(מהתלה) 🔗
א 🔗
באחד העתונים נדפסה קוֹרספּוֹנדנציה קטנה מעיר אולי עוד יותר קטנה. שם הקוֹרספּוֹנדנציה: “עיר ההרס”, ושם מחברה: “יוסי בן יוסי”.
ובעיר ההרס הציונות נרדפת על צוַאר על-ידי הזקנים, ולא טוב מגורל הציונות גורל ההשׂכלה. “טיט היוון בחוצות ויוון הבערות בלבבות”, והתהום שבין האבות, “המדכאים כל רעיון רענן ומבריא את הנפש” בחוזק-יד, ובין הבנים, המשתוקקים בסתר “לאמת, ליופי ולציון”, מתעמקת מיום ליום…
ובין שאר “המעשׂים הנוראים”, שהביא יוסי בן יוסי לאות ולמופת על דבריו, הוא מספר:
"והחזן הישיש, כבוא עת פקודתו, הלך לעולמו…
והשאיר אחריו אלמנה חולנית, בתולה שהגיעה לפרקה ושני בנים קטנים – ואין מרחם.
ואמנם תיכף אחרי הקבורה התאספו בעלי הבתים והחליטו: לבחור במהירות האפשרית חזן אחר, ובתנאי קודם למעשׂה, שאם יהי בחור וצעיר לימים ישׂא למזל-טוב את היתומה, ואם בא-בימים ואלמן או גרוש – יפרוש כנפיו על האלמנה; ואם בעל אישה הוא, יתן שליש ממשׂכּוּרתו לפרנסת האלמנה והיתומים, עד שיגדלו הבנים הקטנים, וכו'.
ומה שנוגע לחלוקת ההכנסות מן הצד, עוד “ירא הקהל וישפוט”…
אבל לא במהרה “ירא הקהל וישפוט”…
כי הכתות היותר גדולות בעיר הם “חסידי געֶר” וחסידי בּעֶלז", וכל אחת מן הכתות רוצה בחזן אחר.
ובראש חסידי בעֶלז עומד מי שהיה גביר ועודו שלשלת היוחסין ובן-בית אצל הצדיק, מר בּעֶנדעֶטזוֹן; ואת הנוסעים ל“געֶר” מפקד “מי שהיה בעל עגלה”, שנתעשר על-פי נס, הגביר הקפדן איזראילסוֹן…
וכשעבר הקול בעיר, שמר בּעֶנדעֶטזוֹן שׂם עינו בחתן רוָק, נשמע תיכף ומיד, שהגביר איזראילסון חומד באיזה חזן אלמן…
וטען מר בּעֶנדעֶטזוֹן, שחרפה היא לקהל, שתשאר בת החזן בבתוליה בית אמה, ושעל כן דין-קדימה להיתומה; ואמר איזראילסוֹן, שידאג מר בּעֶנדעֶטזוֹן ראשונה לבתו ויתן לה נדוניא…. ושהאלמנה קודמת, לפי שהיא חולנית, והבתולה בריאה ויכולה להמתין.
ויעץ הרבה להטיל גורל, אבל מר איזראילסוֹן תקיף בדעתו ואומר, שהרים וגבעות ומושו והיה לא תהיה!
ובכן עומדות רגלי הקהל על סף מחלוקת חדשה… ואחריתה – מי ישורנה?"
וכל זה – גומר “יוסי בן יוסי” באנחה – בראשית שנת המאה המאה העשׂרים, בזמן התפשטות הציונות… אוי לאותה בושה!"
ב 🔗
הקוֹרספּוֹנדנציה הטילה סער בעיר הקטנה, מלבד הסער על דבר החזן.
היאך? היתכן? מי העיז פניו?
ומבקשים את ה“יוסי בן יוסי”, וחוקרים ודורשים אחריו – והגביר איזראילסון נשבע בפאותיו ובזקנו, שאם המצא ימצא האפיקורוס – “יעקרנו מן השורש”, ובאותה שעה יושב משה בנו, שהוא גם כן, כנראה, משׂכיל מסתתר, וכותב ל“רעוֹ כאח לו”, לישׂראל בן המיוחס, איש חרמו של אביו, לאמור:
"רעי כאח לי!
רואים אנחנו איש את אחיו יום יום, ומה שאני צריך להגיד לך איני מגיד, אלא כותב.
“לא נברא העט אלא למה שאין הפה יכול לדבּר”, כן קראתי, כמדומה לי, אצל פייעֶרבּעֶרג ואולי אצל מעֶטערלינק.
“בהבל הפה – אמר אחד משניהם, ואולי איזה שלישי דומה להם – יוצא כל העולה על הלב, ואך העט דולה ממעמקי הלב, ממצולותיו!”
והיודע אתה מה שאני חושב? הלב פצוע והמוח עושׂה את שלו וחושב – כמדומה לי עכשיו, שכל מה שאני מוציא דרך הפה, לא היה שלי מעולם; חיל זרים היה, ונתדבק בי, ונשל ממני, כי לא בא לתוך נשמתי.. הנשמה יותר צנועה, יותר פנימית, והיא שותקת!… ועל כן אני מדבּר ומתוַכּח וחוזר ומדבּר ומתוַכּח ואיני חסר כלום, – לפי שלא הוצאתי משלי… וגם – לא הונח לי: האבנים שגלותי לא היו עמוסות עלי, לא על לבי ולא על נשמתי… בּרדיטשבסקי, ניטשה, פייעֶרבעֶרג וכו' מדברים ומתוַכּחים, ואני שׂם פה לאחד ואתה לשני… אבל משלנו אין אנו אומרים כלום… ופעמים רבות נדמה לי, שטופחים אנחנו איש על פני רעהו בחתיכות סופרים, בדפים של ספרים, שבאויר עפים וצפים זה אצל זה, זה על גב זה וזה לעומת זה איזו שברי מחשבות, קטעי הגיונות, נימי נשמות – לא יתרות, אלא מיותרות לנו לגמרי, ואנחנו מצחקים, רק מצחקים…
ומתדבקות בנו נשמות זרות, לפי שנשמתנו אינה גדלה. והיא אינה גדלה, לפי שאינה יונקת מן החיים, אלא מן הספר… ומשל למה הדבר דומה? לתינוק החולה בירקון, לפי שאינו יונק משדי אמו, אלא מן הבקבוק.
ולפעמים נדמה לי, שנשמתי מאד קטנה, קטנה כצפור, אבל לעתים לאותה הצפור כנפים ככנפי הנשר – אך לא כנפיה הן, היא ערומה… הכנפים שאולות, ועל כם די באנחה קלה מלב אמי, ועל אחת כמה וכמה בגערת אבי, שהכנפים יהיו נושרות מאליהן, והצפור הקטנה והערומה תצטמק ותחבא רועדת ומזדעזעת באיזו קרן-זוית חשכה של המוח… ואני נשאר כגולם בלי נשמה!
ולפעמים נדמה לי, שפוצעים אותי במקבת ומוציאים ביד חזקה את נשמתי והורגים אותה וזורקים אותה לאשפה…
אז ישאר בי אך ניצוץ אחד של נשמה, וטרם יתגבר הניצוץ והיה לנשמה חדשה, לאפרוח חדש, הנני כמעט בלי נשמה… וכל רוח חדש, הבא אל קרבי באותו זמן, הוא גר חדש, ואינו שליט על הגוף, וזה עושׂה את שלו ואינו מתייעץ בנשמתי ואינו שומע בקולה…
והנימים, המסלולים שבין הגוף והנפש אצל האדם הבריא – הולכים אצלי וכלים…
אבא צועק – אני רוצה לענות, הנשמה בקרבי צועקת, אבל לשוני אינה נזקקת לנשמתי… וכשאני רוצה לברוח מחמת המציק, רגלי אינן זזות ממקומן…
ויש שאני “קן מלא שירה”, או שובך מלא יונים זכות ובעלות כנפים לבנות כשלג – אך אבי נתן עין בי ונהפכתי לבית עלמין, שיש בו רק פגרי מחשבות, הרהורים מתים, נבלת כל חפץ, שנחנק קודם זמנו.
ואני עודני אוהב!
אני אוהב, והאש העצורה בקרבי שׂורפת את קרָבַי, מלהטת את איברי ומפרקת את עצמותי, בלבי בוער הסנה, שאינו אוּכּל (הגד לה זאת) וכתוֹא מכמר אכנס לחופה"…
וה“עסק”, יקירי, “נגמר בכי טוב”.
שׂיחה קטנה שמעתי בשעת הסעודה:
– נגמר הדבר! – בישׂר אבי לאמי…
– כן? ועל-ידי מי?
– על-ידי מי? על ידי השכּוֹר! חכם הוא לכשירצה! שדכן כזה לא תמצאי בכל העולם!
– וכמה התחייבת?
– שש – –
– והוא?
אבי מעווה פניו לאות שאין כדאי לדבר מזה. והוא פונה אלי ומשתומם קצת וקורא ברוגז של חבּה:
– שוטה, למה נפלה הכף מידך?"
"ואני החשיתי, ויודע אני שאחשה עד בוא חליפתי… עד שיקריא המקריא: הרי את!…
ואחרי כן אמרה אמי, שהכלה “נאה היא וחסודה”. ואבי אמר, שאינו יודע אותה, ושאל: השמנה היא אם רזה? “איני אוהב כחושות” – אמר והביט בפני אמי, והתכרכמו פניה…
ואני החשיתי…"
"אבל השומע אתה? יש מעשׂה שאני יכול לעשׂותו!
כל אחד מאתנו יכול לעשׂות כל דבר שהתרגל בו… ואני אשתמש בהרגל!
פעם אחת אמרתי לאחותך, שאודה הכול, שאומר לאבי: הרגני ואחרת לא אקח! אך למלאות אחרי דברי לא יכולתי. מעולם לא הודיתי מאומה בפני איש, ועל אחת כמה וכמה בפני אבי; ודברים כאלה גם בפני אמי לא אומר…
אבל לרחוץ בנהר הלא הסכנתי…
ועל פי הרוב אני קופץ לתוך הנהר… אתה למדתני.
ואני יודע, שיש מקום בין השׂיחים, ששם הנהר עמוק מאד…
האח, רעי אהובי, הנה צל של רצון בקרבי. אל נא תבריח את הצל בהבל פיך! כאשר נתראה – שתוק! יתחזק הצל ויהיה לרצון פועל… וכשגויתי תצוף על פני הנהר, תמסור את המכתב הרצוף בזה לה – לאחותך…
ואמור לה הכול, וגם מה שלא כתבתי אמור לה. אתה יודע הכל. אתה יודע, שאך היא היתה יכולה לתת לי נשמה קיימת, ובלעדיה – חיי אינם חיים"…
"ומתיירא אני, שתצחק לי:
מאמין אני – איני יודע אם אמונתי היא או אמונת אחרים – אבל מאמין אני, שבני אדם הולכים ומשׂוחחים בעסקיהם, או בדברים של מה בכך, ונבואות נזרקות מפיהם על אחרים ועל ענינים אחרים, והם אינם יודעים מזה ואינם מרגישים בזה…
ועתה שמע: אתמול התגנבתי כחצות הלילה החוצה להביט בפני הלבנה, ועברו שני אנשים בשוק, בני עיר אחרת, שבאו בעגלה ויצאו ממנה והלכו לפניה. מרחוק שמעתי, שהם מדברים על אדות שׂקים, שעוָה, שבולת-שועל ושאר מיני סחורה, ושהאחד מתרגז ומקלל; וכשהגיע אלי אמר: “זה התרנגול ילך…”
והתכוון בלי ספק לאיזה סוחר, אבל באותו הרגע פנה אלי והביט בפני במבט של נשמה: הנשמה הביטה מתוך עיניו והוא לא ידע. וכשהנשמה מבטת, האדם מתנבא…
אחרי כן באה העגלה והאִכּר מכה בשוט את הסוס בכעסו וקורא: “נבלה סרוחה! אין לך תקנה אלא קבורה”. וגם הוא הביט אלי בדברו…
אך לה לא תספר זאת…
איך שיהיה, יחי ההרגל!"
ג 🔗
ופני הבחור בּעֶנדעֶטזוֹן משונות מאד ושׂפתיו רועדות, אבל אחותו אינה מרגישה בזה, לפי שעיניה מלאות דמע והיא רועדת כולה.
– הא! – אמרה בקרבה אליו.
– מה? – נרעש ונפחד האח.
– מכתב… – ענתה בקול בלי צבע.
– למי? לי? – שאל בקול פחדים.
– לך – לחשה הנערה בצער, ומבלתי יכולת להתאפק עוד מבכי, פנתה לצאת.
והוא משתומם ומביט בעינים קמות על כתפיה הרועדות בצאתה…
והוא קורה:
"אומללה אני מאד, אחי, אתה אינך רואה ואינך מרגיש, ואני גלמודה ואומללה מאד.
האדום היה היום! הם מכרוני ושתו “לחיים”. וגם לחיי שתו!
האם הסתפקה עוד: שמא בטלן הוא ולא יצלח לעסקים? ואבי הבטיח, שאין דבר: “כולנו בטלנים קודם החופה!” והאדום צחק: “מי שיש לו מעות אינו בטלן”… וישתו לחיים שנית…
ואני יצאתי בחפזון… איני רוצה לדעת, מי הוא “הבטלן והלא-יצלח”, זה או אחר, אם לא הוא…
די שנמכרתי, שה“עסק נגמר בכי טוב” – כה אמר האדום…
ואתה צחקת, כשהייתי מפחדת מפני האדום האדום הזה! לבי הגיד לי, שהוא מלאך-המות שלי, התלין שלי.
ולו תגיד, שאי אפשר שתהא אחרת…
איני רוצה בשום אופן, שיעשׂה איזה מעשׂה. הוא אינו יכול, ואני איני רוצה!
הגד לו, שיפה היתה פנינה – גבורת הספור, ששלח לי – אך בימי אהבתה הנפלאה בלי כל צל של תקוָה; אבל כשהשחה ראשה ונטתה שכמה לסבול, לישׂא בעול, – שׂנאתיה!
גאיונית אני, וטוב מותי משיאמרו, שצדתיו למען הכסף…
והגד לו, שאני רוצה, שיכבד את רצוני.
ובכן – נקודה בכאן!
עד כאן – חלומות, הזיות, תקווֹת ואורות, מכאן ואילך – חיים גסים באפילה!
אבל גם כוכבים יזהירו באפילה…
את הרגעים הקצרים והחטופים, את רגעי הדממה לאור הלבנה, את יניקת הנשמות זו מזו בדממה לאור הלבנה, אותם לא אשכח, והם יזהירו לי במאפליה.
המזל אמר: גזורו! הנשמה לזה והגוף לזה – יהי כן, אבל – הנשמה היא שלו! כה תאמר לו, והוא יאמין לאחותך האומללה".
ד 🔗
ועוד הפעם קוֹרספּוֹנדנציה מעיר ההרס.
“נבואתי נכזבה”, מודיע יוסי בן יוסי.
"יש לנו חזן לא רוָק ולא אלמן או גרוש, אלא בעל אשה ובנים, ולא נשׂא, איפוא, לא את היתומה ולא את האלמנה, והן נזונות מן השליש ממשׂכורתו, כי נסים מן השמים: המנהיגים התפשרו! והרב פסק אחרי כן שכך צריך להיות על-פי דין ועל-פי יושר… הריב נחנק קודם שהתגלע. ויד מי עשׂתה זאת?
זאת עשׂתה לא המאה העשׂרים ולא ההשׂכלה הציונית, אלא – שדכן פשוט!
מה שלא עשׂה הזמן ולא עשׂה השׂכל, “נגמר בכי טוב” על-ידי האדום או על ידי השכור, הוא יוחנן השדכן, שנכנס פתאום בעובי הקורה והסית את מר איזראילסון לקנות מעט מיחוסו של מר בּעֶנדעֶטזון בכסף מלא, ואת מר בּעֶנדעֶטזון – למכור מעט מיחוסו בצירוף בתו הבתולה למי שהיה בעל-עגלה, לאיזראילסון…
וישׂא הבחור איזראילסון למזל טוב את הבתולה בּעֶנדעֶטזון, ואלמנת החזן המת תהיה המבשלת בחתונה.
אבל לא החליט עוד הקהל, איך לחלק את ההכנסות הצדדיות של החזן, ולא מה לעשׂות לבת החזן המנוח, שהגיעה לפרקה…
ובין כך וכך קלא דלא פסיק, שהחתן ביקש לאבּד עצמו לדעת והכלה כמעט יצאה מדעתה. אכן תהום רובצת בין האבות והבנים, תהום רבה! וכו' וכו' ".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.