נשמע ברוסיה”? מובן, שיותר לא היה צריך לנו; מיד נמלאתי אני, אבי המשפחה, חיבה וקורבה להאח הזה, והחיגר לקח ערבי עם עגלה, פקד לערבי לשים על עגלתו את כל חפצינו ולהובילנו לבית-הנתיבות. חוצות אלכסנדריה המזוהמים, ככל חוצות ארץ-הקדם, עברנו כולנו רגלי, כשאנו נתונים בתמהון על הנרגילות ומוצציהן ועל פני הישמעליות המכוסים, עם צעיפיהן ונזמיהן ושפופרותיהן-לנשימה ויתר הזוהמה המזרחית. בקרבת בית-הנתיבות הדביקנו החיגר ודרש מאתנו חצי-פרנק – “וזה כבר עם המכס אשר שילמתי בעדכם”. שלא כדעת האשה היתה דעתי אני, כי הוא לא לקח יותר מדאי כל עיקר (להערבי המוביל נתן היהודי החיגר רבע-פרנק בעד העגלה עם הטרחה): לבי, כנראה, היה רך מיסורי הדרך ומוחי מבולבל מטלטול ואי-שנת. – אלמלי היינו נושאים את החפצים בידינו, בעצמנו, אפשר שהיינו מאחרים את המסע, ואז לא מצאנו בפורט-סעיד את ספינתנו, היוצאת משם היום לפנות ערב. זה היה טעם טוב! לשבת בפורט-סעיד איזה שבוע ולחכות להספינה! עכשיו עלה לנו בארבעה פרנקים, אבל באנו במוקדם… הנה עוד חצי-שעה עד יציאת המסע. שפיר! שיפר טובא!
– אבל כמה אתם צריכים לשלם בעד כרטיסים לפורט-סעיד, יודעים אתם?
– תּיפּתח הקופה ויאמרו לנו.
– אבל מי יודע, אם תספיקו לקחת כרטיסים; פה דחקות כזו… וכסף של מצרים יש לכם?
– לא; אצלנו כסף-אוֹסטריה…
– בזהב, לכל הפחות?
– לא, בכסף… – נפל עלינו רוחנו.
– אם כן, מה תעשו?!.. עליכם להחליף בזהב… הנה הציוניסט שלכם הולך… פנו אליו… שאלו עצה מפיו, מה עליכם לעשות…
ה“ציוניסט”, משרת-ההוֹטל, ניגש לתומו; ואולם להיות לנו לעזר היה הוא מוכן ומזומן. תנו לו את הכסף, והוא כבר יקח כרטיסים בשביל כולנו. כמה? לא שמונה?
בינתים נפתחה הקופה. הקהל, הצריך ושאינו צריך לנסוע, צר עליה מכל צד ויעמוד צפוף – איש על רגלי ועל כתפי רעהו. ה“ציוניסט” חטף בחפניו את כל הכסף אשר שמתי בידו – איזה סכום של ששים, שבעים כתרים – ויפן, מבלי מנות, אל הקופה… האשה דחפה אותי להיספח גם אני אליו. בשעת ההתמנה התחיל איש-חסדנו לעשות איזה חשבונות ממטבעותיה של ארץ-מצרים, מסלעיה, מאיסריה, מפרוטותיה – ערבוביה נוראה, שמוחי העיף לא קלט ממנה כלום, ואגב הזהירני פעם ושתים מפני הרמאים בדרך, והראה לי מכתב מקאהירה, חתום בגושפנקא של אגודת הציונים דשם, שבו מתבקש האיש שאליו המכתב (זה הוא, ה“ציוניסט”) לבוא לנאום שם נאום… ה“מכתב” היה איזו הזמנה רשמית לאיזה איש מלפני שלוש שנים. ארכובותי התחילו משום-מה נוקשות ולבי מהסס מאוד, אך בפי החזקתי את אמונתי בו: “כן, כן!”, וגם לבי מיאן לחדול מאמונה באח הטוב הזה… האח הטוב נעשה עוד יותר בטוח בעצמו והתחיל מספר על נסיעתו, שעשה עם הרצל באוגאנדה. “כלום היה הרצל באוּגאנדה? מה אדוני מדבר?” “היה!” – התעקש ה“ציוניסט”… בקופה נראו פני הגזבר השחורים, הניצבים עלו איש על רעהו, אך משרת-ההוֹטל דחף את הכל בארכובותיו (הכל – לרבות את השד"ר הצפתי, שעמד כאן סמוך לגויות והתדחק) והתחיל לבוא בדין ודברים ובשפת פראנציה עם הגזבר: הקוּרס… הקוּרס… הגזבר כעס משום-מה והחזיר לו את הכסף, ושליחנו-מיטיבנו עשה העויה של אי-רצון, וקרא לי בחפזון: “צריך לרוץ ולהחליף!” הגזבר בהתגלות-לבו השֵמית רמז להשד“ר הצפתי על האיש המשרת: “נוֹ גוּד”, אך אני לא יכולתי כבר לשים לב לזה, כי רצתי בכל כוחי אחרי איש-דברי. אחות-האשה, בראותה, כי אני רץ, התחילה גם היא בכל כובד-גופה לרוץ אחרי. האשה בעצמה התחילה לצעוק. אבל אנחנו, הוא הרץ ואנכי הרודף, היינו כבר בלב-העיר. ומה שמעניין ביותר, כי לבי המהסס עדיין לא אבה להודות בשום אופן, שכספנו בסכנה הוא! הרץ עלה, כּנמר, על מעלות של בנקים, לא מצא את מבוקשוֹ, ירד, עשה קפנדריות, עלה וירד, ואני אחריו – בשארית-כוחותי. אולם אני הייתי עיף ויגע, ובכלל הרבה חלש ממנו. במסדרונו של בנק אחד חלפה תמונתו של אותה הבריה, אשר ישבה אתנו אחר-כך בספינה מפורט-סעיד לבוא ליפו: היא כמו עלתה מתחת הקרקע וחלפה. המשרת חדל לרוץ. “אוי, אנחנו נאחר את המסע!” – “רק בלי יראה; לא תאחרו!” – אצל “צָרָף” (שולחני) אחד עשה את הקומבינציות של החילוף. אני קיבלתי ממנו כל מה שנתן לי בלי חשבון – ורוּץ! “נשארו שלושה רגעים!” – הודיע לי איש-החסד. כל עוד רוח בי נישאתי אל בית-הנתיבות בחוצות-אלכסנדריה המוזרים. כותנתי דבקה לגופי מזיעה; וספק גדול הוא, אם הייתי מוצא את הדרך לולא מצאתני בפתח-עינים אחות-האשה המייללת, בלויית אותה הבריה שכבר נדבקה בה, כאיש חנון מן הצד, להיות לה לעזר בכל אשר תפנה. “עוּשה! חוּשה! רק עשרה רגעים!” – אולם אצל הקופה נתברר הדבר, שבכסף אשר קיבלתי מאת המחליף שלנו, עוד חסרים עשרים פרנקים ואחד וחצי להסכום הכולל בעד שמונת הכרטיסים. “איך! הלא מראש אמרו, שעוד אקבל נכיון מהסך הזה?!” – טענתי בתנועותי. – הלא אמרתי לך נוֹ גוּד” – התנצל הגזבר ג"כ בתנועות. סוף-סוף: הכרטיסים כבר בידי, אבל בני-משפּחתי וצרורותיהם הנם פזוּרים בכל ארבע כנפות בית הנתיבות, וכאן רק חמישה רגעים! ריבונו של עולם! כמה עמל וכמה שבר-לב! ובסוף-הסופות: רגע לפני הינתק המסע נראה איש-חסדנו בעגלה: וכי ככה לא ניתן לו כלום בעד כל טרחתו?
– האם מעט גזל וחמס? – לא הבנתי אותו.
– אֵיך!.. – והוא התחיל לבאר שער-השטרות המצרי ולהישבע, בהעויה של נפגע-בכבודו, שבידו לא דבק מאום; ואולם אם רוצים להשתמש בעזרתו חינם – מה הוא יכול לעשות?
– חמסן! זד! מצח-נחושה! – צעקה האשה.
– הרי לך… לך ועשה טובות ליהודים!
המסע ניתק; הוא קפץ ויעלם.
את ההפסד סבלתי מכיסי, כמובן; אך לא על זה הצטערתי. רוחי נשבר מחירוק-שנים ואין אונים. בפה היה חורב וגועל. לעיסת הילידים את לחמם היבש הכריחה אותי להסב פני אל החלון; שמש רב… קיץ תקופת טבת… מצרים… מצרים וכנען… בשדות מאלמים אלומות… “והנה קמה אלומתי וגם ניצבה… והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי”… והנה – קאהירה!
ו 🔗
בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין-סוף, כשמשני עבריך נתלים עליך הסבּלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: “לא, לא, לא!” – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הבריה! אני נשאתי עלי חמישה צרורות ושתי ילדות, האשה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחורי; עיני כולנו טעו; איזה מסע הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל… ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא:
– לא בזה… לא בזה… במסילה השניה…
ואחות-האשה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירוּת של “קאוואלר” בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה“קאוואלר” על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה אחרת, והוא הלא נוסע אתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבּוּאָנוס-אַיירס… פירושו… מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?
– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?
– טוב… אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד… עד הספינה נוסעים בסירות ערביות… הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים… ואולי ארבעה… בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה… והיא מסכימה… אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת… הוא יקח רק שנים-עשר… לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל… הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים… איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –
– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשמעי את מלות “אל החוף” יוצאות מפיו.
– לא צריך – לא צריך… אך חושש אני פן תינחמו…
הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו… ובצר לי, בהגיע היאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בלבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר… אח, הילדים אינם חדלים לבכות…
ואולם, חביבי, למה אַלאך ב“פסיכולוגיה”? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא… אבל – קצת דברי אגדה… רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום…), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו: “כיצד אין אלוהים בלב?” והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמַנו גם לו; אבל הוא לקח בחזקה… הוא שם בחזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו“יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!”
והמים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.
לאחרונה העלנו בשלום על האניה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר “יאָרצייט” היה לו באותו יום… מי יודע…) “אני רוצה – אמר – שהמצוה שלי תהיה שלמה”.
– זה היה מלאך… זה היה מלאך… – לא חדלה האשה לטעון…
ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פני וידי. קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא דבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה עלתה לפנַי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במקרה, את אימת הניגוד שבין ה“נוֹ-גוּד” והגוּד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האשה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – ומה שמונח בשני המושגים האלה כשהם לעצמם; רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהוּיות… שֶמַה גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות, אבל מסתתרות, שתקניות, הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אלי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי הקשה אַללה את ידו אתי…
באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנלוה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האשה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול. היא הקשיבה בפחד ובעונג.
ז 🔗
היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.
המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהִיָה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהויתי בשבועות האחרונים וצפיה רבת חדוה אל מה שלפני: הנה אני בא אל הארץ… אחר-כך – כבר לא איכפת… אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו… צריך רק להיות שם… ושם בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר… הנה יפו… איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השניה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוֹקלים… קרום של אפר מעולף הוד הרי יהודה ממרחק.
כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניוּ-יוֹרק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד בירוּת. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני, אילו הייתי צריך לרדת תיכף.
– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפּעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי“ן בסמ”ך וסמ“ך בשי”ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חשקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנדמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר… ושברתי את הצמאון בלטיפת לחיה של בת התשע, הקטנה ממנה, ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: “וגם אני מיונדין”, היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלמות עברו מעת שנתאלמנה האשה מבעלה!
– עוד לא ידוע, אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוֹטה הארוכה-הארוכה, הפּיאות הארוכות-הארוכות והשטריימל הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני לויתו, הסיר מעצמו את מסוה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הרבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה אתו בניבול-פה.
– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.
– נוּ, בעד זה, – אמר סגן-המשלוח – אין אני חושש לכגון דא.
– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב“תֶזכּרה” ולא –
– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצדו – ומה יש לי לירוא?
ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו, הוציא איזה ניירות, והביא מהם ראיה לדבריו.
האשה שלי מיהרה אלי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת…
בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לבקורת-הרופא. קאראנטין – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!
– אוי, עיני מה תהא עליהן?.. – רטטה האשה.
אולם דוקא הבקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה“פּרוֹצדוּרה” נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה ברפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה“קאיוּטה” שלו), עד שמאליה נתעוררה תקוה גם בנוגע לאיסור-הכניסה: הן גם זה אינו אלא חוק תורכי…
וכשירדה כל המשפּחה את תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה“שלום!” שלה האחרון, ואני נשארתי לבדי על מכסה-האניה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דהר-מלכות בלבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמרה חולפת זו (מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני זה ולא לאחר זה… ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות “ידיעתי”, שהכל שוה והכל אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקרבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות “הכרתי הברורה”, כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות… הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –
…מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שער ועברה על פנינו לרוחב-הסמטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי “שיר-העם” משל המשורר: “צפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי”… ממולה עלה מן החצר באויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: “רוּך, רוּך מנהוֹן! (כלך! כלך מכאן!) ס’טעזיך צוגעטשעפעט?!” – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על עניניהם בקול בעל-ביתי: “את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!..” המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצדי הסמטה, שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה, והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המלים: “הפונדקי, שבעה גרוש”… וגם הזמר המקונן: “שנים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד”. הצלילים רטטו. “מחר ימלאו ד' חדשים לבואי לארץ-ישראל” – נפסקה הזמרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; “וכמה חדשים ימלאו מחר ללא-עבודה?” – צחק השני, ה“רוסי”, על פי מבטאו, והפורק כל עול עפ"י תנועותיו, בעונג גמור.
הנשף נמשך.
ח 🔗
ונמשך גם סיפורו של רעי.
אשרו זה נמשך כשעתים.
אבל לא יותר.
כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האשה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאד על המוּשבוֹת וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מוּתרים ושרוּיים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!
והשבר הגדיל. לאחות-האשה עלה דוקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב“גוּמרוּק” (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נשאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האשה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נשארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה!
מה לשעות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?
חשך העולם, הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה יכנס משנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנכי… אבל הלאה?
משנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כנראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קמעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.
– ויהודים עמדו שם, יהודים… – התחילה האשה להמר, כשעיפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש… “למה באתן ליפו? – שואלין… – מדוע לא ירדתן בחיפה?” הלואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן… (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..
כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אשה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי יצא לפגוש את הספינה. גם הוא, האח, נתין תורכי, ובוודאי לא ימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האשה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האשה באה בספינה מטריאֶסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז בירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו… רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה“גומרוק” והיה אומר לו בלשונו: – חַוַג’ה, כך וכך… צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש… אולם אפשר שיקח גם נפוליון אחד בעד הכל. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו… ישכח היכן הוא בעולם…
– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האשה – אפילו פרוטה אחת אין לי… גם אם ארד בחיפה… ביפו אמצא את אחותי… אבל בחיפה… שם אמות עם ילדי ברעב…
– נוּ, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה…
ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.
– נפוליון דיו! – אמר המקבל.
מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאשה, “לכל מאורע שיארע”; את הפרוטות הקטנות השארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני… ושוב נדמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדמיוני ההוא, במעוף-עין בא כהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני בקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני כרח הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן… ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!
ט 🔗
לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אוֹבה וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המימה נדמינו ברדתנו מעל שלבי האניה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לבירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה יחַתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה“בקשיש” ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא… הוי, ארץ-ישראל! ארץ ישראל! מה יקרת באותה שעה!
מחמת דוחק המקום ע"י הנוסעים הרבים נפלגו במקרה חמשת הילדים של האשה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השניה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.
אולם הנה החוף… הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה… איזו יהודים מאושרים, שכבר הנם שם, שכבר הוּתר להם להיות שם… מה צריך אחר-כך עוד?
צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר… מה יהיה?
– אין מה לירוא… אין מה לירוא… – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצָבי, בעל זקן-פשתן, בפֶסקה תורכית – יהודים, הכניסה חופשיה פה…
אינני מאמין עוד למשמע-אזני!
– לגמרי? אי-אפשר… – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.
מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.
עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השניה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור ע"י השוחד, והיא תישאר…
– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!
– נוּ, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסניתי…
ועל אזני לחש:
– טעות… טעות… לא לגמרי חפשי… הכניסה… אחר-כך אגיד…
סגן-המשולח לא היה כבר אתנו.
– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אלי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, וגם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם… הירידה פה חופשיה לחלוטין… אינה עולה אפילו בפַרַה… אל תלכו אליהם… יפשטו עורכם… מה זה, אברך? מה אתה?
בכיָתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכיָה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטלטול והיסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקנות בלבי, חולשה בכל אברי, סכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר היהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה… ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו ", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים, וכל זה ביחד התיך את כל קרבי והציף את כל פני בדמעות רותחות, גונחות, צועקות… אַ-אַ-אַ-אַ-אה!
– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האשה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.
– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.
– טערקעלי שיקסע! – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפשתן.
– וזה האברך אינו פוסק מבכיה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אַי-אַי! – חיקה הוא את קולי – טיפּש’ל, מה אתה בוכה?
פנַי באותה שעה נתנו לו, כפי הנראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.
– אוי, – התחטאתי לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה…
– נוּ, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל בית-המלון.
העומדים חייכו: – משמחה!.. משמחה על שהוא פה!..
– בכיני הוא… – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כנראה. היא שבה להיות את אשר היא.
ואני מחיתי דמעותי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקרבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעלי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עמה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שנגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת. בשום אופן ואופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אמה המסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עמי היא, הילדה, בחיפה… ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא, הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי…
שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מלים אין בפי – ואז היה יפה. ו“הים הגדול” אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום. ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.
י 🔗
המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסמטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חוליה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וַיסָפה.
למרות בריאותו הרופפת של בן-לויתי ולמרות הסכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זכרונותיו, מה היה את “משפחתו” בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותי ולא פלט יותר אף מלה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל להיות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על ענינים אחרים, שונים, ודוקא – שוב – ענינים רגשניים.
ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכל על מכונו; אבל אצל אורחי, והמספּר, נתנה הקדחת אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.
– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון… – התאונן בעל-הבית באזני על אורחי, לאחר שהשוכב נרדם לכאורה – הוא צועק… חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כנראה… ואנשים כאלה באים הנה לעבוד… תן להם עבודה!.. משלחת…
– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד “להתענות בבוֹיָרָה” ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו – שמן-קיק וחינא – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!
ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב, נכנסו איזו שכנים, מן המחלות עברה השיחה לקרדיט ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזה דברים גם על עסקי “קופת מלוה”: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכל כתמול שלשום. שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.