לשָׁם!…

כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו? בית-אבי השפל, גינת-אמי הקטנה, בית-המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידוּלי-הפרע שבצדיהם, ה“חדר” בבית זבולון הקצב, מלמדי ר' נחמן הצהוב עם שפמו הצהוב-לבן ונחיריו השחורים מאבק-טבק-מוּרח… ומה עוד?

ושמה!.. שמה – הוי, מה חשוב ומה נעים! עיר גדולה – עיר מחוז! רחובות שעוד לא ראיתי כמוהם לרוחב – רשויות-הרבים ממש! בתי-כנסיות ובתי-מדרשות לעשרות – שלושים, שמעתי אומרים – ובכולם “למדנים” לאין מספר; בישיבתו של ר' ישעיה מהר“ם גרידא – מעיר המו”ץ דעירנו, המיעץ את אבי לשלחני להתם – יותר מששים תלמידים. וזוהי עוד “ישיבה קטנה” – כך היא נקראת, לפי דברי הרב. ור' ישעיה מהר"ם – מה נאה שם זה!

והלב, לב נער בן שתים-עשרה, סוער ומתגעגע –

…הנה סוף החורף; נסוע אסע לשם מיד אחר חג-הפסח – אהיה זריז מַקדים. אני בא אליו הוא – ר' ישעיה – יושב בטלית ותפילין ולומד. אני ניגש, והמכתב בידי: “האי יניק קנקן חדש מלא ישן ומובטחני בו וכו'”. הוא שמח עלי, מקרבני, ואני איני מכזיב את תקותו. להתמדתי אין קצב ומידה; יום ולילה – פי אינו פוסק מגירסא. שם – הלא האויר אחר, ההתמדה אחרת, שמה – לא פה… ב“בבא קמא” בקי אני, בעזרת השם יתברך, כראוי; נשאר לי איפוא, לרכוש במשך הזמן בקיאות ב“מציעא” ו“בתרא” – מילתא לא זוטרתא, אך גם לא למעלה מכוחותי… שמה הלא לא פה… השיעור יהיה בוודאי באחת הבבות האחרונות; את חברתה אלמד בפני עצמי ועל הראשונה אחזור דף ליום… נמצא… בסוף הקיץ, בימי אלול, אני שב משם: הן העיר לא רחוקה. – “נו, מה?” – שואלני הרב שבעירנו; “שלוש בבות, רבי!” – אני עונה ולבי עולה על כל גדותיו… “עוד לפני בר-מצוה!” – משתומם העולם… ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב“קלויזנו” העלוב, – נח מעבודתי הקשה. שישה חדשים לא הייתי פה, בא אני לכאן מעיר גדולה, ויושבי העיר, מי שהיו חברי – שונאי לפנים – ואבותיהם, מתבוננים אל האורח, אל בן בריל הסמרטוטר, אל “קדישה” של “שפרה העגל” – ותמהים… ובעבור כל אלה אני חייב תודות רק לנסיעתי להתם!

להתם!.. גירא בעיני “הצהוב”! הוא בחלקת אמריו מסית את אבי, שלא ישלחני מפה. “עוד רך הוא וצעיר” – כך הוא מעֵז לדבר בי. יודע הוא יותר מן הרב, הצהוב הלז!.. אכן צדקה אמי, כי נוגע בדבר הוא: צר לו, שאצא מחדרו…

כי באמת – מה תכליתי בכאן? הן לא לנוד, כאבי, בכפרים על הסוסה החולנית, לאסוף סמרטוטים ושברי-כלים, לתקן קדרותיהם של הכפריים ולקבל מהם בשכר זה ביצים ותפוחי-אדמה. הן ב“בבא קמא” כולה בקי אני “על הדף” במידה שאין למעלה הימנה, ועד “צרורות” אני יודע בעל פה, בעל פה ממש – מלה במלה!

– קרובים… אֶט… – מבטל “הצהוב” תמיד את תקוות אמי הגדולות לעֵזר קרוביה הנגידים, המתגוררים שמה – אֶט… הנה מה שאומר אני, שפרה – הן לא מהנשים הכסילות אַת – הנה מה שאומר אני … הן… “בִּקרו-בַי אֶ-קָ-דֵש”…

– אֵי, ר' נחמן… מתייצבת אמי בעמידה של מתווכחת ומשימה אגודלה תחת סנטרה – אל ידבר כבודו כזה!… קרובים לקרובים לא דומים. לגבי קרובים אחרים אפשר שגם אני לא הייתי מיחלת כלום, אבל – לשאר-בשרי סנדר שמאַלץ!.. אלמלי ידעת אותו, ר' נחמן: איש בלי מרה!… לאמו, עליה השלום, היה אבי שני בשלישי… כך, שני בשלישי, כמו שהיום יום הרביעי לשבוע בכל העולם!.. ובני ביתו – אנשי זהב!.. וזהו עושר, בלי עין הרע! – כה אשׂבע נחת מהירשלי שלי: שתי חנויות בטבור העיר, חי-נפשי… ואנוכי, ר' נחמן, קונם, שלא הציקותי להם מעולם ולא הייתי בביתם משעה שנישאתי לתנא הזה (באצבעה היא מראה על אבי, העסוק באותה שעה באיזו מלאכה ועל שפתיו מרפרפת בת-צחוק של הטלת-ספק ובדיחות-הדעת); באצבע קטנה לא נהניתי מהם, כמו שאתה רואה אותי יהודית! ואף בחתונתי הלא לא היו… אנוכי, ר' נחמן, ברוך השם, איני אוהבת לבקש מתנת בשר-ודם. אבל עתה, כשדרוש להביא את הירשלי לתכליתו וידי קצרות, בל אחטא בשפתי…

– וקרובים כאלה!.. – נופל אבא לתוך דבריה בהתפעלות גחכנית ומתבסם – מילתא זוטרתא, קרובי זוגתי שפרה, שתחיה?!.. פש…! פש…! ידע-נא, ר' נחמן, – קרובי שפרה! וכי דומה, למשל, שמאַלץ זה לנגיד אחר ממינו? חס ושלום, ר' נחמן!.. ישאל כבודו את זוגתי ותספר לו… הכי-נכבד בכל המחוז! אדם אחר לגמרי… לגמרי – “דבר אחר”!..

– ובכן אתה הוא המיוחס.?!..

– אני? בריל הסמרטוטר? מיוחס? ולמה לי יחוס, הרשיני-נא לשאול, זוּגתי היחסנית? האם לא דיה לי הזכוּת מה שאבא, עליו השלום, היה צובר כמוני סמרטוטים, שלפנים היו ארג סחורה יקרה בחנוּיות גדולות? אַה, ר' נחמן, וכי לא כך הדבר? וכך עתה, למשל, הריני יושב ומתקן קדירה, והקדירה למה היא, ר' נחמן? אדרבה, כבודו הרי יהודי למדן הוא…

– קדירה? – עונה הנשאל בשאלה ומביט על אבא בתמיהה, כאומר: להיכן דברי-בוּר זה נוטים?

– אֶט, ר' נחמן, מה ה“משומד” הזה יכול לשאול!.. – מעירה אמי ברוגז.

– לבשל, ר' נחמן! – משמיע אבי בצחוק של נחת-רוח, נהנה מרוח-השיחה וממַהלכה – פשוט, לבשל!.. נו, אמור מעכשיו: לשם כרסו של מי מבשלים יותר, ר' נחמן? אַה? לשם כרסי אני או לשם כרסם – של קרובי?..

ר' נחמן מצטחק קצת בשפתיו, כאילו רק כדי לצאת ידי חובתו נגד אבי, שסוף-סוף הוא “בעל ביתו”. אך בעיקר הדבר, הרי אין אלו אלא דברים בטלים, ומאי קא משמע לן?

ואבי אינו פוסק מבת-צחוקו הספקנית, והולך ומדבר גם על דבר ערך סמרטוטיו כשהם לעצמם. מסמרטוטים עושים נייר; מנייר – שטרות, ובעד שטרות קונים הכל, גם תורה גם יחוס, את כל מורינו ורבותינו, יקירי קרתא, פני-הקהל, בעלי-טובת הכלל, עם נשמותיהם וזבלם –

אני אהבתי את אבי. אהבתי את פניו הכחושים, הגסים, אשר מראה של עפר יבש להם ואשר תלאת-נדודים הטביעה עליהם את חותמה; אהבתי את זקנו המגודל פרע, שכמעט לא סוֹרק מעולם; את כתפיו הרחבות עם קרעי ה“חאלאדייקה” שעליהן, את קומתו הכפופה קצת מרוב גובה, את צעדיו המאוששים והנשמעים ברמה…

הוא לא היה ככל יהודי-עירנו, ותחת אשר אמי – שפרה “העגל” – נודעה לבת טובים, לכשרה וצנועה, לבקיאה בתחינות ולמגזמת קצת בסיפוריה, שהצטיינו בתמימות ודמיון, – נודע הוא “לבעל-תפילה קטן” (כלומר: ממעיט להתפלל), ללֵץ מגושם, ואחרים חשבוהו לגוי ממש. דבר שאין צריך לאמרו הוא, כי מעולם לא העלוהו לתורה בשבתות וימים טובים בבית-המדרש גופא, אלא אפילו מוֹטקי החייט, “כף-המבשלים”, שהיה לוקח בכל חג ספר-תורה לדירת-המרתף של השַׁמש והיה עושה שם “חדר שלישי”, בקולות, בדברי-ריבות, בהכאות ובכל אותו השאון של עוסק בצרכי-ציבור – מוֹטקי זה, שהיה משתדל להַנות גם את בעלי-המלאכות חבריו – “אנחנו היהוּדים הפשוטים” – בשוּמן המפטיר, – הִפְלָה את אבי לרעה. וזה האחרון היה גם בזה אדם “בפני עצמו” ולא נכנס בעֳבי הקורה לתבוע בחזקה את הכבוד המגיע לו. רק בקרירוּת של ביטוּל היה פותח את פיו ואומר:

– מוֹטקי שלנו יהיה, אם ירצה השם, בהמשך הזמן מעמודינו הימנים, אחד מ“מורינו ורבותינו”. היזהרו, רבותי, למען השם, בכבודו של מוֹטקי החייט!

ושומעי ליצנותו ובדיחותיו, שבעצם היו נהנים בלבם מדרכו של הסמרטוטר “לתקוע מחט בגוף פלוני ואלמוני”, הביעו בכל זאת את בוזם אליו, אל זה הגבר, האוכל פת עכו“ם בכפרים ושב תמיד מדרכו בעגלתו משנכנסה השבת, בשעה של יהודי-הקהילה כבר כילו את מטעמי-ה”צימס", ואינו חש מפני מראית-העין ודיבת הבריות.

– לשון-כלב!..

בקרבי, הנער הקטן העומד מן הצד, העיר היחס הזה אל אבי משטמה עזה אל עולביו ובקשת נקמה מהם, אך לא רגשי רחמים אליו. הוא בעצמו העיר בי אהבה, אך לא השתתפות-בצער או רחמנות עלובה.

ועם הנערים חברַי רבתי את ריב-אבי בזרוע נטויה!

לחינוכי לא שׂם הוא את לבו כלל. למַנות לי מלמד ולהשגיח על מהלך לימודי – זה היה עסקה של אמי, נקודת-גאוותה. הוא רק השתדל לשלם למלמדים את שכר-הלימוּד במוקדם ועל צד היותר טוב: “מעשה וסופו! – היה רגיל לומר – אֶפלה נא בידי חֲרִיטון ובידי בעל-טחורים אל אֶפוֹלה”. חוץ מזה לא היה מתערב בכל ענייני ועזב אותי לנפשי, לעשות מה שלבי חפץ. אמי היתה בטוחה, שאהיה לרב ו“אאיר את עיניה”, ועל כן היתה דואגת לי, מתחבטת לתקן את “חסרונותי” ומחרישה את אזני אבי, כשהיה בא ליום השבת, על שאינו “משגיח” עלי כלל, שהרי היא אינה אלא אשה חלשה, ומה כוחה כי תייחל? – והוא, אבי, היה שוכב אותה שעה על התנור, רגליו, השׂומות בנעלים קשות, גדולות ומכוסות בוץ יבש, תלויות ונשענות על הכרכוב, ופיו שותק בצחוק, או, לעתים, נפתח ומוציא מתוכו אימרה קצרה כעין:

– התדעי שפרה, הן מלמדנו אומר, כי אשה חכמה אַת!..

– נוּ, נוּ, חכמה!.. – שמחה אמי בכל אופן – חכמה חדשה… חכמה גדולה… מי אומר? ר' נחמן?.. לא, לֶךְ-לְךָ… אתה לועג לי… אבל מה אתה אומר לזה, שסיפרתי לך?..

– באמת: חבל, חבל! הכי נא: היוצא מדבריך, שהוא “שקץ”, הממזר שלנו, ולא סגן-הרב?

– “משומד”! מה אתה רוצה מחיי? אני אומרת… וכי זה אני אומרת? אדרבה, ברוך השם, בכלל… ר' נחמן אומר…

– כי יחכם כמוך?..

– לך לעזאזל! מה אתה רוצה מחיי? הניחני להגיד דבר… המלמד אומר…

– כי יגדל ולא יהיה גרוע ממני?

– ישמרוֹ ויצילוֹ מזה העליון!..

– אמן-הלוואי… נוּ, ובכן רוצה אַת, שיסע דווקא אל קרוביך… יסע אל קרוביך!.. לאסוף סמרטוטים לא ישכח גם בבואו משם…

– תימק לשונך, אב רחמן!

קרירות רוחו של אבי בנוגע לעתידותי הדאיבה, אמנם, את לבי, ששאף לתהילה ושם, שתבע כי הכל יתיחסו אלי בהתפעלות של כבוד וברגשי-רחמים מיוחדים על שאני – נער רך – עוזב את בית אבותי ועיר מולדתי בלי געגועים, ובלבד כדי להיות גולה למקום תורה (ובשעה שחשבתי מחשבות כאלה הייתי כמסתיר גם מנפשי אני את חפץ-עצמי לנסוע מפה). וכי אחר במקומי היה עושה כמעשי – להמית את עצמו, למסור את נפשו על קדושת-השם? כן היתה בקרבי תשוקה לוהטת, שיודו הכל בצדקת משאת-נפשי הכבירה והצלחתה, שיסכימו ויאמרו מפורש, כי שם, ורק שם, אהיה ל“כלי” הגון, – וספקנותו של אבי, שפיקפק אפילו בנחיצותה של נסיעתי גופא, הֵמֵרה לי, איפוא, ובכל זאת לא היה בלבי אי-רצון עז נגדו. ולא עוד, אלא שלפעמים חשתי, שגם בזה טוב לי הוא מאמי, אף על פי שהיא מצדדת בזכותי תמיד. כן, הוא נותן את ה“ברירה” בידי… לו לא איכפת… אך אני אפליאו… נראה, מה יענה כשאשוב משם… אין דבר, גם הוא ישמח… ואיך לא ישמח הוא, אם אז ישמח הוא, אם אז ישמחו השמים ותגל הארץ? – – –

הוי, לשָׁם, לשָׁם, לשָׁם!

 

ב    🔗

… והנה חג השבועות. והוא חל בשנה זו, כמו להכעיס, דווקא ביום הרביעי והחמישי לשבוע, – הימים, שבהם אני אוכל על שולחן קרובי!

מזלי המר!.. ביום טוב שני של גלויות – החמישי בשבוע – אני אוכל על שולחנו של קרוב-רחוק לאמי, אופה עני, שבכל ימי הכנותי-לנסיעה ובשיחותיה עם ר' נחמן כמעט שלא זכרה אמי בשמו, ורק כשישבנו כבר בבית-הנתיבות של עיירתנו וחיכינו שעה ממושכה לבוא המסע, נמלכה, כמו מאפס מעשה, לצוותני שאיכנס גם אליו: אף על פי שהוא, כמדומה, חי בדחקות בזמן האחרון, בשנים הרעות האלה, בכל זאת אין לבזותו ולהשיב פניו ריקם, אם יבקשני לאכול על שולחנו יום אחד בשבוע. הלא קרובנו הוא… מטופּל הוא… מאשתו השניה לבד יש לו שבעה עוללים – – –

והסעודה פה, אכן, לא הספיקה כלל לבעליה. ותמיד כשהייתי נכנס לתוך אותה הדירה המעופשה, המלאה הבל מחניק, כשהייתי אוכל את אָכלי המצומצם מן הידים, שהיו משועבדות תמיד יומם ולילה למלאכת-גיהינום בוערת ואיומה; כשהייתי רואה את בני-גילי, נערי הבית, והנה רובם הולכי-בטל ומקצתם עומדים בשוק כל היום, נושאים על כתפיהם סלים כבדים ומוכרים רקיקים וכעכים, – הייתי חש רגשי אי-נעימות וכלימה קשה, על שאני אוכל פה, רגשות, שהיו, אמנם, שונים מאלו, שהייתי מרגיש בבית קרובי השני, סנדר שמאַלץ, וממין אחר לגמרי… ואולם… גם שלא ללכת – אי אפשר… אכן, קשה, בוודאי קשה להם התארחותי, ביחוד בימי חג, שבהם אי אפשר לפטור אורח בסעודת-ארעי. דבר זה אינו צריך להוכחה. בשביל זה די רק לשמוע את נגינת-קולה ולהתבונן אל הבעת פניה של אשת קרובי בשעה שהיא מעירה, ש“בין שלוש עשרה נפשות – הארבע עשרה אינה עולה בחשבון”… ובכל זאת, מניעתי מהתארח שם – תיחשב לעלבון, ובלי ספק תגרום גם דאבון-לב…

קשה מנדון זה היה המשא-ומתן שבקרבי, עוד תיכף משנכנס סיון, בדבר היום הראשון לחג, היום הרביעי בשבוע, שבו נתכבדתי לסעוד על שולחנו של ר' סנדר. אכן זו היתה שאלה חמורה!

גם בימות החול העיק עלי תמיד ה“יום” הזה יותר מחבריו. ביישנותי הארורה התגלמה במקום זה יותר מבשאר המקומות, וההכרה שלמרות היותי, לדברי אמי, “קרוב” אליהם, קרוב אמיתי, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, – עם כל זה אין זכויותי פה עולות ולא כלום על זכויותיו של ה“מינסקי” הזר, האוכל עמי ביחד ביום זה, ואדרבה, ה“פטרון” הזה, שאינו לומד כלום, מראה לי לדעת בתנועותיו ודבריו, שהוא עוד חשוב פה ממני, “בן בית” יותר, וגם פרוטות אחדות לארוחת-הבוקר ישכיל פעמים לקחת, הוא ולא אני, – ההכרה הזאת ציערתני מאוד, הדאיבה את לבי ופגעה בכבודי… ועתה, אחרי שעברו מאִסרוּ חג הפסח, יום בואי הלום, יותר משישה שבועות, ובכל הימים האלה נחשבתי פה לנער-ישיבה מן החוץ ואיש לא העיף עלי מבט מיוחד כעל קרוב, אחרי שעברו יותר משישה שבועות והנהגתם של קרובי עמי עוררה בי רק רגשי מרירות, איבת-קנאה אל צוררי ה“מינסקי”, – הן יוכל היות, שדווקא בסעודת-החג, כשאשב אל השולחן בחדר-האוכל ולא, כמו תמיד, בחדר-הכיריים, עוד יתעורר הוא, זה היהודי הכרסן והטרוד תמיד, להזכיר מתוך מנוחת החג את “קרובוּתי”! לא, דבר זה כבר כבד הוא מנשוא!… ומי יודע, אם אבליג אז על טבעי המכוער ולא אתן קולי בבכי?!.. לא, טוב מזה לרדת חיים לתוך האדמה!..

אבל מה לעשות?.. ללכת ל“בית שַׁבַּתי”? אמנם, חג כשבת דמי… ואולם… ואולם מה יאמרו הם לזה? – ו“שַׁבַּתי” גופא – וכי כולה בלי חסרונות?.. המקום, שאני אוכל בו בשבת, הוא בית של זוג “בעל-הביתי”, שאין לו בנים, שנות-מספר אחרי החתונה. הוא – אברך בעל לחיים אדומות מאוד ומלאות מאוד וגם מנומס לכאורה, אך לא באותה מידה, שיישר בעיני ה“גברת”, יפה-פיה קפדנית בת-קורלאנד, שחשבה את עצמה לבת-מרום, לעדינה מצויינת, שהועלתה לקרבן לזה הגבר על ידי אבותיה. בכל השתדלותו – העלוב! – להרגיע בכל מה שאפשר את החזה העגול והמכה גלים ולשפוך מנוחה נעימה של שפתי-התולע, הפעוטות כשפתי הציפור, לא תמיד עלה בידו לכסות על איזו מתנועותיו היהודיות, כדי שלא תבצבץ ותעלה, למרות רצונו, גסות-רגשותיו: הוא לא יכול להתאפק מלחישת-זמירות בשעת-האוכל, אף לא מצא די און בנפשו להשיב ריקם את הגבאי בבית הכנסת ולהבליג גם על נטיית-לבו – והחזיק תמיד נערי-ישיבה על שולחנו. ולאלה האחרונים, בהיותם נחשבים לדבר שאין בו רוח חיים, ואין, איפוא, להתבייש בפניהם, אירע לא לעתים רחוקות לחזות בשעת האוכל, כיצד מושלכות באויר כפות-כסף וצנצנות נאות וכיצד קמים הנלחמים, אחרי היריות, פתאום מעל השולחן בחרי-אף ונכנסים איש איש לחדרו להתבודד…

כן, גם יום-שַׁבַּתּי לא היה בעל מעלות יתירות. ומובן, שמשתי רעות בחרתי לבסוף בקטנה ואחליט, שטוב לי, בכל זאת, הבית הזה מבית קרובי. אבל, למרות ההחלטה שנתקבלה אצלי, קשה היה עלי ערב החג ההוא, עד שלא לקח את לבי אפילו האלשיך הנחמד על מגילת רות, שאמרתי ימים אחדים לפני זה לעיין בו בשעת הפנאי לעונג-נפשי, – ואשב בטל מאז הצהריים. ובשבתי בטל, השיאני השטן למשוח את נעלי הקשות והמתבקעות בעיטרן, מבלי שנתתי אל לבי, שבערב הלא עלי לבוא לבית זר; ורק כשכבר נעשה מעשה ובחטמי עלה הריח החריף של המישחה – ראיתי עד כמה נורא הדבר, ויפול עלי רוחי. מתחילה, אמנם, השליתי את נפשי בתקוה רפויה, שעד הערב הרי נשארו עוד כשש שעות ואפשר, שעוד יפוג הריח; ואולם משעה לשעה נוכחתי יותר ויותר, אחרי שהייתי מרים את רגלי אל חטמי להריח, כאילו מיאנתי לתת אומן בקשי-הריח הנודף מרחוק, – מה רע המעשה אשר עשיתי ומה גדולה איוולתי. אז התחלתי לספר את אסוני זה לכל חברי כדי לקחת עצה מפיהם, – והם פה אחד ענו ואמרו, שהסכלתי עשׂה, ואלה, שכבר ידעו פתגמים מ“המורה שפת רוסיה”, הוסיפו: “הבטלה אֵם כל חטאת”…

ויהי ערב. אחרי תפילת “עלינו”, כשהגיעה אותה השעה עצמה, שעת ההליכה אל בית-שַׁבַּתי, הורדתי אל חוטמי אל נעלי בפעם האחרונה וגמרתי בלבי, שלא אלך. אך לבי היה מהסס. הן, אמנם, בעל- שַׁבַּתי לא היה בבית התפילה באותו ליל התקדש חג, – אך סוֹף-סוֹף הלא יוודע הדבר. ואיפה אֶסָתר לעת-עתה? לא! – התאמצתי – מה בכך? אין דבר!.. ואלך. כמתנפל לתוך מי-כפור הרגשתי את עצמי בכל הדרך. וכשנכנסתי הביתה היה שם הכל כנהוג, אך לי היה הכל, כל קו, כל תנועה, למופת חותך על אי-רצונם של נותני-לחמי. נדמה, עוד תמול או שלשום הייתי פה, לא עברו עוד שלושה ימים שלמים – ואני כבר באתי שנית לאכול!.. ואיך לא יקוצו בי? הם שוחחו על אודות גביר-העיר, ששב ממסעיו בחוץ-לארץ, אך לי נדמה שהשיחה הזאת היא רק למראית-עין, דבר טפל, ועניינם העיקרי, הענין, שעליו הם חושבים באותה שעה, הוא דבר-ביאתי שלא בזמני ועוד בנעליים משוחות בעטרן!.. דעתי נתבלבלה… לאחרונה עלה באזני קול צפצוף עדין בשפת המדינה:

– ז’אק, מה הריח הזה?

וימת לבי!

גמגום לשוני, כשקידשתי על הכוס, והחיוורה שכיסתני, העירו דרישה וחקירה מצד “בעל-ביתי” (הגברת הסבה פניה – ותקם). הוא שאל, כביכול, מה לי? התנצלתי, כי ראשי כואב עד לבלתי נשוא – ואי כשרוני להתחפש ענה בי כחשי. ואולם כשֶׁשַׁבתי לבית-ישיבתי כדי ללון שם, ליהט חום מזעזע אל כל אברי גופי וראשי כאב באמת.

ה“מינסקי” ישב בתוך כנופיית נערים והוכיח, שלא אמת היא מה שאומרים: טובה ארוחת ירק, הנתונה בדרך כבוד בחדר-האוכל, מבשר ודגים בחדר המבשלות. הוא הביא ראיות לדעתו, והרביד המלוּכלך, שהיה קשור על צווארון כותנתו באלכסון קצת, השלים את הבעת פרצופו. וכשנודע לי מפיו, כי הוא אכל הערב שם, אצל שמאַלץ, נהייתי בעיני לפושע סכל, שאין לו תקנה! גם פה וגם שם נעכרתי! במה אצטדק על אשר נפקד מקומי? ומי יודע, מה ריגל שם עלי ראש-כלב זה? אולי סיפר גם את ענין-הנעליים… והלא יאמינו לו… כל רכילות היו מאמינים עלי – ואין מציל… הוי, אנה אני בא? קצתי בחיי!..

וזהו – בנכר! רק בנכר יש מקום לצרות כמו אלה, לתלאה כזו, למצבים משונים ובזיוניים כאלו!..

חרפה בוערת כססה את לבי עד היסוד. רקותי חשבו להתפוצץ. אז עליתי על המעלות האפלות, המובילות לעזרת הנשים, ואשב שם מַשמים, מקשיב לכאב-ראשי ושוקע בהרהורי המדכאים…

שם… הוי, שמה, שמה!… שם אין שאלת-קרובים ואין ענייני-נעליים; שם איני מוכשר כלל למעשי-שטות כאלו; שמה חסרונותי מתכסים ומעלותי מתגלות… שם מה שאעשה – הרי בן-בית אני, בן לאבותי, ככל הנערים הללו, בני בעלי-הבית, שהיו בערב בבית התפילה לבושי בגדי-חג ומלאי ששון… מה מאושרים הם!.. מה שונים הם ממני! מה רחוק ושונה מצבם ממצבי! כולם יושבים בבית אבותיהם; לכולם פה אחים ואחיות קטנים וחביבים; כולם מתרפקים על אמותיהם-אהובותיהם… ואני? עזוב ונכלם, דך ונידח, זר ומבוזה, נער-ישיבה יתר, גר בארץ נכריה…

והמלות האלה, שנאמרו בתורה ברחמנות רבה גם על משה רבנו, רוקדות באופל בצורתן האשוּרית לנגד עיני, לובשות תמונה שחורה לגמרי ומגשמות את המצוקה היותר מדאיבה, את הבדידות היותר מכלה, את המצב היותר אומלל…

ושמה!.. שם לא הייתי נע ונד ככה; שם לא הייתי מוכרח לנוע ככלב אחרי אוכל ביום-טוב, לאכול במקום אחד וללון במקום אחר. בשעה זו עדיין יושבים שם הכל אל השולחן ושמחים בשמחת החג, אוכלים זרעונים… אמי בוודאי מזכרת אותי עתה: אני מגהק… אבל כלום יודעת היא את כל העובר עלי בנכר? כלום יכולה היא להרגיש מה שמצאני ביום הזה בלבד? וכי יודעת היא, כי טובה פת חרבה בבית-אבות ממעדני-מלכים בבית אנשים זרים? וכי יודעת היא, כי זה יורת משלושה שבועות לא החלפתי את כותנתי המזוהמה? וכי יודעת היא, כי חזזית עלתה על ראשי מתחת לשערותי, שאין לי למי לסרקן?..

תימה! תימה! מה זה היה לי? איך ניאותי לעזוב את עיר-מולדתי החביבה? כיצד הסכמתי להיפרד מכל היקר והאהוב? איך ניאותי לנסוע לכאן, לעיר הזרה והאכזריה הזאת? איך נפתיתי בשוא?

תימה! תימה! איככה הוכו עיני בסנוורים בימים הראשונים לבואי הלום? איך נתעיתי בשוא להאמין, כי פה מצאתי את הטוב? כיצד כתבה ידי לאבותי מכתב-נחמה מעין זה שהיה מכתבי הראשון? מה לי פה ומי לי פה?

הנה ראש-ישיבתי. קומתו ננסית. אבריו חלשים וזעירים. כולו כילד מגודל. חזה-כותנתו פתוח. זקן-תיש מחודד ושחור צומח לו מתחת לסנטרו, ומתחתית פאותיו הישרות עד סוף פניו – חלק. לחיים אין לו; במקומן – דוק מתנועע. לפני כל תלמיד טוב הוא מתרפס. בהול הוא עליו כעל אמצעי טוב להראות בו את יתרון ישיבתו על הישיבה החדשה, שיסד איש-התחרותו, ר' ליזר מופלג, בהקלויז “שולחן ערוך”. נוסף לזה הוא כבד-פה ומגמגם מאוד באותיות ממוצא השפתים והחך:

– כ-כ-כמה?.. כ-מה ימים חסרים לך? יום ד' אתה אוכל אצל ק-ק-קרובך?.. הוא דר ברחוב היוונים? והנך – “מי-מי-שהיה בדרך רחוקה”… לכשנגמור “פ-פ-פסחים”? ל-לא! הב-ב-בות לא נלמד; נ-נזיקין לומד המ-מ-מתנגד… אנו נ-נתחיל קדושין… או גיטין… נ-נראה…

והשיעור בעצמו מה הוא? המולה ומהומה. מַשק “שטֶנדראות” והתנועעות של פוחזים. ומה מתחדש לי בדף הגמרא אחרי שעברתי עליו מתחילה בעצמי? הכל הוא רפרוף ממעל… אין הוא מתעמק במימרא, אין הוא מגלה כלום בתיבה גופה, אלא שהוא מעיין ב“פני יהושוע” ומוסיף את חידודיו. וכי זוהי “העמקה”? גם אני הייתי יודע לעיין ב“מפרשים”… וסדר לימוּדו למה הוא דומה? הלא לפשטידה תפלה מבלי מלח, שעושים על גבה צעצועי-מתיקה לנוי…

ובשביל זה אני מתענה ככה? בשביל זה אני סובל רעב יום-יום עד ארוחת הצהריים? בשביל זה אני נמק בנכר?

“ימי” רחוקים. ר' סנדר שמאַלץ מתגורר בקצה העיר, אצל הקסרקטין האדומים: שם יש לו חנות בשביל אנשי-הצבא. ותמיד אני מחכה שעות שלמות עד שיזכרו לתת לי את אכלי; ושב אני תמיד משם כבר כמעט לעת-ערב.

ושם, בעיר מולדתי הקטנה, מה נעים עתה וחביב!.. קיץ… לאבי גן בחכירה – גן עדן!.. הוא בא על החג ומביא עמו ביכורי-פירות ל“שהחיינו”… אורה ושמחה… אחר החג הוא שב אל הגן – ולוקח גם אותי עמו… שם – אילנות, ירקות ודשאים… ואני לן בצל סוכת-הנצרים שאצל עצי-הדובדבנים…

לא! חס ושלום! חלילה לי! מאליו מובן, שאין כוונתי להתגעגע על חיים כמו אלה… כוונתי היא רק… ללמוד בבית-מדרשנו הבודד – טוב הדבר מאוד. שם אין מפריעים ובעלי-ביטול. שם אין בני ה“חברה”, שם אין ה“מינסקי” והדומים לו, שם הייתי חפשי ללמוד את הדרוש לי, וללמוד את ה“בבות”, ופה – שיטה מבולבלת!.. כמו להכעיס לומדים דווקא פסחים מפרק “מי שהיה”, ואחר-כך ק-ק-קדושין או גיטין…

ואילו, לכל הפחות, הייתי נוסע למקום תורה הגון, לעיר שיש בה ישיבות כדבעי, למיר או לאיישישוק, – אז לא גדל כאבי כל-כך. לוּ, למצער, נזדמנתי לישיבה ההיא, לישיבתו של ר' לייזר מופלג, המפליא לעשות!.. אבל פה, פה – – – לא! גם בביתי הייתי רואה ברכה בלימודי הרבה יותר…

ומי זה מעכב? מפני מה איני שב לשם באמת? הוי, מה נעימה היא נסיעה כזו – מהכא להתם… רק שתי תחנות… בשעה העשירית אני יושב פה בעגלת מסילת-הברזל, ובאחת-עשרה אני שם… להיות בבית אבותי – היש אושר גדול מזה?

אבל לא! זהו דבר שאי-אפשר. באמצע הזמן!.. ובלי כל סיבה, בלי כל אמתלה… אבי, אמנם, לא יאמר לי כלום, אבל אמי, הרב וכל בני-העיר – הן לא אהיה יכול להביט ישר בפניהם! “הפכפך – יאמרו – גם ‘זמן’ אחד לא יכול לסבול; להיות שישה חדשים בנכר היה למעלה מכוחותיו”… ותחת הכבוד הגדול, התהילה והתפארת, שאנחל בהכרח, כשאשוב בסוף “הזמן”, אחרי שיעברו ימי-צרותי, כגיבור מנצח, – יהיה עתה בוז וחרפה מנת חלקי…

וניטל עלי, איפוא, לשבת פה עד סוף הזמן, להתענות פה בכל אלה הימים הרבים, אשר מי יודע מתי יבוא קץ להם, – הוי, מה חדל אני ומה רבה הרחמנות עלי, הגר בארץ נכריה…

הוי, הביתה, הביתה, הביתה!.. זו היתה תרופה לכל תחלואי, לכל צרותי…

ואיזה מיתר רך בקרבי התכווץ – ומיץ-מים יצא דרך עיני…

– מי הוא הבוכה פה?!..

הקול קול השַׁמש, שעלה לסגור את העזרה. גם לבכות לא יתנו בנכר – – –

 

ג    🔗

תענית שבעה-עשר בתמוז היתה בשנה ההיא בשלישי בשבת. וממחרת נגזרה הגזרה.

– למ-מ-מען השם! – ציווה ר' ישעיה.

ובנשף-בערב אותו היום הפלאתי את המשרתת שבבית קרובי בהנהגתי המשונה. מה אני עומד כבול-עץ? למה אני מחכה? מפני מה הלך כבר אותו הנער?

ל“מינסקי” היה מקום ללון: הוא נהיה ימים אחדים לפני זה מעֵין שַׁמש במנין קטן.

– צער בעלי חיים… – אמרה, אחרי שהתבוננה אלי, המבשלת, אשה באה בשנים, שחטוטרת לה על חטמה, – ובקריצות-עין של איבה פנתה אל פתח-האולם, והוסיפה: – קרובים!.. אַל ייסרני ה' בעד חטאת שפתי…

– מה הפירוש?! – צידדה המשרתת-הסוכנת בזכות בעלי האולם, – וכי להם אין ילדים קטנים? גם הם מלאים פחד…

– כל התחלואים עליהם! – התרגזה המבשלת, – וכין אין להם במה לשלם שכר רופאים? מה? לא-קשה, להם מותר לחלות! החלי-רע לא יקחם – – – בני-תלמוד-תורה אומללים! איפה תלינו עתה, חלכאים? בבית-המדרש לא יניחוכם עתה, וגם פה לא יניחוך, אפרוחי… לֶךְ-לְךָ כִּבְשי: פה לא יניחוך הם ללון… קרובים טובים!.. אל ייסרני ה' בעד חטאת-שפתי…

יצאתי.

כבר חושך. החמה הלוהטת שקעה… בצדי הרחוב שרכו את דרכן פועלות אחדות, שפיגרו מלשוב מבית-החרושת של טבק שמחוץ לעיר. ציווחת-צחוק מנוּולה ליוותָּן: ממולן על הכיכר שלפני הקסרקטין עמדו בהמון עדרי-אדם, שחורים מחֶצים ולמטה ולבנים מחציָם ולמעלה; אלה היו אנשי-הצבא במכנסי-הארג וקיטלי-הקיץ שעליהם. הלאה, לא הרחק מהם, עמד גדוד בעיגול ושר זמר מבדח. דברי-השירה זרו לי, אך הקול המאוחד היה של חיה איתנה צורחת… פתאם נשמע קול תוך מאכסדרת הקסרקטין, – וכרגע נפסקו גם ההתהוללות, גם השירה…

אני ניצבתי על מקום אחד. הבטתי על החומה האדומה, האזנתי אל הכאות-התוף מבפנים, – וההמיה שבקרבי עמדה בעינה. בנכר!.. בנכר!.. בנכר!.. גם מקום אין לי להניח בו את ראשי…

בטיפות הנחמה המעטות, – שאחרי מצוקה נוראה כזו הן תגדל אחר-כך שבעתים הנעימוּת לשוב לבית אבותי – שטפו ועלו פתאום גלי געגועים עזים: כן, לשם… אבל, הוי, מתי יבוא היום ההוא?.. מה רחוק הוא עוד!.. רחוק?.. הלא כבר “בין המצָרים”. כמה נשאר עוד עד אלול?..

וחצאי-ההרהורים הללו התגודדו כבר במוחי כשעברתי את מפתן בית ישיבתנו, המקום שבאתי אליו על פי ההרגל. הריקות שמסביב הזכירתני את הגזרה לבל יבואו הנערים ללון, מִסיבת המחלות המתהלכות בעיר…

– המחלות המתהלכות בעיר, – דובבו שפתי בלא-יודעים, – ואמנם, הסכנה גדולה… אסור להיות פה…

ואני משווה בנפשי: אני נחלה – ומת. שם מחכים ומחכים למכתב ממני, מחכים בכליון-עינים, עד כלות הנפש – ומכתב אין. אמי בוכיה… לאחרונה, נודע לה הדבר… היא מתנפלת על הארץ וצועקת לא בקולה… אינה יכולה להינחם… מתחרטת היא ששלחתני מאתה… אין דבר, אני יקר לה, בכל זאת… היא בוכיה…

ואפשרות העוּבדה הזאת מחזקת את תשוקתי להיות שם, להתראות עם אבותי קודם שיארע הדבר. ואני איני יכול לעמוד בפני הרגשת-הנעימות של הרגע ההוא, רגע בואי לביתי…

וגם סיבה הלא יש עתה! – נטווה בתוכי חוט-הפיתוּי הלאה, הלאה – מחלה מתהלכת… אסור להיות פה… אויר מסוכן… וכמה נשאר עוד עד סוף “הזמן”? – איזו שבועות… וכי גדול הוא ההבדל? הרי בוודאי ייחשב הדבר, כאילו הייתי פה “זמן” שלם… ובשלוש הבבות הרי לא אהיה בקי בין כך ובין כך…

יהיה מה שיהיה!

אז חטפתי בידי מעיל מעל הארון השבור, העומד בפינה, את תרמיל חפצי, וכעבור חצי-שעה כבר שכבתי בשלום תחת הספסל שברכבת-המסע, העוברת לעיר מולדתי. רק שתי דחיפות בסך-הכל – וגם הן לא מכאיבות מאוד – קיבלתי מאחד הז’נדרמים עד שהגעתי למחוז חפצי ברכבת… שם קיפלתי את גופי בחצי-עיגול, הנחתי תרמילי למראשותי – ועצרתי בעד נשימתי. והמסע התנודד – וירץ…

– תחנה נ.!… שלוש מינוּטוֹת!

בלבי כמו ניתק דבר-מה: כבר תם הדרך!

כשנכנסתי לבית הנתיבות – זה הבית המרוּוח, הידוע לי היטב מאז – שמחתי על שאין שם איש מגָרי עירנו…

שעת שכיבתי תחת הספסל בחשכה ומצבי המיוחד, שלא היה דומה לזה של יום אתמול ושלשום, – עשו את מעמד נפשי דומה במקצת לאותו שאחרי קימה ממחלה כבדה וממושכה. אותם געגועים כמוסים, שהתעוררו בקרבי, חזרו והתגלו ביחס לכל עמוד, לכל מעון, לכל דבר, שראיתי מסביבי. הנה כי כן אני בנ.!..

היתה מחצית השעה השתים-עשרה. העיר הקטנה יָשנה. הרחבה הצרה, זו שעברתי בה מבית-הנתיבות עד למעון אבותי על יד המקולין, היתה מלאה מנוחה. ואני הלכתי לאטי ותרמילי תחת זרועי. מחשבות מסויימות לא היו במוחי. קול צעדי נשמע…

“היא נופלת על צווארי” – האירה לי לרגעים הרגשה אחת…

אך נפלא הדבר! ככל אשר נתקרבתי אל אותו הבית הנחמד, מרכז-שאיפותי, משאת נפשי, כן התחיל לבי מזדעזע יותר ויותר מעקיצת העש: מה אני עושה?

ליל-קיץ חם היה מסביב, ריח של עשבים ובִצה יבשה. נשימת היקום כאילו לחשה תשוקה עזה וחמלה גדולה כאחד…

הנה גג-הנסרים של בית מדרשנו הישן. הנה “חדרי” לפנים. דוּמיה…

ופתאום עמדתי ואשאף רוח. עיפות לא היתה בי; הכרת ההבדל היתה בי – ההבדל שבין אז לעתה הוברר לי באותו רגע בבהירות משונה… כן, שִׂמחתי היתה יכולה להיות שלמה אלמלי שמעתי לקול-שכלי ולא דחקתי את הקץ. לא כן עתה. עתה הדבר פגום. בידים איבדתי את הרגעים הטובים, שהיו יכולים להיות בחיי…

נשמעו דפיקות-לבי בחזי. כל הטעמים לדבר-שובי, שנראו לי מתחילה כחזקים, פגו, התרופפו, התנדפו… וכי אין זה שגעון? במה אצטדק? ציוו שלא ללין בבית-המדרש – ונסעתי לביתי!… שטות וגם חרפה!.. חולשה היא… לא עמדתי בנסיון… איבדתי את עולמי בשעה אחת!

מאז עלה בדעתי לצעוד את הצעד האווילי הזה נולד בקרבי מין חתול קטן, מתפרכס ומעיק, שברגע החלָטתי הסתתר בחגווי-כליותי, ואחר זה יצא ממחבואו לזחול ולהטיל את ארסו… לראשונה נגלו ראשו, לשונו, שיניו, וכשעמדתי לפני הבית מחוז-חפצי – כבר גדלו לו ציפרניים…

הנה הבית… לדפוק?.. הם ישנים במנוחה ואינם יודעים עוד כלום מן המעשה הרע אשר עשיתי… הוי, מה מאושר הייתי לולא נמצאתי על כברת-האדמה הזאת באותה שעה, אילוּ הייתי שם ברגע זה, באותה העיר הנכריה… הלשוב?…

כישן וראה-חלום הייתי.

לא, עוד לא אבדתי כָּלָה! אני אחל לבכות, אספר הכל – ויאמינו לי. הן, סוף-סוף, אמי היא… אך מה זאת? עוד אור קטן מתרוצץ ובוקע מן החלון… וכי עדיין הם ערים? בשעה מאוחרת כזו?…

…הירשל!

אמי עמדה באמצע החדר הקטן על יד עריבה מלא המי-בּוֹרית ולבָנים שרויים. פניה וידיה היו לחים ומגואלים. והצווחה, שהתפרצה מגרונה למראי, הביעה לי כראוי את כל נוראותיו של צעדי האחרון. לוּ נבקעה האדמה מתחתי!.. “אמא… מַח-לה… מח-לה… שם… בכל העיר”… – מילמלתי, ולאושר מאין כמוהו הייתי חושב לי, אילו היתה היכולת בידי להראות באצבע, כי חולה מסוכן אני… אך עמוד עמדתי בפתח בריא – ותרמילי בידי. ביני לבינה היה דופן-הכסא, המכוסה בלבנים שרויים.

– מחלה? מחלה, אתה אומר? אוי לי… נוּ, בני… וקרובינו… קרובינו לא קירבוך כלל?.. מה אתה מחשה?.. לא?.. מדוע? מדוע לא ידעת להתקרב אליהם, בני? אי, הירשלי, הירשלי… באת… מחלה… ילד לעולם ילד הוא… הלא הכל בידי שמים, פִּתיי הקטן… אם ישמרך הבורא… והתורה מגינה… ופה… התאמר…

על הדרגש בחצי-האופל שכבו מכוּוצים ומצומצמים כל בני-ביתנו הדלים. הזבובים זימזמו בחלל האויר הלילי. ובכיה עצורה, כבדה ומדכאה טסה על התקרה והכתלים.

– …וא-א-בא… א-בא היכן? בגן?..

– בגן? באיזה גן!

– לא שכרנו השנה?

– שכרנו, להוותנו, שכרנו… אבל, כלום יש לנו במה לנסוע אל הגן הזה? אם ה' ייסר, בני, תבואנה הצרות גם דרך הפתח, גם דרך החלונות… סוסתנו חולה, הירשלי, חולה מסוכנה; זה כשבועיים… ועתה הלך אביך אל יוחנן הידעוני: אולי יאות לבוא וללחוש לה. לפני שעה הורע לה… אוי, הירשלי, בני, באת… ואביך – איש כזה… עם איש כזה הרי אי-אפשר לחיות כלל… בכל העת אני מתחננת לפניו, כמו לפני גזלן: “לך אל יוחנן, בוא אל יוחנן, הכל משתמשים בו!” – והוא, העוכר-ישראל, שוכב לו על התנור… את “חכמותיו”, אמנם, הניח, אבל – עצלותו!.. וכי יש עצל כזה בכל העולם כולו? אני מתחננת לפניו כלפני גזלן: “מה איכפת לך, אם תקרא את הידעוני” – והוא כמו לא אליו אשים דיברָתי… ורק עתה, כשהסוסה גוססת כבר, נמלך ללכת… אוי, אוי, מה עווני ומה חטאתי… ואני אמרתי, בני, כי טוב לך שמה… טוב מפה… גם מכתבך בישר טובה ונחמה… לבוש, שבע… מה? גם בנכר לא טוב?.. מה אתה מחשה, בני? מה אתה עומד שם על המפתן? נוּ, סַפר לי, איך, מה?.. סנדר קרובנו תקיף הוא? תקיף? אה? גשה הלום… נוּ, ברוך השם, שאני זוכה לראותך חי… נקרע לבי… מסתמא צריך להיות כך… מה' יצא הדבר… מה אתה בוכה?.. אין מה לבכות… בביתך אתה… אַה? מה אתה ממלמל?.. הירשלי, בני, “שומר-ישראל” עמך… מה חָוורת… אוי לי, הירשלי, בני! מה לך? מה אתה נופל?..

כעבור שני שבועות נישאתי במרכבת מסילת הברזל העולה ווילנאה. בגדי היה מלוכלך מן הרוֹק אשר נפל עלי ממעל ובלבי הדומם היתה תמיהה: היאך נואלתי לפני זמן לנסוע לאותה הישיבה הקטנה אשר בעיר המחוז. הזוהי ישיבה? עכשיו, לפחות, אני נוסע לווילנה. ווילנה… שם, רק שם, אפשר להגיע לאיזו מדרגה. שמה…