פעמיים / יוסף חיים ברנר
א 🔗
עיקר התלאה, קוטב העינוי המר, היה השממון – שממון החדר!
הכאותיו של ר' סנדר האדום, אמנם, לא היו מהנות ביותר, ולא נעימות מהן היו צביטותיו ומליקותיו בקצות אצבעותיו הקשות, המחודדות והארוכות. אך גם לא טובים היו ימי השלום והדממה. אדרבה, בימים האלה היה איזה דבר עוד הרבה יותר נורא ממה שהיה ברצועה ומלקות; ובן בלי שם היה הדבר ההוא…
לשכב שטוח על הספסל, להיות “מוּכּה אחור”, לעמוד אחר המעשה אותה עמידת-הנזיפה כשזנב-כותנתך, כנאד של קנבּוס לחיבּוּץ-גבינה, יוצא לך מפתח מכנסיך, ודאי וודאי שכל אלה בזיונות גלויים הם, כל זה הוא כאב מפורש וברור… ואולם מהו המאורע הבלתי-נעים הלז לעומת אותם הפצעים הבלתי-נראים, הנסתרים, הפצעים שבכל רגע ורגע, שאין לצפות לגאולה מהם, שאין מנוס ומפלט מהם וגם שֵׁם אין להם?!…
קשה החורף… ועזה מרירותו ביותר, כשמהפכות-השלג מהפכות גם את לב ה“רַבּית” לחומלה עליך, הערום, ומפני הקרה המסמרת נכמרים רחמיה לדאוג לבריאותך, והיא גוזרת עליך ללבוש בשובך הביתה את האפודה הישנה שלה! כוונתה, אמנם, רצויה, שלא תתקרר בהליכתך ושתבוא הביתה ותיראה לעיני אבותיך לבוש בשלמתה; ואולם, האם יש בזה אפילו חצי נחמה? הן כמה התחבטת עם אמך בנדון זה, קיבלת באהבה את קללותיה המאליפות, סבלת גם את הלמות-אגרופה, התאכזרת ולא חסת על “ימיה הקצרים”, ובמסירות-נפש ממש עלה בידך לברוח החדרה בלי מטפחתה; וכל זה אך ורק כדי להינצל מצחוק-זדים על מראך המגוחך, שאתה מקבל תחת חסותה של המטפחת וקרעיה, להינצל מן הקריאה: “זקנה בלה”! – והנה – צרה חדשה וכבדה ממנה: קרעי אפודה של אשה בת ארבעים על גופו של ילד קטן ורפה אונים!… ומחר בבוקר – איך אשא ראשי לפני בני גילי? אנה איסתר מצחוקם? ומה מגואל הוא בגד זה! כשאתה ממשמש אותו נדמה לך, שעורָהּ של נבלת שרץ לח וקר בין אצבעותיך!… ולסרב אין לך רשות. הרבי, בכעסו על זוגתו בכלל ועל הטירדה שגרמת לו בפרט, יתרגז מאוד:
– רואים אתם, גביר זה – עוד הוא מתיחס! יחסן חשוב! קח, שוטה, – ויחם לך. לעולם תקח. אין לך מה להתיחס. שחוק… נו, לבש, לבש!… וכי אינכם יודעים, מי הוא אביו? מי שהיה עושה טבק מוּרח! –
קשה החורף… קשה, למרות רגשי-הרחמנות הטובים, שהוא מעורר בלבבות; קשה, למרות המעשיות הנאות שב“בראשית” חומשו… ואולם לא נקל ממנו הקיץ…
ארוך יום-הקיץ בחדר, ארוך מאוד, ארוך כאלפי לילות-נדודים; ורבים הם ימי ה“זמן”, רבים מאוד; ולכל יום ויום – בוקר מבהיק ושעת חדר, ובכל בוקר ובוקר, חזרת “פיטום הקטורת” פעמים אין מספר (חשוד אתה על הדילוג בתפילה); אחר כך – תהילים בקול רם, תרגום, ספר ויקרא, פרשיות רש"י…
ואפילו בשעה שר' סנדר רבך עומד כבר ומשימך למופת ל“האיכרים”, אפילו בשעה שהוא מצווה עליך לשנן לנחום’ל “הגוי” את הרש"י החמור על המלה “דְווֹתה” – השפֵּל תשפיל, אמנם, את עיניך מרגש נעימות, אבל אותו הדבר הנורא רק יורד לו אז לזוויות-לבך הנסתרות ועזוב לא יעזבך לגמרי…
וה“רַבִּית” שלך – גֶלֶה שלוּמפֶּר – יושבת כל היום בקירוב-מקום אל שולחן הלימודים, על הספסל שלפני התנור, קולפת תפוחי-אדמה או אינה קולפת, פניה כפני מליח שרוי ופיה קובל על ה“שלומיאל” עטרת-ראשה, שאינו יכול לקשור אפילו “זנב-החתול”.
ולא ייפלא, איפוא, כי להיבטל מן החדר יום אחד, יום-קיץ ממושך, או אפילו לשבת בית, מאיזו סיבה שתהיה, רק מן הצהריים ולמטה באחד מימות החול, כמו בערבי-השבתות הנחמדים, – נחשב ממש למשא-נפש, לשאיפה עזה וסוערה…
וקל-וחומר הוא: ומה חברי אלו, שהיו להם עסקים שונים: לביבות, מטבעות, מִשׂחקים בכפתורים ובעטים, בגדים חדשים, בִּצות החצר וגומותיו, אבנים, תולעים, מהלומות ו“ברוגז” – חשבו את אי-ההליכה לחדר ליום-טוב גדול ויקר, אני, נשמה עלובה וחסרת-כל, לא כל שכן!
ואולם – “אויה לאיש עני נולד בלי כוכב!” גם מאורע-אושר כזה היה לי יקר-המציאות יותר מאשר לחברי “הגויים-המוצלחים”. כי הצלה באה מהתחַלוּת, מכאב-קל הערך לא נהגה אצלי: “אַל לקבצנים לחלות! – גזרה אמי – דבר זה מדרך הנגידים הוא; להם תשלומי שכר-לימוד – טפוּ, רוק-הפה, ואני קורעת את מספר הזהובים מבשרי”. – ובכן הייתי יכול למצוא ישע ופדות רק במקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, בשעת ההכרח הקיצוני, באין ברירה, כשנצרכה עזרתי לאמי, למשל, להיטפל אליה בהבאת קמח מן השוק לאפיית-לחם. ואולם זה הדבר, ביחוד, הלא לא היה מזדמן אלא לעתים לא-קרובות כלל: שהרי אימתי היה עולה בידיה לקחת מן החנות פוד שלם של קמח בבת אחת, – מה שהיה כבר לא לפי כוחותיה לשאת לבדה – אימתי?…
בעיקר הדבר, היתה גם ישיבתי-בבית לא מן התענוגים הגדולים ביותר. אבא, יהודי קטן-קומה, צנום וכפוף, יושב בכל עת ובכל שעה אל השולחן ישיבה של איש מיותר. פרנסתו היתה מצויה מעשיית טבק-מוּרח, ובעת ההיא נבנה בקירוב-מקום איזה “בית חרושת” לסחורה זו. ולא עמדו לו – ל“מפרנסנו” – לא חזקתו, חזקה של אחת-עשרה שנה, ואף לא ה“סממנים”, שהיה מתבל בהם את פרי-ידיו, וש“מלפנים” נעמו כל-כך לחוטמי זקני-עירנו וזכו לשבח גדול גם בפי המריחים-המבינים מבני-הדור; ממשות אחת היתה לקללותיו בראשונה ולשתקנותו הבטלה אחר כך…
ובכן, אבא יושב אל השולחן בטל, דומם וזועם; ואמא, אשה ירקרקת, קולנית, עלובה ומלוכלכה, מטילה עלי אונס ליישן בנענוע-אין-קץ את ה“תאומים”, שלא חדלו מלשווע אף רגע קטן לא ביום ולא בלילה…
ובכל זאת! בן-אדם חלכה נכסף תמיד לשינויים, לחדשות, לחליפות ותמורות, – ואף אני בילדותי אדם הייתי.
כן.
ועוד זאת. אם הייתי זוכה עוד, אף כי לעתים יותר רחוקות מאחרים, ליום תמים, שבו הייתי פטור מן החדר מראשית-הבוקר, הנה כמעט שלא היה מזדמן לי כלל לזכות ליום יותר גדול ונכבד ומאושר מזה: ליום, שבו אהיה יושב מתחילה בחדר כתמול שלשום – ושפתאום יבהילוני הביתה.
מאורע כזה, מלבד הברק הנפלא אשר לו והוד-יפעתו המיוחד, הוא, יחד עם זה, גם תוצאה מהתארחותו של “דוד”, שמביא תשורות ומגדנות. וזכיה כזו היתה כבר לגמרי לחברַי ולא לי! לבית אבי היה בא רק איזה קרוב רחוק בימי-היריד הגדול, פרק של דרור גם בלאו-הכי, וגם הוא, “הסוחר”, כמו שהיתה קוראת לו אמי בגאון, היה רק מנַסני בלימודים וצובט את לחיי…
ורק שתי פעמים – זכורני – זכיתי גם אני להיקרא הביתה פתאום, באמצע הלימוד, והפעמים הללו שינו גם עלי את מנהג-עולמי לשעה. עתה אין זכר עוד גם למחולליהן – הכל חלף וכלה כעשן… אך מתוך העשן עולות ומסתמנות בזכרוני – פּעמיים!
ב 🔗
יום-אייר היה, יום של זהרורי-חמה ואורה במלוא-תבל, ורק מביתנו לבד לא סרה הכּהוּת התמידית, שהשרתה בכל זווית מן עצבת של בין-השמשות. ביום ההוא נוספו עליה עוד איזו הבעת-סוד והסתר-לחשים. ואף חמישה כרכי ה“חוק-לישראל” ואחדים מספרי ה“עשרים וארבעה”, שכאילו מימות עולם עמדו, מכוסי-אבק, על ארון-הכלים, קיבלו ביום ההוא צורה משונה ומיוחדת. בחדר המיוחד והחשוב משני חדרי מעוננו לא היתה כל נפש חיה מלבד החתול וילודיה תחת הדרגש. כל בני-ביתנו (אבותי, עליהם השלום, למרות תחלואיהם הרבים ולמרות מה ש“הפילה” אמי לא פעם, היו תמים מטופלים) נשלחו החוצה לשחק. אבא בעצמו נע-ונד כל היום מבלי סיבה ניכּרת. בעיניו היה אותו הרוך, המשחר את האדם בצפייתו לאושר גדול. הוא כמו נתמזמז כולו. ואמי – היא שכבה בחדר השני, חדר-המיטות הקטן.
כששבתי מן החדר לביתי בשעת ארוחת-הצהריים, ראיתי והנה הכל בחצר, ואשב שם גם אני שעה ממושכה. לאחרונה ניגשתי אל הדלת – ומצאתיה נעולה מבפנים. דפקתי, ואבא פתח לי כשהוא עומד חציו מחוץ למפתן, כאילו התכונן ולחסום את הדרך בפני הזר הבא. הבעת הסוד הגדול, הדורש הסתר, היתה שפוכה על כל פניו הרציניים.
– חצ-קיל… – נשמעה גניחת-אמי ממקום משכבה – מי שם? המ-י-ל-דת?… אוי!…
– לא, אין איש; זהו יוסילי… יוסילי… עת לו ללכת החדרה…
– ואוֹכל, אבא?
נו, נו, אוֹכל!… וכי אינך רואה?… ילד לעולם ליד הוא… קח פרוסת לחם ולך… קח ולך, בני… לך, בני…
באמת, היה אבי תמיד על צדי בשאלת מזונותי, וביחוד באלו, שהייתי לוקח ונושא אתי ה“חדרה”, לבין הבריות. ופעם כשנודע לו, שאמי העניקה לי צידה-לדרך חתיכת “מצה” (הדבר היה בימים שאחר הפסח) ורסיס-נופת, התרגז מאוד והוכיח, כי “מצה” גופה עוד “אין דבר”, עוד אפשר לסבול, סוף-סוף – חטים; ואולם רסיס-נופת ללַפת בו את הפת – הרי אין לך סימן-קבצנות גדול הימנו: והוא – כלומר, אבא – באמת, עוד אינו נופל בעיניו כלל… ברוך השם, עוד אינו “יורד” לגמרי… ובית-החרושת – הכל בידי השם יתברך וגדולים מעשי-אלוהינו: עוד יכולה לצאת אש מאת ה' ולאכול את הפאבריקה, כביכול, בלילה אחד… בקיצור, אבא נלחם תמיד בכל תוקף ועוז בעד זכויותי-לארוחה… אלא שאז בעולם אחר היה; בעל-דמיון ורפה-כוח… ומה רך היה קולו!
ואיך שיהיה, בלי “אכילה” מקבל שממון-החדר צורה יותר כבדה ומדכאה; ואף לעג-השאננים הרגיל יותר מַכלים אז ועוקץ…
ר' סנדר ישן את שנתו, שנת-הצהריים, וקול-נחרתו דומה היה לתרועת-השברים בשופר, שהיינו עושים מקני-דלועים. ריר נזל על זקנו. גֶלה, הרבנית שלנו, לא היתה בבית. גם חברי שיחקו כולם על פני החצר. יוסי “צער בעלי חיים” התמרמר על נחומ’ל הגוי, בשביל שהטיל הלה מים בגומה החפורה לצורך משחק-הכפתורים, והרוב עסק בפרקמטיה וחליפין מסביב לחבית השבורה והמזופתה, שהיתה מעין מרכז-המסחר. (לסחורה נחשב כל דבר אשר שֵׁם לו, ולמעות – קיפולי-הנייר של גפרורים: התחתית – שטר בן עשר, והמעל – שטר בן חמש). רק אני לבדי ישבתי בפנים הבית. לראשונה ניסיתי לקיים את מצוות ה“רבי” ולחזור על הסדרה: התחלתי לנגן ולתרגם כל מלה ומלה לשפה המדוברת, שצילצל כעֵין: אשה – יהודית – כי – אם – תזריע – תהא מזריעה – וילדה – ותלד – זכר – זכר!" – אך תחת למלא בזה את כל זמן-שנת-הרבי, הפכתי מבלי משים דף אחר דף, במשך רגעים מספר, ולפיכך נדמה לי, שכבר עברתי על הכל, על כל מה שצריך… ואז, אחרי רגעי-בטלה ממושכים, נמלכתי לקחת את התנ“ך ולפסוק את פסוקי ב”שמואל" באותו הניגון העצוב, המלבב והמחיה, שלומדים בו נביאים: “ופלשתים לקחו את ארון האלוהים”… אך גם עכשיו לא נמשכה התמדתי: את הסיפור בכללו ידעתי היטב, וכבר שבעתי לא אחת שמחת-נקמה על מפלת הערלים בפרשה זו תחת נצחונם בפרשה הקודמת; נשאר לי, איפוא, לחזור על זה בתור לימוד: פשוט, לשנן את תרגום המלות השונות ללשוני המדוברת, ועל כן עזבתי גם הספר הנחמד הלז פתוח – ופניתי כלפי החלון. מסביבי ובתוכי ריקניות מוחלטת. אין מה לעשות!… הנה הם משחקים… הם אינם יודעים את החומש והתנ"ך כמוני – ובכל זאת אינם חוששים לחזור על הלימודים, אינם חוששים גם לזה, שהיום יום ה' בשבת, דאנערשטאג-דאנארשלאג, יום של רעם-תוכחה… ואני…
והנה קול צעדים, – ויד פותחת את הדלת.
– “תשב”, מפרש רש"י – הרימותי את קול…
– אתה לומד, יוסילי – נכנס אבי ופני מאירים ואינם דומים כלל לפניו תמיד – יחידי… ורבך אַיהו?
אַה… כמה השעה? – נתעורר ר' סנדר מקול המדבר – “חטפתי” קצת תנומה… ר' חצקיל!…
– אין דבר, ר' סנדר, אין דבר… אל יטריח כבודו את עצמו… בוער היום כתנור… גדול החום – ומי יכילנו!… אני באתי כך… ר' סנדר, ילך נא יוסילי קצת לבית… זוגתי המליטה… חֶה-חֶה – בן זכר…
– מזל-טוב, מזל טוב, ר' חצקיל… מעניינא דיומא… חֶה… “אשה כי תזריע”… יוסילי, איזו סדרה בשבוע זה?
וחדר משכב אמי היה מלא חיים חדשים, בשורות טובות ונחמות. בראש הכתלים לרחבם שורטטו קווים שחורים בפחם – גדר בפני המזיקים. גניחותיה של הממליטה היו כבר ממין אחר לגמרי, שונות מאוד מאותן שלפני שעה: בהן כבר היתה יותר התהדרות מכאב. הכרת-המצב שאחרי עבור שעת הסכנה הסתמנה גם באופן שכיבתה-סמיכתה, שעטר לה הוד של עיפות-הנפש, של חולשה עדינה וחיוורת פנים. על ידה היה מונח דבר מָארך ולבן, שמשך אליו את עיני אבי כנקודה מרכזית, מאירה. זמזום השכנות הרבות, שמסביב לערש-הדווי, דמה להמולת-זרם, ורק קצת, כמו בכוונה, עצרו המשוחחות בהרמת קולן, כדי להגדיל את ערך הרגע. מתוך ההמולה נשמעו: פלונית, אלמונית, עין-הרע, מבכירה, לידה קשה, מזל, אושר חדש… ולתוך קולותיהן פרצה גם תרועת-גילו של אבי, שהאמין אמונה שלמה באמיתותו של האושר החדש.
– אַה, יוסילי, אַה? אָח? אַה? אָח קטן?
– נו, בן-אדם יפה! – העמידתו המילדת, כשהיא אוחזת במתניה, והפסיקה את צהלת העלוב בקול של בדיחות ובוז ביחד – בת-צחוק לאו כלום היא: בה אין יוצאים ידי-החובה. לחלוטין לא יוצאין. יותר טוב היה אלמלי שמת לבך לזה, שאין דבר מוכן, יקירי, אין מה לתת לפי היולדת… לחלוטין אין מה ליתן. אכן, גם זה בית, שיולדת בתוכו! הרי צחוק – ותו לא מידי! בעל יקר! עומד וצוחק לו… וכי מה הדבר נוגע אליו? איך נוהגים פה – היודעת אנוכי? אני רק יודעת, איך הדבר נוהג אצל הבריות: עוד באותו שבוע נקראתי אל כלתו של ר' ירוחמ’קה הגבאי! והלז – עומד ונהנה לו… גם זה בר-נש!
פני הבר-נש מועבים, והוא מעלה על לשונו כל החובות, שחייבים לו רבים מהחנוונים עוד מאותו זמן, שהיו צריכים לסחורתו, – אלה “החובות הישנים”, שבהם הוא מבקש תמיד מפלט ממצוקת-הרגע.
– שומע אתה, יוסילי? – הוא פונה לאחרונה אלי בקול נכנע, מתרפס – רוץ, בני, אל שפרינצה העבה, ישר אל החנות, ואמור… יודע אתה, מה לומר? אמור: אמא… אמא המליטה, אמא… לא… אתה לא תדע איך להגיד, לא תדע… ארוץ אני… גם בערב-שבת שעבר לא נתנה לך כלום… להוציא מבין שיניה של שפּרינצה לא מילתא זוטרתא היא, להוציא… ארוץ אנוכי בעצמי… עכשיו… עכשיו… הלא אושר חדש… הֶה-הֶה… ליבֶּלי, אם ירצה השם… כך נקרא שמו בישראל… ליבלי… ארוץ אני… ואתה שב וכתוב “שירי-המעלות”… “שירי המעלות”, בני… שב וכתוב, יוסילי, אך אל תטעה… יודע אתה בעל-פה? קח את התהילים עם ה“מעמדות”… שם על הארון… נו, אני רץ…
הוא רץ, ואני ישבתי לעשות את אשר ניטל עלי. אך הדבר לא עלה בידי. בכל היות הפסוקים שגורים על פי, יצאו מתחת ידי מסורסים ומשובשים. לא הועילה לי גם ההעתקה מתוך הבטה-בספר: נתבלבלתי ודלגתי על “שדי, קרע שטן”, טעיתי בשרטוט “מכשפה לא תחיה” ג' פעמים ישר והפוך, או שכחתי להשביע את סני, סנסני וסמנגלוף ואת לילית וכל כת דילה…
גדולה היתה התרגשותי! הרך הנולד, שלא ראיתיו עוד, ריחף לפני עיני דמיוני בצבעים חביבים-חביבים. שיוויתי בנפשי את גיל הרגע, שבו תאשרני אמי ותרשני לקחת “אותו” על זרועותי ולשחק בו. לבי הקטן התכווץ באופן משונה מרוב עדנה וחנינה. ואף עם אותן “חתיכות-הבשר” הזעירות, הרפויות, הצעקניות, הממררות את חיי, המחרישות את אזני בבכין, המרעילות את כל חיי בהווייתן, הגוזלות את מנוחתי וחופשתי בשבתי בבית, – השלמתי באותה שעה, שעת תוחלתי לימי-חפץ. עתה הלא הכל מתחיל מחדש… ולנטל את אחיותי הלא חובתי היא: אחיותי החולניות, הדוויות, התאומים… מה גדולה הרחמנות עליהן!
כן, תקופה חדשה באה לי, תקופה של שמחה וששון!… בביתנו תהי ברית מילה, כעין מה שהיה לפני שנתיים: מזרק מלא עפר תחוח, ובעפר תחובים נרות דולקים… הרבה נרות… כיסא של אליהו… ואולי אהיה אני גם ה“קוואטר”…
ג 🔗
ואמנם, כמעט מלאה היתה הווייתי בימים הספורים ההם.
אכן, לא הרבה נעימוּת היתה בשינויים החדשים. להפך: חלק לא-קטן מן ההכנות המרובות לברית-המילה נטען על כתפי הקטנות; שליחויותי ומרוצותי לבתיהן של השפרינצות העבות רבו אז מאוד; המילדת, זקנה אוהבת להתקשט, שהתרגזה על שאין היא מקבלת שכר-טירחתה בבית זה כבבית ירוחמ’קה הגבאי, שלחה בי יד הודפת לפרקים מצויים מאוד; התאומים, מצדם, כאילו התקצפו על הבא-מחדש להסיג את גבולם בעריסה התלויה ולגזול את אמא מהם, יבּבו עד ליציאת נשמה, – והתעוררותי, לרגעים, לקחת בידי העיפות את הדבר המתנענע ומוציא מתוכו יללת חתול סומא ולהשליכו עד התקרה סחוב והשלך, – עלתה למעלה ראש… כן, לא רבה היתה ההנאה… אך, בכלל, מה מקום בזכרונות-ילדותי להנאה או גם לקורת-רוח? הנאה לא היתה כאן ואי-אפשר היה לה להיות, אבל הרי ענין, הרי רשמים, הרי לא-חדר, לא-“אדום”, לא-“דווֹתה”, לא-“פֶּדר”, לא-שפך-הדשן…
ורשמים היו.
אמנם צפּייתי, שהרך הנולד, זה היצור, שלגבי דידיה גם אני גדול הנני, בוודאי יַפלֵני לטובה ויבכר את שירותי וזרועותי למושב לו על פני שירותם וזרועותיהם של כל בני הבית, – נכזבה; ויהי להפך; זה האפרוח הקטן והרופס היה מתנהג בשגעון גדול ובקפידה יתירה, ובלי שום סיבה היה מסב תמיד את ראשו הערום דווקא ממני; ופעם, כשנשקתי לו במקרה, נתעוותו פניו הקטנונים וקול-צפצופו נשמע בבכי רם. אמת היא גם זאת, שכבר בשבוע השני מיום שהושם בעריסתן של זוג-אחיותי בנות-השָׁנה, – וזה מין-“התאומים” האומלל עבר אל מיטת האם, – עיפה נפשי מאוד על ידי מה שנאסרתי אל הספסל השבור שמתחת העריסה, ומאסתי לנטל את ליבלי בלי הרף ולישנו בניגון המקובל, וקצתי בחיי ובחבלי-העריסה הלוחצים, שהיו מנותקים ומקושרים בהרבה מקומות… אך, בכל זאת, שנאתי-מצוקתי לא גירשה מקרבי לגמרי את הששון המיוחד על קיומו של ליבלי בכלל: הנה טוב מאוד שנולד! חדווה היא ישותו, יציאתו לאוויר העולם… אָהוב אהבתי להסתכל בעיני אפרוח זה, בשעה שהיו פקוחות ומביטות על עולמו של הבורא; נכסוף נכספתי לחזות בת-צחוק על שפתיו הקטנות. ולפעמים הייתי יושב, אחרי שהרגעתיו ויִשנתיו, זמן רב על ידו בלי נוע, מתבונן אל גופו הרפה, הילדותי, ומקשיב רב קשב לקול-שנתו האטי… ותועים היו הרהורי: גם זהו אדם בזעיר-אנפין… גם זה יגדל כמוני וילמד חומש ורש"י… משונה!
כן, רשמים היו…
כששבה אמי קצת לאיתנה והתחילה לילך לשוק, היתה אומרת יום יום לאבי בשעת ארוחת-הצהריים והערב, שהיא רואה בעליל, כי ליבלי הוא ילד בר-מזל וכי משעה שבא הוא לאוויר העולם מאירה לה ההצלחה את פניה.
– בעת הזאת, בתקופת-יקרות כזו, לקנות תרנגולת מפוטמה במחיר שלושים וחמש פרוטות – זו בלבד היא מציאה גדולה, נס שאינו מתרחש בכל יום; ולבסוף עוד יוצאת הערלית מדעתה ולוקחת גם את האסימון מידיה במקום “טבין ותקילין”!…
– ברוך השם! – מרכין אבא בראשו.
ואמא הולכת ומספרת שוב בשבחו של ליבלי. הוא אינו תינוק כלל. הוא פּיקח גמור. היא – הגדולה – לא יכלה בשום אופן לרמותו ולהוכיח לו בדברים, שחלב-דדיה הוא “פֶה”… היא מסירה את ידו ומַפנָתו לעבר אחר – והוא צועק ונמשך אל הדד. – חכם כזה הלא אין בכל העולם כולו! –
– הוא הדבר אשר אמרתי… – מסכים אבא בנחת.
ואולם רוגזו של ליבלי, מחאתו נגד ה“רוֹזיק” (דד-מלאכותי נתון על פי צלוחית של חלב), חכמותיו, יחד עם נענועיו, “בת-צחוקו” ושאר העוויותיו הנחמדות – הלכו מיום ליום הלוך וחסור. הוא חדל לקבל מזון והתחיל צועק כל הימים בקול ניחר, כמעט בחשאי… והצעקות גררו אחריהן לילות-נדודים ותחנוני אמא אל המיתה, שתקח אותו ואותה גם יחד…
וכשהיה לעתים, נושב איזה רוח-חיים בבריה זו, היתה צורתה מעוררת על ידי זה רחמים ביותר… אז היתה אמא מוציאה את ליבלי מן העריסה, נותנתו בחיקה – ובוכה; ואבא היה מנענע בראשו ואומר:
– לא שלנו הוא ליבלי. גולדה, לא שלנו הוא…
ואמירה זו היתה דוקרת את לבי הקטן דקירת-מחט ומכנסת רעד הומה לתוך כל אברי… האומנם? האומנם?
ואז, בהמשך השיחה, היה אבא מבאר לי סוד-היצירה… באמת, אין החיוּת תלויה כלל בכוח וגבורה, ואין צריך לאמור ברופאים ורפואות: מי לנו חלשים בביתנו מן ה“תאומים” – ואף על-פי כן עודם “מתענים”, ובוודאי יתענו עוד הרבה… על כּרחך אתה חי – אם נשמתך לא השלימה עוד את מועדה. רבות הן הנשמות שם תחת כיסא הכבוד, וכולן צריכות לצאת לאוויר העולם, להשלים את מועדן… רק אז יתם העולם – ותבוא הגאולה… ואם על פי איזו סיבה לא יכלה חִיוּת הנשמה להימשך עוד – הרי היא מתגלגלת בגוף אחר…עוונות אבות!…
בליל-המשמר, אור ליום הברית, נכנסו לביתנו יהודים אחדים לקרוא “זוהר” לסגולה כמשפט, ור' בנימין-מֶנדיל, איש עמקן, שתקן וידען ב“חסידות” אחר שביקר את הילד, הציע לפני המוהל לדחות את “המילה” ליום אחר, אך זה האחרון עמד על דעתו – וניצח. ניצחה “סברתו” את “סכנת-הנפשות” ונחתכה הערלה ביום השמיני כהלכה. ר' אליה קרח היה “בעל-מציצה”. פה-קדוש – ובכל זאת נשמע כל העת “קוַה קוַה” מר, פולח-כליות… לעת המנחה העלה הפצע דם, שלא נכחד בכל הסגולות… ומאז לא נפסק ה“קוַה-קוַה” – עד שנקראתי פתאום מן החדר בפעם השניה.
ליבלי מת – נשתּתּק. בצהריים בא אבא אלינו החדרה, ועל שאלת עיניו ר' סנדר ענה:
– אֶט… השם ירחם… הרפואה בידו… ובבקשה, ר' סנדר… יוסילי… ילך נא להיפרד מאחיו… קח, יוסילי, עמך את מזונותיך – ונלך, בני… גוסס ליבלי…
ועד שבאנו הביתה – לא היה לי עוד ליבלי. פה היה עמי בחדר הזה, שוכב על הספסל, מכוסה לבנים, ובכל זאת חדל מלהיות. אין לי אח קטן עוד, אין לי אותה הנפש החיה, אין ליבלי… איננו!… פרחה נשמת ליבלי…
ובתוך הצלמוות שבחדר מתנודדים אחדים מן השכנים והשכנות… כך… ומשונה הדבר: ליבלי שלנו שוכב בביתנו בשעה האחרונה, ובביתם לא קרה שום דבר! בביתם לא מת איש, בביתם יהיו הכל גם מחר…
ריבונו של עולם, מה זאת? עוונותיו של מי נשא ליבלי כל ימיו? ולמה מת? –
ויהי לילה. מנורה הודלקה ונתלתה על המסמר שבכותל, והאפלה התחילה משמשת בערבוביה עם אור צהבהב-כהה… רוח “המרה-השחורה” נתרבתה. אמא, טרופה, לא-בוכה. בעינים מלאות מרד ואכזריות ובחושן מגואל ולא-מרוכס, מתלבטת בבית מזווית לזווית…
ורק כשבא הקברן ונטל בתנועה רגילה את ה“נפל” לתוך הסל של תבן, – עמדה השַׁכולה וצעקה… הילד הלא היה כל חייתה, כל משׂושׂה; ילד כזה הלא לא היה בכל העולם; פיקח, עלז, שקט, מבין-הכל, חכם, גדול ממש…
והכל החרישו. רק קול אחת השכנות עלה, משבח את רחמי השם יתברך, שנטל את הנפל בעתו, בטרם ימלאו שלושים להיוולדו ואבותי פטורים, איפוא, מישיבת “שבעה”…
ליבלי נעלם… ובבית נשארה אותה כהוּת-הצער התמידית… ועמוק היה הצער ההוא, בַּכיָני היה הצער וביישני היה… לא אם לילדים מתה פה, לא כלה מתחת חופתה – אפרוח קטן, חלש ונדכה, דל-בשר וחולני, שלידתו היתה אסונו, התענה עשרים וששה ימים – כל ימי חייו – עינויים קשים ומרים – ויכלה ויאבד…
וזה הכל. ביישני היה הצער ההוא.
– גולדה… – הפריע אבי את הדומיה.
– נוּ…
– מה אַתּ חושבת… רובל… הן רובל נצרך עתה… איך אפשר… ועל כן… אולי… אפשר היית הולכת עתה אל… שפרינצה העבה… הולכת…
– לך אל האדמה!
– דיינוּ בליבּלי, גולדה… בליבלי דיינוּ, יהי הוא שם מליץ טוב בעדנו… נשמה טהורה וגמורה… לא… עתה אפשר שהיתה פורעת… גם היא יודעת, שצריך לנו… דמי… קבורה…
אז נתנה אמי את פניה בכפות ידיה ותבך.
בִּכיה היה יללה ממושכה, מזעזעת, קול שברים באמצעיתה ותקיעה קצרה בסופה.
ויקם אבי ויאמר:
– נו, גולדה, די!… לוֹ הלא טוב עתה בוודאי… חדל מלהתענות… ולנו… עתה תדעי איך לקלל את התאומים… אֶח-אֶח!… גם לשלם בעד קבורתו אין לנו יכולת… יודע הבורא מה שהוא עושה… מסתמא צריכה היתה איזו נשמה להשלים את שנותיה – ויהי לנו ליבלי… ואתה, יוסילי, שכב לישון, בני… מחר עליך להשכים בבוקר… אל החדר…
ומאותו יום המחרת שבתי לגמרי אל ה“פּדר” ואל “שתי הכליות”. מן החדר עוד לא נקראתי בכל “הזמן” ההוא. משכתי בעול… נפשי המשועממת חשבה על חיי האדם, על צרכיו – לידה וקבורה – ועל נשמתו, המוכרחת להתגולל בגוויית ילד כדי להשלים את קיומה על כרחה…
ועולם נהג כמנהגו. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.