טְרַטוֹרִיָּה לִסְטוּדֶנְטִים / זאב ז’בוטינסקי, תרגם חנניה רייכמן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

באחד הערבים נקלעתי עם ידידי, בשעה מאוחרת, לפונדק, שהתנוסס עליו שלט בזו הלשון:

“הרוֹבע הלאַטיני. טראַטוֹריה לסטוּדנטים”.

נכנסנו. החדר הראשון היה ריק מאדם; השני – מלא וגדוּש צעירים. כמעט על כל הראשים נצצו בשלל-צבעים כוּמתות-קטיפה אוניברסיטאיות: מחזה יקר-מציאות, כי בדרך-כלל אינם חובשים הסטוּדנטים האיטלקיים את כסות-ראשם המסרתית. הקירות צוּירו בצבעי-שמן: הורגשה יד פרועה, אך לא חדלת-כשרון. היו כאן כל ששת הגיבורים של “בּוֹהֶמה” בכל מיני פּוֹזוֹת וצירופים; ואולם את המקום הראשי תפסו הקריקטוּרוֹת והתמוּנות של אורחי-הפונדק הקבועים. האוֹריגינַלים של הפְרֶסְקוֹת ישבו כאן בכבודם ובעצמם, קבוצות-קבוצות, והתכתשו בקלפים איטלקיים מכוערים, אגב קריאות:

– שלשה גביעים!

– אַלוּף אַלוֹת!

– פּרש-החרב!

– אביר-הכסף!

ברם, אחת הקבוצות שרויה היתה במצב-רוח רציני יותר. עד כמה שיכולתי להבין, הם ישבו על מדוּכה עתיקה: מהי הדרך הבטוחה לעמוד בבחינה? נכנסנו כאשר הויכוח היה כבר במלוא-תקפו, ואת תחילתו לא שמענו, אך ברוּר היה, כי אחת הדרכים האפשריות נפסלה a priori ולחלוטין כפשוטה וגסה מדי: לשמוֹע הרצאות. כובעיהם היו יוּרידיים – הפאַקוּלטה שלי – ואכן, איש מהם לא ראיתי באולמי-ההרצאות; ברם, גם הם לא ראוּני שם… – מכל הצדדים הוצעו שיטות שונות, מקצתן כהשערות, הטעוּנות ניסוּי, ומקצתן כסגולות בדוקות ומנוּסות. אחת מן הסוג האחרון נחרתה בזכרוני. הרצה אותה איש-רומא שמן, ולוֹ פני סוֹקְרַטֶס – אמנם, סוֹקרטס מגוּלח.

– בא אני לבחינה בחוק-האינסטיטוּציות בכוָנה הרצינית ביותר, היינו – לא להיבחן. בעצם, לא הלכתי אלא למען צ’יצ’וֹ. צ’יצ’ו מאמין בי: “פרצוף כזה”, הוא אומר: “סגוּלה בדוקה נגד עין רעה”. יושב אני בזויתונת ומחכה לתור – של צ’יצ’וֹ, כמובן, לא שלי – ובינתים מטה אוזן, איך שואל פילוֹמוּזי. רואה אני – כרשע הוא שואל.

– מגמגמים אתם, – הוא אומר. – את הקוּרס, אולי, אתם יודעים, אך לא די בכך ליוּריסט. יוּריסט אינו רופא. מענה-לשון של יוּריסט צריך להיות מבריק. קולע. כרך שלם במשפט אחד!

– הסטוּדנטים שרוּיים בזיעה מרוב-פּחד והלָז תובע בּרק. מובן, כי נתבלבלו לחלוטין; נכשלים בזה אחר זה; וצ’יצ’ו המסכן – שיניו נוקשות בפיו, והוא לוחש: “הבה ואעיף עוד מבט בפרצופך…”

– פתאום – רואה אני – נותן פילוֹמוּזי את עיניו בי. הכיר, המנוּוָל! “אַהאַ?” – הוא אומר: “סניוֹר מַלַטֶסְטָה? אורח יקר, יקר מציאוּת. זה כחצי-שנה לא ראיתיו בהרצאותי. ובכן, הואיל לכבדני ולעמוד לבחינה?”

– וכאן רָעַם פתאום בנפשי רעם-ההשראה. אַ, בּרק נחוּץ לך? שנינוּת? כרך שלם במשפט אחד? מצוּין. קם אני ועונה בקול רם:

cum beneficio inventarii, פרופיסור: ברצוני לשמוע תחילה, אם מאוד יחמיר היום בבחינות!

– רואה אני: נדהם הפרופיסור. מסתכל בי כמי שאינו מאמין לעיניו, לבסוף הביט סביבו, הורה עלי באצבּע ואמר:

– לימדו לקח. חמור-חמורתיים, אך מענה-לשון לו. אם פרקליטים תהיו או צירי-הפּרלמנט – הנה כך משיבים מכה תחת מכה. ואם כי בּוּר הוא ועם-הארץ, ארשום לו למַלַטֶסְטָה, למוּסר-השכּל לכולכם, את הציוּן העליון.

השומעים קיבלו את הדברים באהדה, צחקו והניעוּ ראשיהם; רק אחד העיר ברצינות גמוּרה:

– ואף-על-פי-כן, לא זו הבעיה. מלטסטה, כנראה, דפדף בכל-זאת בפרק על דיני-הירוּשה. והבעיה היא, כיצד להיפטר מן העסק בלי קרוא אף דף אחד.

ברגע זה הרעים מקצה-החדר השני ומילא את כל חלל-הפּוּנדק קול בּאַס אדיר; בּאַס טוֹסקאַני מוּבהק, המבטא “אֶנריכוֹ” תחת “אֶנריקוֹ”. בעל-הבּאַס, עבדקן יפה, בן שלשים וחמש בערך, בלי מעיל, בכוּמתת-מהנדסים, בפירוש פנה אל הטראַטוֹריה כולה ובפירוש היתה לו משום-מה איזו זכות לכך.

– הקשיבו! יש לי העונג והכבוד לבשר את כל הפקוּלטות והקוּרסים, כי ידידנו סיניוֹר “אֶנריכוֹ” רוֹמוּאַלדי זכה אמש בפרס ראשון על סוֹנֶט ב“צפרדע התכולה”!

הכל מחאו כף ואני ברוב-סקרנות התבוננתי בחתן-הפּרס. את שמו שמעתי, בו הרבּוּ לדבּר בחוּגים של פרחי-הספרות ופרחחיה, שאִתם הייתי בא במגע לרגל עבודתי העתונאית; ואילו “הצפרדע התכולה” נחשבה לאפיקורסי שבמרתפי-הדקדנטים, ושם, לפי השמוּעה, נערכה מדי חודש מֶסָה שחורה: שלשה אנשים, כל אחד ממקור אחר, סיפּרוּ לי על כך מכבר, ואולם מה טיבה של המֶסָה השחורה – לא ידעו להסביר.

חתן-הפּרס לא בּייש בצורתו את שמעו: חיוָרוֹן, עפעפּיים סגוּלים, זקנקן שחור, צוארוֹן-קטיפה הדוּק, מגבעת גבוהה ורחבת-שוּלים: הכל בדיוק כפי שתארתי לעצמי צפרדע תכוּלה.

– הקשיבוּ! – הרעים הבּאַס בכוּמתת-מהנדס. – בשם כולכם מבקש אני מסיניוֹר “אֶנריכוֹ” רוֹמוּאַלדי שיקרא לפנינו את הסוֹנֶט המוּכתר הנ"ל. ולסיוּם-התכנית – מַרסַלה על חשבוני!

– הידד, סוֹר אֶג’יסטוֹ! – פרצו קולות מכל צד. – אֶוויווה בעל-הבית!

הבנתי לתמהוני, כי הפלוֹרנטיני בעל-הבּאַס הוא הוא בעל-הפּוּנדק.

– ולמה כוּמתת-מהנדסים לראשו? – לחשתי באזני אחד ה“קבוּעים”.

הוא ענה לי בהגיון רב:

– כדי שלא לצנן את הקרחת.

בינתיים קם חתן-הפרס ממקומו, בחר לו עמדה נוחה, נשען על אדן-החלון במרפק-ימינו, מצא את הדבר לא-נוח, נשען בשמאלו, פקד לאַפּל בעתון מנורה אחת, אחר-כך עוד אחת, קיבל הבטחה מסוֹר אג’יסטוֹ, כי בשעת הדקלוּם יִשבּתוּ המלצרים ממלאכתם – אפשר למלאות עוד עשר שורות בתאוּר הכנותיו, אך, בסופו של דבר, הוא קרא את הסוֹנט. ואמנם קרא יפה, בקול עמוק ונמוך, שבזכותו נראתה כל מלה רבת-ערך שלא כרגיל. והסונט היה, בקרוּב, כזה:

 

חַשִׁישׁ    🔗

בְּיִסּוּרֵי חֶמְדָה גַּלְמֶדֶת

אֶרְחַף בֵּין מָוֶת לִתְחִיָּה.

גַּלֵּי נְחשֶׁת מְהַדְהֶדֶת

זוֹרְמִים מִמְּרוֹם-הַכְּנֵסִיָּה.

רוּחִי דוֹעֵךְ, בַּגּוּף שׁוּם עֹז אֵין,

מֹחִי שׁוֹקֵעַ, נִים-לֹא-נִים;

וְכִגְזַר-דִין יִרְעַם בָּאֹזֶן

אוֹתוֹ צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים.

וּבְלִי מַגָּע תִּשְׂרוֹף אֶשׁ-כֹּסֶף –

וְלִזְרוֹעוֹת שֶׁל בַּת-בְּלִי-גוּף

אוֹתִי אֶל עֶרֶשׂ-הַסִּגּוּף

יִמְשׁוֹךְ חֲלוֹם-עֶרְוָה-וָחֹשֶׂף.

וּבַטֵּרוּף הַמְשַׁכֵּר

יִקְרָא לִי “בּוֹא” – וָאֲמַהֵר…

(אין זה אלא בקירוב. אצלו היו המלים מסוּבכות וגם מרובות הרבה יותר, אך זוהי תמצית-פּשרן. תרגמתי את הסוֹנט כעבור חודש, לבקשת המחבר, וּבשכר-זה ניתנה לי דריסת-רגל ב“צפרדע התכולה”, ואולם התברר, כי המֶסָה השחורה לא היתה ולא נבראה…)

הקהל מחא כף. המלצר חילק את המַרסַלה, מתנת סוֹר אֶג’יסטוֹ; תוך כדי נקישת הגביעים הגיעה לאזנַי הערת סטוּדנט אחד לשכנו:

– מה ענין החַשיש לכאן? דרך כל בּשׂר היא.

הכל שמעו את דבריו ופרצו בצחוק ממוּשך, ובכלל זה גם אֶנריקוֹ רוֹמוּאַלדי עצמו.

… אל הפּוּנדק נכנס אדם בלי מעיל עליון, בחליפה ספק הגונה ספק מרוּפּטת; הסיר מגבעתו ופתח בנעימה מאוּמנת של רוֹכל, המוכר ברחוב גלויות ממין מיוחד:

– רבוֹתי, אבקש רשות להגיד מלים מספּר באזני ה- illustre assemblea.

השׂתררה דוּמיה.

– רשוּת-הדיבּוּר ל- onor é vole אַלמוני, – אמר סוֹר אֶג’יסטוֹ, בהעניקו לנכנס תואר ציר-הפּרלמנט.

– סיניוֹרים, – פתח האַלמוני, – ודאי הייתם חושבים לאדם לא-מחוּנך ולא-ג’נטלמן את כל מי שהיה מעיז להציץ לכיסכם או מנסה להציל מפיכם ידיעות על הסכוּם, אשר יעמידו מדי-חודש לרשוּתכם הוֹריכם הנכבּדים או אלה הממלאים באוֹרח חוּקי את מקוֹמם. ואילוּ אנוֹכי, בלי כל מזימה להתנכּל לסוֹדוֹתיכם בצוּרה מגוּנה כזו, ארשה לעצמי להזכּירכם פשוּטוֹת וגלוּיות, כי יהי אשר יהיה אותו סכוּם, גזירת הגוֹרל היא שיספיק למחית הסטוּדנט לא לחודש שלם אלא לשלשה שבועות בלבד.

– נכון מאוד, – אישר קהל-השומעים, וסוֹר אֶג’יסטוֹ הניד את ראשו.

– גזירת הגורל, אומר אני; כי אף אם יוּגדל לכל סטוּדנט הסכוּם הזה בשליש – או ברבע – החסר, תשאר התוצאה כמו שהיא, כלומר, שלשה שבועות של חיי-נחת ושבוּע אחד של migragna.

– Evviva la migragna!.

– עם כל הכבוד, לא אוכל להסכים. להיפך, בוז, abbasso la migragna. בגללה הופכים צוארוני הסטוּדנטים מלבנים לאפוּרים, המכנסַים המרוּפּטים אינם מתחלפים בחדשים בעתם, ואין במה לכבד את התופרת הנחמדה, והיא עוברת אל הצייר. לא, רבותי, migragna דבר-לא נעים… ואף-על-פי-כן בלתי-נמנע. ואולם, סיניוֹרים, לא באתי אלא להציע לפניכם שתקדימו רפוּאה למכה! אבקש תשוּמת-לב.

– הקשיבו, רבותי, זה מעניין.

– סיניוֹרים, יהי מה שיהיה יחסכם אל הממשלה, חייבים אתם להודות, כי היא יצרה מוסד אחד שכולו טוב ומיטיב. כוָנתי למכוֹן, המכוּנה באורח רשמי הר-הרחמים והמשמש למתן הלוָאות בערבון כלי-כיס וכלי-בית. לא ארחיב את הדיבור על מעלות המוסד הזה, כי הרי יש לי הכבוד לדבר אל נוער משכּיל – ומנוּסה. אעבור ישר לתפקידי. ותפקידי: לברר, בדרך דדוּקציה טהורה, את תכוּנותיו של החפץ האידיאַלי, המתאים ביותר לפעוּלת-המישכוּן. ראשית-כל, אסור שיהיה זה דבר חיוּני, ובהגדרה זו מתכוון אני לכל חפץ, המוּצג לראוָה בחברה: אסור איפוא שיהיה זה מעיל חדש, או שרשרת-זהב, או רַכָּסים יקרים, או טבּעת, שהרי דברים בולטים שכאלה עשויים להדגיש בעצם העדרם הפתאומי את מצב המיגראַניוֹזיוּת, בעוד שמטרתנו היא לחסל את המצב הנ"ל. מאידך גיסא, המועמד האידיאַלי למשכּוֹן אינו צריך להיות דבר חסר-תועלת לגמרי: למשל, אם זוהי מדליה של זהב מבית-הספר, הרי לכשתגיע למרומי הר-הרחמים, סופה שתישאר שם לנצח. מן ההכרח שבחפץ עצמו צפוּן יהיה הפיתוּי לפדיונו המהיר. וכי לא נכון שיקול-דעתי?

– נכון, – נענה קול אחד.

– אך ארוך מדי, – נענה השני.

– מתקרב אני לסיוּם, סיניורים. לא נותרה לי אלא הערה אחת על תכונותיו של החפץ האידיאלי המבוקש: אסור שיהיה יקר מדי. אם הר-הרחמים יַלווה עליו סכוּם גדול מדי, הרי שמטרתנו – חיסוּל ה“מיגראַניה” – לא תוּשג, כי עבוֹט כבד-חוב כזה לא בנקל יִפָּדה, ובסוף החודש הקרוב יהיה שוּב הסטוּדנט שלנו ב“מצב ירוק” כשהיה.

– נא לקצר.

– סיימתי, הוֹ סניוֹרים. קבענו איפוא מַתכּוֹן-מַשכּוֹן כזה להשגת האידיאַל הנכסף: דבר, שהוא לא חיוּני ולא מיותר – וגם לא יקר מדי. ובכן, איזה חפץ הוא זה?

– ממחטה? כתפיות? – ניסו השומעים להתחכם.

– לא. שעון! ולא שעון-זהב – אלא מוּזהב דוקא. העדרו אינו מושך את העין, כי מקומו בכיס; היינו, העדרו לא יוּכל לבייש את הסטוּדנט כהעדר שרשרת, למשל. ואשר לנחיצוּת השעון לסטוּדנט עצמו, הרי זהו מוּשג יחסי. אם גם יאַחר להרצאה – אין בזה שום אסון. ולפגישה עם הנערה לא יאַחר ממילא. ומן הצד השני, בעבוּר שעון-כסף מוּזהב נותנים בהר-הרחמים משלשים עד שלשים-וחמשה פראַנק – סכום שיש בו, לכל הדעות, כדי מחיה הגוּנה במשך שבוּע אחד.

– אוּף! – קרא סוֹר אֶג’יסטוֹ, – ושמא תַּראה לנו את השעון ותאמר, מה מחירו, תחת כל הפלפול הזה. נוּ, שלֵה אותו מן הכיס.

– בבקשה, – ענה האלמוני. – מתפעל אני מחוּש-תפיסתו של בעל-הבית הנכבד. הנה השעון, שעון-כסף מוּזהב אידיאַלי, שמחירו בחנוּת מאה פראַנק, ובהר-הרחמים אומדים את ערכו בשלשים וחמשה. אני מוכן למכרו בחמישים פראַנק בתשלוּמים-לשיעורים הנוחים ביותר.

השעון עובר מיד ליד. איש אינו קונה אותו. האַלמוני מבּיע את תודתו ואת מיטב איחוליו ל- illustre assemblea ויוצא, ואנחנו אחריו.