הקדמה    🔗

האמן הוא זה שיוצר דברים יפים.

לגלות את האמנות ולהסתיר את האמן – זוהי תכליתה של אמנות.

המבקר הוא זה שיודע למסֹר בצורה חדשה או בחמר חדש את הרֹשם, שקבל מן הדברים היפים.

כל בקֹרת, היותר מעֻלה והיותר גרועה, היא מין אַבטוֹביוֹגרפיה.

אותם המוצאים כוָנות מגֻנות בדברים יפים, הם בעצמם אנשים מקֻלקלים, בלי היותם עם זה מלבבים, זהו מומם.

אותם המוצאים כוָנות יפות בדברים יפים, הם בעלי תרבות, להם יש תקוה.

ואולם יחידי-סגֻלה אינם רואים בדברים יפים אלא את היֹפי בלבד.

אין ספרים מוסריים ואין ספרים אי-מוסריים. יש ספרים שנכתבו יפה ויש ספרים שנכתבו באֹפן גרוע. וזה הכל.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הריאליסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שרואה בראי את פרצופו שלו.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הרוֹמנטיסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שאינו רואה בראי את פרצופו שלו.

חייו המוסריים של אדם משמשים לפעמים חלק של חֹמר יצירה לאמן; ואולם מוסריותה של האמנות היא: השתמשות שלמה ומשֻׁכללת באמצעים מחֻסרי שלמות.

שום אמן אינו מתכַּוֵּן להוכיח דבר-מה, הלא גם האמתיות המָחלטות יכולות להיות מוכחות.

לשום אמן אין חבה מיֻחדת למעשים אֶתּיים, חבה אֶתּית אצל אמן היא מַניריות של סגנון, שאין עליה כפרה.

בשום אמן אין חולניות. האמן יכול להביע ולתאר הכל.

הרעיון והלשון הם לאמן כלי-יוצר לאמנות.

החטא והצדקה הם לאמן חֹמר לאמנות.

אם לצורה ­– הפרוטוטיפוס של כל אמנות היא של המוסיקאי. ואם להרגשה – חריצותו של המשׂחק על הבימה היא הפרוטוטיפוס.

כל אמנות היא שטח וסִמבול כאחד.

אותם החודרים אל מתחת לשטח, עושׂים זאת על אחריותם.

אותם הפּותרים את הסִמבול, עושׂים זאת על אחריותם.

האמנות מחזירה באמת את דמותו של הצופה, ולא את זו של החיים.

חלוקי-דעות על יצירה של אמנות מוכיחים, כי זו יצירה חדשה, לא-פשוטה וחיונית.

אם יש מחלֹקת בין המבקרים – האמן הוא בהסכם ובשלום עם עצמו.

אנו יכולים לסלֹח לאיש שעשׂה דבר מועיל, כל זמן שהוא בעצמו אינו מתפעל ממנו. ההתנצלות היחידה על עשׂות דבר אין מועיל בו, היא שמתפעלים ממנו עד מאד.

כל אמנות היא ללא שום תועלת.

אוסקר וילד.

 

א    🔗

חדר מלאכתו של הצַיר היה ספוג ריח שושנים, ובנשֹׁב רוח-הקיץ הצח בין עצי הגן, היה שופע לתוכו בעד הפתח הפתוח בָשׂמוֹ הכבד של עץ-הלילך או ריחו הענֹג יותר של שׂיח-הוַרדינה.

מירכתי הרפידה, הרבודה במרבדי-פרס, שעליה שכב הלורד הֶנרי ווֹטוֹן, בקטרו כדרכו סיגַריטות לאין מספר, היו עיניו מכֻונות בדיוק כלפי עץ-העדשה ונהנות מזיוו של אילן נאה זה, אשר נצָניו מתוקים כדבש ומראיהם כדבש ואשר ענפיו הרועדים נראו כאלו כבד עליהם משׂאו של יֹפי לוהט כשלהם. מאחרי יריעות-המשי הארֻכּות, המתוחות ממול החלון הגדול מאד, היו מרחפים מזמן לזמן צללים פנטַסטיים של צפרים עפות שעשׂו לפי-רגע רֹשם מעין זה של צַירוּת יַפּונית, ועוררו את הלורד הֶנרי להרהר באותם הצַירים מטוֹקיה מכֻרכּמי-הפנים, אשר בעזרת אמנות, שאינה נעה בהחלט, הם משתּדלים לעורר הרגשה של מהירות ותנועה. הזמזום הזועף של הדבורים, המפלסות להן נתיב בתוך החציר הגבוה שלא נקצר או סובבות בעקשנות מוֹנוֹטוֹנית מסביב לשׂערות-הזהב המאֻבּקות של שושנת-הלילה המרטטת, נראה כאלו בא להגדיל עוד את המועקה שבדומיה. קול המונה העמום של לונדון נשמע פה כהֶמית הבַּס של עוּגב רחוק.

במרכּזו של החדר, נשען על כֵּן זקוף, מֻצב ציור תמונתו של עלם יפה-תֹאר עד מאד במלֹא כל קומתו; וממולו, משם והלאה, ישב הצַיר בעצמו, בֶּזִיל הַלוּאַרד, זה האיש אשר נעלם פתאם שנים אחדות לפני כן ועורר בשַׁעתו על-ידי זה התרגשות עצומה מאד בקרב הקהל ונתן מקום להשעָרות משנות ורבות.

כשהביט הצַיר אל הצורה היפה ורבת-החן, שמסר במכחולו באמנות גדולה כל-כך, חלף על פניו צחוק של נחת-רוח, ונראה כאלו חשב הצחוק להתעכב שם עוד. ואולם פתאֹם קם ממקומו, ובעָצמו את עיניו שָׂם את אצבעותיו על עפעפיו, כאלו התאמץ לקלֹט במוחו חלום נפלא, מיראתו פן יֵעור ממנו.

– זוהי מלאכה יפה, בֶּזִיל, מבחר יצירותיך עד כה – אמר הלורד הֶנרי בעצלות – עליך לשלֹח אותה בשנה הבאה אל התערוכה אשר באולם גרוֹסוֵינוֹר דוקא. התערוכה שבאקדֵמיה גדולה יותר מדי והיא המונית-כללית יותר מדי. בכל פעם שבקרתי באקדֵמיה, היתה מרֻבה באֻכלוֹסין כל-כך, שלא יכֹלתי לראות את התמונות, וזה רע מאד, או היתה מרֻבה בתמונות כל-כך, שלא יכלתי לראות את האֻכלוֹסין, וזה רע עוד יותר. גרוֹסוֵינוֹר זה באמת המקום האחד הראוי לכך.

– אינני חושב, כי אשלח אותה לאיזה מקום – ענה הצַיר בהשפילו את ראשו לאחור באותה התנועה המשֻׁנה, שהיתה מביאה את חבריו באוֹכּספוֹרד לידי צחוק – לא, אני לא אשלחנה לשום מקום.

הלורד הֶנרי הרים את ריסי-עיניו וישקף אליו בתמהון מבעד לטבעות-העשן הדקות והכחֻלות, שהתאַבּכו בסלסולים פנטַסטיים כל-כך מן הסיגַריטה הכבדה שלו רוַת-האוֹפיוֹן. – “לא תשלחֶנה לשום מקום?” מפני מה, נערי הטוב? ומה טעמך ונמוקך? בני-אדם משֻנים אתם, הצַירים! הנכם משתדלים בכל מאמצי-כֹחכם לקנות לכם שֵׁם; ורק קניתם אותו, נראה כאלו מתאמצים אתם להפָּטר ממנו. ובזה תסכילו לעשׂות; כי יש רק דבר אחד בעולם, הרע עוד מהיות לשׂיחה בפי כל, והוא – לבלתי היות לשׂיחה כלל. הלא תמונה שכזו תרומם ותנשׂא אותך מעל כל האמנים הצעירים שבאנגליה, ותעורר קנאה בלב הזקנים, אם בכלל מסֻגלים הזקנים להרגשות עמֻקות.

– אני יודע, כי תצחק לי – ענה הצַיר – אבל באמת אינני יכול להציגה בתערוכה. אני השקעתי בה מִשֶׁלִי יותר מדי.

הלורד הֶנרי השׂתּרע על גבי הרפידה ויצחק.

– כן, ידעתי, כי תצחק; אבל אמת הדבר בכל-זאת.

– השקעת בה מִשֶׁלְךָ יותר מדי. בהן-צדקי, בֶּזִיל, לא ידעתי שאתה שחצָני כל-כך; וגם אינני יכול, באמת, למצֹא שום דמיון בינך, עם פניך הקשים והעזים ושׂערך השחור כפֶחם, ובין-אֲדוֹנִיס רך זה, שנראה כאלו נעשׂה משֵׁן ומעלי-שושנים. אמנם כן, בֶּזִיל יקירי, הוא מין נַרקִיסוֹס, ואתה – כמובן, פניך מפיקים שֵׂכל, רוחניות, וכל כיוצא בזה. ואולם היֹפי, יֹפי אמִתִּי, גומר במקום שמתחיל הרֹשם הרוחני. הרוחניות היא לעצמה מין הפרזה ומקלקלת את ההַרמוֹניה של כל פנים. בה בשעה שאדם יושב לחשֹׁב מחשבות, מיד הוא נעשׂה כֻלו חֹטם או כֻלו מצח או מפלֶצת כיוצא בזה. ראה, למשל, את האנשים המצֻיָנים שבכל המקצועות הרוחניים. כמה מכֹערים הם תכלית כּעור! מלבד, כמובן, "הרועים הרוחניים ". אבל הם הרי אינם חושבים מחשבות. הֶגמוֹן בן שמֹנים חוזר על אותם הדברים בעצמם, שלִמדוהו לאמרם כשהיה בחור בן שמֹנה-עֶשׂרה, ולפיכך, כתולדה טבעית מזה, פניו מבהיקים ונעימים תמיד. ידידך הצעיר המעֻלף סודות, שלא גלית לי עדַין את שמו ואשר תמונתו לוקחת את לבי באמת, לא חשב מעולם מחשבות. בטוח אני בזה. הוא יצור נחמד חסר-מוח, שראוי להיות פה תמיד בימות החֹרף, כשאין לנו פרחים להביט אליהם, ותמיד בימות הקיץ, כשאנו נצרכים לדבר, אשר יצנן את שכלנו. אל נא תשלה את נפשך, בֶּזִיל: אינך דומה לו כל-עִקר.

– אינך מבין אותי, הארי – ענה האמן – בודאי אינני דומה לו. זאת יודע אני היטב. ולא עוד אלא שהייתי מצטער מאד, אלו דמיתי אליו במראה פני. אתה מניע את כתפיך? אני אומר לך את האמת. יש איזה פגע האורב לכל הצטַינות גופנית או רוחנית, אותו הפגע, שכנראה בדברי-ימי-עולם, הוא מלפף והולך אחרי מצעדיהם הרופפים של המלכים. מוטב שלא להיות מצֻין ושונה מחבריו. המכֹערים והטִפּשים הם הם הזוכים והמרויחים בעולם הזה, הם יכולים לשבת ברוָחה ובשַׁלוה ולהציץ על המשׂחק מתוך בטלה. אם אין הם יודעים טעמו של נצחון, הלא מנע הגורל מהם גם טעם מפָּלה. הם חיים כמו שצריכים היינו לחיות כֻּלנו: בשִׁויון-רוח, בלי התרגשות, בלי רגזה. מעולם לא המיטו רעה על אחרים, ולעולם לא ימיטו אחרים רעה עליהם. אתה, הארי, ביַחשׂך ובעָשרך, אני בשִׂכלי, כמו שהוא, ובאמנותי, איך שיהיה ערכה, דוֹריַאן גֵרי ביפי-מראהו, – אנחנו כֻלנו נסבֹּל בגלל מתנות-אלהים אלה, נסבֹּל קשה.

– דוֹריַאן גרֵי? הזה שמו? – שאל הלורד הֶנרי, בעָברו בצעדים מתונים את כל החדר אל בֶּזִיל הַלוארד.

– כן, זה שמו. ואמנם לא היה בדעתי לגלותו לך.

– אבל מדוע זה?

– אך קשה לי לבאר לך את הדבר. כשאני אוהב את מי-שהוא אהבה רבה, אין אני מגיד את שמו לשום אדם. שהרי זה כאלו הייתי מוסר חלק ממנו לאחרים. אני הסכנתי לאהֹב את הסודות. זוהי התּחבֻּלה היחידה לעשׂות את החיים בדורנו מלאי סתרים ופלאות בעינינו. הדבר היותר פשוט נעשׂה נחמד ונעים, מכּיון שמצפינים אותו. כשאני עוזב את העיר, אינני אומר לעולם למקֹרבי, לאָן אני הולך. לוּ הגדתי להם, הייתי מאבד כל תענוג הנסיעה. לא אכחד, כי זה מנהג אוילי, אך בכל אֹפן, דומה אני, שהוא מכניס חלק גדול של רוֹמַנטיות לתוך חיינו. הנך חושב אותי בודאי לשוטה גדול בנדון זה?

– כלל וכלל לא! – ענה הלורד הֶנרי – כלל וכלל לא, בֶּזִיל יקירי. כנראה שכחת, שאני בעל-אשה, וכי הקסם האחד והמיֻחד של חיי-הנשׂואים הוא זה, שהם עושׂים את התרמית והכחש לצֹרך הכרחי לשני הצדדים. אני איני יודע לעולם, איפה היא אשתי, והיא אינה יודעת לעולם מה אני עושׂה. כשאנחנו נפגשים – ואנו נפגשים לפעמים, כשאנו סועדים יחד מחוץ לביתנו או בלכתֵּנו אל הדֻכּס – אנחנו מספרים זה לזה את הבדֻיות היותר נבערות בפנים סֶריוזיים עד מאד. אשתי מצליחה במקצוע זה יותר ממני, שלא בעֵרך. היא אינה מבֻלבֶּלת ואינה מערבֶּבת מעולם את הזמנים, ואני מערבּבם תמיד. אבל גם כשאני מתבַּדה ונאחז על ידה, אין היא מרעישה עולמות כל-עִקר. אדרַבּה, אני הייתי רוצה שתתקצף ותתמרמר, אבל היא אינה אלא מצחקת לי.

– שׂנֵאתי את סגנון דבורך על חיי-הזִווג שלך, הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד, בצעדו בעצלות אל הפתח, הפתוח אל הגן – אני בטוח, שאתה הנך באמת בעל טוב וכשר בתכלית הכשרות, אלא שמתבַּיש אתה מאד בתֻּמתך וצדקותיך. הנך בן-אדם משֻׁנה. אינך מוציא מפיך לעולם דבר מוסרי ואינך עושׂה לעולם דבר רע. הצִינִיסמוס שלך אינו באמת אלא מין התהַדרות מיֻחדת.

– היות טבעי זוהי התהדרות. ולא עוד אלא שהיא התהדרות המרגיזה ביותר, לפי דעתי – קרא הלורד הֶנרי בצחוק. ושני האנשים הצעירים יצאו יחדו אל הגן וישבו על ספסל של עצי-בַמבּוּק, שעמד בצִלו של שׂיח-דַפנה עב וגדול. קרני-השמש זחלו על פני עלי-העצים הנוצצים. בין העשׂבים רטטו פרחי-מַרגָניות צחורים.

אחרי דממה קצרה הוציא הלורד הֶנרי את שעונו מכיסו. – עלי למהר ללכת – אמר בשפל קולו – אך בטרם אלך, אני מבקש ומפגיע בך, שתענני על השאלה ששאלתיך זה לא כבר.

– איזו שאלה? – אמר הצַיר בנעצו עיניו בקרקע.

– ידעת, ידעת –

– לא, אינני יודע, הארי –

– אם-כן אגֵדך. אני מבקש ממך לבאר לי, מדוע תמאן להציג את תמונתו של דוֹריַאן גרֵי בתערוכה. רצוני לדעת טעמך באמת ובתמים.

– אני הגדתי לך סִבּת מאוני –

– לא, לא גלית לי טעמך האמִתּי. אתה אמרת, כי זהו מפני שיש בה יותר מדי משלך. ואולם זה הלא נמוק דַרדקָאי.

– הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד ועיניו הִישירו נֹכח פניו – כל תמונה שמצֻירה בהרגשה, היא דיוֹקָנו של האמן ולא של מי שישב לפניו. היושב אינו אלא מקרה, הזדמנות. לא הוא מתגלה על-יד הצַיר, אלא הצַיר מגלה את עצמו על הבּד המשוח בצבעים. ולפיכך איני רוצה להציג את התמונה בתערוכה, מפני שחושש אני, שמא גליתי בה את סוד נשמתי.

הלורד הֶנרי צחק וישאל: ומה הוא?

– אני אגיד לך – אמר הַלוארד, אך באותו רגע נראו אותות מבוכה על פניו.

– כלתה נפשי לאמרתך, בֶּזִיל – הוסיף חברו בהציצו אליו.

– אה, באמת אין כאן להגיד אלא דברים מֻעטים – ענה הצַיר – וחושֵׁשני, שמא קשה יהיה לך להבין. ואולי קשה יהיה לך להאמין.

הלורד הֶנרי חִיֵך, ויִכֹּף ויקטף פרח-מרגנית חִור-וַרדי מבֵּין העשׂבים ויתבונן בו.

– בטוח אני, שאבין – ענה בהביטו בעיון אל הגלגל המֻצהב הקטן לבֶן-הנוצה – ואשר לאמונה, הריני יכול להאמין לכל דבר ובלבד שיהא רחוק מן האמת לגמרי.

הרוח הִשיר ציצים אחדים מן האילנות, ונצני הלִילך הכבדים, עם זלזליהם המגֻבּבים, התנודדו הֵנה והֵנה באויר הרפה. חרגול התחיל מצַיץ אצל הקיר, וכחוט-תכלת רִפרף בקרבתו יֶלק דק בכנפיו השחומות-שקופות. ללורד הֶנרי נדמה, כאלו שומע הוא דפיקת-לבו של בֶּזִיל הַלוארד, ויחכה בסקרנות למוצא שׂפתיו.

– המעשׂה הוא פשוט כך – פתח הצַיר אחרי רגעי-מספר – לפני שני חדשים באתי אל הנשף של לֵידי בּרֶנדוֹן. הלא יודע אתה, כי אנחנו הצַירים האֻמלָלים מחֻיבים להרָאות ב“חברה” מזמן לזמן, כדי להזכיר לכל-הפחות לקהל הנכבד, שאין אנחנו פראים גמורים. בפרַק וברביד לבן יכול כל אדם – כאשר אמרת לי פעם אחת – ואפילו סרסור-הבּוּרסה, לקנות לו שֵׁם של בעל-תרבות. והנה אחרי שעשׂיתי באולם כעשׂרה רגעים, אחרי שפטפטתי קצת עם אלמנות רבות-הכַּמות ומסֻבּלות במחלצות ובתכשיטים וקצת עם אקדֵמיים משֻׁעמָמים, הרגשתי פתאֹם, שאחד מן הקהל מתבונן בי. הפניתי את שכמי, ואֵרא בפעם הראשונה את דוֹריַאן גרֵי. כשנפגשו עינינו, הרגשתי שפָני מחוירים. רגש של פחד משֻׁנה תּקף אותי. חשתּי, כי פגשתי באדם, שאישיותו, כשהיא לעצמה, לוקחת את הלב כל-כך, שאם אניח לה לפעֹל עלי, עלולה היא לבלֹע את כל מהוּתי, כל נשמתי, ואף גם את אמנותי. אני לא חפצתי, שישפיע איש מן החוץ על חיי. הלא ידוע לך, הארי, עד כמה אני חפשי בטבעי ובורח מכל שעבוד. תמיד הייתי אדון לנפשי, על כל פנים עד שנפגשתי עם דוֹריַאן גרֵי. אז – אבל איני יודע, איך לבאר לך זאת – קול פנימי אמר לי, כי באותה שעה הגעתי עד משבר נורא בחיי. אני חשתי, שהגורל צפן לי שׂמחות שאינן מצויות ויסורים שאינם מצוים. נבהלתי מאד, ואֵפן לצאת מן הטרקלין. לא מתוך מוסר-הלב עשׂיתי כך, אלא מתוך מין מֹרך שתָּקף אותי. ואינני מחזיק טובה לעצמי על נסיוני לברֹח.

– על צד האמת, מוסר-לב ומֹרך-לב היינו-הך. מוסר-לב הוא רק כנוי המסחר של הפירמה, זה כל הענין.

– אינני מאמין בזה, וגם אינני מאמין, שאתה מאמין בזה. איך שהוא, תהי הסִבּה שהניאה אותי לכך מה שתהיה – אפשר שהיתה כאן גַאוה מצדי, כי תמיד הייתי גֵאה מאד – אני נדחקתי והתאמַצתי והצלחתי להגיע אל הפתח. אך כאן, כמובן, נתקַלתי בלידי ברֶנדוֹן. “הן לא תעלה על דעתך להתחַמק בשעה מֻקדמת כזו?” פצחה בקול-צוָחה. הלא ידעת את קולה הצעקני המשֻנה?

– הן. היא דומה לטַוָס בכל הבחינות, חוץ מיֹפי – אמר הלורד הֶנרי, במָללו את הפרח באצבעותיו הדקות והנירוֵיזיות.

– לא יכֹלתי להשתָּחרר ממנה. היא משכה אותי אל מתֹארי “הוד-מלכות”, אל רָמי-מעלה, זרועי כוכבים ואותות-כבוד, אל גבירות מזדָקנות עם צניפים כמגדָלות וחטמים כוָוים מעֻקלים. היא הציגה אותי לפניהם בתור בחיר-ידידֶיה. אני ראיתי אותה עד הערב ההוא רק פעם אחת, אך היא החליטה, כנראה, לתת אותי לפני אורחיה כ“ארי שבחבורה”, ממין המפֻרסמות שצריכים ראיה. כמדֻמה לי, שאחת התמונות שיצאו מתחת ידי עוררה בעת ההוא רעש גדול; על כל פנים פטפטו עתּוני-הפרוטות על-אוֹדותיה בלי-חָשׂך, מה שנחשב במאה הי"ט לקנה-המִדה של אַל-מות. ופתאֹם עמדתי פנים אל פנים לנגד אותו העלם, שיפי-מראהו הפתיע והבעית אותי כל-כך. אנחנו היינו סמוכים זה לזה, כמעט נגענו זה בזה. מבטי עינינו נפגשו עוד פעם. אני בקשתי מאת לידי ברנדוֹן – וזאת היתה קלות-דעת מצדי – להַכּריני אליו. ואולי לא היתה זאת קלות-דעת גדולה כל-כך. אפשר שזאת היתה, פשוט, הכרחיות. אנחנו היינו נכנסים בדברים איש עם רעהו, גם אלו לא התוַדענו על-ידי בעלת-הבית. אני בטוח בזה. ודוֹריַאן גם הוא אמר לי כך אחרי זה. גם הוא הרגיש, כי היינו מיֻעָדים על-פי גורלנו להִוָדע איש לרעהו.

– ואיך תארה לך לֵידי ברֶנדוֹן את העלם הנפלא הזה? – שאל לורד הֶנרי – הלא יודע אני את מנהגה היפה לתת בשעת הצָגה גם “השקפה קצרה ומהירה” על כל אחד מאורחיה. זוכֵרני, איך פעם אחת הקריבה אותי אל זקן זועם אדֹם-פנים, שכֻּלו מכֻסה באותות-כבוד ופתילי-יקר, והתחילה שורקת לתוך אזני בלחישה טרַגית, שנשמעה בדיוק מסוף האולם ועד סופו, את הפרטים היותר נוראים על-אוֹדותיו. אני נשׂאתי את רגלי ואמָלט. אוהב אני לעמד בעצמי על טיבו של אדם. ואולם מרת ברנדוֹן מתנהגת עם אורחיה ממש כאוֹיקציוֹנַטוֹר עם הסחורה שהוא מוכר בהכרזה: או שהיא מבררת אותם לך לכל פרטי-פרטיהם, או שהיא מספרת לך על-אוֹדותיהם הכל, חוץ מן הדבר שאתה רוצה לדעת.

– מרת ברנדוֹן העלובה! הנך מתנהג עמה במדת-דין קשה! – אמר האלוּאַרד בפזור-הנפש.

– ידידי היקר, אשה זו נִסתה ליסד טרקלין ולא עלה בידה אלא לפתֹּח בית-מרזח. ואיך אוכל להתפעל ממנה? ואולם הגידה-נא לי, מה אמרה לך על-אוֹדות מר דוֹריַאן גֵרי?

– אה, כדברים האלה בקֵרוב: “עלם נחמד – אני ואמו המסכֵּנה – לא זזה ידי מתוך ידה – שכחתי לגמרי מה מעשׂהו – כמדֻמני, אינו עוסק בשום דבר – אה, כן, הוא פורט על הפּיאנו – או אולי זה כִנור, ידידי מר גרֵי?”. לא יכֹלנו להתאפק מצחוק גם שנינו, ומיד היינו לידידים.

– הצחוק איננו התחלה רעה כלל לידידות, והוא גם הסיום הנאה לה ביותר – אמר הלורד הצעיר בקטפו מרגנית אחרת.

האלוּאַרד הניע בראשו ויאמר: אתה, הארי, אינך מבין מה זו ידידות ומה זו שׂנאה. אתה חובב את כל אדם; זאת אומרת: אתה שׁוֵה-רוח לכל אדם.

– איזו עִווּת-הדין! – קרא לורד הֶנרי, בשמטו את מגבעתו על ערפו ובהביטו למעלה על העבים הצחורים, אשר רחפו כפקעות סבוכות של משי לבן על כִּפּת הטוּרקיזה של רקיע-הקיץ – כן, אתה עושה לי עָול במשפטך. אַדרבּה, אני מדקדק מאד בהבחנת הבריות. אני בוחר לי לידידים – טוֹבי-מראה, למַכּרים – טוֹבי-לב, ולאויבים – טוֹבי-שׂכל. מאד מאד הוֵה זהיר בבחירת אויב; גם הזהירות היותר נפרזה אינה יותר מכדי הצֹרך לענין זה. בין אויבי אין אף טִפּש אחד. כֻּלם הם אנשי-תבונות במדה הגונה, ועל-כן הם מכירים את ערכי. היש בזה יהירות גדולה מצדי? כמדֻמני, שיש כאן קצת יהירות.

– גם לי נראה כן, הארי. ואולם לפי החלוקה שלך, הרי אני איני אלא מסוג מַכּריך.

– לא, ידידי היקר. אתה הנך הרבה יותר ממַכּר פשוט.

– והרבה פחות מידיד. מעין אח, לא כך?

– הנח להם לאחים! אין נפשי אליהם. אחי הגדול אינו רוצה למות בשום אֹפן, ואחי הצעירים נראים כאלו אין בדעתם לעשׂות אחרת.

– הארי! – קרא האלוּאַרד בפנים נזעמים.

– יקירי, הן אינני מדבר בכֹבד-ראש גמור. אבל אי-אפשר לי, שלא לתעב את קרובי. חושב אני, שזהו מפני שאין אנו יכולים לכלכל אנשים, שחסרונותיהם הם אותם בעצמם שלנו. אני יכול להשתּתּף בהתמַרמרותם של הדֵימוֹקרטים האנגלים, כנגד מה שהם קוראים חטאת מרום עם-הארץ. המוני-העם מרגישים, כי שכרות, טפשות ופריצות צריכות להיות חבל נחלתם הם, וכי כשאחד משֶׁלנו עושׂה את עצמו לבהמה, הריהו משׂיג את גבולם. כשאותו סֻתֻּאוֹרק העלוב בא לבית-דין על עסקי-גֵרושין, התלקחה חמת ההמונים בכֹח ובהדר. ובכל זאת איני מאמין, שאפילו החלק העשׂירי של הפרוֹליטריון חי חיי-משפחה כשֵׁרים.

– אינני מסכים אף לדבר אחד מכל מה שאמרת, ולא עוד אלא שאני בטוח, שגם אתה, הארי, בעצמך, אינך מסכים.

לורד הֶנרי החליק את זקנו השחרחר המחֻדד, וינַקש על חרטֹם נעליו דקות-העור במקל-הַהָבְנֶה המקֻשט בציצים, ויאמר: הנך איש אנגלי אמִתּי, בֶּזִיל! זו הפעם השנית, שאתה מעיר עלי הערה שכזו. כשאתה מציע איזה רעיון לפני איש אנגלי – מה שאינה כלל מן המלאכות הקלות ביותר – לא ישׂים לב כלל לעצם הרעיון, הטוב ונכון הוא אם לא. אותו מעניֶנת רק השאלה האחת: המאמין אתה בעצמך באותו רעיון. ואולם הלא ערכו של רעיון אינו תלוי כלל באמונתו של המביע אותו. אדרבה, הדעת נותנת, כי במדה שהאיש הוא מקטני-אמנה ביותר, במדה זו יהיה הרעיון כֻּלו שִׂכלי ביותר, נקי ממחשבות זרות; שהרי לא ישתּקפו בו לא צרכיו ולא מאוייו ולא דעותיו הקדומות של בעליו. אך הלא אין בדעתי כלל להכּנס אתך בוִכּוּחים ובפלפוּלים על ענינים מדיניים, סוֹציוֹלוֹגיים או מֵיטַפִיסיים. אני אוהב אישים יותר מעִקרים, ואישים בלי עִקרים לגמרי חביבים עלי יותר מכֹל. ספר-נא לי עוד על-אוֹדות מר דוֹריַאן גרֵי, הרואה אתה אותו לעתים תכופות?

– בכל יום ויום. לא אוכל להיות מאֻשר, אם לא אראהו בכל יום. הוא נחוץ לי בהחלט.

– מוזר הדבר! ואני דמיתי, כי מלבד אמנותך אין שום דבר נוגע לך.

– הוא לי מעתה כל אמנותי – אמר הצַיר בכֹבד-ראש – יש שאני חושב, הארי, כי בקורות העולם והאנושות יש רק שתי תקופות, שהן מאורעות חשובים במקצת: האחת היא זו של התגלות אמצעי חדש לצֹרך האמנות, והשנית היא זו של התגלות אישיות חדשה, גם-כן לצֹרך האמנות. מה שהיתה המצאת צבעי-השמן לציָרות הוֵינֵיציָנית, זה היה תארו של אַנטינָאוּס למלאכת-החִטוב של הדורות המאֻחרים ביָון, וזה יהיה פרצופו של דוֹריַאן גרֵי בשבילי בזמן מן הזמנים. לא זה העִקר, שאני צר את צורתו, שאני רושׁם ומשׂרטט לפי תמונתו, שאני עושׂה ציורים חטופים, אֶסקִיזות, לפי תמונתו. כמובן, עשׂיתי גם כל זה. אבל הוא אצלי הרבה יותר מטופס, ממוֹדֵיל מ“יושֵׁב”. לא אֹמר לך, כי מה שעשׂיתי עד עתה אינו מניח את דעתי, או כי יפיו הוא ממין מיֻחד, שאינו יכול להיות נמסר כל-צרכו על-ידי האמנות. מן האמנות לא יבָּצר כל דבר, וגם יודע אני, כי המלאכה שעשׂיתי מעת הפגשי עם דוֹריַאן גרֵי היא מלאכה חשובה, מִבחר יצירותי בכל ימי-חיי. אבל בדרך נפלא – ומסֻפָּקני, אם יהיו דברי אלה מָחוָרים לך – השפיעה עלי אישיותו אֹפן-בטוי אמנותי חדש לגמרי, סִגנון חדש לגמרי. אני רואה עתה את הדברים באֹפן אחר, אני חושב עליהם באֹפן אחר. אני יכול עתה לחדש את החיים ולהלבישם צורה, שעד עתה נסתרה ממני. “צורה שאתה חולם בימי הגות ומחשבה”: – מי אמר זאת? אינני זוכר עוד; אבל זה הוא מה שהיה לי דוֹריַאן גרֵי. מציאותו המוחשית של הנער הזה כשהיא לעצמה – ובעיני עודנו כמעט נער, אף שבאמת הוא כבר למעלה מעשׂרים – מציאותו גרידא – אה! מסֻפָּקני, אם תוכל להשׂיג, מה זאת אומרת. שלא מדעתו הוא מסמן לי את הקוֹנטוּרות של אסכּוֹלה העתידה לבוא, אסכּוֹלה, אשר בה יהיה מקום לכל סערת-היצר של הרוח הרומנטי ולכל שכלולו ושלֵמותו של הרוח היוָני. הַרמוֹניה של הרוח והבּשׂר – מה כבירה היא אחדות שכזו! אנחנו בשגעוננו הפרדנו בין שני אלה ובדינו לנו רֵיאַליסמוּס שהוא המוני ואִידֵיאַליסמוּס שהוא ריק. הארי, לו אך ידעת מה הוא דוֹריַאן גרֵי לי! הזוכר אתה את ציור הנוף שלי, אשר אַניוּ רצה לתת לי במחירו סכום עצום כל-כך, ואני לא חפצתי להפָּרד ממנו? זהו אחד מן הדברים היותר מתֻקנים שהוצאתי מתחת ידי. ומדוע עלה בידי כל-כך? יען כי בעת צַירי אותו היה דוֹריַאן גרֵי יושב על ידי. איזו השפעה מֻפלאה עברה ממנו אלי, ובפעם הראשונה בחיי גליתי בקבוצת-אילנות פשוטה את הפלא שבקשתי כל ימי ולא מצאתי.

– בֶּזִיל! הוא נפלא. אני מחֻיב לראות את דוֹריַאן גרֵי.

האלוּארד קם ממושבו ויתהלך בגן, הלוך ושוב, מן הקצה אל הקצה. אחרי שעה קלה שב ואמר:

– הארי, דוֹריַאן גרֵי הוא בשביל אמנותי, פשׁוט, כֹח מניע. אפשר שאתה לא תמצא בו כלום, ואני רואה בו הכל. הוא מתגלה דוקא באותן מיצירותי, שבהן אין כל זֵכר לתמונתו. הוא משפיע עלי, כמו שאמרתי לך, סִגנון חדש באמנות. אני מוצא אותו בנטיה מיֻחדת של קוים ידועים, בנעימותם ובדקותם של גַוָנים ידועים. וזה הכל.

– אם-כן, מדוע זה אינך רוצה להציג את תמונתו בתערוכה? שאל לורד הֶנרי.

– יען אשר שלא במתכַּון הכנסתי בה איזה בטוי של אותה “עבודת-אלילים”, של אותה ההערצה האמָנית, שאמנם, כמובן, לא דברתי עמו עליה מעולם. הוא אינו יודע כלום מזה. הוא לא יֵדע לעולם כלום מזה. אבל “העולם” הלא יוכל לגלות את הדבר, ואני איני רוצה לחשׂף את נשמתי לנֹכח מבָּטם השׁטחי-הסקרני. לבי לא יהא מונח לעולם תחת המִיקרוֹסקוֹפּ שלהם. באותה תמונה יש יותר מדי משלי, הארי, יותר מדי מן ה“אני” שלי.

– המשוררים אינם מדקדקים כל-כך ואינם מחמירים כמוך. הם יודעים היטב, כמה מועיל פרסומה של סערת-היֵצר להפצתו של הספר. בזמן הזה, לב נשבר זוכה למהדורות רבות.

– ואני שׂונא אותם בשביל כך – קרא האלוּארד – האמן צריך ליצֹר דברים יפים, אבל אַל לו להכניס בהם אף שמץ מחייו הוא. בדורנו זה מביטים על האמנות כעל מין אַבטוֹבּיוֹגרפיה. לנו אבד הרגש המָפשט של היֹפי. יבוא יום והראיתי לעולם מה זה; ומפני טעם זה אל יֵרא הקהל, עד עולם, את תמונת דוריַאן גרֵי שצִיַרתי.

– לפי דעתי, טעות היא בידך; אך איני רוצה לדון אתך. רק אנשים, שאינם יכולים להשען על בינתם, אוהבים לדון ולהתוַכּח. הגידה-נא לי, האוהב דוֹריַאן גרֵי אותך מאד?

הצַיר הרהר קצת ואחרי שתיקה קצרה ענה: – הוא מחבב אותי. אני יודע, שהוא מחבב אותי. ואמנם אני מפנק אותו ומחניף לו בחלקות ונעימות. אני מוצא תענוג משֻׁנה בדַבּרי אליו דברים, שאני מרגיש, כי אתחרט אחרי-כן על אשר הוצאתים מפי. והוא, בדרך כלל, מנהגו אתי בחבה ובנעימות רבה, ואנחנו יושבים לנו בחדר מלאכתי ומסיחים על אלפי ענינים. אך יש שהוא קל-דעת עד להחריד ונראה כאלו הוא נהנה הנאה עצומה בהכעיסוֹ אותי ובהעציבו אותי. ואז, הארי, אני מרגיש, שנתתי את כל נשמתי לאדם, שמביט עליה כאלו היתה איזה פרח לתחֹב בפי בגדו, או איזו מטלית של פתיל-כבוד לתת ספוק לשחצנותו, או איזה קִשוט בן-יומו לאחד מימי הקיץ.

– ימי הקיץ נוטים להתארך – הוציא הלורד הֶנרי מפיו – אפשר, שהוא יהיה לך לזרא קֹדם שתהיה אתה לו לטֹרח. אמנם מחשבה זו מביאה לידי עצבות, אך אין כל ספק, שהרוח מאריך ימים יותר מן היֹפי. וזהו טעם הדבר, שאנו מתאמצים ומתיגעים כל-כך להשכּיל ולהוסיף דעת עד בלי-קץ. במלחמת-החיים הפראית נחוץ לנו דבר קַים ומתמיד, ולכן אנו צוברים במוחנו תלי-תלים של אשפה ומספָּרים ועובדות, בתקותנו האוילית להחזיק מעמד. האדם שידיעותיו מרֻבּוֹת, זהו האידיאל של הדור הזה. ואולם מוחו של בעל הידיעות המרֻבּות – נורא למראה. הרי זה מין חנות של עַתּיקות, כֻּלה מלאה כלים שונים ומשֻׁנים ואבק וגלי-אשפה, והכל מָערך במחיר למעלה משָׁויו עד מאד. ועם כל זה אני חושב, שאתה תקוץ בו ראשונה. באחד הימים תסתכל בפני ידידך, והנה “אינם כתמול-שלשום”, גוני צבעו אינם עוד לפי טעמך, ובכלל אינו עושׂה עוד רֹשם כל-כך. בסתר לבך תדבר אליו תוכחות קשות, ותאמין באמת ובתמים, שהתנהג אתך שלא כהוגן. ובבואו אליך שוב, תתיחס אליו בקרירות ובשִׁויון-רוח גמור. ועל זה צר מאד, שהרי על-ידי כך יבוא שנוי ברוחך. מה שספרת לי, הריהו רוֹמן גמור, אפשר לאמר: רוֹמן של אמנות, וזו רעה גדולה, כי כל רוֹמן, מאיזה מין שיארע לו לאדם, עושׂה אותו לבסוף אי-רוֹמנטי כל-כך.

– הארי, אל נא תדבר כזאת. כל הימים אשר אחיה תשלוט בי אישיותו של דוֹריַאן גרֵי. אתה אינך יכול להרגיש מה שאני חש. אתה משתנה לעִתִּים תכופות כל-כך.

– ודוקא משום כך אוכל להרגיש זאת, בֶּזִיל יקירי. מי שהוא נאמן בלי-חליפות, יודע רק את הצד הטרִיויאלי שבאהבה. רק מי שאינו נאמן, הוא יודע את הטרגֵידיות שבּהּ. – ולורד הֶנרי הִתּיז ניצוצות מקֻפסת-כסף קטנה ומהֻדרה, והתחיל מקטר סיגריטה מתּוֹך הכרת-ערכו ושׂביעת-רצון מעצמו, כאלו עלתה בידו לסַכּם את חשבונו של עולם בפרַזה אחת.

כנופיה של צפרים מצפצפות התעופפו בין עפאי הקִסוֹס הירֻקים ונוצצים כמגהצים. צללי-עבים כחֻלים רדפו זה אחרי זה כעדת סוסים. מה יפה שעה זו בגן! ומה נחמדה היא התרגשותם של אנשים אחרים! – נחמדה יותר מרעיונותיהם כך נראה לו ללורד הֶנרי. הנשמה של עצמו והתאוות של חבריו – אלה הם הדברים היותר מרהיבים שבחיים. הוא שִׁוה לנגדו, בצחוק חרישי, את סעוּדת-הבֹּקר המשעמֶמת, שאִחר על-ידי מה שהאריך ישיבתו אצל בֶּזִיל האלוּארד. אלו הלך אל דודתו היה מוצא אצלה בודאי את לורד גוּדבּוֹדִי, והשיחה היתה סובבת על כּלכּלת העניים ועל נחיצותם של בתי-מופת לדירות בזול. הוא היה שומע שם דרשות יפות של כּתּות אנשים שונות, וכל כַּת היתה דורשת נאה על חשיבותם של המעשׂים הטובים, שהיא בעצמה אינה נזקקת להם. העשירים היו דורשים בשבחו של החסכון, והעצלנים והולכי-בטל היו מדברים רמות על ההוד שבעבודה. מה-טוב ומה-נעים שעלתה לו הפעם להפּטר מכל אלה! ובּזכרו את דודתו נִצנץ רעיון במוחו, הוא פנה אל האלוּארד ויאמר:

– ידידי היקר, זה עתה נזכרתי.

– נזכרת במה, הארי?

– באיזה מקום שמעתי את שמו של דוֹריַאן גרֵי.

– איפה זה? – שאל האלוּארד ופניו נתכַּרכּמו קצת.

– אל-נא תבט עלי בעינים מזרות אימה כל-כך, בֶּזִיל. זה היה בבית דודתי, לֵידי אַגַתָּה. היא ספרה לי, שגלתה צעיר נפלא, שקִבל על עצמו ללווֹתהּ בבקוריה בבתי-העניים באִיסט-ענד, וכי שמו הוא דוֹריַאן גרֵי. אני מחֻיב להודות, שמעולם לא אמרה לי, כי הוא יפה-מראה. הנשים אינן יודעות להעריך פרצוף יפה, לכל-הפחות נשים העוסקות בצדקה. היא אמרה לי, שהוא איש סֶריוֹזי ובעל נשמה יפה. ומיד שִׁויתי לנגדי בריה עם משקפים ושׂערות חלקות מדֻלדָלות, עם כתמי-קיץ איֻמים ורגלים ארֻכּות. חבל, שלא ידעתי, שזה ידידך.

– ואני שׂמח, שלא ידעת.

– ומדוע?

– אינני רוצה, שתתוַדע אליו.

– אינך רוצה, שאתוַדע אליו?

– לא.

– מר דוֹריַאן גרֵי בחדר-המלאכה, סיר – הודיע המשרת בבואו הגַנה.

– עתה הרי תהיה מֻכרח להציגני לפניו – קרא לורד הֶנרי בצחוק.

הצַיר פנה אל משרתו, שעמד ומצמץ בעיניו מאור-השמש, ויאמר: “חַלה את פני מר גרֵי לחכות מעט, פַּארקֶר; אני אבוא בעוד רגעי-מספר”.

המשרת השתחוה ויָשב בדרך אשר בא.

אחרי-כן הביט הצַיר אל לורד הֶנרי, ויאמר: "דוֹריַאן גרֵי הוא ידידי היקר לי מכל. הוא נפש יפה ותמה. דודתך צדקה מאד במשפטה עליו. אנא, אל תשחיתהו. אל תנסה להשפיע עליו. השפעתך תָּרע לו. זה העולם גדול ורחב-ידים, ובו אנשים נפלאים לא מעט. אל-נא תקח ממני את היצור האחד, המכניס לאמנותי כל אותו החן והיֹפי, שביכלתּהּ למסֹר; כל חיי, בתור אמן, תלוים בו. זכור, הארי, אני בוטח בך.

הוא דבר במתינות ובקול נמוך, וכל מלה ומלה כאלו התפרצה מפיו נגד רצונו.

– מה אתה דובר אִוֶלת! אמר לורד הֶנרי בחיוך, ובשׂימו ידו תחת זרוע האלוּארד הוליכו כמעט בעל כרחו לתוך הבית.

 

ב    🔗

כאשר באו החַדרה מצאו את דוֹריַאן גרֵי יושב אל הפּיַאנוֹ ומדפדף במחברת תוי-זמרה של שוּמַן, הידועה בשם “מחזות-יער”.

– אתה תתן לי מחברת זו לקחתּהּ אתי לביתי, בֶּזִיל – קרא, בלי הסב פניו אל הנכנסים – אני רוצה ללמד ולשנן תוי-זמרה אלה. הם נפלאים, לוקחי-לב.

– זה תלוי באֹפן התנהגותך ב“ישיבה” של היום, דוֹריַאן.

– אח, כבר היו לי לטרֹח כל הישיבות הללו, וגם אין לי צֹרך כלל בתמונה במלוא-כל-קומתי – ענה העלם במשובת-מרי, בַּהֲסִבּוֹ עצמו על שרפרף הפּיַאנו. אך אז ראה את לורד הֶנרי וַיִתּר ממקומו במבוכה ופניו האדימו רגע קטן.

– סלח נא לי, בֶּזִיל – אמר אל הצַיר – לא ידעתי, כי יש אתך איש.

– זהוּ לורד הֶנרי ווטון, ידידי וחברי עוד מימי אוֹכּספוֹרד. זה עתה הִלַלתּיך אליו, שאין כמוך “יושב” מצֻין, והנה עשׂית מעשׂה לסתֹּר ותקלקל הכל.

– אבל לא קלקלת לי את תענוג הפגישה אתך, מר גרֵי – אמר לורד הֶנרי, בגשתו אליו ובהושיטו לו את ידו – דודתי סחה לי פעמים רבות על-אודותיך. הנך אחד מחביביה, וחושֵׁשני – גם אחד מקרבנותיה.

– לפי שעה אינני זכור לטוב בפנקסה של לידי אַגַתָּה – ענה דוֹריָאן, ובהלצה העמיד פניו כבעל-תשובה – אני הבטחתי לה ללכת עמה ביום השלישי שעבר אל אחד הקלֻבּים בוייטצ’יפל, והדבר נשכח מלבי לגמרי. צריכים היינו לנגן על הפּיַאנוֹ בארבע ידים, ולא פעם אחת, אלא שלש פעמים, כמדֻמה לי. אינני יודע, מה תאמר לי, כשארָאה אליה. אני ירא, ממש, לבוא ולהתיצב לפניה.

– אה, אני אשלים את דודתי אתך. הן היא כֻלהּ שלך. וגם מסֻפּק אני, אם בכלל היה “חסרונך” מֻרגש. הקהל חשב בודאי, שהוא שומע מנגינות של ארבע ידים. כשדודתי אַגַתָּה יושבת אל הפּיַאנו, היא עושׂה רעש די והותר לשנַים.

– דברים אלה קשים לדודתך ואינם אומרים כבוד גדול גם לי – ענה דוֹריַאן בצחוק.

לורד הֶנרי הביט אליו. אכן, הוא היה יפה להפליא בשׂפתותיו-שָׁני, המתֹארות בקוים מדֻקדקים, בעיניו-תכלת, המפיקות חֹפש ושלוה ובקווּצוֹת תּלתּלי-זהב. בפניו היה דבר-מה, שהכריח את כל אדם לבטֹח ולהאמין בו: כאן היה כל תֹּם-הנעורים וגם כל טהרת התאוה הסוערת של הנעורים. מֻרגש היה, שעדין לא זִהמוּהוּ חיי העולם. ומה יש עוד לתמֹהּ, כי בֶּזִיל האלוּארד העריץ אותו ככה.

– הנך מלבב יותר מדי מלהשתַּקע בעסקי-צדקה, מר גרֵי – מלבּב יותר מדי. – ולורד הֶנרי התנפל על הרפידה ויפתח את קֻפסת-הסיגריטות שלו.

הצַיר היה עסוק בערבוב סממנים ובהכשרת מכחולים. פניו הביעו דאגה ורֹגז, וכאשר שמע את הערתו האחרונה של לורד הֶנרי, הסב ראשו אליו ונתן עיניו בו, ואחרי שפקפק קצת אמר

– הארי, יש ברצוני לגמֹר היום את מלאכת התמונה הזאת. התחשבני לפרא-אדם, אם אבקשך ללכת מזה?

הלורד הֶנרי צחק וישקף אל דוֹריַאן גרֵי:

– האלך, מר גרֵי? – שאל אותו.

– אנא, אַל נא, לורד הֶנרי! רואה אני, כי לבו של בֶּזִיל לא טוב עליו היום, ואני אינני יכֹל לשֵׂאתו, כשהוא סר וזעף. ומלבד זה הייתי חפץ, שתבאר לי, מדוע אין לי להשתקע בעסקי-צדקה.

– אינני יודע, אם אוכל להגיד לך זאת, מר גרֵי. זהוּ חֹמר משעמם כל-כך, שעלי לדבר עליו בכֹבד-ראש. אך כמובן, לא יעלה על דעתי לברֹח מזה, אחרי שבקשת ממני להתעכב עוד. וגם לך, בֶּזִיל, הלא באמת לא אִכפּת לך כלל, אם אוסיף לשבת עמכם? הלא כמה פעמים אמרת לי, כי נוח לך, שיהא אצלך מי שיפטפט עם ה“יושבים” לפניך.

האלוּארד נשך שׂפתו בשִׁניו. – “מכיון שכך רצונו של דוֹריַאן, הרי כמובן, מחֻיב אתה להשָׁאר פה. קַפּרִיסאוֹתיו של דוֹריַאן הם חֻקים לכל אדם, מלבד לו לעצמו”.

לורד הֶנרי קם ויקח את מגבעתו ונעלי-ידיו.

– אמנם אתה מפגיע בי מאד, בֶּזִיל, אך לדאבון-לבי מחֻיב אני ללכת מזה. אני הוֹעַדתי איש לראָיוֹן בקלובּ האורליאני. שלום לך, מר גרֵי. סורה-נא אלי באחד הימים אחרי-הצהרים ברחוב-קֵרזוֹן. אני כמעט תמיד בביתי בשעה החמשית. הודיעני-נא בפתקה את דבר בקורך העתיד לבא, ואחכה לך, כי היטב יחרה לי, אם תבוא ולא תמצאני.

– בֶּזִיל! – קרא דוֹריַאן גרֵי – אם לורד הֶנרי הולך מזה, אלכה לי גם אני. אתה אינך פוצה פה בעת צַירך, ושעמום נורא הוא להיות מָעמד על הדוּכן ולהשתדל להראות פנים שׂוחקות. בקש-נא ממנו להשָׁאר. אני דורש זאת.

– עמֹד נא אתנו, הארי, והחזקנו טובה לך, גם דוריאן, גם אני – אמר האלוּארד, בהסתכלו בעיון בתמונתו – אמנם כן הוא, אינני מוציא הגה מפי בשעה שאני עוסק במלאכתי, וגם אינני שומע, וזה בודאי משעמם מאד את “יושבַי” האֻמללים. אני מפגיע בך להשָׁאר פה.

– ומה יהיה בסופו של אותו האיש בקלובּ האורליאני?

הצַיר נתן בצחוק קולו: – מֻבטחני, שאחריתו לא תהיה מרה. הבה, שבה נא עמנו שוב, הארי. ועתה, דוֹריאן, עלֵה לדוכן, ואל תנוע יותר מדי, וגם אל תשׂים לב לדברים אשר ידבר לורד הֶנרי. הוא משפיע לרעה על כל רֵעיו, חוץ ממני.

דוֹריאן גרֵי עלה על הדוכן ופניו כפני יוָני צעיר, העולה לגרדום על קִדוש אמונתו, ובהתיצבו על מקומו עשׂה העוית-חן של חֹסר-רצון וישקף אל לורד הֶנרי, שאליו התחיל מרגיש חבה. הוא, הלורד, היה שונה כל-כך מבֶּזֵיל. הם היו שני הפכים מלבבים. ולו היה קול יפה כל-כך. כעבֹר רגעים אחדים פנה דוֹריאן אליו:

– האמנם רעה השפעתך על רעיך? רעה כל-כך כדבר בֶּזִיל?

– השפעה טובה אינה כלל במציאות, מר גרֵי. כל השפעה אי-מוסרית היא – אי-מוסרית מנקודת השקפה מדעית.

– ומדוע?

– יען כי להשפיע על איש, זאת אומרת להכניס בו את נשמת זולתו. הוא לא יהגה עוד דעותיו הטבעיות שלו, לא ילהט עוד בתאוותיו שלו. צדקותיו אינן עוד צדקותיו הוא. חטאותיו – אם בכלל יש חטאים במציאות – שאולות הן אתו. הוא נעשה הד לנגינת זר, ממלא תפקיד במחזה, שלא נכתב בשבילו. תכלית החיים היא התפתחות עצמו. להוציא אל הפּעל את מהוּתו בכל מלואה – לכך נוצר כל אחד ממנו. ואולם בדורנו מפחדים הבריות מפני עצמם. הם שכחו את החובה הגבוהה מעל גבוהה – מה שאדם חַיב לו לעצמו. אמנם הם רחמנים ובעלי-צדקה: נותנים לחם לרעב וכסות לאביון. אבל נשמותיהם שלהם בעצמם רעֵבות וערטילאות. פַּסה גבורה מבני-אדם. ואולי באמת לא היתה גבורה בקרבנו מעולם. הפחד מפני החברה, שזה יסוד המוסר, הפחד מפני אלהים, שזה יסוד הדת, – שני אלה מושלים ונוהגים בנו, ועם כל זה…

– היֵה נער חכם, דוֹריאן, ואת ראשך הטה-נא מעט יותר לצד ימין – אמר הצַיר, שהיה שקוע כֻּלו במלאכתו ורק הרגש הרגיש, כי בפניו של העלם נצנצה איזו הבָּעה, שלא היתה בהם עד עתה.

– ועם כל זה – הוסיף לורד הֶנרי בשפל קולו המוסיקלי ובאותה תנועת-היד האָפְיָנית והמלאה חן, שהיתה מיֻחדת לו עוד בימי למדו באִיטן – חושב אני, כי אלו חי איש את חייו בכל מלואם ובכל שלמותם, בתתו צורה לכל אחת מהרגשותיו, הבעה לכל אחת ממחשבותיו, הגשמה ממשית לכל אחד מחלומותיו, – אזי היה עובר על הארץ רוח מטהר, היה מֻרגש בעולם רוח-שׂשׂון רענן, שהיה משכיח אותנו את כל מדוי ימי-הבינים ומשיב אותנו אל האידיאל היוני – ואולי אל מה שהוא יפה ומדֻקדק ומהֻדר עוד יותר מן האידיאל היוני. אבל גם הגבור שבגבורים בינינו מפחד מפני עצמו. מנהגם של הפראים הקדמונים, לשחת את בשׂרם ולהטיל מום בעצמם, עודנו חי בקרבנו בצורה המעציבה של כּבּוּש התאוות והמָתת החֹמר. וזה מקלקל ומזַיף את כל חיינו. ואיך אנחנו נענשים על “בטול היש” שלנו! כל תאוה, שאנחנו מתאמצים להחניקה ולהשקיעה בקרבנו, הרי היא תוססת במוחנו ומרעילה אותנו. הגוף חוטא פעם אחת, והחטא תם ונשלם, כי המעשׂה בעצמו הוא מין מֵרוק וצֵרוף. מאום לא ישאר אחרי זה, מלבד זכרון התענוג או הלוּקסוּס של חרטה. התחבולה האחת להשתחרר מנסיון היצר היא – להשָׁמע לו. עמד בפניו, ונפשך תֶחלה ותכלה בהִנהות אחרי הדברים, שאסרה על עצמה, ובתשוקה אל זה, שחֻקיה האיֻמים עשׂוהוּ לאיֹם וחדל-חֹק. אומרים, כי המאורעות הכּבּירים שבעולם אֵרעו במוח. ובמוח, ורק במוח, מתרגשים ובאים החטאים הכבירים שבעולם. לְךָ בעצמך, מר גרֵי, בעלומיך הוַרדיים-אדֻמים ובנערותך הוַרדית-לבָנה, לך היו תאוות שהפחידוך, מחשבות שהפילו עליך אימה, חלומות בהקיץ וחלומות בשֵׁנה, אשר זכרם לכשעצמו עשׂוי לכסות את לחייך באֹדם-הבּוּשה…

– הרף! – גמגם דוֹריאן גרֵי – הרף! אתה מכניס בי מהומה. אינני יודע מה אומר. יש איזו תשובה בשבילך, אבל איני יכול למצאהּ. אל תוסף דַבּר. תן לי לחשֹׁב. או, מוטב, תן לי להשתדל שלא לחשֹׁב.

במשך עשׂרה רגעים עמד בלי-נוע, בשׂפתים פתוחות למחצה ובעינים מאירות באש זרה. הוא הכיר בהרגשה מדֻמדמת, כי השפעות חדשות לגמרי מתחילות לפעֹל פעֻלתן בקרבו, אלא שנדמה לו, כי מוצאן מתוכו בעצמו. הדברים המעטים, אשר דבר אליו רעהו של בֶּזִיל – דברים, שנאמרו בודאי במקרה, בדרך אגב, ושהיו מֻגזמים בכווּן – נגעו בקרבו בנימה נסתרה, אשר לא ידעה עד עתה כל מגע, ואשר עתה – כך הרגיש – התחילה רועדת ורוטטת בפזיזות עד להנָתק.

עד עתה היתה רק המוסיקה מביאה אותו לידי התרגשות כזו. לא אחת ולא שתים הכניסה בו מהומה. אך שׂפת המוסיקה לא ברור מִלֵלה. לא עולם חדש, אלא מעין תהו-ובֹהו חדש היא בוראת בקרבנו. מלים! רק מלים! אך מה נוראות היו! מה ברורות ומה בהירות ומה אכזריות! אי-אפשר להמלט מהן. ואיזה קסם דק מן הדק צפון בהן! נראה, כאלו היה ביכלתן להלביש צורה מוחשית ולקרֹם עור על צללים נמוגים, וכאלו היתה להן מוסיקה משלהן, מתוקה כנעימוֹת כנור ועוגב. רק מלים! אך היש דבר ממשי כל-כך כמלים?

כן; היה היו בנערותו דברים, שלא הבין אותם. עכשיו הוא מבין אותם. החיים נראו לעיניו פתאם בצבעי-אש. הוא ראה את עצמו הולך במו-אש. מדוע לא הרגיש בזה קדם-לכן?

לורד הֶנרי התבונן אליו בצחוקו הדק. הוא ידע לכַוֵּן בדיוק את הרגע הפסיחולוגִי שבּוֹ יפה שתיקה. הדבר העסיק אותו מאד. הוא השתומם על הרשֶׁם הפתאומי, שעשׂו דבריו, ויזכֹּר את הספר, אשר קרא בהיותו בן שש-עשרה ואשר גִלה לו דברים רבים, שלא ידע קדם לזה, והנהו שואל את נפשו: הגם דוֹריאן גרֵי מרגיש עתה ככל אשר הרגיש הוא אז? הן הוא רק ירה חץ באויר. האמנם פגע במטרה? מה נחמד הוא הנער!

והלוּארד הוסיף לצַיר באותה המשיחה הנפלאה של תַּקיפות המיֻחדת לו, שיש בה הדקות האמִתּית והרֹך המצֻין אשר באמנות, לכל-הפחות, הם רק תולדות הכֹּח. הוא לא הרגיש כלל בדממה שקמה בחדר.

– בֶּזִיל, יגעתי בעמידתי – קרא דוֹריאן גרֵי פתאם – אני אצא לשבת בגן. פה האויר מחניק.

– צר לי מאד, יקירי. אבל כשאני עוסק בציור, אני מסיח דעתי מכֹּל. ואמנם מעולם לא היטבת “לשבת” כבפעם הזאת. לא נַעתָּ ולא זַעתָּ, ובידי עלה לתפֹּשׂ את הרֹשם שבקשתי – השׂפתים הפתוחות למחצה והעינים הבהירות והמאירות. אינני יודע, מה דִבּר אליך הארי, אך בודאי הוא הוא שגרם לאותה ההבּעה המפליאה שבפניך. משער אני, שהוא דִבּר אליך חלקות. אל-נא תאמין אף לדבר אחד מדבריו.

– באמת לא דִבּר אלי חלקות כל-עִקר. אפשר שמשום-כך אינני מאמין לשום דבר מדבריו.

– נפשך יודעת מאד, שאתה מאמין לכל הדברים שאמרתי – אמר לורד הֶנרי, בהביטו אליו בעיניו החולמות, העיֵפות – אלך אתך הגנה. פה בחדר-היוצר גדול החֹם מנשׂא. בֶּזִיל, צו לתת לנו איזה משקה מצַנן עם גרגרי-אדמה בתוכו.

– בודאי, בודאי, הארי. צלצל נא בפעמון, וכאשר יבוא פארקר אצוהו עליכם. אני רוצה לעבור עוד מעט בציור ירכתי התמונה, ואחרי כן אצא אליכם. אל נא תעצור את דוריאן יותר מדי. מעולם לא עבדתי בחשק גדול כביום הזה. תמונה זו תהיה מלאכת המופת שלי. גם כמו שהיא היא כבר מלאכת מופת.

לורד הנרי יצא הגנה וימצא את דוריאן כובש פניו באשכלות הלילך הגדולים והמצַננים ושואף אל קרבו בתאוה עזה את ריחם המשיב נפש, כשותה יין לצמאו. אז נגש אליו וישׂם את ידו על כתפו:

– יפה אתה עושׂה – אמר בלחישה – אין לך מרפא לנפש כחושים, כמו שאין לך מרפא לחושים כנפש.

העלם נרתע לאחוריו. ראשו היה מגֻלה, והעלים פרעו את קוֻצותיו המורָדות וסִכסכו את כל נימי-זהבן. עיניו הפיקו בהלה, כאיש שהעירוהו משנתו פתאם. נחיריו הדקים, המהֻקצעים יפה, רטטו, ואיזה עורק נסתר נגע בשׂפתותיו-שני וירעידן.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זה אחד מסודות החיים הגדולים: לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על ידי-הנשמה. הנך יצור נפלא. הנך יודע יותר ממה שאתה מדמה לדעת, ממש כמו שהנך יודע פחות ממה שהיית צריך לדעת.

דוֹריאן גרֵי העמיד פנים נזעמים ויסב את ראשו מנגדו. אי-אפשר היה, שלא ימצא חן בעיניו זה האיש הצעיר, המהֻדר, רם-הקומה, העומד על ידו. פניו הרומנטיים, השחוּמים-כֵּהים כעין הזַית, המביעים לֵאות אצילית, העסיקו אותו. בקולו השפל והעיף היה איזה קסם מיֻחד. גם על ידיו הקרירות, הלבָנות, הדומות לפרחים, היה שפוך חן מיֻחד במינו. הן נעו בדַבּרו כקולות מוסיקה, ונדמה היה, כאלו יש להן לשון שלהן. אך דוֹריאן הרגיש, שהוא ירא את האיש הזה ושהוא מתבַּיש מפני פחדו זה. למה היה צריך לבוא איש זר לגלות אותו לו לעצמו? הוא ידע את בֶּזֵיל האלוּארד זה ימים וחדשים, והידידות שביניהם לא חוללה בו כל שנוי. והנה פתאם נפגש על מסלת חייו באדם, שנראה כאלו חשׂף לפניו את מסתרי-החיים. ובכל-זאת, מה יש כאן לירֹא? הן לא תינוק של בית רבן הוא ולא נערה הוא. הלא אין כל טעם לפחד שכזה.

– נלכה ונשב בצל – אמר הלורד הֶנרי – פארקר הביא כבר את השקוי, ואם תוסיף לעמֹד במוקד-שמש זה תשחית את מראֶך, ולא יֹאבה עוד בֶּזִיל לצַיר את תמונתך. באמת, אל תתן לשמש לשָׁזפך. זה לא יהיה נאה לך.

– וזה נוגע לי? – קרא דוֹריאן גרֵי בצחוק וישב על ספסל בקצה הגן.

– כל דבר מעין זה צריך שיהיה נוגע לך, מר גרֵי.

– מדוע זה?

– יען כי נפלו לך לחבל עלומים יפים להפליא, וזוהי נחלה המאַשֶׁרת את בעליה.

– אני אינני מרגיש זאת.

– כן, עתה אינך מרגיש זאת. אך יבוא יום ואתה זקן ומקֻמט ומכֹער, והמחשבות חרשו תלמים על מצחך, ושפתיך נצרבו מאש התאוות המלַחֶכת, – אז תרגיש זאת, תרגיש נוראות. עתה, אל כל מקום שאתה הולך, קסם לפניך יהלך וימשֹׁך כל הלבבות אליך. אך הלעולם יהיה כן? הנך יפה-מראה עד מאד, מר גרֵי. אל-נא בזעם! כן הוא. והיֹפי הוא אחת מצורותיה של הגאוניות – ועוד למעלה מזו, כי אין הוא צריך באור כגאוניות. הוא אחד מן החזיונות הגדולים, מן העובדות הקבועות שבעולם, כמו אור-השמש או עת-האביב, או כהשתקפות זו במים האפלים של אותו צדף-הכסף, שאנו קוראים לו ירֵח. הוא מן המפֻרסמות, שאינם נופלים בגדר השאלה והספק. זכות עליונה לשלטון בלי-מצרים לו, והוא עושׂה את בעליו לנסיכים. הנך שׂוחק? אה, לכשיאבד לך לא תצחק עוד… לפעמים אומרים, כי היֹפי הוא שטחי. יוכל היות. אך בכל אֹפן הוא פחות שטחי מן המחשבה. לפי דעתי, היֹפי הוא פלא-הפלאים. רק קטני-המוח אינם שופטים לפי החיצוניות. סוד העולם הוא דוקא הנגלה ולא הנסתר… כן, מר גרֵי, האלהים הפליאו חסדם אליך. אבל מה שהאלים נותנים, הם חוזרים ונוטלים חיש-מהר. יש לך עוד רק שנים מעַטות לחיים אמתּיים, שלמים ומלאים. כאשר יחלפו ימי-עלומיך, יחלֹף גם יָפיך עמהם, ואז תראה פתאם, שאין לך עוד כל נצחונות, או שעליך יהיה להסתפק באותם הנצחונות הדלים, אשר לזכרון העבר שלך ימֵרו לך יותר ממפָלות. כל חֹדש שכָלה מקָרב אותך אל מה שהוא איֹם ונורא… הזמן מקנא בך, והוא יֵצא למלחמה על חבצלותיך ושושניך. פניך יוריקו, לחייך תפֹּלנה, עיניך תכהֶינה. אתה תסבֹּל נוראות… אה, ראה חיים בימי עלומיך, כל עוד לא פנו ולא נגוזו, אל תבזבז את זהב-ימיך, בהאזינך לאנשי-שעמום ובהשתדלך לתקן מעֻוָת שאין לתקֹן, או במסרך את חייך לנבער, לנקלה, להמוני. כאלה הן השאיפות החולניות. האידיאלים הכוזבים של בני-דורנו. חיֵה! חיה את החיים הנפלאים החבוים בך! אל יאבד לך מאומה. רדֹף ובקש בלי-הרף הרגשות חדשות, אל תפחד ואל תדאג… הֵידונימוס חדש – זהו מה שנדרש לדורנו. אתה תוכל להיות הסִמבּוֹל המוחשי שלו. איש, שמראהו כשלך, לא יפלא ממנו דבר. כל העולם לך הוא –– לעונה מסֻיֶמת…

"באותו רגע שפגשתיך ראיתי בהשקפה הראשונה, שאינך יודע כלל, מה אתה ומה שבידך להיות. מצאתי בך קסם מרֻבּה כל-כך, שהרגשתי הכרח פנימי לספר לך מעט על-אוֹדוֹתיך. חשבתי בלבי, מה טרַגי הוא, אם יכלו ימיך באֶפס. כי הלא עלומיך ימשכו זמן מועט כל-כך – ימים מעַטים כל-כך.

"הפרחים הפשוטים נובלים, אך הם חוזרים וצצים. עץ-העדשה יַצהיב בקיץ הבא, כמו שהוא מצהיב עתה. בעוד ירח ימים ינוצצו כוכבי-הארגמן של גפן-היער, ומשנה לשנה יאירו כוכבי-הארגמן הללו את הלילה הירֹק של עלֶיהָ. ואולם ימי עלומנו לא ישובו אלינו עד עולם. דֹפק העליצות, המפַכּה בקרבנו בשנת העשׂרים לחיינו, הולך ונחלש. אברינו מתרופפים, חושינו מִטַּמטמים. אנחנו הולכים ומתנַונים ונהפכים לגלמים, נרדפים מזכרונות של התאווֹת, שירֵאנו מפניהן יותר מדי ושל המַדּוּחים הנחמדים, אשר לא היה בנו די-אֹמץ להשָׁמע להם. עלומים! עלומים! אין עוד מלבדכם בעולם!

דוֹריאן גרֵי הקשיב לדברי לורד הֶנרי, והוא כֻלו משתומם ועינו פתוחות לרוָחה. זמורת-הלילך נפלה מידו על אבני-החצץ. טסה אליה דבורה שׂעירה ותזַמזם סביבה רגע קטן; אחר התחילה מטַפֶּסת על גבי כדור זה, המָארך וזרוע כוכבי-נצנים זעירים. העלם התבונן אליה באותה ההתבוננות המשֻׁנה, שאנו מתאמצים לעורר בקרבנו לדברים של מה-בכך, בשעה שענינים רבי-ערך מפחידים אותנו, או כשאנחנו נרעשים מהרגשה חדשה, שעדַין לא מצאנו לה בטוי נכון, או כשאיזה רעיון נורא שָׂם פתאם מצור על מוחנו ושׂכלנו ודורש ממנו בחזקה להכָּנע. כעבֹר זמן מועט התעופפה לה הדבורה. הוא ראה אותה זוחלת לתוך הגביע הבָּרֹד של לפָפה צוֹרית. הפרח נרתע תחִלה ואחר התנועע בנעימות הֵנה והֵנה.

פתאם נראה הצַיר בפתח חדר-המלאכה והתחיל רומז להם ברמזים נמרצים לשוב החדרה. הם פנו איש אל רעהו ויצחקו.

– אני מחכה – קרא האלוארד – בואו-נא. האור הוא עתה מן המֻבחר, ואתם יכולים לקחת אִתּכם את השקוי שלכם.

הם קמו ויתנהלו לאִטם זה בצד זה בנתיב העולה אל הבית. שני פרפָרים ירֹקים-לבָנים פרחו לפניהם, ועל עץ-האגס, בקצה הגן, פצח הקִיכלי רנה.

– הלא שׂמח אתה כי נפגשנו, מר גרֵי? אמר לורד הֶנרי בהביטו אליו.

– כן, אני שׂמח עתה. ותאב אני לדעת, אם אהיה תמיד שׂמח על זה.

– תמיד! זו מלה איֻמה. אני מזדעזע בשמעי אותה. הנשים אוהבות כל-כך להשתּמש בה. הן מקלקלות כל רוֹמן, בהתאַמצן להאריך ימיו עד עולם. וחוץ מזה, הלא מלה ריקה היא, אינה אומרת כלום. ההבדל היחידי שבין קַפּריסה ובין “אהבת-עולם”, הוא, שהקַפּריסה נמשכת קצת יותר.

כאשר נכנסו לחדר-היוצר שָׂם דוֹריאן גרֵי את ידו על זרועו של לורד הֶנרי:

– אם-כן תהי נא ידידותנו רק קַפּריסה – אמר בלחישה, ותוך-כדי-דבור התאדם, כי נבוך מ“חֻצפָתו”. ואחרי-כן עלה על הדוכן ויעמד בעמידתו הדרושה.

לורד הנרי ישב ברוָחה על כסא גדול, העשׂוי מקלעת נצרים ויבט אליו בשׂים-לב. בחדר שׂררה דומיה נצחת, שהָפרעה לפרקים רק על-ידי העברת המכחול על-פני הבד או כשנסוג הצַיר צעדים אחדים לאחור, כדי להתבונן במלאכתו ממרחק ידוע. בקרני-השמש, ששפעו באלכסון בעד הפתח הפתוח, פזז האבק כמראה הזהב. בָּשׂמן הכבד של השושנים כאלו היה תוסס בכל אשר בחדר.

כעבֹר רבע שעה חדל האלוּארד ממלאכתו, הסתכל זמן רב בדוֹריַאן גרֵי ואחרי-כן בתמונה, כשהיה לועס בשִׁניו את קצהו של אחד ממכחוליו הגדולים עד מאד והיה מרעים פניו.

– תם ונשלם לגמרי! – קרא לבסוף, ויִכֹּף ויחתֹם את שמו בקצה הבד משׂמאל באותיות אדֻמות דקות וארֻכּות.

לורד הֶנרי קם ממושבו ויגש אל התמונה ויבחן אותה בעין-בִּקֹרת. זו היתה, בלי שום ספק, יצירת-אמנות מפליאה, וגם דמיונה למצֻיר היה מפליא.

– ידידי היקר, אני מברך אותך מעֹמק-לבי למפעלך הכביר הזה. זהו המֻבחר שבציורי-תמונה בעת החדשה. מר גרֵי, קרַב הנה, הסתּכל בך בעצמך.

העלם התחלחל, כאלו העירוהו פתאם מחלום.

– האמנם כבר נגמר? – רטן ברדתּו מעל הדוכן.

– נשלם בתכלית השלמות – אמר הצַיר – ו“עמידתך” היתה היום נפלאה במינה. לבי מלא תודה לך על כל גדותיו.

– על-זה אתה צריך להודות לי – התערב לורד הֶנרי ביניהם – האין זאת מר גרֵי?

דוֹריאן לא ענה דבר, וילך במנוחה אל עבר התמונה ויסב פניו אליה. כאשר נגלתה דמות-דיוֹקָנו לנגד עיניו, נרתע לאחוריו מתוך הפתעה ואדמומית של תענוג פרחה לרגע בלחייו. השׂמחה נצנצה בעיניו, כאלו ראה את דמותו בפעם הראשונה. הוא עמד בלי-נוע, משתומם, מתפעל, מרגיש הרגשה מדֻמדמת, שהאלוּארד מדבר אליו, אך לא יכול לתפֹשׂ את כוָנת הדברים. הכרת יָפיו באה לו פתאום כהתגלות נפלאה. עד עתה לא הרגיש בזה כלל. את החלקות, שהיה בֶּזֵיל האלוּארד מדבר באזניו, חשב רק להפרזות נעימות, הבאות מתוך ידידות. הוא היה שומע, שׂוחק ושומע אותן. הן לא עשׂו כל רֹשם עליו. אחרי-כן בא לורד הֶנרי ווֹטון עם שירי-תהלתו המשֻׁנים על העלומים ועם אזהרותיו האיֻמות על קצור ימיהם. הדברים האלה הביאו אותו לידי התרגשות בלתי-ברורה, ועתה כאשר עמד מתפלא לפני בבואת יפיותו, עתה הֻבררה לו פתאם כל כוָנתם וכל אמִתּתם של תֵאורי הלורד. אמנם כן, יבוא יום ופניו יקמטו ויבֹּלו, עיניו תכהֶינה ותחוַרנה, קומתו המלאה חן והוד, תּכֹּף ותתגַבּן; ארגמַּן-שׂפתותיו יחלֹף וזהב-שׂערו יועם. החיים, שיפַתּחו את נשמתו, יקלקלו ויעַותו את גוו, הוא יהיה נתעב, מכֹער, מסֻרבּל.

ובחשבו כזאת חלף אותו כאב דוקר כמדקרת סכין, שהרעיד את נימי-נפשו הדקים שבדקים. עיניו חשכו כעין האחלָמה ואד-דמעות עלה עליהן. הוא חש, כאלו יד של קרח נחה על לבו.

– האין היא מוצאת חן בעיניך? – שאל לבסוף האלוּארד, נעלב קצת על-ידי שתיקתו של העלם, שלא ידע פֵּרושהּ.

– כמובן היא מוצאת חן בעיניו – אמר הלורד הֶנרי – כלום אפשר, שלא תמצא חן? הלא היא אחת היצירות היותר כבירות שבאמנות החדשה. אני אתן לך במחירה ככל אשר תשאל ממני. נחוצה לי תמונה זו, מן המחֻיב הוא, שתהיה שלי.

– אין היא קניני הפרטי, הארי.

– קנינו של מי היא אפוא?

– של דוֹריאן, כמובן – ענה הצַיר.

– מה מאֻשר הוא!

– מה מעציב הדבר! – הוציא דוֹריאן מפיו בלחישה ועיניו תלויות עוד בדמות-דיוֹקָנו – מה מעציב הדבר! אני אהיה זקן ומכֹער ונורא למראה, ואולם התמונה הזאת תהיה צעירה לנצח. היא לא תזקין לעולם יותר משהיתה ביום-סיון זה… הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך! לוּ היה אפשר, שאני אשָׁאר תמיד בעלומי ושהתמונה הזאת תזקין! במחיר-זה – בעד-זה – הייתי נותן כל אשר לי, כל אשר בעולם! גם את נשמתי הייתי נותן במחירו.

– לך בודאי לא יכשר עסק-חליפין שכזה, בֶּזִיל – קרא לורד הֶנרי בצחוק – כי אז היתה אמנותך לא קלה כל-עִקר.

– אני הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹּקף, הארי – אמר האלוּארד.

– דוֹריַאן גרֵי הסב פניו מתמונתו ויבט אל הצַיר ויאמר:

– מאמין אני, שכֵּן היית עושׂה. אתה חובב את אמנותך יותר מידידיך. אני אינני בעיניך יותר מאיזו צורת-ברונזה ירֻקה. ואולי עוד פחות מזו.

הצַיר הביט אליו בתמהון. דבּוּרים כאלה לא היו כלל ממדָתו של דוריאן. מה-זה היה לו? הוא נראה כמתמַרמר ומתקַצף. פּניו היו אדֻמים ולחייו להטו.

– כן-הוא – הוסיף דוריאן – הינני בעיניך פחות מפסל-השֵׁן של הוֹרמיז שלך או הפוֹין של כסף. הם יהיו חביבים לך תמיד. ועד מתי תחבב אותי? אני משער: עד קמטי הראשון. אני יודע עתה, כי כשתּאבד לאדם חיצוניותו המלבֶבת, אבד לו הכל. תמונה זו שצִירת, היא הורתני זאת. לורד הֶנרי ווֹטון צדק מאד: העלומים הם הקנין היחידי, שיש לו ערך. כשארגיש, שאני מזקין, אוציא את עצמי מן העולם.

פני האלוּארד חָורו מאד. הוא תפש בידי העלם ויקרא:

– דוֹריאן, דוריאן! אל תדבר כדברים האלה. מעולם לא היה לי ידיד כמוך ולעולם לא יהיה. כלום מקנא אתה בדברים שאין בהם רוח-חיים? אתה העולה ביפיך על כֻּלם!

– אני מקנא בכל דבר, אשר יפיו לא יחלֹף ולא יסוף. אני מקנא בתמונה, אשר צִירת לי. מדוע יעמד בה מה שממני ילך ולא ישוב? כל רגע שעובר נוטל קצת ממני ומוסיף קצת לה. הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך! לוּ היתה התמונה משתּנית, ואני נשארתי תמיד כמו שהנני עתה! למה צִירת אותה? היא תלעג לי באחד הימים – תתעולל בי באכזריות!

דמעות רותחות מלאו את עיניו. פתאום התעורר ויוצא את ידו מיד האלוּארד ויתנפל על הרפידה ויכבֹּש פניו בכרים, כאלו השתקע בתפלה.

– זאת עוללת אתה, הארי – אמר הצַיר במרירות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– זהו דוֹריאן גרֵי האמתי – וזה הכל.

– לא-כן הוא.

– אם לא כן הוא, מה הדבר נוגע אלי?

– עליך היה ללכת מזה כאשר בקשתי ממך – התאונן הצַיר.

– אני נשארתי פה כאשר בקשת ממני – השיב לורד הֶנרי.

– הארי, אינני יכול להתקוטט בשני ידידי הנבחרים בבת-אחת; אבל אתם שניכם משׂניאים עלי את המלאכה היותר יפה שיצרתי מימי, ואני אַבּד אאבד אותה. ומה בכך? הלא הוא רק בד וצבעים. אינני רוצה לתת לה להפריע את חיי שלשתּנו ולקלקל את היחס הטוב שבינינו.

דוריאן גרֵי הרים את ראשו הזהַבהב מעל גבי הכר ובפנים חִורים ובעינים דומעות השקיף על הצַיר, אשר כונן צעדיו אל שלחן תשמישי הצַיָרות, שמתחת לחלון הגדול, המכֻסה בוילון. מה הוא אומר לעשׂות שם? אצבעותיו פִשפשו ומִשמשו בין המון השפופָרות הזעירות והמכחולים היבשים, עד אשר מצא את אשר בקש. כן, זה הסכּין הארֹך עם להב-העשת הדק והגמיש. כן, זהו מה שבקש, והוא הנה הולך לקרֹע ולאבד את ההתמונה.

באנקה כבושה קפץ העלם מעל משכבו וירץ אל האלוּארד ויחטֹף מידו את הסכין וישליכהו אל ירכתי החדר, ויקרא: אל תעשׂה את הדבר הזה, בֶּזִיל! אל תעשׂה! זה יהיה רצח!

– שׂמח אני לראות, כי סוף סוף הערכת את מלאכתי כראוי, דוריאן – אומר הצַיר בקרירות, לאחרי שנרגע מתמהונו – ואני אמרתי, כי לא תוקירֶנה עוד.

– להוקירה? אני מעריץ אותה, בֶּזִיל. היא חלק מנפשי. אני מרגיש זאת.

– טוב מאד. תֵּכף לאחרי שתִּיבש ותגהץ ויֻתּן לה ברק, תּוּשׂם במסגרת ותשָׁלח הביתה. שם תוכל לעשׂות בה כטוב בעיניך.

והצַיר עבר את החדר ויצלצל למשרתו להביא טֵה:

– בודאי תשתה טֵה, דוריאן? וגם אתה, הארי? או אולי אין נפשך לתענוגים פשוטים כאלה?

– אני מעריץ תענוגים פשוטים – ענה לורד הֶנרי – הם המפלט האחרון לבעלי תאווֹת מָרכָּבות. אבל אינני אוהב סצֵינות, מלבד על בימת-התיאטרון. הנכם סרי-טעם גם שניכם! מי-זה הגדיר את האדם לחשבו כבהמה בעלת-שׂכל? זוהי ההגדרה היותר נמהרה, היותר מֻקדמת, מיום היות מתפּלספים בעולם. האדם הוא כל מה שתרצו, רק לא בר-דעת. וסוף סוף שׂמח אני, שאין הוא כן; אלא שהייתי חפץ, כי אתם, בחורים נאים, לא תנָצו על-אוֹדות התמונה. מוטב שתתנהָּ לי, בֶּזִיל. הנער השוטה הזה אינו רוצה בה כלל, ואני חפץ בה מאד.

– אם תתן אותה לאחרים חוץ ממני, לא אסלח לך עד-עולם, בֶּזִיל! – קרא דוֹריַאן גרֵי – ואני איני מרשה לשום אדם לקרֹא לי נער שוטה.

– הלא ידעת, כי התמונה שלך היא, דוֹריאן, אני נתתיה לך במתנה עוד קֹדם שנוצרה.

– וכן אתה יודע, שהיית קצת שוטה, מר גרֵי. וכי על-פי האמת אינך מתרעם כלל על שמזכירים לך, כי עודך צעיר-לימים מאד.

– היום בבֹקר הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹקף, לורד הֶנרי!

– אה, היום בבֹקר! אבל מאז הלא חיית הרבה!

קול דופק בדלת, נכנס המשרת עם מערכת כל-הטֵה והתחיל מסדר אותם על-גבי שלחן יַפוֹני קטן. נשמע קול שקשוק הכוסות והבזיכים ושריקת פּעפּועי המֵחם. משרת-נער הביא שׁתי קערות, אשר תבנית כדורים להן. דוֹריאן גרֵי נגש אל השלחן וימזֹג את הכוסות. ושני האנשים קרבו לאטם וירימו את כסויי הכלים לראות מה בהם.

– נלכה היום בערב אל התיאטרון – אמר לורד הֶנרי – בודאי מַעלים איזה דבר מעַנין באיזה מקום. אמנם הבטחתי לסעֹד בצהרים אצל וַיט, אך זהו רק מכּר ישן, כי על-כן יכול אני לטַלגרף לו שחליתי, או שהזמנה מאֻחרת לבית אחר מנעַתני מבוא אליו. כמדֻמני, זו תהיה התנצלות נאה מאד: היא תפסיע בתמימותה.

– מה-משעמם הוא להתלבש בפרַק – רטן הלוּארד – ומה-מכֹער הוא לאחר שלבשוהו.

– כן – ענה לורד הֶנרי מתוך הרהור – המלבוש של המאה הי"ט נתעב ונורא. הוא קודר כל-כך ומדכא כל-כך. היסוד הצבעוני היחידי שנשאר עוד בחיי דורנו – זהו החטא.

– באמת אין לך לדבּר כדברים האלה בפני דוריאן, הארי –

– בפני איזה דוריאן? זה שמוזג לנו את הטֵה, או זה שבתמונה?

– בפני שניהם.

– מאד חפצתי ללכת אתך, לורד הֶנרי, אל התּיאטרון – אמר העלם.

– אם-כן תלך; וגם אתה, בֶּזִיל, הלא תבוא אתנו?

– באמת אינני יכול. מוטב שלא אלך. עוד עבודה רבה לפני.

– אם-כן, נלך שנינו לבדנו, מר גרֵי.

– אני אשׂמח על זה מאד.

הצַיר נשך שׂפתו בשִׁניו, ויקם ויגש אל התמונה, וכוס הטֵה בידו.

– אני אשאר עם דוריאן האמתי – אמר בעצב.

– האמנם זהו דוריאן האמתי? – קרא האוריגינל של התמונה בגשתו אליו – ההנני באמת כזה?

– כן, הנך בדיוק כך.

– זה מפליא, בֶּזִיל!

– הנך דומה לו, לפחות, למראית-עין. ואמנם אותו שבתמונה לא ישתנה לעולם – נאנח הלוּארד – וזה חשוב מאד.

– מה רוגשים ומתוַכּחים בני-האדם על-דבר רגש-האמוּנים – קרא לורד הֶנרי – והרי אפילו באהבה אין רגש-האמוּנים ענין, אלא לפיזיולוגיה. אין לו שום דבר עם הרצון שלנו. הצעירים רוצים להיות נאמנים, ואינם; הזקנים רוצים להיות אי-נאמנים, ואינם יכולים. זה כל מה שיש להגיד בענין זה.

– אל-נא תלך היום בערב אל התּיאטרון, דוריאן – אמר הלוּארד – שֵב אתי ונסעד יחד.

– אינני יכול, בֶּזִיל.

– מדוע?

– יען כי הבטחתי ללורד הֶנרי ווֹטון ללכת אתו.

– הוא לא יחבבך יותר על שמרך את הבטחתך. זוּ שלו אין הוא מקַים מעולם. אני מבקשך שלא תלך.

דוריאן גרֵי נתן בצחוק קולו ויָנע בראשו.

– אני מפגיע בך.

העלם התחיל מפַקפק, וישקף אל לורד הֶנרי, שיַשב אל שלחן-הטֵה והתבונן בהם בחיוך עלז.

– אני מחֻיב ללכת, בֶּזִיל – ענה.

– טוב מאד – אמר הלוּארד, ויגש אל השלחן ויעמד את כוסו על הטס – השעה כמעט מאֻחרת, ועליכם הרי עוד לחַלף בגדיכם, על-כן אין לכם לאַבד זמן. היה שלום, הארי. היה שלום, דוריאן. בוא-נא לבקרני בקרוב. בואה מחר.

– כן אעשה.

– לא תשכח?

– לא, בודאי לא – קרא דוריאן

– ואתה… הארי!

– מה, בֶּזִיל?

– זכֹר מה שבקשתי ממך, כשהיינו בגן היום בבֹּקר.

– כבר שכחתי.

– אני בוטח בך.

– הלוַאי שיכלתי בעצמי לבטֹח בי! – אמר לורד הֶנרי בצחוק – נלכה-נא, מר גרֵי, מרכבתי עומדת ליד השער ואני אוכל להובילך לביתך. שלום, בֶּזִיל. זה היה יום מלא ענין מאד.

כאשר נסגרה הדלת אחריהם התנפל הצַיר על הרפידה ואותות-צער נראו בפניו.

 

ג    🔗

ביום המחרת, בחצי השעה הראשונה, התנהל לורד הֶנרי ווֹטוֹן לאִטו מרחוב קוֹרזן לאלבַּני, לבקר בבית דודו, לורד פֵירמוֹר. זה היה רַוק זקן, פקח, אף-על-פי שהיה גס קצת בנמוסיו; אנשים מן החוץ קראו לו אֵיגוֹאיסטן, מפני שלא הפיקו ממנו כל תועלת לעצמם, אבל בחברה העליונה נחשב לנדיב-לב, כי פטם יפה את האנשים אשר שעשעו אותו. אביו היה ציר ממלכת-בריטניה במַדריד, בימים שאִזַבֶּלה היתה עדַין צעירה ואת פְרִים לא ידע עוד איש; אבל ברגע של קַפּריסה עזב לנצח את הקַריֵירה המדינית, מתוך קפידה על שלא מִנו אותו לציר בפאריז, – התמנות, שלפי דעתו היה ראוי לה ביותר, בגלל יחשׂ מולדתו, בגלל עצלותו האצילית, בגלל הסגנון האנגלי היפה שבהודעותיו הדיפלומטיות ובגלל תאותו בלי-מצָרים לתענוגות. ובנו, שהיה מזכיר בבית-המלאכות, התפטר יחד עם אדוניו-אביו – התפטרות, שנחשבה בשעתה לקצת סכלות וקלות-דעת – וחדשים אחדים אחרי-כן, לאחרי שקבל את הלוֹרדוּת בירושה, התחיל לומד בשקידה עצומה ובעֹמק העיון את האמנות האריסטוקרטית הגדולה של הליכת-בטל לגמרי.

לאותו הלורד היו שני בתים גדולים בעיר, אך הוא בחר לדוּר בחדרים שׂכורים, כדי להפָּטר מטִרחה יתרה, והיה סועד על-פי-רֹב בקלוב. הוא השגיח קצת על מִכרות-הפחמים, שהיו לו בפנים המדינה. ועל נטיתו זו לעסקי-תעשׂיה היה מתנצל, באמרו, כי כל ההנאה שיש לו מפחמיו היא זו, שהם נותנים לו היכֹלת להבעיר עצים על הכירה שלו, כראוי לגֶ’נטלמן הגון. בפוליטיקה היה מן הטוֹריים, המשַׁמרים, מלבד באותם הזמנים, שהטוֹריים עמדו בראש הממשלה, שאז היה מחרף ומגדף אותם בגלוי וקורא להם “אספסוף של רדיקלים”. הוא היה גבור ארך-אפים למשרתו, אשר רדה בו בעריצות ומחִתּה לרֹב קרוביו, אשר רדה הוא בהם. רק ארץ כאנגליה מסֻגלת לגדל אדם שכזה, והוא היה אומר תמיד, כי ארץ זו יורדת מטה מטה. העִקרים שלו נתיַשנו קצת, אבל להפך בזכותן של הדעות הקדומות שלו היה אפשר ואפשר.

כשנכנס לורד הֶנרי לחדר דודו מצא אותו מלֻבּש בגד-ציר עב, מקַטר סיגרה מַנִילית, ונוהם וזועם מתוך קריאה ב“טימס”.

– אה, הארי – אמר הגֶ’נטלמן הזקן – מה זה הביאך אלי בשעה מֻקדמת כזו? ואני דמיתי, כי אתם הדֶנדים אינכם קמים ממטתכם לפני השעה השנית ואינכם יוצאים לפני השעה החמישית.

– אני מבטיחך, דודי ג’אורג', כי רק רגשי קרבת-משפחה טהורים הניעוני לבוא אליך. דרוש לי דבר-מה מעמך.

– מסתמא כסף – אמר לורד פֵירמוֹר ויעוה את פניו – ובכן שב והגד לי עִקרו של דבר. הצעירים בדורנו חושבים, כי הכסף יענה את הכל.

– כן – ענה לורד הֶנרי, ברכסו את לולאות בגדו – וכשהם באים בימים הם נוכחים, כי כן הוא באמת. אך אני אינני נצרך כלל לכסף. רק אנשים המשלמים את חובותיהם נצרכים לכסף, ואני, דודי היקר, איני משלם לעולם את שלי. ההקפה – זוהי הונם של צעירי-הדור, ועל הון זה יחיו חיים טובים. וחוץ מכל זה יש לי עסקים רק עם תגרניו של דארטמוּר, הם מספיקים לי כל צרכי, ולכן אין הם מציקים לי. מה שאני דורש ממך, זוהי רק ידיעה קטנה, וכמובן לא ידיעה שיש בה תועלת, אלא ללא שום תועלת.

– טוב, אני יכול להודיעך כל מה שכתוב ב“ספר כחֹל” אנגלי, אף-על-פי שהמחברים עתה מכניסים לתוכו הרבה דברי-שטות. כשהייתי אני מן הדיפּלוֹמטים היה מצב הדברים טוב הרבה יותר. ואולם כפי ששמעתי, אין ממנים עכשו לאותה משׂרה אלא מי שעמד בבחינה. כלום יש תוחלת מזאת? הבחינות, אדוני הנכבד, הן רמאות גמורה מרֹאשן ועד סופן. מי שהוא גֶ’נטלמן, הריהו יודע ככל צרכו; ומי שאינו גֶ’נטלמן, כל מה שהוא יודע לא יועיל לו, אלא יזיק.

– מר דוריאן גרֵי לא נזכר בשום “ספר כחֹל”, דודי ג’אורג' – אמר לורד הֶנרי בעצלתים.

– מר דוריאן גרֵי? בריה זו מי היא? – שאל לורד פֵירמוֹר, בקמטו את גבות עיניו הלבָנות והכּותשות.

– זהו מה שבאתי לשמֹע מפיך אתה, דודי ג’אורג'. או, ביתר דיוּק, אני יודע, מי הוא. הוא נכדו של לורד קֶלסוֹ האחרון. אמו היתה מבית דֵיבֵירֵי – מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי. אני רוצה שתספר לי על-דבר אמו. מה היה טיבה? למי נִשׂאה? אתה ידעת כמעט את כל בני-דורך, אם-כן אפשר, שידעת גם אותה. אני מתענין מאד במר גרֵי, לפי שעה. זה עתה התוַעדתי עמו.

– נכדו של קֶלסוֹ! – שנה בהד הגֶ’נטלמן הזקן – נכדו של קֶלסוֹ!… כמובן… אני ידעתי את אמו היטב. היא היתה נערה יפה מאד, אותה מַרְגָרִט דֵיבֵירֵי, והביאה את כל הגברים לידי שגעון, כשברחה עם בחור עני, עם “אפס” גמור, אדוני הנכבד, עם איזה פקיד נמוך בגדוד-רַגלים או כדומה לזה. בודאי. אני זוכר את כל הדבר, כאלה קרה זה ביום אתמול. האֻמלל נהרג בדוּאֶל בעיר ספַּא ירחים אחדים אחרי חתוּנתו. זה היה מעשה נורא. אמרו, כי קֶלסוֹ שׂכר איזה רועה-רוח, איזה נבל בֶּלגי, שיעליב את חתנו ברבים – הוא שִׁלם לו בעד זה ביד רחבה, אדוני הנכבד, שלם לו – והלה שִׁפד את איש-מצוּתו כשַׁפד את היוֹנה. הדבר נשתקע, אבל, חי נפשי, עוד ימים רבים אחרי-כן היה קֶלסוֹ אוכל את הצלי שלו בקלוב בבדידות גמורה. הוא הביא אתו את בתו בחזרה, כפי ששמעתי, אבל היא לא יספה עוד לדבּר אתו אף מלה אחת. כן, כן, זה היה עסק מכֹער. הבת מתה גם היא לאחרי שנה. ובכן עזבה אחריה בן? זאת שכחתי לגמרי. מה טיבו של עֻבּר זה? אם הוא דומה לאמו, אז בודאי הוא יפה מאד.

– הוא יפה מאד – קִיֵם לורד הֶנרי.

– אקוה, כי יבוא לידי אנשים הגונים – הוסיף הזקן – צפונה לו נחלה הראויה להתכבד, אם רק התנהג קֶלסוֹ אתו כהוגן. גם לאמו היה רכוש גדול: כל אחוזת סֶלבִּי נפלה לה בירושה מצד אביה זקנה. זה שׂנא מאד את קלסו, חשב אותו ככלב נבזה. וכן גם היה. בא פעם אחת למדריד, בימי היותי שם. חי נפשי, בושתי ונכלמתי ממעשׂיו. המלכה שאלתני פעמים אחדות לאותו האציל האנגלי, המתקוטט תמיד עם הרכבים על-אוֹדות שׂכרם. ירח תמים לא נועזתי להרָאות בחצר המלכה. אקוה, כי התנהג עם נכדו יפה יותר מאשר עם בעלי-העגלות.

– אינני יודע – ענה לורד הֶנרי – אדַמה, כי מצבו החמרי יהיה איתן. הוא לא הגיע עדַין לשנות-בגרות. אחוזת סֶלבִּי היא שלו, זאת יודע אני. הוא בעצמו הגיד לי, ו… אמו היתה יפה מאד?

– מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי היתה הבריה היותר נחמדה שראיתי מימי, הארי. מה הכריח אותה לעשׂות מה שעשׂתה, זאת נשׂגבה מבינתי. היא יכלה לבחֹר לה איש ככל אַות-נפשה. קַרלינגטוֹן יצא מדעתו בגללה. אמנם היא היתה רוֹמנטית. כל בנות משפתה הן כך. הגברים שבאותה משפחה לא היו שוים פרוטה, אך הנשים, חי נפשי, הפלא ופלא. קַרלינגטון כרע על ברכיו לפניה – כך ספר לי בעצמו. והיא לעגה לו – אף-על-פי שבאותו זמן לא היתה בלונדון אף נערה אחת, שלא רצה אחריו. אגב, הארי, מדי דברי בזווּגים נלעגים: מה זו השטות, שסָח לי אביך על-אוֹדות דארטמוּר, שרוצה לִשׂא לו איזו אמריקנית? האין בנות-אנגליה טובות לו למדי?

– דבר שבמוֹדה הוא עכשו להתחתן דוקא באמריקניות, דודי ג’אורג'.

– אני אתערב בעד האנגליות כנגד כל העולם כֻּלו – אמר לורד פֵירמוֹר ויַך באגרופו על השלחן.

– המתעָרבים הם עכשו על צד האמריקניות –

– שמעתי שאין להן סבלנות הרבה – נהם דודו.

– רכיבה ארֻכָּה מוגיעה אותן, אבל ערכן גדול במרוץ-תחרות עם מעצורים. הן עוברות עליהם במעוף. ואמנם אינני חושב, שיש לו לדארטמוּר תקוה מרֻבּה.

– מי הם אבותיה? – נהם הלורד הזקן – הבת-משפחה היא?

לורד הֶנרי הניע בראשו:

– העלמות האמריקניות חרוצות בהעלמת אבותיהן, כנשים האנגליות בהעלמת העבר שלהן – אמר בקומו ללכת.

– מסתמא הם בעלי בֵית-נחירת-חזירים?

– לטובתו של דארטמוּר אני רוצה לקווֹת, כי כן הדבר, דודי ג’אורג'. שמעתי, כי אין באמריקה עסק טוב מנחירת-חזירים – מלבד הפוליטיקה, כמובן.

– היפה היא?

– היא עושׂה את עצמה כאלו היתה יפת-תֹּאר. רֹב האמריקניות נוֹהגות כן. זה סוד הקסם המיֻחד שבהן.

– מדוע אין האמריקניות הללו יכֹלות לשבת בארצן? הלא הן מספרות לנו תמיד, כי שם גן-העדן של הנשים.

– וכן הוא. כי על-כן הן משתדלות, כחוה אמנו, לצאת ממנו – אמר לורד הֶנרי – שלום לך, הדוד ג’אורג'. לא אוכל לשהות עוד אצלך, פן אאַחר את ארוחת-הבֹּקר. תודה מרֻבּה לך על הידיעות שמסרת לי. אני תאב תמיד לדעת הכל על-אוֹדות ידידי החדשים ולא-כלום על-אוֹדות הישָנים.

– איפה תאכל היום פת-שחרית, הארי?

– אצל הדודה אגַתָּה. אני הזמנתי את עצמי אליה, אותי ואת מר גרֵי. הוא בן-חסוּתה היותר חדש.

– המ… אמר-נא לדודתך אגַתָּה, שלא תוסיף עוד להטרידני בעסקי-צדקה שלה. כבר היו לי לזרא. כלום חושבת האשה הצדקנית הזאת, שאין לי עסק אחר, אלא להיות יושב וכותב צֶ’קים לטובת חלומות-שטות שלה?

– טוב מאד, הדוד ג’אורג', אני אגיד לה, אך בטוח אני, שהדברים לא יעשׂו עליה שום רֹשם. עסקני הפִילַנתּרוֹפּיה אינם יודעים רחמים. אבד רגש אהבת-הבריות מלבם, זהו הקו הבולט באֹפי שלהם.

הגֶ’נטלמן הזקן נהם לאות הסכמה ויצלצל למשָׁרתו. לורד הֶנרי עבר את המִפלש הסמוך אל רחוב בֵּרלינגטון, וישׂם פעמיו אל כּכּר בֶּרקלֵי.

אלה הן אפוא תולדות דוריאן גרֵי ומשפחתו! ואף-על-פי שנמסרו ללורד הֶנרי בצורה גסה, בלי כחל ויפוי, לקחו את לבו ברומנטיותן המוּזרה, המודרנית כמעט. אשה יפה, המעמידה את הכל בסכנה בשביל אהבה של שגעון. שבועות מוּעטים של אֹשר נלהב כלים ביגון על-ידי רצח גס של בוגד. ירחי גסיסה דוממה, ואחרי-כן בן שנולד בצער. האם נקטפת באִבּה, והילד נעזב לבדידותו ולעריצותו של זקן קשה-לב. כן; זוהי מסגרת יפה, המבליטה ביותר את תמונת העלם ומיַפה אותו יותר ממה שהוא. מאחרי כל דבר נחמד מסתּתּרת תמיד איזו טרגֵדיה. עולמות צריכים להתענות בחבלי-לֵדה, כדי שינץ פרח קטן שבקטנים… ומה נחמד היה אמש בקלוב בשעת הסעוּדה, כאשר ישב ממולו ועיניו תמהות ושׂפתיו פתוחות למחצה מתוך מבוכת-הנאה, ואדמומיתו של סכך המנורות פִּתּחה עוד יותר את שושני-לחייו הנפלאות. לשׂוחח אתו הרי זה כמו לנגן בכנור מצֻין. הוא עונה בהד לכל מגע ולכל רטט קל של הקֶשת… יש מעין שעבוד נורא ומלבב ביכֹלת השפעה זו; שום פעוּלה אחרת לא תוכל להדַמות לה. לצֶקת את נשמתך לתוך חרט רב-החן והיֹפי ולהניחה לשהות שם זמן-מה; לשמֹע את דעותיך המיֻשבות מושָׁבות אליך על-פי הד עם הוספת-המוסיקה של סערת הנעורים; להקליט לאחר את הטֶמפּרמֶנט שלך, כאלו היה מין נוזל דק או בֹשׂם יקר: – זהו תענוג אמתי, אולי התענוג היותר שלם, שנשאר לנו בדור מֻגבּל והמוני זה, בדור גס כבהמה בתענוגותיו וגס-המוני בשאיפותיו…

העלם הזה, שפגש אותו על-ידי מקרה מוזר כל-כך בחדר היוצר של בֶּזִיל, היה טִפּוּס אנושי נפלא, ובכל אֹפן אפשר לעַצבו לטִפּוּס שכזה. לוֹ החן ולבנת-טֹהר הנעורים, וגם היֹפי, כאותו שגנזו לנו היוָנים העתּיקים בפסלי-השיש. הכל אפשר לעשׂות ממנו. הוא יוכל להיות נעשׂה טיטַן או צעצוע. חבל, חבל, שעל יֹפי כזה נגזר לנבֹּל ולכמֹש!…

ובֶזִיל? מנקוּדת השקפה פסיחוֹלוֹגית הרי הוא מענין מאד. דרך האמנות החדשה, האֹפן החדש לראות ולהרגיש את החיים, כל זה נתעורר אצלו, רק על-ידי מעמדו המוחשי של איש, שהוא בעצמו לא ידע מזה כלום. הרוח השתקנית, ששכנה ביערות והתהלכה כרואה ואינו נראה בשׂדות ובכרים, מתגלה אליו פתאם בלי פחד, כדריַאדה, מפני שבנפשו של זה, שבקש אותה כל הימים, נתעורר אותו רגש החזון, אשר רק לו נגלות תעלומות ונפלאות. הצורות והטופסים של הדברים כשהם לעצמם נעשׂים מדֻקדקים ומשֻׁכללים יותר ומקבלים מעין ערך סימבוֹלי, כאלו היו בבואה או נֹגהּ-זהרן של צורות עוד יותר משֻׁכללות, – מה מוזר כל זה! הוא נזכר בדבר הדומה לכך, שכבר היה בעולם. האם לא אפלטון, זה אמן-המחשבה, היה הראשון, שנתח את היחוסים שבין הצורה והחֹמר? האם לא היה זה בוּנארוֹטִי, שחטב אותם בשיש צבעוני של מחרֹזת סוֹנֵיטות? ואולם בדור זה מוזר הדבר…

כן, הוא יתאמץ להיות לדוריאן גרֵי את אשר היה העלם הזה, שלא מדעתו, לַצַיר, שיצר את התמונה הנפלאה. הוא ישתדל למשֹׁל בו – ולמחצה כבר הוא מושל בו. הוא ישעבד לעצמו את הרוח הנפלא הלז. יש קסם מיֻחד בבן זה של האהבה והמות.

פתאם עצר לורד הֶנרי בלכתו ויַבט אל הבתים. הוא בדק ומצא, כי הרחיק ללכת וכבר עבר על בית דודתו, ובשׂחקו לנפשו שב על עקביו. כאשר נכנס אל המסדרון האפל קצת, הגיד לו המַשקה, כי כבר ישבו לסעֹד. הוא מסר לאחד המשרתים את מגבעתו ומקלו, ויכנס לטרקלין.

– אֵחַרתָּ, כדרכך תמיד, הארי – קראה דודתו, בהניעה ראשה אליו.

הוא בדה מלבו איזו התנצלות קלה ויֵשׁב על הכסא הפנוי סמוך לדודתו ויסקֹר את המסֻבּים. דוריאן, שישב בקצה השלחן ממולו, נענע לו בענות-בישנות ופניו אדמו מעֹנג. לנֹכח לורד הֶנרי ישבה הדֻכּסית לבית הארלֵי, גבירה טובת-לב ורוח-נדיבה, שהיתה חביבה על כל יודעיה והיתה מאותו הבנין הכבד, שאצל סתם נשים, שאינן דֻכּסיות, הוא נקרא בפי חוקרי-ההיסטוריה בפשטות “בריאוּת בשׂר”. לימינה ישב סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, חבֵר-הפרלמט מן המפלגה הרדיקלית, אשר בחיים המדיניים הלך אחרי מנהיג המפלגה, ובחייו הפרטיים – אחרי המבַשׁלים המֻבחרים, באחזו בכלל המחֻכּם והמפֻרסם: סעַד עם הטוֹרים וחשֹׁב עם הליברלים. לשׂמאלה תפשׂ מקום מר אֶרסקַיף מטרֵידלֵי, גֶ’נטלמן זקן, נעים בהליכותיו ובעל-השׂכּלה, אלא שהיתה בו מדה מגֻנה אחת, זו השתיקה; יען כי, כפי שבאר פעם אחת ללידי אגַתָּה, כבר אמר כל-מה שהיה לו להגיד עוד לפני מלאת לו שלשים שנה. שכנתו של לורד הֶנרי היתה מרת וַנדֵלוֹר, אחת מידידות-נעוריה של דודתו, אשה קדושה ממש, אלא שהיתה מלֻבּשה בחֹסר-טעם רב כל-כך, שמבלי-משׂים נזכרו רואיה בסדר-תפלה בכריכה גרועה. לאשרו ישב לצדה השני לורד פוֹדֵיל, איש בחצי ימיו, בינוני מצֻין, קֵרֵח ונבוב כבאורו של מיניסטר בבית התחתון; אליו דברה מרת וַנדֵלוֹר באותו כֹבד-ראש, שהוא – לפי דעתו של לורד הֶנרי – המִשגה היחידי של אנשים טובים באמת, שאין עליו כפרה, ואשר אף אחד מהם אינו יכול להמָלט ממנו.

– אנחנו מדברים פה בדארטמוּר המִסכּן, לורד הֶנרי – קראה הדֻכּסית ותנענע לו בראשה בּחבּה – מה דעתך? הישׂא באמת אותה העלמה המלבֶבת?

– כמדֻמני, שהיא גמרה בלבה לבוא אליו בהצעה כזו, דֻכּסית –

– מה נורא הדבר! – קראה לֵידי אגַתָּה – באמת, פה היה מן הראוי להתערב!

– ממקור נאמן נודע לי, כי אביה הוא בעל חנות גדולה למעשי-ארג באמריקה – אמר סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, בהביטו על סביבותיו בגאוה.

– ודודי כבר שָׁער, שהוא בעל בּית-נחירת-חזירים, סיר תּוֹמַס –

– מעשי-ארג! מה הם מעשי-ארג אמריקנים? – שאלה הדֻכּסית בהדגשה מיֻחדת ותרם בתמהון את ידיה הכבדות.

– נובֵילות אמריקניות – ענה לורד הֶנרי, ויקח לו צלי-שַׂלוים.

הדֻכּסית נבוכה מאד.

– אל תשגיחי בו – לחשה לה לידי אגַתָּה – הוא בעצמו אינו משגיח בדבריו –

– כאשר נגלתה אמריקה… פתח החבר הרדיקלי והתחיל מספר עובדות משַׁעממות. ככל האנשים המשתדלים לברר דבר עד תֻּמו, הוגיע את סבלנותם של שומעיו עד תֻּמהּ. הדֻכּסית נאנחה ותשתמש בזכותה המיֻחדת להפסיק את המדברים.

– הלואי שלא נגלתה אמריקה עד עולם! – קראה – הלא באמת אין עתה כל אחרית ותקוה לבנותינו וזה אינו מן הישׁר.

– אפשר שבאמת לא גלו כלל את אמריקה – העיר מ"ר אֶרסקַין – כשאני לעצמי הייתי אומר: רק בַּלש בִּלשו אותה.

– אה, ואולם בעיני ראיתי דֻגמאות למופת מתושביה – ענתה הדֻכּסית – ואני מחֻיבת להודות, כי רֻבּן בריות נאות מאד. ויש טעם יפה גם בלבושן. הן מביאות את כל בגדיהן מפאריז. הלואי שהשׂיגה גם ידי לעשׂות כן!

– אומרים, כי האמריקנים הטובים, כשמגיעה שעתּם לצאת מן העולם, הם יוצאים לפאריז – חִיך סיר תומס, שהיה לו אוצר גדול של חדודים ישָׁנים-בּלואים.

– האֻמנם? ולאן הולכים האמריקנים הרעים, כשהם הולכים למות – חקרה הדֻכּסית.

– הם נוסעים לאמריקה – ענה לורד הֶנרי.

סיר תּומס קמט את מצחו מתוך תרעֹמת ויפן אל לידי אגַתָּה ויאמר: רואה אני לצערי, כי יש בלבו של בן-אחותך דעות קדומות על הארץ הגדולה הזאת. אני עברתי בה לארכּה ולרָחבּה בעגלות מסלות-הברזל מן המֻבחרות, שהדִירֶקטוֹרים שלהן פִּנו לי בחבּה יתרה ובתנאים נוחים מאד. אני מבטיח אותך, כי מסע באמריקה יש לו ערך גדול לחנוך ולהשׂכּלה.

– וכי באמת מחֻיבים אנו לראות את צ’יקַגוֹ, כדי להיות למשׂכילים בעלי-תרבּוּת? – שאל מ"ר אֶרסקַין בקול עצב – ואני אין לבי כלל לנסיעה כזו.

סיר תּוֹמס הניע בידו:

– מ"ר אֶרסקַין רואה את כל העולם כֻּלו באִצטבּאוֹת הספרים שלו. ואולם אנחנו, אנשי-מעשׂה, אוהבים לראות את הדברים בעַין ולא לקרֹא על-אוֹדותיהם. האמריקנים הם עם רב-ענין עד מאד. בינה יתרה יש בהם. לפי דעתי, מצֻיָנים הם ביחוד במדה זו. כן, מר אֶרסקַין, זהו עם נבון שבנבונים. אני מבטיחכם, כי באמריקה אין יודעים מה זו טִפשות.

– מה נורא! – קרא לורד הֶנרי – אני יכול לסבֹּל כֹח חמרי גס, אבל כח שׂכלי גס לא אוכל נשׂא. לא נאה – כמעט שהייתי אומר לא מן היֹשר הוא – להשתּמש בו.

– אינני יודע, מה אתה סח – אמר סיר תּוֹמס ופניו האדימו.

– ואני יודע. לורד הֶנרי – אמר מר אֶרסקַין בצחוק קל.

– גם הפַּרדוֹכּסים יפים בשעתם… הוסיף הבַּרוניט.

– כלום היה זה פּרדוֹכּס – שאל מר אֶרסקַין – לפי דעתי, לא. ואפשר כי כן. ואמנם דרך הפַּרדוֹכּסים הוא דרך האמת. כדי להבחין ולהכיר את המציאות, צריכים אנו לראותה על חבל מתוח. כשהאמתּיות עושׂות מעשׂי-אקרוֹבַּטים, אז נוכל לשפֹט עליהן.

– רבונו של עולם! – קראה לידי אגַתָּה – איזה דרכי-וִכּוּחים יש לכם, הגברים! אודה ולא אבוש, שאינני מבינה כלום מכל פלפוליכם. הוי, הארי, אני קוצפת עליך מאד. מדוע אתה משיא את מ"ר דוריאן גרֵי חביבנו לנטֹש את דבר אִיסט-ענד? אני מבטיחתך, שהוא היה מביא לעניננו תועלת עצומה. מנגינתו היתה מוצאת חן בעיני כֻלם.

– אני רוצה, שינגן לי – קרא לורד הֶנרי בצחוק וישקף אל קצה השלחן ממולו ויקבל משם מבט של שׂמחה לתשובה.

– אבל עָנים גדול כל-כך בוַיטצ’יפּל! – הוסיפה לידי אגַתָּה.

– אני יכֹל להראות חבה לכל, מלבד לעֹני וצרה – אמר לורד הֶנרי, בהניעו בכתפיו – אין ביכלתי לחבב יסורים. העֹני הוא מכֹער כל-כך, מדַכּא כל-כך. יש מעין חולניוּת איֻמה ב“רחמנותם” של בני-דורנו, בהשתּתּפותם בצרת האֻמללים. עלינו לחבב את הצבעים, את היֹפי, את חֶדות החיים. ככל אשר נמעט לדבר על פגעי החיים, כן ייטב.

– ובכל-זאת, ענין אִיסט-ענד הוא פּרוֹבּלֵימה קשה מאד – העיר סיר תּוֹמס וינע ראשו בחשיבות.

– בודאי ובודאי – ענה הלורד הצעיר – זוהי שאלת העבדות, ואנחנו משתדלים לפתרה על-ידי המצאת שעשועים לעבדים.

הפוליטיקן הביט עליו בעין חודרת.

– ואיזה תקון היית רוצה אתה להציע? – שאל אותו.

הלורד הֶנרי צחק ויען: אני אינני רוצה לתקן באנגליה כלום, מלבד מזג-האויר, כשאני לעצמי אני מוצא ספוקי בשלמות בהשקפה פילוסופית על עניני-העולם. אך יען כי המאה הי"ט פשטה את הרגל, משום שבִּזבזה כֹחה על רחמנות יתר מדי, לכן הייתי מציע לפנות אל המדע, שיעמידֵנו הוא על רגלינו. יתרון הרגשנות בזה, שהיא מַשלה אותנו; ויתרון המדע בזה, שאין בו מקום לרגשנות.

– אבל הלא אחריות גדולה מֻטלת עלינו – העירה מרת וַנדלוֹר בקצת פחד של בישנות.

– אחריות גדולה וקשה מאד – שנתה לידי אגַתָּה בהד.

לורד הֶנרי הביט על מ"ר אֶרסקַין ויאמר:

– האנושות מתיחסת אל עצמה בכֹבד-ראש יתר מדי. זאת ראשית חטאת לבני-האדם. אלמלי ידעו שוכני-המערות כיצד מצחקים, היתה ההיסטוריה מקבלת צורה אחרת לגמרי.

– הנך באמת בעל-תנחומות – צפצפה הדֻכּסית – תמיד הרגשתי את עצמי כחיֶבת בפני דודתך היקרה, על שאינני מתעסקת בענין אִיסט-ענד. ואולם מעתה אוכל להרים פני אליה מבלי התאדם.

– ההתאדמות יאה מאד – העיר לורד הֶנרי.

– רק לצעירות. אך כשאשׁה זקנה כמוני מתאדמת, הרי זה סִמן רע. הוי, לורד הֶנרי, לו יכֹלת להורותנו, איך לשוב לימי נעורי.

הוא הרהר בלבו רגע קטן.

– התוכלי לזכֹּר חטא גדול, שחטאת בימי עלומיך, דֻכּסית? – שאל אותה בהביטו אל עבר פניה.

– לדאבוני, לא רק אחד – קראה.

– אם-כן, שְׁנִי אותם שוב – ענה בכבד-ראש – מי שרוצה להשיב לו את עלומיו, אין לו אלא לשנות באוַלתּו.

– תורה נחמדה! – קראה הדֻכּסית – הנני נכונה להוציאה אל הפֹעל.

– תורה מסֻכּנת! – פלטו שׂפתותיו הקפוצות של סיר תּוֹמס. לידי אגַתָּה הניעה ראש, ובכל-זאת לא יכלה להתאפק מצחוק. מ"ר אֶרסקַין עשׂה אזנו כאפרכֶּסת.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זהו אחד מסודות-החיים הגדולים. בזמן הזה מתים רֹב בני-האדם במחלת השׂכל הישר, ורק לאחרי שכבר אחרו את המועד, הם רואים, שהדבר האחד שהאדם אינו מתחרט עליו, הוא – השגיאות שלו.

כל המסֻבּים נתנו בצחוק קולם.

אז יחל הלורד הֶנרי לשַׂחק ברעיונו זה בשרירות-לב: זרק אותו באויר ושנה את פניו ויהפכהו, נתן לו להתעופף ושוב תפשׂ אותו, שפך עליו שפע-צבעים של הדמיון ועשׂה לו כנפים של פּרדוֹכּסים, תהלת הסכלות התרוממה בכֹח-הדבור שלו לשיטה פילוסופית, והפילוסופיה בעצמה שבה לימי-נעוריה ותחטף לה את המנגינה ההוללה של התאוה המתעלֶסת ואת מחלצותיה כתֻמות-היין ואת זֵר-הקיסוס שלה ותצא במחולות, כּבַקכַנטה, על במת החיים, ותלעג לסילֵן כֶּבד-התנועה בגלל פכחותו. העובדות נסו מפניה, כרוחות יער נבהלים. רגליה הלבנות דרכו את הענבים בגת הכּבּירה, אשר עומַר החכם יושב עליה, עד אשר רחצו פעמיה בגלי-ארגמן של עסיסם וקצפם האדֹם נֻפץ אל דפנות הגיגית השחורים וזקופים…

זאת היתה אִמפּרוֹביזציה משֻׁנה ומפליאה. לורד הֶנרי הרגיש, כי עיניו של דוריאן גרֵי נטויות אליו, וההכּרה, שבין המסֻבּים יש אחד, שׁהוא מבקש לאחז את חושיו וללַבּבו, חִדדה את שׂכלו והגבּירה את כֹח-דמיונו. דבריו היו נוצצים, מלאי דמיון ובלי שום רגש אחריות. בקסם שעל שׂפתיו צד את נפשות שומעיו, והן רצו בשׂחוק אחרי החליל שלו. דוריאן גרֵי לא גרע עיניו ממנו; הוא ישב כמכֻשף, סלסולי-צחוק התרוצצו על שׂפתיו בלי מעצור, ופלא גדול קפא בעיניו המאפילות.

סוף-כל-סוף נכנסה המציאות אל הטרקלין במלבושי דורֵנו בצורת המשָׁרת, אשר בא להודיע לדֻכּסית, כי מרכבתה עומדת מוּכנת ומזֻמנת לה.

הדֻכּסית פֵּרשׂה בידיה ביאוש של שׂחוק.

– חבל! – קראה – חבל, שאני מחֻיֶבת ללכת מזה. עלי לקחת את בעלי מתוך הקלוּבּ ולהובילו לאספה משַׁעממת, שהוא יֵשב בה בראש. אם אאחר לבוא, יהיה מלא חמה, ואני אינני יכֹלה עתה להכניס ראשי במחלֹקת, משום מגבּעתי החדשה הזאת. היא דקה מן הדקה, עומדת בנס. מלה גסה אחת תוכל להביא עליה כליה. לא, אני מָכרחת ללכת, אגַתָּה היקרה. שלום לך, לורד הֶנרי, הנך נחמד ונעים ומַדּיח ומחטיא. איני יודעת באמת, מה לאמר על דעותיך. עליך לבוא אלינו ולסעֹד אתנו באחד הערבים. ביום השלישי, פנוי אתה באותו יום?

– בעבורך אשליך הכל אחרי גוי – אמר לורד הֶנרי בהשתחווֹתו.

– זה יפה מאד ושלא כהוגן כלל – קראה הדֻכּסית – אם-כן, זכֹר ואל תשכח לבוא! והיא הפליגה מן האולם בלוית לידי אגַתָּה ויתר הגבירות.

אחרי אשר ישב לורד הֶנרי על מקומו, קם מ"ר אֶרסקַין ויסֹב את השלחן ויקח כסא פנוי ויֵשׁב אצל לורד הֶנרי וישׂם ידו על זרועו ויאמר:

– אתה מדבר ספרים שלֵמים, מדוע אינך כותב אף אחד? –

– אני אוהב יותר מדי לקרֹא בספרים, ולכן אין בחפצי לכתבם, מר אֶרסקַין. אמנם הייתי רוצה לכתֹב רומן, שיהיה יפה ונעים כשטיח פרסי ואי-ריאלי כמוֹהו. אבל אין באנגליה קהל-קוראים מלבד לעתונים, לספרי אלפא-ביתא ולאֶנצִיקלוֹפֶּדיות. מכל העמים אשר על פני האדמה מצטַינים ביחוד האנגלים במִּעוט הרגשה ביֹפי שבספרות.

– כמדֻמה לי שצדקת, לדאבוני – ענה מר אֶרסקִין – היו ימים, שגם אני רדפתי אחרי כבוד-סופרים, אך כבר נואשתי ממנו זה ימים רבים. ועתה, ידידי יקירי הצעיר – אם רשאי אני לכנותך כך – אשאלך והודיעני: האמנם מאמין אתה בכל אותם הדברים, שדברת אלינו בשעת-הסעודה.

– כבר שכחתי מה שאמרתי – צחק לורד הֶנרי – האם היו הדברים רעים עד מאד?

– רעים וחטאים מאד. אני חושב אותך לאדם מסֻכּן מאד, ואם יִקרה, חס ושלום, את הדֻכּסית הטובה שלנו מקרה לא-טהור, נחשֹׁב כֻּלנו בצדק, שאתה הִכשַׁרת את נִזקהּ. ואולם תאב הייתי מאד לשׂיח אתך בעניני-החיים. בני דורי וגילי הם אנשים משעממים. באחד הימים, כשתהיה לך לונדון לזרא, רד-נא אלי לטרֶדלֵי ובארת לי היטב את הפילוסופיה שלך על-דבר התענוּגות על כוס בּוּרגוּנדי מצֻין, שנמצא ברשותי, לאשרי.

– על זאת אשׂמח מאד. בקור בטרֶדלֵי הוא עֹנג מִשנה: יש שם בעל-בית יקר-ערך ואוצר-ספרים יקר-ערך – שאתה תשלים אותו – ענה הגֶ’נטלמן הזקן בהשתחוותו בנמוס – ועתה הנני לאמר שלום לדודתך היקרה. עלי ללכת אל קלוּב-אַתּינֵיאוּס. זו לנו עתה שם שעת-תנומה.

– לכֻלכם, מר אֶרסקַין? –

– ארבעים אנחנו, בארבעים כֻּרסאות. אנחנו מתלמדים ועושׂים הכנות לאקדֵמיה ספרותית אנגלית –

לורד הֶנרי צחק ויקם ממקומו. – אני הולך הגנה – קרא.

כאשר עמד בפתח נגע דוריאן גרֵי בזרועו:

– הרשני-נא ללכת אתך – אמר בלחישה.

– אך כמדֻמה לי, שהבטחת לבֶזִיל האלוארד לבקרו – ענה לורד הֶנרי.

– לי ינעם יותר ללכת עמך. כן, אני מרגיש, שאני מחֻיב ללכת עמך. אנא, קחני-נא. הלא תבטיחני לשׂיח אתי כל העת? אין נאה מֵשׂיח כמוך.

– אה, כבר שׂוחחתי היום עד-בלי-די – ענה לורד הֶנרי בצחוק – עתה רוצה אני להשקיף על החיים. יכֹל אתה ללכת עמדי ולהשקיף אתי יחד, אם רצונך בכך.

 

ד    🔗

כירח ימים אחרי-כן, באחד הימים אחרי-הצהרים, ישב דוריאן גרֵי בכסא-מִסעד מהֻדר בחדר-הספרים הקטן בביתו של לורד הֶנרי במֵיפֵיר. זה היה חדר נפלא במינו עם קירותיו המצֻפּים צַלעות-אלונים רמות, צבועות כעין הזיתים, עם משקופו המֻצהב והצורות הבולטות שבתקרתו. על-השטיח האדמדם, הפרושׂ על-פני הרצפה, היו מפֻזרים כרי-משי פרסים ארֻכי-ציציות. על שלחן ממֹרק קטן עמדה אנדַרטה קטנה מעשה-ידי קלוֹדיוֹן, ועל-ידה מונח ספר “מאה נוֹבֵילות” מכֹרך על-ידי קלוֹביס אֶב בעד מַרגרִיטה לבית וַלוּאַ ומקֻשט במרגָניות של זהב, שבחרה אותה המלכה לדֵיויז שלה. על כּרכֹּב הכירה עמדו צנצנות-פּוֹרצֵילַן כּחֻלות וגדולות עם פרחי-צבעונים בתוכן, ובעד זכוכיות החלון הקטנות, המשֻׁבּצות בעֹפרת, היה שופע אור יום-קיץ לונדוני, שמראהו כעין האפַרסקים.

לורד הֶנרי עוד לא שב הביתה. הוא היה תמיד מאחר לבוא מתוך פּרינציפּון, כי כלל גדול היה לו, שהדַיקנות גוזלת עִתּו של אדם. ולכן הפיקו פני העלם מֹרת-רוח, כשהיה הופך בנפש פּזורה את דפי הספור “מַנון לֶסקוֹ” במהדורה מצֻירת להפליא, שמצא באחד מארונות-הספרים. הטיקטיק המוֹנוֹטוֹני של השעון בנוסח לוּאִי הי"ד הביא אותו לידי שעמום, ופעמים רבות כבר אמר ללכת לביתו.

סוף סוף שמע קול-צעדים והדלת נפתחה.

– מה מאחר אתה, הארי! – אמר בתלונה קלה.

– צר לי מאד, אבל אין אני הארי, מ"ר גרֵי – ענה קול דק וחודר.

העלם קפץ ממושבו ויבט כנפתע ויאמר: אני מבקש סליחה. דימיתי – –

– דמית, כי זה אישי, והנה רק אשׁתו. הרשני-נא להציג עצמי לפניך. אני מכירה אותך היטב על-פי הפוֹטוֹגרפיות שלך. אצל בעלי יש מהן, כמדֻמה לי, שבע-עשׂרה.

– האמנם שבע-עשׂרה, לידי הֶנרי?

– אכן שמנה-עשׂרה. וגם ראיתיך אתּו באחד הערבים בבית-האוֹפּירה.

היא שׂחקה מתוך זעזוע עצבים בדַבּרה והביטה בו בעיני “זִכְרִיָה” שלה התועות. אשה משֻׁנה היתה, שבגדיה נראו תמיד כאלו נעשׂו בשעת שגעון ונלבשו בסערה. כל ימיה תמיד היתה אחוּזת אהבה למי-שהוא, אך יען כי אהבתה לא מצאה מעולם הֵד בצד השני, לכן נשארו כל האילוּזיות שלה שמורות וחתומות בלבה. היא השתדלה להֵראות ציורית ולא עלתה בידה אלא להֵרָאות מרֻשָׁלה ואי-נקיה. שמָהּ היה וִיקטוֹריה, ומין בֻּלמוֹס היה לה להרבות ללכת לבית התפלה.

– הלא זה היה בשעת “לוהֶנגרין”, לידי הֶנרי?

– כן, בשעת “לוהֶנגרין”, מחמד-נפשי, אני אוהבת את המוסיקה של וַגנר יותר משל אחרים. היא קולנית כל-כך, שאפשר לך לשׂוחח בבטחה בשעת-מעשׂה, מבלי שישמעו שכניך מה שאתה סח. זה יתרון גדול; הגם דעתך כך, מר גרֵי?

אותו הצחוק הקטוע, שבע מתוך זעזוע-העצבים, נתק שוב משׂפתיה הדקות, ואצבעותיה התחילו משׂחקות בּאוֹלר ארֹך המצֻפה קלִפּת-צב.

– צר לי מאד, אבל דעתי לא כך, לידי הֶנרי – ענה דוריאן וינע ראשו בצחוק – אני אינני מסיח כלל במוסיקה – על-כל-פנים במוסיקה יפה. אך כששומעים מוסיקה גרועה, מצוה וחובה היא להשקיעה בשׂיחה.

– אה, זוהי מדעותיו של הארי, האין זאת, מר גרֵי? אני שומעת תמיד את דעותיו של הארי מפי רֵעיו. רק בדרך כזה הן נודעות לי. ואולם אל-נא תחשֹׁב, שאין אני אוהבת מוסיקה יפה. אני מוקירה אותה, אבל אני ירֵאה מפניה. היא נוסכת עלי רוח רוֹמנטית יתר מדי. אני מעריצה תמיד את הפּיַניסטים – לפעמים שגיתי באהבתם של שנַים בבת אחת, כפי שמחליט הארי. אינני יודעת בעצמי משום מה. אולי מפני שהם מחוץ-לארץ. הלא כֻלם כַּך, האין זאת? אפילו אותם שנולדו באנגליה נעשׂים לאחר זמן בני-חוץ-לארץ, האין זאת? דרך-חכמה היא מצדם ומוסיפים על-ידי זה חן לאמנותם. היא נעשׂית על-ידי כך קוֹסמוֹפּוֹליטית לגמרי, האין זאת? אתה לא בקרת עדַין אף אחד מן הנשפים שלי, האין זאת, מר גרֵי? אנא, בוא-נא בקרוב. אין ידי משׂגת להנות את אורחי באֹורכִידֵיאות, אבל אינני מקמצת בהוצאות לטובת בני חוץ-לארץ. הם מכניסים אל הטרקלין איזו ציוריות מיֻחדת. אך הנה גם הארי! הארי, אני נכנסתי לחדרך, כדי לשאלך דבר – איני זוכרת עוד מה – והנה מצאתי כאן את מר גרֵי. היתה לנו שׂיחה נעימה על-אוֹדוֹת המוסיקה. דעותינו שווֹת לגמרי בנדון זה. אך לא! דעותינו שונות מאד. אבל הוא היה נעים מאד. ואני שׂמחה מאד, שהתוַדעתי אליו.

– אני מלא שׂמחה, יקירתי, מלא שׂמחה – אמר לורד הֶנרי וירם את ריסי-עיניו הכהים, אשר תבנית חצי-עִגול להם, ויתבונן בשניהם בצחוק-הלצה – לדאבוני אחרתי מאד, דוריאן. אבל עלי היה לראות חתיכת רקמת-זהב עתּיקה ברחוב וַרדוֹר, והָכרחתי לשׂאת-ולתת עם התגר שעות אחדות. בימינו אלה יודעות הבריות את מחירו של כל-דבר. אך לא את ערכו.

– צר לי מאד, אבל עלי לעזֹב אתכם – קראה לידי הֶנרי והפסיקה שתיקה לא-נעימה בצחוקה החָסר טעם – אני הבטחתי את הדֻכּסית לנסֹע אִתּה לשם טיול. שלום, מר גרֵי. שלום, הארי. הלא תסעד מחוץ לבית? גם אני כן. אולי אראך בבית לידי תּוֹרנבּוֹרי.

– אפשר מאד, חביבתי – אמר לורד הֶנרי, בנעלו את הדלת אחריה. היא פרחה לה מן החדר ככרום זה, שירד עליו הגשם כל הלילה, ובצאתה השאירה אחריה ריח קל של יַסמין.

לורד הֶנרי הצית אש בסיגריטה שלו ויתנפל על הרפידה.

– אל תקח אשר ששׂעָרהּ כעין-התּבן, דוריאן – אמר אחרי ששאף את עשן הסיגריטה פעמים אחדות.

– ומדוע, הארי?

– מפני שהן סֶנטימנטַליות מאד.

– אבל אני אוהב בני-אדם סֶנטימנטַלים.

– אל תשׂא אשה כלל, דוריאן. הגברים נושׂאים מתוך עיפות, הנשים נִשׂאות מתוך סקרנות, ותוחלת שניהם נכזבת עד-מהרה.

– מסֻפּקני, אם אקח לי אשה. אני שׁקוע באהבה יתר מדי. זה אחד מפתגמיך. אני מוציא אותו אל הפֹּעל, כמו שאני עושׂה בכלל כל-מה שאתה אומר.

– באהבתה של מי אתה שוגה? – שאל לורד הֶנרי אחרי הפסקה קצרה.

– במשׂחקת על הבימה – ענה דוריאן גרֵי ויתאדם.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו ויאמר: – זוהי התחלה המונית מאד –

– לוּ ראית אותה, כי אתה לא אמרת כזאת, הארי

– מי היא?

– שמה סִבִּילה וֵין.

– לא שמעתי עד היום.

– שום איש לא שמע. אך יבוא יום ושִׁמעהּ ילך בכל הארץ. היא ממש גֶניוּס.

– נערי הטוב, אין גֶניוּס בין הנשים. הנשים הם מין דֵיקוֹרַטִיבי. מה שהן אומרות הוא תמיד ריק, אבל הן אומרות זה בחן. הנשים מגשימות את נצחון החֹמר על הרוח, כמו שהגברים מגשימים את נצחון הרוח על המוסר.

– הארי, מה אתה סח!

– זו אמת לאמִתּהּ, דוריאן חביבי. אני עוסק עתה באַנַלִיזות של האשה, ולכן אני מכיר בדבר. זה אינו כלל חֹמר קשה כל-כך, כמו שדמיתי מראש. סוף סוף יש רק שני מיני נשים: כחולות ובלי כֹחל. אותן שאינן כּחולות מועילות לנו מאד. רצונך לעשׂות לך שם של אדם הגון, אין לך אלא לסעֹד בערב עם אחת מהן. הכחולות נחמדות ונעימות, אבל הן עושׂות שגיאה אחת: הן כּוחלות כדי שתהיינה נראות כצעירות. אמותינו הזקנות היו כּוֹחלות, כדי להיות מזהירות בשׂיחה. “כֹּחל וחִדוד” היו הולכים צמודים בימים ההם. עכשו נשתנו הדברים. כל-זמן שאשה יכֹלה להיות נראית צעירה מבּתּה עשׂר שנים, הרי היא שׂבֵעת-רצון עד מאד. ואשר לשׂיחות נאות, אין לך בלונדון אלא חמש נשים, שכדאי לשׂיח אִתּן, ושתים מהן אינן מתקבלות בחברה מהֻגנת. אך איך שהוא, ספר-נא לי מעט על-אודות הגֶניוּס שלך. מאימתי התוַדעת אליה?

– הוי, הארי, דבריך מפחידים אותי.

– אל תשׂים לב להם, מאימתי התודעת אליה?

– זה כשלשה שבועות.

– ואיפה פגשת אותה?

– אני אספר לך הכל, רק אל-נא בלעג לשונך! סוף-כל-סוף לא היה הדבר בא, אלמלא התוַדעתי אליך תחלה. אתה נתת בקרבי תשוקה סוערה ללמֹד לדעת את החיים עד היסוד. תֵכף אחרי פגישתנו התחיל דבר-מה להתגעש ולרתֹח בכל אברי וגידי. כשהייתי מטַיֵל בגן הֵידפַּרק או מתהלך ברחובות פִּיקַדִילי הייתי מסתכל בפני כל מי שפגשתי, והתאויתי תאות-שגעון לדעת, כיצד חי כל אחד מאותם העוברים על פני. אחדים מהם לִבבוני מאד, אחרים הפילו עלי אימה. האויר היה ספוג אֶרֶס מתוק. צמאה נפשי להרגשות סוערות… ובכן, באחד הערבים, בשעה השביעית, גמרתי בלבי לצאת ולבקש הַרפַּתקאות, מאורעות שאינם מצוים. אני חשתי, כי זו לונדון שלנו האפורה, הגדולה, האימתנית, עם רבבות אלפי אנשיה, עם חוטאיה החשֻכּים וחטאיה המזהירים – כאשר אמרת פעם אחת – צפנה בודאי גם לי דבר-מה. צִיַרתי לי בדמיוני אלפי דברים. האפשרות של סכנה כשהיא לעצמה כבר מלאה אותי רגשי חדוה ועֹנג. אני זכרתי את הדבר, שאמרת לי באותו הערב הנפלא, כשסעדנו בפעם הראשונה יחדו, כי חפּוש היֹפי הוא סוד החיים ותכליתם האמִתּית. אינני יודע מה קויתי למצֹא, אבל יצאתי והתחלתי מהלך למזרחה של לונדון. ועד-מהרה אבד לי הדרך בתוך לַבִּירִינט של רחובות אפלים ומבואות מטֻנפים וּסְקְבֵרים שחורים, שאין בהם אף זכר לדשא. בשבע וחצי, לערך, הגעתי אל תּיאטרון קטן ודל, המקֻשט באורות-גז כּבּירים, המסמאים את העינים, ובמודעות צעקניות ורבות הגוָנים. יהודי מלֻכלך במלבוש משֻׁנה, שלא ראיתי כמוהו מימי, עמד ליד המבוא וקִטר סִיגַרה נתעבה. פאותיו הצהירו משֹׁמן ובאמצע אפודתו המזֻהמה נוצץ שמיר ענקי. “רצונך בלוֹג’ה, אדוני הלורד?” פנה אלי ויסר את מגבעתו מעל ראשו בתנועת-הכנעה מהֻדרה. היה בו באותו היהודי דבר-מה, ששִׁעשע אותי עד-מאד. הוא היה ממש מפלצת. אתה בודאי תצחק לי, אך כן היה, ואני נכנסתי לפנים ושלמתי גִיניאה שלמה בעד לוֹג’ה, הסמוכה אל הבימה. עד היום הזה לא אוכל להבין, מדוע עשׂיתי זאת; ואולם לולא עשׂיתי זאת, הארי חביבי, אלמלא עשׂיתי זאת, הייתי חסר את הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי. רואה אני, שאתה מצחק, – זה נורא!

– אינני מצחק, דוריאן; על-כל-פנים לא צחקתי לך. ואתה אל-נא תאמר: הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי. אמֹר: הרוֹמן הראשון שלי. אותך יאהבו תמיד, ואתה תהיה שקוע תמיד באהבת האהבה. גרַנד פַּסיון – זהו הפרִיבִילֵיגִיון של אנשים שאינם עוסקים בשום דבר. זהו עסקם היחידי של אותם המעמדות במדינה, שאוכלים ואינם עושׂים. אל תדאג, לך נצפנו עתידות נחמדות, זו היתה רק התחלה.

– האמנם תחשבני לטבע שטחי כל-כך? – קרא דוריאן גרֵי בכעס.

– לא, אני חושב אותך לטבע עמֹק מאד.

– מה פֵּרוש הדברים?

– נערי החביב, האנשים האוהבים רק פעם אחת בימי-חייהם הם הם השטחיים. מה שהם קוראים תֹּם ואֵמון, הוא לפי דעתי רק עצלות ההרגל ודלות הדמיון. האמון הוא בחיי-הרגש, מה שהקביעות היא בחיים השׂכליים – פשוט הודאת הרפיון. אמון! עוד אקח לי מועד ואחקרהו ואבררהו לכל פרטיו. יש בזה קנאת אדם לקנינו. הרבה דברים היינו משליכים מעל פנינו, לולא יראנו פן ירימום אחרים. ואלם אינני רוצה להפסיק את ספורך. הוסף-נא לספר.

– בקצור, הושיבוני בתא צר ונתעב, שהמסך הגס שלו נפל ממש על חטמי, השקפתי מאחרי המסך ואסקֹר את הבית. הבנין היה בנין מנֻמר, מלא צורות של קֻפּידוֹן וקרני-שפע, כעוגת-חתֻנה מן המדרגה השלישית. הגַלֵיריה והפַּרטֵר היו מלאים אנשים למדי, אבל שתי השורות הראשונות של הכסאות המזֹהָמים היו ריקות מאד, ובאותו המקום שקראו לו בַּלקוֹן, כביכול, לא היתה כמדֻמני, אף נפש אחת. נשים תגרניות עברו בתוך הבית והציעו לקהל הנכבד תפוחי-זהב ושֵׁכר של זַנגבִיל, גם אגוזים נשמדו חמרים חמרים.

– זה היה ממש כבמי ההפרחה של הדרמה הבריטית.

– ממש כך, כמדֻמה לי, וזה עשׂה עלי רֹשם קשה מאד. אך כל-זה לא כלום; העִקר הוא המודעה של התּיאַטרוֹן – פלצות אחזתני כאשר החלותי לקראה. מה אתה חושב, הארי, איזה מחזה העלו על הבימה?

– בודאי “הנער השוטה”, או “אִלֵּם והוא תם”. הלא אבותינו היו מחבבבים מחזות ממין זה. כל-מה שאני מוסיף לחיות, דוריאן, אני בא יותר ויותר לידי הכרה, כי מה שהיה טוב למדי לאבותינו, אינו טוב למדי לנו. באמנות כמו בפוליטיקה יש לנו רק כלל אחד: “אשמים תמיד הזקנים”.

– ואולם אותו המחזה היה טוב למדי גם לנו, הארי. זה היה “רומֵיאוֹ ויוּליה”. בתחלה היה נורא לי הרעיון, לראות, כיצד יעלו את שֶׁקספִּיר לגרדֹם-בימה כזו. ובכל-זאת העסיק הדבר את לבי בבחינה ידועה, ואגמֹר בלבי לשׂאת ולסבֹּל עד סוף המערכה הראשונה. היתה שם מקהלת-מנגנים איֻמה, והמנצח עליה, איש יהודי, ישב ונגן בפּיַנוֹ מקֻלקל. מנגינה זו כמעט שגרשתני מן התּיאַטרוֹן, אך סוף סוף הורם המסך והמִשׂחק החל. רוֹמֵיאוֹ היה איש בריא בא-בימים, עם גבּות-עינים שהֻשחרו בפקק קלוי, עם קול טרַגי צרוד ותבנית של חבית-שֵׁכר. מֶרקוּטיוֹ גם הוא היה גרוע כמוהו. זה היה קומידיַנטן, שהוסיף הרבה משלו, וכנראה היה מיֻדעם הטוב של יושבי הפַּרטֵר. שני המשׂחקים האלה היו משֻׁנים ונלעגים ככל הדֵקוֹרַציה, שנראתה כאלו לֻקחה מאיזו מאוּרה שבכפר. ואולם יוּליָה! שוה-נא לנגדך, הארי, נערה שעוד לא מלאו לה שבע-עשׂרה שנה עם פנים זעירים ורכים, ממש פרח, עם ראש יוָני צר וקוֻצות תלתלים כעין ערמון כהה; עיניה מעינות-תכלת מפכּים תאוה, ושׂפתיה – עֲלֵי-שושנה. היא היתה הבריאה היותר נעימה ונחמדה שראיתי עד-כה. אתה אמרת לי פעם אחת, כי הפַּתּוֹס איננו עושׂה עליך רֹשם, ורק היֹפי, היֹפי לבדו, יש בכֹחו למלא עיניך דמעות. אני אומר לך, הארי: אני כמעט לא יכלתי להסתכל בנערה הזאת, מפני הדמעות שפרשׂו ענן על עיני. וקולה – מעולם לא שמעה אזני קול כזה. בתחלה היה נמוך מאד עם נעימות עמֻקות ורכות, שנכנסו אל אזני כמתלטפות. אחרי-כן הלך ורם, ונשמע כחליל או כאוֹבֵּיה רחוקה. ובסצֵנה שבגן נשמע בקול הזה כל אותו רטט הדבֵקות וההתפעלות, שמגיע לאזנינו עם דמדומי-שחר, כשהזמירים אומרים שירה. ואחרי-כן היו רגעים, שנשמעה בהם משובת הסערה של הכנורים. אתה יודע, עד כמה יש בכֹחו של קול להביא לידי התרגשות. את קולך ואת קולה של סִבִּילה וֵין לא אוכל לשכֹּח לנצח. כשאני עוצם את עיני, אשמע אותם, וכל אחד מהם אומר לי דבר ביחוד. אינני יודע. לי מהם אשָׁמע. – מדוע לא אֹהב אותה? הארי, אני אוהב אותה! היא לי הכל בחיים. בכל ערב וערב אני הולך אל התּיאטרון ההוא לראות, איך היא משׂחקת. פעם היא רוֹזאלִינדה, ופעם אִימוֹגֵינה. אני ראיתיה גֹוַעת באפלת מערת-קבר איטלקית, לאחר שינקה את הרעל משׂפתי אהובה. אני התבוננתי בה, כשהיא מהלכת ביערי האַרדֵינים, מתחפשׂת בלבוש נער יפה, במכנסַים ובחֻלצה ובכובע מהֻדר. היא יצאה מדעתה ותבוא לפני המלך כֶּבד-העון ותתן לו פִּיגם וצמחי-רוש. היא היתה תמה ונקיה, והידים השחורות של הקנאה חנקו את צוארה הרך כקנה. אני ראיתיה בכל הדורות ובכל המלבושים. נשים פשוטות אינן יכולות לעורר את דמיוננו; הן מֻגבּלות בתחומי דורן. כל קסם לא יצלח עליהן לשנותן ולהפכן. הכל מכירים על נקלה את רוחן ונשמתן, כמו שמכירים את מגבעותיהן. הן נודעות בכל מקום. אין כל סוד וכל מסתּוֹרין בשום אחת מהן. בבֹקר הן רוכבות לטַיל בגן הֵידפַרק, ואחרי הצהרים הן מפטפטות במסִבּת שותות-טֵה. יש להן צחוקן הקבוע ונמוסי-חברה קבועים. לִבּן ערֹם נגדך וכֻלן גלויות וידועות לפניך. ואולם אַקטרִיסה! כמה שונה מהן האַקטרִיסה! הארי, מדוע לא אמרת לי, כי הנפש האחת הראויה לאהבה, זו האַקטרִיסה?

– יען כי אהבתי רבות מהן, דוֹריאן –

– אה, כן, אותן המפלָצות עם השׂערות הצבועות והפרצוּפים הכחוּלים –

– אל תזלזל בשׂערות הצבועות ובפרצוּפים הכחוּלים. יש בהם לפעמים חן מיֻחד – אמר לורד הֶנרי.

– עתה אני מצטער על שספרתי לך בדבר סִבִּילה וֵין –

– אי-אפשר היה לך, שלא לספר לי, דוֹריאן. כל ימי חייך תגיד לי את כל אשר תעשׂה –

– כן, הארי, כמדֻמה לי, כי כן הדבר. אי-אפשר שלא להגיד לך כל הקורות אותי. יש לך השפעה משֻׁנה עלי. גם אם אחטא חטאה גדולה, אבוא אליך ואתוַדה לפניך. אתה תבין לי.

– אנשים כמוך – קרני השמש העליזות שבחיים – אינם עוברים עברות. אך בכל-זאת אני מודה לך על הקוֹמפּלִימֶנט. ועתה הגידה-נא לי – אך קֹדם-כל הגישה לי את הגפרוריות, נערי הטוב: תודה! – הגידה-נא לי, מה הם היחוסים שבינך ובין סִבּילה וֵין בשעה זו?

דוֹריאן גרֵי קפץ ממקומו בלחיים לוהטות ובעינים יוקדות:

– הארי! סִבּילה וֵין קדש היא!

– רק בדברים קדושים כדאי לנגֹע, דוֹריאן – אמר לורד הֶנרי בקצת פַּתּוֹס משֻׁנה – אך מדוע התאנפת ככה? הלא באחד הימים, בטוח אני, היא תהיה שלך. כשאדם אוהב, הוא מתחיל בהונאת עצמו וגומר בהונאת אחרים. זהו מה שהעולם קורא “רוֹמן”. אדַמה, כי התוַדעת אליה, לכל הפחות?

– כמובן, התודעתי אליה. באותו הערב, כאשר הייתי בתּיאַטרון בפעם הראשונה, בא אלי היהודי הזקן המנֻול אל התא, לאחרי כלות המחזה, ויזמינני ללכת אתו אל אחורי הקלעים ולהציגני לפניה. אני מלאתי חֵמה, ואֹמר לו, כי יוּליה מתה זה מאות שנים ועצמותיה מֻנחות בקבר-שַׁיש בוֵירוֹנה. הוא הביט עלי בתמהון, והכרת-פניו ענתה בו, כי הוא חושד אותי ששתיתי יין שמפַּני יותר מכדי-צרכּי, וכיוצא בזה.

– ועל-זה לא אתמה –

– אחרי-כן שאלני, אם כותב אני בעתונים. אני עניתיו, כי גם קרֹא לא אקרא בהם. על-זה הצטער מאד, ויגל את אזני, כי כל כותבי-בקרת על התּיאַטראוֹת קשרוּ עליו, וכי כל אחד מהם נמכר בכסף –

– אפשר מאד, כי לא שגה בזה. אך, מן הצד השני, אם נשפּט לפי חיצוניותם, נראה כי רֻבּם אינם יקרי-המחיר –

– כן; אך הוא, כנראה, חשב שהם למעלה מכֹחות כיסו – ענה דוֹריאן בצחוק – בינתיים כבו המאורות בתּיאַטרון ועלי היה לצאת. הוא השתדל לפתות אותי לקחת מן הסיגרות שלו, שהלל מאד, אך גם בדבר הזה סרבתי לו. כמובן בקרתי בתּיאַטרוֹן גם בערב השני. כאשר ראני, כבדני היהודי בהשתחויה עמֻקה, ויבטיחני, שאני מֵגֵן-נדבן לאמנות. הוא בהמה גסה מאד, אף שהוא רוחש אהבה עזה וכבוד גדול לשֶקספיר. פעם אחת הגיד לי בפנים מביעים גאוה, כי בחמשה הבַּנקרוֹטים שלו היה הגורם היחידי בכֻלם ה“בַּרד”. – כך הוא מתעקש לכַנות את שֶׁקספיר. וכנראה חשב לו זאת לזכות.

– ובאמת זוהי זכות, דוֹריאן יקירי, זכות גדולה. רֹב הבריות פושטות את הרגל, מפני שהשקיעו יתר מדי בפרוזה של החיים. אך להתרושש על ידי פּוֹאֵיסיה, זהו כבוד גדול לבעליו. אבל מתי דברת בפעם הראשונה עם מִיס סִבּילה וֵין?

– בערב השלישי. היא מִלאה אז את תפקידהּ של רוֹזאלִינדה. לא משלתי עוד ברוחי ואלך אל אחורי הקלעים. בתחלה זרקתי לה פרחים על הבימה, והיא נתנה עיניה בי; לפחות, נדמה לי כך. היהודי הוסיף להאיץ בי; הוא החליט, כנראה, למשכני אל אחורי הקלעים בעל-כרחי וכך הלכתי אחריו. מה שסרבתי להתודע אליה היה בודאי מוזר מאד, הלא כן?

– לא. לפי דעתי, כלל וכלל לא –

– ואיך זה לא, הארי יקירי? –

– זאת אבאר לך לעת-מצֹא. ועתה רוצה אני לשמֹע על-אוֹדות הנערה –

– סִבּילה? אה, היא היתה בַישנית-פחדנית כל-כך ונעימה ורכה. יש בה הרבה מן הילדות. היא פקחה את עיניה לרחבה בתמהון נחמד, כשהגדתי לה את דעתי על האמנות של משׂחקהּ, וכנראה לא ידעה כלל את כֹּחהּ. כמדֻמה לי, שהיינו שנינו נסערים קצת. היהודי הזקן עמד בפתח של חדר-התּלבֹּשת המאֻבּק ויעַוה פניו בצחוק של הנאה וישתפך בנאומים מסֻלסלים על-אוֹדות שׁנינו, ואנחנו עמדנו והבטנו איש בפני רעהו כילדים. הוא התעקש לקרֹא לי “אדוני הלורד”, ולכן הייתי מָכרח להבטיח את סִבּילה, שאין אני לא לורד ולא כיוצא בזה. והיא אמרה אלי בפשטות: “הנך דומה יותר לפרִינץ”. אני אכַנך “הפּרִינץ היפה”.

– בהן-צדקי, דוֹריאן, מִיס סִבּילה יוֹדעת לדבר חלקות –

– אתה, אינך מבין את כוָנתה. היא רואה בי, פשוט, נפש אחת שבמחזה ידוע. היא אינה יודעת מאומה מן החיים. היא חיה עם אמה, אשה כמושה ונלאה, שבערב הראשון מלאה את תפקידה של לידי קַפּוֹלִיט באדרת-ארגמן בלה. וחזותה מוכיחה, שראתה ימים טובים מאלה.

– אני יודע, מה חזות שכזו אומרת. זאת עושׂה עלי תמיד רֹשם מדַכּא – אמר לורד הֶנרי בלחישה ועיניו בחנו את טבעותיו.

– היהודי חפץ לספר לי את תולדותיה, אך אני אמרתי לו, כי אין זה מעַנין אותי.

– ובזה צדקת. בטרגֵידיות של הבריות הללו יש תמיד המוניות מרֻבּה –

– אותי מענינת רק סִבּילה בלבד. מה לי ולמולַדתּהּ? מראשה הקטן ועד רגליה הקטנות היא כֻלה נפלאה, ממש בת-אֵלים. בכל ערב וערב אני הולך לראות את מִשׂחקהּ, ובכל ערב וערב היא מפליאה לעשׂות יותר ויותר.

– זאת היא, איפוא, הסִבּה, שחדלת לסעֹד אתי בערב! אמנם שִׁערתי, כי יד אשה באמצע, ובכל-זאת לא כאשר דמיתי כן הוא הרוֹמן שלך.

– הארי יקירי. הלא אנחנו סועדים בבֹּקר או בלילה יחדו בכל יום ויום, וגם בבית האוֹפֵּירה הייתי אתך פעמים רבות – אמר דוריאן ועיניו הכחֻלות הביטו בתמיהה גדולה.

– אבל אתה מאחר לבוא מאד.

– אמנם כן, אבל אי אפשר לי, שלא ללכת לראות במשׂחקה של סִבּילה, ואם גם רק במערכה אחת! – קרא דוריאן גרֵי – אני ממש רעֵב למציאותה; וכשאני מהרהר בנשמה הנפלאה, הצפונה בגוף הזעיר הזה המחֻטב שֵׁן, אמָלא רעד-קֹדש.

– התוכל לסעֹד אתי היום בערב, דוריאן?

העלם הניע בראשו.

– היום היא אִימוֹגֵינה – ענה – ומחר תהיה יוּליה.

– ומתי היא סִבּילה וֵין?

– לעולם לא.

– אני מברך אותך במזל-טוב!

– מה נורא אתה! היא מאחֶדת בקרבה את כל הגִבּוֹרות הגדולות שבעולם. היא יותר מפרט אחד. אתה צוחק, ואולם אני אומר לך: יש בה גאוניות. אני אוהב אותה ועלי להעיר בה אהבה אלי. אתה, היודע את כל סודות החיים, הורני-נא את הקסמים אשר ימשכו אחרי את לב סִבּילה וֵין! אני רוצה, שתאכל הקנאה את רוֹמֵיאוֹ. אני רוצה, שכל האוהבים, שהיו בעולם ושכבר מתו, ישמעו את הצחוק שלנו ויתעצבו אל לבם. אני רוצה, שנשימת תאותנו הסוערת תִּפח רוח-חיים בעצמותיהם ותחדש באֶפרם את יסורי-האהבה. אהה אלהים, לוּ ידעת, הארי, כמה אני מעריץ אותה!

בּדַבּרו התהלך בחדר הֵנה והֵנה. אדמומית של קדחת בערה בלחייו והתרגשותו גדלה מאד.

לורד הֶנרי התבונן אליו ברגש-עֹנג מדֻקדק. מה שונה היה עתה מאותו העלם הבַּישן, הפחדן, שפגש בחדר-מלאכתו של בֶּזיל האלוּארד! טבעו התפתח כפרח ויָנץ ציצים של ארגמן לוהט. נשמתו התגנבה מסֵתר מחבואה והתאוה יצאה לקראתה.

– ומה בדעתך לעשׂות? – שאלה לורד הֶנרי לאחרונה.

– אני רוצה, שאתה ובֶזֵיל תלכו אתי אל התּיאַטרון לראות, איך היא משׂחקת. אינני ירא כלל מפני מסקנות הבִּקֹרת. מֻבטחני, שתכירו ותודו בגאוניוּתה. אחרי-כן עלינו לגאלהּ מיד היהודי. היא מֻשׂכּרת לו לשלש שנים – בדיוק: שתי שנים ושמֹנה חדשים – מן היום הזה. כמובן, יהיה עלי לשלם לו סכום ידוע בתור פצוי. ובכלות כל-זה אקח בחכירה תּיאַטרון במערבהּ של לונדון, ושם תּגָלה בכל הדרה. היא תביא את העולם כֻּלו לידי התפעלות של שגעון, כמו שהביאה אותי לידי-כך.

– זה אי-אפשר, נערי היקר.

– היא תוכל, היא תעשׂה זאת. יש בה לא רק אמנות, לא רק חוש-אמנות נעלה, כי היא גם אישיות; ואתה הלא אמרת לי פעמים רבות, כי האישיות ולא הפּרִינצִיפּים מניעים את העולם.

– יהי כן; ובאיזה ערב נלך שמה?

– הבה נראה. היום יום השלישי, אם-כן למחר; מחר היא בתפקידה של יוּליה.

– טוב מאד. אנחנו נפָּגש בבית-המשתה הבּרִיסטוֹלי, בשעה השמינית, ואני אביא את בֶּזֵיל.

– לא בשמינית, הארי, בבקשה ממך. בשש וחצי. עלינו להיות בתּיאַטרון לפני עלות המסך! צריכים אתם לראותהּ במערכה הראשונה בפּגישתה עם רוֹמֵיאוֹ.

– שש וחצי! זו אינה שעת-הכֹּשר. הרי זה כאלו באנו לשתות טֵה בסעֻדת-הצהרים או לקרא רוֹמן אנגלי. לא, רק בשעה השביעית. שום גֶ’נטלמן אינו אוכל את לחם הצהרים לפני השעה השביעית. התִראה את בֶּזֵיל בינתים? או אולי אודיעהו אני במכתב?

– בֶּזִיל הטוב! עיני לא ראתהו זה שבוע תמים. אמנם כפוי-טובה אני, כי הן זה לא כבר שלח לי את תמונתי במסגרת נפלאה, שנעשׂתה על-פי התכנית אשר תאר בעצם ידו; ואף שאני מקנא קצת בתמונתי, כי היא צעירה ממני חדש תמים, אבל מחֻיב אני להודות, שהיא מפליאה את לבי. מוטב שתכתֹּב אתה אליו. אינני רוצה להיות אתו ביחידות. הוא מדבר אלי דברים שאינם נעימים לי. הוא נותן לי עצות טובות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– בני-האדם אוהבים מאד לתת לאחרים מה שנחוץ להם בעצמם ביותר. לזה אני קורא מרום-הנדיבות.

– אה, בֶּזִיל הוא נעים-האנשים, אך כמדֻמה לי, שיש בּו קצת מן “הפּלשתי”. אני גליתי זאת מעת שהתוַדעתי אליך.

– נערי היקר, כל החן והנֹעם המיֻחד, שיש בו בבֶזִיל, הוא משקיע ביצירותיו, על-כן לא נשאר לו לפרנסת חייו רק דעותיו הקדומות, הפּרינציפּים והשׂכל הישר שלו. יודע אני אמנים, שאישיותם נעימה ומלבבת מאד, אבל הם אמנים גרועים. אמנים טובים חיים רק באמנותם, ולכן אין הם מעַנינים כלל בחייהם הממשיים. המשורר הגדול, הגדול באמת, הוא אי-פיוטי מכל היצורים שבעולם. ואולם המשוררים הפּחותים לוקחים את כל הנפשות באישיותם. במדה שחרוזיהם גרועים ביותר, חזותם ציורית ביותר. העובדה כשהיא לבדה של הוצאת קבוצי סונֶטות מן המדרגה השניה, מבקיעה אל מחברם את כל הלבבות. הוא חי בחייו אותה השירה שאין בכֹחו למסרה בכתב; ואולם האחרים מעלים על הגליון את השירה, שאינם מוצאים עֹז בנפשם למַמֵש בחיים.

– האמנם כן הוא, הארי? – אמר דוריאן, בהטיפו על מטפחתו רסיסי-בֹשׂם אחדים מצלוחית של פוליטון עם פקק של זהב, שעמדה על השלחן – אל-נכון כן הדבר, אחרי אשר אתה האומרו. ועתה אני הולך לי; אִימוֹגֵינה מחכה לי, אל תשכח את יום-המחרת, שלום!

לאחרי שיצא דוריאן נסגרו עפעפי לורד הֶנרי ארֻכּי-הריסים, והוא השתקע בהרהורים. אמת הדבר, כי רק אנשים מעטים מאד עִנינו אותו במדה מרֻבה כזו כדוריאן גרֵי, ובכל-זאת, אותה ההערצה הנלהבה, שהעלם הזה מעריץ נפש אחרת זולתו, לא עוררה בקרבו לא צער ולא קנאה כל-שהיא. להפך, הדבר גרם לו הנאה מרֻבּה; כי על-ידי כך נעשׂה דוריאן מעַנין יותר ויפה יותר לבדיקה פּסיכולוגית.

לורד הֶנרי נמשך תמיד אחרי דרכי המחקר של חכמת-הטבע, אבל חֹמר-החקירה, שׁחכמה זו רגילה לטפל בו, נראה לו מצער ודל-ערך. ובכן החליט לעסֹק בוִיוִיסֶקציה: התחיל בנתוח עצמו וגמר בנתוח אחרים. חיי האדם – הם לכשעצמם כדאים, לפי-דעתו, לחקירה ודרישה. כל חֹמר-מחקר אחר כאין וכאפס נגדם. אמנם מי שמסתכל בחיים, במעמקי פנימיותו של אותו הכור המשֻׁנה, אשר תענוג ויסורים נתכים בו בערבוביה, אינו יכֹל לשׂים על פניו מסכת-זכוכית ולדחות מעליו את אדי-הגפרית, שלא יבלבלו את מוחו ולא יעבירו את דמיונו בחזיונות אימתנים ובחלומות-כזב. יש כאן מיני ארס דקים מן הדקים, שאין אדם עומד על טבעם, אלא אם-כן חלה בהם. יש כאן מחלות משֻׁנות, שאינך יכול לחקרן קֹדם שנגפת בהן. ובכל-זאת, מה גדול מתן-שׂכרן של חקירות כאלה! מה נפלא ומשֻׁנה מראה העולם בהסתכלות כזו! לתפֹס את ההגיון הקשה והמשֻׂנה של היצר ואת חיי-השׁכל מלאי-ההתרגשות ומרֻבי-הצבעים, – להתבונן איפה הם מתפרדים, באיזו נקודה הם מתמזגים יחד ומתי מתחילה ההתנגדות ביניהם – כלום יש לך עֹנג גדול מזה! כלום שואלים כאן, בכמה הוא עולה? כל מחיר לא ייקר בעד הרגשה עמֻקה כזו!

הוא הרגיש והכיר – ועם הרעיון הזה נצנץ זיו מיֻחד של נחת-רוח בעיניו השחומות – כי דברים אחדים שלו, שהטיף בזמירות קולו על אזנו של דוריאן, הם הם שהפנו את נשמתו אל אותה הנערה הזכּה להעריצה ולכרֹע לפניה בהדרת-קֹדש. במדה מסֻימה הרי היה העלם הזה יצירה שלו. הוא החיש את התפתחותו, – וזה דבר לא קטן כלל. אנשים פשוטים ממתינים עד אשר יגלו להם החיים בעצמם את סודותיהם; אך למועטים, ליחידי סגולה, מתגלים מסתריהם עוד קדם שהוסר הצעיף מעליהם. לפעמים זוהי פעולתה של האמנות, ביחוד זו של הספרות, הפונה ישר אל היֵצר ואל השׂכל. אך יש אשר תבוא אישיות מֻרכּבה ותמלא את תפקידה של האמנות והיתה בעצמה ליצירת אמנות אמתית; כי יש להם גם לחיים יצירות של מופת משֻׁכללות, כאותן שיש לה לפוֹאֵיסיה, לחִטוב ולצַיָרות.

כן, התפתחותו של העלם היתה מֻקדמת. הוא אסף את קצירו בעוד האביב בחייו. עוד סערת יצר-הנעורים מתגעשת בקרבו, וכבר החל להכיר ולדעת את עצמו. ואמנם תענוג גדול הוא להתבונן אליו. נפלא הוא ביפי-תארו וביפי-נפשו. לא זה העִקר, מה יהיה בסופו ומה מחֻיבת להיות אחרית כל-זה. הוא היה כאחת מאותן הנפשות הנחמדות, שאנו רואים בתהלוכה או במחזה על הבימה, אשר שׂמחותיהן נראות לנו כרחוקות מלבנו מאד, אבל יסוריהן מעוררים את חוש-היֹפי שלנו, ופצעיהן נדמים לנו כשושנים אדֻמות.

נשמה וגוף, גוף ונשמה – כמה חידות פליאות בהם! הנה יש בּהמיות בנשמה, ויש לו לגוף רגעים של רוחניות. החושים עלולים להזדכך, והרוח עלול להתנבל. מי יוכל לדעת, איפה גומרים מאויי הבשׂר ואיפה מתחילים מאויי הנפש? כמה שטחיות הן ההגדרות המקֻבּלות של הפּסיכוֹלוֹגים האוֹפִיציַליים! ועם זה כמה קשה להכריע בין דעותיהן של הכנסיות השונות! האם הנפש היא צל, השוכן בבית עון? או אם באמת הגוף אחד הוא עם הנפש, כאשר דמה ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ? הבדלת הרוח מן החֹמר היא חידה פליאה, והתאחדות הרוח עם החֹמר חידה פליאה גם היא.

לורד הֶנרי שאל את נפשו: האמנם נוכל בזמן מן הזמנים להעלות את הפסיכוֹלוֹגיה למדרגת מדע מֻחלט ומדֻיק כל-כך, שיהיה בכֹחהּ לגלות לנו את קטֹן-הגלגלים הטמירים שבמכונת-החיים? עד עתה היה הדבר כך: את עצמנו לא היינו מבינים כלל, ואת אחרים – רק מעט-מזער, לנסיון לא היה כל ערך-מוסרי: זה היה רק שֵׁם, שקראו בני-האדם לשגיאותיהם. המוסריים חשבו את הנסיון, על-פי רֹב, למין אזהרה ואִיום, יחסו לו כֹח-פעֻלה מוסרי ידוע בחנוך האֹפי, הללוהו אלינו כמורה המלמד אותנו לסור מרע ולרדֹף טוב. אך סוף-סוף לא היה בו כֹח מניע; הוא לא דחף אותנו לפעֻלה, כמו שלא עשׂה זאת גם מוסר-הכּליות. הוא הוכיח לנו באמת רק זאת: כי עתידנו יהיה דומה בכֹל לעברנו, וכי החטא, שחטאנו פעם אחת בגֹעל-נפש, נחזֹר עליו פעמים רבות ובשׂמחה ועֹנג.

ברור היה לו, כי ההבחנה האֶכספרימֶנטית היא הדרך היחידה, אשר בה נוכל להגיע לאיזה נתוח מדעי של התאווֹת; ודוריאן גרֵי הוא בודאי החֹמר היותר מסֻגל לכך, וכנראה יש תקוה למסקנות חשובות ופוריות ממנו. אהבתו הנלהבה בפתע-פתאם לסִבּילה וֵין היא חזיון פּסיכוֹלוֹגי חשוב. אמנם, אין כל ספק, כי באהבה זו תופסת הסקרנות מקום לא קטן, הסקרנות והתשוקה למאורעות חדשים; אך בכל-אֹפן אין זו תאוה פשוטה, אלא מָרכבת ומסֻבכת עד מאד. מה שהיה בה מחמדת-בשׂרים הטהורה והטבעית של הנעורים, התהפך בכח-דמיונו למין רגש אידיאלי, שנראה לו כרחוק מאד מן החושיות, ודוקא משום-כך נעשׂה מסֻכּן לו ביותר. התאוות, שעל אוֹדות מוצאן אנחנו משלים את נפשנו בשוא, הן הן הרודות בנו בכל תֹקף. תשושי-כח הם אותם המאויים, שטבעם ומקורם ידועים לנו על בֻריָם. יש שאנחנו חושבים, כי עושׂים אנו נסיונות באחרים, ובאמת אנו עושׂים אותם בנו בעצמנו.

ובעוד לורד הֶנרי יושב וחושב והוזה בענינים הללו, והנה קול דופק על דלת חדרו, ומשרתו בא ויַזכיר לו, כי הגיע השעה להחליף בגדים ולנסֹע לסעֻדת הצהרים. הלורד קם וישקף על-פני חוץ. השמש השוקעת צפתה בזהב-ארגמן את החלונות העליונים של הבתים אשר בעֵבר הרחוב. זכוכיותיהם להטו כפחי-מתכת רותחים. רקיע השמש דמה בעינו לשושנה נובלת. לורד הֶנרי נזכר בחיים הצעירים להוטי-הצבעים של ידידו, ונפשו תאבה לדעת מה תהיה אחריתם.

כאשר שב לביתו אחרי חצות הלילה מצא טלגרמה על השלחן במסדרון. פתח אותה והנה היא מאת דוֹריאן גרֵי, המודיע אותו כי בא בברית-הארושׂין עם סִבּילה וֵין.

 

ה    🔗

– אמי, אמי, מה מאֻשרת אני! – לחשה הנערה, בכבשה פניה בחיקה של אשה כמושה ועיפת-מראה, שישבה בכסא-המסעד היחידי שבחדר הדל וערפה מָפנה אל אור-השמש הטורד – מה מאֻשרת אני! – שנתה הנערה – וגם עליך להיות מאֻשרת!

מרת וֵין גחנה ותשׂם את ידיה הצנומות והמלֻבנות על ראש בתה.

– מאֻשרה! – שנתה אף היא – אני מאשֻרה, סִבּילה, רק כשאני רואה אותך משׂחקת על הבימה. אין לך להרהר בשום דבר מלבד במשׂחקך. מר אַיזיקס הִרבה להיטיב עמנו ואנו חַיבים לו כסף.

הנערה הרימה את ראשה ותעַוה את שׂפתיה בתלונה קלה.

– כסף, אמי? – קראה – מה ענין כסף לכאן? האהבה עולה על הכסף.

– מר איזיקס נתן לנו חמִשים ליטרה דמי-קדימה, כדי שנוכל לפרֹע את חובותינו ולהספיק לגֵ’ימס את צרכיו לנסיעתו. אַל-לך לשכֹח זאת, סִבּילה! חמשים ליטרה – זה סכום עצום. מר איזיקס היטיב חסדו עמנו.

– הוא איננו גֶ’נטלמן, אמי, ואני שׂונאת את דרכי דבורו אתי – אמרה הנערה ותקם ותגש אל החלון.

– אינני יודעת, איך נוכל לכלכל את ביתנו בלי עזרתו – ענתה האשה כמתאוננת.

סִבּילה וֵין הניעה ראשה ותצחק:

– אין אנו נזקקים עוד לעזרתו, אמי. הפרינץ היפה ידאג לנו מעתה.

רגע עצרה במלים. דמה הכּה גלים בקרבה ויָנֶץ שושנים בלחייה. נשימתה המהירה פתחה למחצה את שׂפתיה הורֻדות. גל של תאוה עבר עליה, כרוח דרומית חמה ועזה, וירעד את קפולי שׂמלתה הרבים. – אני אוהבת אותו – אמרה בפשטות.

– תינוקת פותה! תינוקת פותה! – עלה אליה קול הזקנה כקול פטפוטו של התֻּכּי. תנועת אצבעותיה הכפופות, המעֻלפות ספירים מזֻיפים, עשׂתה את דבריה אלה נלעגים מאד.

הנערה צחקה שוב. בקולה רעדה השׂמחה של צפור בכלוב. עיניה תפסו את הנעימה שבקול והחזירוה בנֹגה-זהרן; ואחר נסגרו לרגע קטן, כמו להצפין את סודן. וכאשר נפקחו, חלף עליהן צל של חלום-הזיה.

מן הכֻּרסה המעוכה הטיפה אליה החכמה דקת-השׂפתים, רמזה לזהירות, פסקה פסוקים מספר-הפחדנות, אשר מחברו מתהדר בשם “השׂכל הישר”. סִבּילה לא הקשיבה. הוא היתה בת-חורין במאסר אהבתה. בן-המלך שלה, הפרינץ היפה, היה עמה. היא קראה לזכרון לשווֹת תמונתו נגדה. היא שלחה את נשמתה לחפשי. וזו הביאתהו ותעמידהו לפניה. נשיקתו יקדה שוב על שׂפתיה. שמורות עיניה חַמו מנשמת-אפו.

אז שִׁנתה החכמה את תכסיסי מלחמתה ותחל לדבר על-דבר מרגלים ובַלָשׁים. עול-ימים זה איש עשיר הוא, ובכן טוב לחשֹׁב על-דבר נשׂואים. אבל אל אזנה של סִבּילה נֻפצו גלי ערמת-עולם זו. החצים המרעלים עברו ממנה והלאה. היא ראתה את השׂפתים הדקות רק נעות ותצחק.

פתאם הרגישה את הצֹרך לדַבּר. הדומיה הדברנית התחילה מפחידה אותה.

– אמי, אמי! – קראה – על-מה הוא אוהב אותי ככה? אני יודעת, מדוע אהבתיו. אני אוהבת אותו, מפני שהוא סמל האהבה: הוא מתהלך בצלם דמותה. אבל מה הוא רואה בי? אני אינני ראויה לו. ובכל-זאת – אינני יודעת בעצמי, מדוע כן-הוא – אף כי יודעת אני, כי הוא רם ונעלה ממני הרבה, אינני מרגישה את עצמי מֻשפלת. אני מרגישה בי גאות, גאוה עצומה. אמי, האהבת את אבי כמו שאני אוהבת את הפרינץ היפה?

פני האשה המזקינה חָורו מתחת לשכבת הפוך העבה, שנערמה על לחייה, ושׂפתיה החרבות נעוו מכאב. סִבּילה חרדה אליה, חבקה את צוארה בזרועותיה ותשק לה.

– סלחי-נא לי, אמי. אני יודעת, כי צר לך לדבּר על-אוֹדות אבינו, ורק יען כי אהבת אותו מאד. אל-נא תתעצבי. אני מאֻשרת היום, כאשר היית אַתּ לפני עשׂרים שנה. אה, תניני להיות מאֻשרת עד-עולם!

– בתי, עודך צעירה מאד משגות באהבת-איש. וחוץ-מזה, מה אַתּ יודעת על-דבר הצעיר הזה? כל הענין הזה איננו עתה דבר בעתו; ובאמת, בשעה זו, כשג’ימס הולך לנסֹע לאוסטרליה ואני טרודה בדאגות מרֻבּות כל-כך, הייתי רשאית לחשֹׁב, שתהיי מיֻשבת בדעתך יותר. ואולם, כאשר כבר אמרתי, אם עשיר הוא…

– הוי, אמי, אמי, תניני להיות מאֻשרת! –

מרת וֵין הביטה אליה ותחבק אותה בזרועותיה, באותה התנועה התּיאטרונית המזֻיפה, שנעשׂית על-פי-רֹב טבע שני למשׂחקים על הבימה.

באותו רגע נפתחה הדלת ובחור בעל שׂערות ערמוניות בלתי-מסרקות בא החדרה. מבנה-גֵוו היה מוצק למדי, וידיו ורגליו גדולות מאד וכבדות קצת בתנועותיהן. בו לא נראתה כמעט מאומה מן העדינות שבאחותו, וגם אי-אפשר היה לחשֹׁב, שהוא קרוב לה כל-כך.

מרת וֵין שׂמה עיניה עליו והצחוק שעל פניה התרחב והתגבר. במחשבתה העלתה את בנה למדרגת קהל-צופים. ברוּר היה לה, ש“התמונה החיה” עלתה יפה.

– הלא יכֹלת לצפֹֹן נשיקות אחדות גם לי, סִבּילה – אמר העלם בתלונה של טוב-לב.

– אה, אבל הלא אתה אינך אוהב כלל להיות נשוק, ג’ימס – קראה הנערה – אתה הנך דֹב זקן נורא – ותרץ אליו לאֹרך כל החדר ותחבקהו.

ג’ימס וֵין הביט בפני אחותו בחִבּה עדינה:

– חפץ אני לטַיּל אתך מעט, סבּילה. מסֻפּקני, אם אשוב עוד לראות את לונדון האיֻמה הזאת. וגם אינני מרגיש שום צֹרך בזה.

– בני, אל תדבר כדברים הנוראים האלה – נהמה מרת וֵין ותֵשב באנחה להטליא בגד תּיאטרוני עז בצבעיו. היא התמרמרה קצת על אשר לא התחבר אל “התמונה”, שיצרה ברגע בואו. זה היה מוסיף לוית-חן ושלל צבעים לאותו המעמד התּיאטרוני!

– ומדוע לא, אמי? פי ולבי שוים.

– ובזה אתה גורם לי צער, בני. אני בוטחת בך. כי תשוב מאוסטרליה כאיש אמיד. כמדֻמני, שבקולוניות אין חברה הגונה, על-כל-פנים זו, שאני קוראת לה “חברה”. על-כן, כאשר תעשה לך הון, עליך לשוב לונדונה ולתפֹס מקום בחברה.

– חברה! – נהם העלם – אני אוטם אזני משמֹע דבר על-אוֹדותיה. רוצה אני לאסֹף קצת ממון, כדי לשחרר אותך ואת סִבּילה מן הבימה. שׂונא אני את העסק התּיאטרוני!

– אה, ג’ימס! – קראה סִבּילה בצחוק – זה אינו מן הנמוס! ואולם הבאמת רוצה אתה לטַיֵּל עמדי? על-זה הייתי שׂמחה מאד. ואני אמרתי, כי יש בדעתך ללכת לאמר שלום-פטורים לרֵעיך – למשל, לתָם הַרְדִי, אשר נתן לך את המקטֹרת המנֻולת הזאת, או לנֵיד לֶנגטוֹן, אשר לעג לך על שקטרת בה. זה יפה מאד, שאתה מקדיש לי את היום האחרון שלך. אנה נלך? נלכה-נא אל הפַּרק.

– בגדי מעוכים ובלואים יותר מדי – ענה בפנים מעֻננים – אל הפַרק הולכים רק אנשים הדורים בלבושם.

– שטות, ג’ימס! – לחשה בהחליקה את שרוֻל מעילו.

הוא פקפק רגע קטן.

– טוב – ענה לאחרונה – רק אל תאריכי בתלבָּשתך.

היא חשה מן החדר ברגלים מפזזות. נשמע קול זמרתה בעלותה על המדרגות – עוד מעט ורגליה הקטנות התרוצצו והתדפקו על הספון אשר ממעל לראשם.

ג’ימס התהלך בחדר הֵנה והֵנה, פעמים ושלש, אחר פנה אל הזקנה היושבת דומם בכֻרסה.

– אמי, המוכנים כל חפצי? –

– הכל מוכן – ענתה ולא הרימה ראשה מן הבגד אשר תקנה.

זה ירחים אחדים, שהיא מרגישה איזה מועקה, בהיותה יחידה עם בנה הקשה והנמרץ. היא השטחית, קלת-הדעת, נבוכה, כשהיה נותן עיניו בה. אף פחדה, פן התעורר כבר בקרבו איזה חשד עליה. שתיקתו – כי דַבּר לא דִבּר אִתה כלל – היתה קשה לה מאד. על-כן התחילה מתאוננת ורוגנת. הנשים מגִנות על עצמן על-ידי השׂתערות, ממש כשם שהן משׂתערות על-ידי התמַסרות משֻׁנה לפתע-פתאם.

אני מקוה, כי תמצא חפץ בחיי-נדודיך בארחות ימים, ג’ימס – פתחה ואמרה – וזכֹר, כי אתה בעצמך בחרת בחיים האלה. יכֹלת למצֹא משמרת-פקֻדה גם בלשכתו של פרקליט. הפרקליטים הם מעמד מכֻבד מאד, ובערי-המדינה מזמינים אותם לסעֻדת-הצהרים בבתים היותר הגונים.

– אני שׂונא את הלשכות ואני שׂונא את פקידיהן – ענה ג’ימס – אבל צדקת מאד: באמת בחרתי לי בעצמי את דרך-החיים. כל-מה שיש לי עוד לאמר לך הוא: שׂימי עינך על סִבּילה. שמרי אותה מכל רע. אמי, השגיחי עליה היטב!

– ג’ימס, דבריך משֻׁנים מאד. הלא מובן מאליו, שאני משגיחה על סִבּילה.

– שמעתי, כי אדון אחד בא בכל ערב אל התּיאַטרון ומשׂוחח אִתּה מאחורי הקלעים. הכן הדבר? ומה תאמרי לזאת?

– מדבר אתה בענינים, שאינך מבין בהם דבר. באָמנות שלנו רגילים אנחנו באותות שונים ומרֻבּים של שׂימת-לב והכרת-טובה. אני בעצמי הייתי מקבלת לפרקים המון צרורות-פרחים. זה היה באותם הימים, שהעולם ידע עוד להוקיר ולהכיר את האָמנות התּיאטרונית. ואשר לסִבּילה, אינני יודעת עדַין, עד כמה נטיתה חזקה או רפויה. אבל אין כל ספק שאותו הצעיר הוא גֶ’נטלמן גמור. הוא מתנהג אתי בנמוּסיות מדֻקדקת ומלבד כל-זה הוא נראה כאיש-עשיר, והפרחים, שהוא שולח, הם מן המהֻדרים.

– ובכל-זה אינך יודעת גם את שמוֹ – העיר העלם בקול נמרץ.

– לא – ענתה האם ופניה הביעו שלוה ורֹך – הוא לא גלה לנו עדַין את שמו האמתי. אני רואה בזה קו רומנטי מיחד. כנראה, הוא מבני מרום-עם-הארץ.

ג’ימס וֵין נשך שׂפתו בשִניו.

– שמרי את סִבּילה, אמי! – קרא – השגיחי עליה!

– בני, דבריך מצערים אותי מאד. סִבּילה עומדת תמיד תחת השגחתי הפרטית. מובן מאליו, כי כשאותו גֶ’נטלמן הוא איש עשיר, אין לי שום סבה למנֹע אותה מבוא אתו בברית הארושׂין. מֻבטחני בו, שהוא מן הארִיסטוֹקרטים. כל חזותו מוכיחה על-זאת. זה יהיה שדוך מצֻיָן לסִבּילה. הם יהיו זוג נחמד. יפי-מראהו מושך עליו עיני-כל.

העלם נהם איזה דבר לעצמו ויתופף על זכוכית החלון באצבעותיו הגסות. ואך הסב ראשו לענות דבר והנה נפתחה הדלת וסִבּילה באה במרוצה החדרה.

– מדוע אתם שניכם סֶריוֹזיים ככה! – קראה – מה קרה? –

– לא כלום – ענה העלם – הלא רשאי אדם להיות לפעמים סריוֹזי. שלום לך, אמי. רצוני לסעֹד היום בשעה החמִשית. כל חפצי צרורים וחבושים, מלבד כתנותי, ולכן אין לך עוד לטרֹח.

– שלום לך, בני – ענתה בהרכינה ראשה בחשיבות מעֻשׂה.

היא היתה נרגזה מאד, כי נפגעה מן הטוֹן, אשר בחר לו בדַברו אתה, וגם ראתה בעינו מבט, שהחריד אותה.

– שקיני, אמי – אמרה הנערה ושׂפתיה הרעננות נגעו בלחי הכמושה ותחִמינה את קרת-הכפור שלה.

– תינוקת, תינוקת שלי! – קראה מרת וֵין ותשׂא עיניה אל התקרה, כמבקשת לה צופים על גַלֵיריה סמויה מן העין.

– נלכה, סִבּילה – אמר אחיה בקֹצר-רוח. הוא שׁנא את המלאכותיות והזיוף שבמנהגי אמו.

הם יצאו אל אור-השמש, המרתת מרוח היום, וילכו לאֹרך הרחוב השומם. העוברים-ושבים ראו ותמהו, כי העלם הזועף והכבד הזה, במלבוש גס שאינו הולם אותו כלל, מתהלך עם נערה יפהפיה ורבת-חן והדור כזו. הוא דמה לגנן פשוט המטַיל עם שושנה.

פני ג’ימס התקדרו מזמן לזמן, כשהרגיש במבט סוקר-חוקר של אחד העוברים. הוא חש תמיד רגש של אי-רצון כשהסתכלו בו, זה רגש המצוי ב“גאונים” באחרית ימיהם ובבינונים – כל ימי חייהם. ואולם סִבּילה לא הרגישה כלל ברֹשם, שהיא עושׂה על הנפגשים אתה. אהבתה היתה מרתתת כצחוק על שׂפתיה. היא היתה מהרהרת בפרינץ היפה שלה; וכדי שתוכל להרהר בו יותר, לא דברה על-אוֹדותיו, אלא פטפטה על-דבר האניה, אשר יפליג ג’ימס בה ביָם, על-דבר הזהב, אשר בודאי ימצא חמרים-חמרים ועל היורשת העשירה היפהפיה, אשר יציל מכף השודדים הרשעים אדֻמי הכתנות. הן הוא לא יהיה כל הימים מַלח או אפילו ממֻנה על מלחים וכיוצא מן הפקידות, שהוא מתעתד להן עתה. לא, לא! חיי הסַפָּן איֻמים מאד. הגע בעצמך: הנך סגור ומגֻפף באניה מנֻולת, שהגלים הגבנונים האימתנים מתפרצים לחדֹר אליה, ורוח-סועה קודר כופף מטה מטה את תרניה וקורע את מפרשׂיה לסחבות ארֻכּות מיַללות! לא, על ג’ימס לעזֹב את האניה תֵכף בבואו למֵילבּוּרן, לברך ברכת-פרידה מנֻמסת את רב-החובל ולשׂים פעמיו כרגע לשׂדות-הזהב. ובטרם יעברו שבעת ימים יתָקל בגוש-זהב טהור, גוש גדול, אשר כמוהו לא מצא עוד שום מחפשׂ, ולקח ושׂם אותו בעגלה והוביל אותו אל החוף בלוית שמירה מעֻלה של ששה שוטרים רוכבים על סוסים. שלש פעמים יתנפלו עליהם שודדים, אך אחרי שפיכת דמים מרֻבּים ינוסו בחרפה. או לא-כן. הוא לא ילך כלל אל שׂדות-הזהב. הלא אלה הם מקומות נוראים, אשר שם האנשים שותים לשכרה והורגים איש את רעהו בבתי-מרזח ומחרפים ומגדפים זה את זה בלשון גסה. ג’ימס יהיה מגַדל-צאן הגון, ופעם אחת בערב, כאשר ישוב על סוסו לביתו, יראה את היורשת היפהפיה נהוגת-שבי ביד שודד, הרוכב על סוס שחור, אז ידלֹק אחריהם וימלט אותה. כמובן תדבק נפשה בו וגם נפשו תחשק בה, וחגגו את חתֻנתם ושבו לארצם ויֵשבו בלוֹנדוֹן בבית רם ונשׂא.

כן, לג’ים נצפנו עתידות נפלאות. ובלבד שיהיה טוב ונבון, ולא יאבד לבו ולא יבזבז את ממנו להבל וריק. היא היתה גדולה ממנו רק שנה אחת, אבל ידעה את החיים הרבה יותר ממנו. גם צריך הוא להבטיחה לכתֹב אליה עם כל אנית-פוסטה ולהתפלל בכל ערב לפני שנתו. כי אל רחום אלהים והוא ישמרה וינצרה. גם היא תתפלל בעדו, ובעוד שנים מועטות ישוב ברכוש גדול ובאֹשר-רב.

העלם שמע לפטפוטה ולבו בל עמו. רע ומר לו על עזבו את ארצו ומשפחתו.

אך לא רק על זה בלבד דוה לבו. בכל מעוט ידיעתו בחיים וחֹסר נסיונותיו הבין והרגיש יפה בסכנה המרחפת על סִבּילה. זה הדֶנדי הצעיר המחזר אחריה. ספק גדול הוא, אם מחשבותיו טובות הן. הוא היה גֶ’נטלמן, ובגלל זה שׂנא אותו ג’ים, שׂנא אותו על-פי חוש טבעי משֻׁנה המֻתנה במולדתו, ודוקא מפני שלא יכול לתת לעצמו דין וחשבון על שׂנאה זו, לפיכך תקפה אותו ביתר-עֹז.

גם את שטחיותה של אמו וקטנות-המוח שלה ידע והכיר היטב, ובמדותיה המגֻנות האלה ראה סכנה גדולה לסִבּילה ולאשרה. הבנים, כשהם קטנים, הם אוהבים את הוריהם, הגדילו – הם מתחילים שופטים אותם; לפעמים הם סולחים להם.

אמו! הנה החליט בלבו לפנות אליה בשאלה, בשאלה המנקרת במוחו זה כמה ירחים של שתיקה. דבור אחד, ששמע במקרה, מן הצד, בתּיאַטרון, הִתּול אחד, שנאמר בלחישה ושהגיע לאזנו באחד הערבים, כשעמד והמתין ליד מְבוא הבימה – עורר בקרבו המון הרהורים איֻמים. כשנזכר בדבר, הרגיש כאב, כאלו הכּו בשבט על לחיו. גבות-עיניו התקמטו ליָתד, וברטט של מכאוב נשך את שׂפתו התחתונה.

– הלא אינך שומע דבר מכל אשר אני מדברת אליך, ג’ים! – קראה סִבּילה – ואני עורכת לפניך את עתידותיך בתכניות היותר מפליאות ומשׂמחות. אמָר-נא מלה!

– מה את רוצה, שאֹמר לך? –

– אה, שתהיה נער טוב ולא תשכח אותנו – ענתה ותבט אליו בצחוק.

הוא הניע את כתפיו: – כמדֻמני, שאַתּ תמהרי לשכֹּח אותי משאֶשכּח אני אותך, סִבּילה.

היא האדימה: – מה פֵרוש דבריך? – שאלה.

– יש לך ידיד חדש, כפי ששמעתי. מי הוא? מדוע לא הגדת לי דבר על-אוֹדותיו? הוא איננו חושב עליך טובות.

– הס, ג’ים! נתנה עליו בקולה – אל תדבר עליו רעות. אני אוהבת אותו.

– הלא אינך יודעת גם את שמו – ענה העלם – מי הוא? יש לי הצדקה לדעת זאת!

– קוראים לו “הפרינץ היפה”. שֵׁם זה אינו מוצא חן בעיניך? הוי, נער כסיל! עליך לזכֹּר עד-עולם את השם הזה. ולוּ ראית אותו, כי עתה חשבתוֹ למחמד האדם אשר על-פני הארץ. יבוא יום ואתה תכירהו ותדעהו: כאשר תשוב מאוסטרליה. הוא ייטב בעיניך מאד. הוא מוצא חן בעיני כל, ואני – אוהבת אותו. אה, לוּ יכֹלת לבוא היום בערב את התּיאטרון. הוא יבוא, ואני אהיה יוּליה. אה, מה איטיב לשׂחק היום! הלא תוכל לצַיר לעצמך? לאהֹב ולשׂחק בתור יוּליה! לדעת, כי הוא יושב כאן! לשׂחק, כדי להשׂביעו עֹנג! דואגת אני, פן אבעת את הקהל, אבעת או אכבֹּש אותו. לאהֹב – זאת אומרת לעלות על עצמו. מר איזיקס הנתעב והעלוב יצעק אל ארחי-ופרחי שלו מאחרי המזנון. גאוניות, גאוניות! הוא כבר בִּשׂר אותי ל“עולם” בתור דֻגמה, ובערב הזה יפרסמני כמין גִלוי מן השמים. אני חשה זאת מראש. ועל-כל-זה אני חיֶבת להודות רק לו, לפרינץ היפה, לאהובי הנערץ, לאלהי היֹפי והחן שלי. ואולם אני עניה בהִדַמותי אליו… עניה? ומה-בכך? כשהעניות זוחלת אל פתח החדר, מתעופפת לה האהבה בעד החלון. המשלים שלנו טעונים תקון ושנוי-נוסחאות. הם נתחברו בחֹרף, ועתה הלא אנו עומדים בקיץ; ולי אני בא האביב, ממש מחולת פרחים בשמי-תכלת.

– הוא גֶ’נטלמן – אמר העלם בזעם.

– הוא פרינץ! – קראה בקול כמוסיקה – ומה לך עוד?

– הוא מתכּוֵּן לשעבּד אותך.

– הרעיון להיות חפשית מפּיל עלי אימה.

– אני רוצה להזהירך ממנו.

– לראותו – זאת אומרת: להעריצו ולעבדו. לדעת אותו, זאת אומרת: לבטֹח בו.

– סִבּילה, הוא הוציאך מדעתך.

היא נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה תחת זרועו:

– ג’ים הזקן החביב שלי! מדבר אתה כאלו היית בן-מאה. יבוא יום ואתה בעצמך תהיה שוגה באהבה – אז תדע מה-זאת. אל-נא תקדיר את פניך ככה! להפך, עליך להיות שׂמח, בראותך, כי למרות הפרדך מעלי הנני מאֻשרת יותר משהייתי עד-כה. החיים הראו אותנו קשה, גורל שנינו היה רע ומר מאד. אך מעתה ישתנה הכל לטוב. אתה הולך לעולם חדש, ואני כבר מצאתיו. הנה שני כסאות: נשבה ונביט על הקהל המקֻשט והמהֻדר, העובר על פנינו.

הם ישבו בתוך עדת הולכי-בטל וסקרנים. שורות הצבעונים אשר מעבר לדרך להטו כטבעות-אש רותתות. אבק לבן, שדמיונו כאד רועד, העולה משרשי האִירוס, היה תלוי באויר המחניק. השמשיות בהירות-הצבעים נצנצו ופזזו כפרפרות אימתניות.

סִבּילה השתדלה להוציא מלים מפי אחיה על-אוֹדות עצמו, על תקווֹתיו, על תכניותיו לעתיד לבוא. הוא דבר לאטו ובקֹשי גדול, הם החליפו זה עם זה דבורים מקֻטעים כמשׂחקים בקֻביה, המודיעים זה לזה את חשבונותיהם בשעת המשׂחק. שׂיחה זו דכאה מאד את סִבּילה. היא התאמצה ולא עלתה בידה לשתף את אחיה בשׂמחת לבה. צחוק כֵּהֶה, שעִוה קצת את פיו הנזעם – זה היה ההד היחידי, שהצליחה להוציא ממנו. אחרי זמן מוּעט שתקה לגמרי. פתאם נצנצו לנגד עניה שׂערות-זהב ושׂפתים שׂוחקות – דוריאן גרֵי עם שתי גבירות עבר במרכבה על פניהם.

היא נִתּרה ממקומה ותקרא: הנה הוא!

– מי? – שאל ג’ים וֵין.

– הפרינץ היפה – עתנה ותבט אחרי המרכבה.

ג’ים קפץ ממושבו ויתפשֶׁנה בזרועה בידים גסות.

– הראיני אותו! מי מהם הוא? הראי באצבע! אני מחֻיב לראותו! – קרא בקול רם; אך באותו רגע עברה ביניהם מרכבתו של הדֻכּס מבֶּרוִיק, הרתומה לארבעה סוסים, ואחרי אשר חלפה, נעלמה כבר מרכבתו של דוריאן גרֵי.

– הוא חלף ועבר – לחשה סִבּילה בעֹצב – ואני חפצתי מאד שתראהו.

– גם אני חפצתי זאת. כי אם יעשׂה לך רעה, חי אלהים, כי הרג אהרגהו.

היא הביטה אליו אחוזת-אימה, והוא שָׁנה את דבריו; הדברים גזרו את האויר כמכות-חרב. הקהל אשר מסביב פער פיו ועיניו בסקרנות. והגבירה, שעמדה בקרבת סִבּילה, התחילה מגחכת.

– נלכה מזה, ג’ים. נלכה מזה – אמרה סִבּילה בלחישה.

הוא הלך אחריה קודר וזועף מדי עברה בין ההמון. ואולם בסתר-לבו שׂמח על הדברים שהוציא מפיו.

כאשר הגיעו אל פסל אחִילוֹס פנתה ותָּשב אחור. בעיניה נוצץ היגון ועל שׂפתיה פזז הצחוק. היא הניעה אליו בראשה ותאמר:

– הנך כסיל, ג’ים, שוטה גמור, נער רע-לב. לא פחות ולא יותר. איך יכֹלת להעלות על שׂפתיך דברים איֻמים כאלה? אינך יודע בעצמך, מה אתה סח. פשוט, הקנאה והשׂנאה מדברות מתוך גרונך. אה, מה מאד חפצתי, שתתקֹף אותך האהבה. על-ידי האהבה נעשׂות הבריות טובות ונעימות, ואתה דברת דברי-רשע.

– אני בן שש-עשׂרה – ענה הנער – ואני מבין את הדבר על בֻּריו. אמנו לא תוכל לעזֹר לך. היא אינה יודעת, איך להשגיח עליך. עתה צר לי, שאני נוסע לאוסטרליה. יש לי חפץ גדול לבטל את כל ענין הנסיעה. וגם הייתי עושׂה כך לולא חתמתי כבר על החֹזה.

– אנא ג’ים, אל-נא תדבר בכֹבד-ראש כזה. דומה אתה בעיני לאחד הגבּוֹרים באותן המֵילוֹדרַמות הנבערות, שאמנו אהבה כל-כך לשׂחק בהן. אין נפשי עתה לריב אתך. אני ראיתי אותו – וראיה זו היא אֹשר אמתי. אל-נא נריב. בטוחה אני, כי לעולם לא תעשׂה רעה למי שאני אוהבת, האף אין זאת?

– בודאי, כל-זמן שתאהבי אותו – באה תשובתו הזעומה.

– אני אהבהו עד-עולם! – קראה בקול.

– והוא?

– וכן גם הוא אותי!

– הוא ימצא לו אחרת.

היא נרתעה לאחוריה מפניו. אחר נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה על זרועו. הלא הוא עודנו נער!

אצל קֶשת-השַיש עלו לאוֹמניבּוּס, שהוביל אותם עד סמוך לדירתם הדלה ביוּסטַן-רוֹד.

כבר עברה השעה החמִשית ועל סִבּילה היה לשכב ולנוח כשתי שעות, בטרם תעלה על הבימה. ג’ים עמד על דרישתו, שתעשׂ גם הפעם כמנהגה. הוא אמר לה, שהוא בוחר להפטר ממנה שלא במעמד אִמם. האֵם תערך לו בודאי סצֵינה, והוא שׂונא כל מיני סצינות.

אז נפטר ממנה. בלב הנער נצתה קנאה ושׂנאה עזה, שׂנאת-מות לאיש הזר שעמד ביניהם, לפי דעתו, והפריד ביניהם. ואולם כאשר לפתו זרועותיה את צוארו ואצבעותיה עברו בין שׂערות-ראשו, אז נעשׂה רך ונוח וישק לה בכל לבבו. וברדתו מעל המדרגות מלאו עיניו דמעות.

אמו חכתה לו למַטה. כאשר נכנס הוכיחה אותו על אי-דַיקנותו. אך הוא לא ענה על תוכחתה ויֵשב לאכֹל את ארוחתו הדלה. הזבובים זִמזמו מסביב לשלחן ורחשו על-פני המפה הנכתמה. מתוך שאון-האוֹמניבּוּסים והשתַּקשקות הקרונות העוברים בחוץ עלה לאזנו קולה המוֹנוֹטוֹני של אמו, שהרעיל את הרגעים המוּעטים, שנשארו לו עוד בביתה.

אחרי-זמן מועט העתּיק את קערתו מלפניו הצִדה ויתמֹך את ראשו בשתי ידיו. הוא הרגיש, כי יש לו הזכות לדעת הכֹל. צריכים היו להגיד לו קֹדם לכן, אם יש רגלים לחשדו. אמו ישבה והתבוננה בו בדאגה ופחד, המלים נשרו משׂפתיה כמעט שלא מדעתה. אצבעותיה הרועדות קמטו מטפחת-סלסלות קרועה. כאשר צלצל השעות שש פעמים קם וילך את הפתח. אבל הוא שב ויעמֹד נִכחהּ ויבט אליה. עיניהם נפגשו. הוא ראה במבּטהּ בקשת-חנינה עזה. על-זאת בערה כאש חמתו.

– אמי, עלי לשאלך דבר – פתח ואמר. עיניה תעו בחרדה בחדר, והיא לא ענתה דבר.

– אמרי לי דברי-אמת. לי יש הזכות לדעת הכל. ההיית אשתו של אבי? –

היא נאנחה מעֹמק-הלב. זאת היתה אנחה של רוָחה. הרגע הנורא, הרגע אשר יגרה יום ולילה זה כמה שבועות וירחים, הנה הגיע ובא – וסתה, עתה אין עוד כל פחד לנגדה. ולא עוד, אלא שהיתה לה תרעֹמת על אשר נכזבה תוחלתה בבחינה ידועה. השאלה הפשוטה והישרה דרשה גם תשובה פשוטה וישרה. הסִיטוּאציה לא התפתחה כהוגן, שלא בהדרגה יפה. כאן היתה מלאכת-גלם. זה הזכיר לה רֶפֶּטִיציה שלא עלתה יפה.

– לא – ענתה ותשתומם על פשטותם הגסה של החיים.

– אם-כן היה אבי נבל! – קרא הנער ויקפֹּץ את אגרופיו.

היא הניע בראשה:

– אני ידעתי, שאיננו פנוי, אבל אנחנו אהבנו זה את זה מאד. לוּ נשאר בחיים, אזי היה דואג לנו וממלא חסרוננו. אל תדבר בו סרה, בני. הוא היה אביך וגֶ’נטלמן. באמת, הוא היה מקֹרב לרמי-המעלה.

קללה נתקה משׂפתי ג’ים.

– אין אני דואג לי – קרא בקול רם – אבל חרד אני לסִבּילה. הלא גם הוא גֶ’נטלמן, אותו האיש שאוהב אותה או שאומר כן בפיו? ומסתמא מקֹרב גם הוא לרמי-המעלה –

רגע אחד הרגישה האשה את עצמה נבזה ומֻשפלת עד מאד. היא השַׁחה את ראשה ותָּמח את עיניה בידים רועדות.

– לסִבּילה יש אם – אמרה בלחישה – ואני הייתי יתומה.

לב הנער הורך ורחמיו נכמרו עליה. הוא נגש אליה, גחן ונשק לה.

– צר-לי מאד, כי הוגיתיך בשאלתי על-אוֹדות אבי – אמר – אבל אי-אפשר היה לי שלא לעשׂות זאת. ועתה עת לי לנסֹע. היי שלום. אל תשכחי, כי מעתה יהיה לך רק ולד אחד, הטעון שמירה והשגחה, והיי בטוחה, כי אם אותו האיש יעלב את אחותי, אחפשׂהו ואמצאהו והמת אמיתהו ככלב, בי נשבעתי!

האִיוּם הנפרז והמבֹהל, שבּא בלִוית תנועת-יד נרגשה, והדבּוּרים המֵילוֹדרַמטיים, שנאמרו בלי חשבון ודעת, כל-זה נתן לחיים גִווּן יתר-עז בעיניה. אטמוֹספֵירה זו היתה נשמת אפּהּ. עתה שאפה רוח ברוָחה, ובפעם הראשונה אחרי כמה וכמה ירחים התפעלה מבּנהּ באמת ובתמים. היא חפצה מאד להמשיך את הסצֵינה באותו הנוסח הרגשני, אך הוא הפסיק אותה תֵּכף-ומיד, עליו להוריד את הארגזים מן העלִיה ולהתקין להם חִפּוּיים. השוער יוצא ובא בעסקנות יתרה. אחרי-כן החל המשׂא-ומתן עם בעל-העגלה. הרגע היפה נבלע בדקדוקי קטנות. וכאשר נסע הבן משם, והיא עמדה ליד החלון ונפנפה את מטפחת-הסלסלים הקרועה, תקף אותה שוב רגש של תוחלת נכזבה. היא הרגישה, כי שעת-הכֹּשר ל“דרמַטיות” מאין כמוה, נזדמנה לידה והלכה לאבוד. אך בזאת התנחמה, שהגידה לסִבּילה, עד כמה היא מרגישה את עצמה שוממה וגלמודה, מאחרי שאין לה אלא ולד אחד, הזקוק לשמירתה ולהשגחתה. את הפרַזה הזאת זכרה היטב. היא ישרה בעיניה. אך על-אוֹדות האיוּם לא הגידה דבר. זה הֻבּע בדברים עזים ונלהבים ודרַמטיים. היא חשה, כי יבוא יום וכֻלם יחדו יצחקו על-זה.

 

ו    🔗

– בודאי כבר שמעת את החדשה, בֶּזִיל? – אמר לורד הֶנרי באותו הערב, כאשר אך נכנס האלוארד אל החדר המיֻחד ב“בּריסטוֹל” ששָׁם היה ערוך השלחן לשלשה.

– לא, הארי – ענה האמן, במסרו את מגבעתו ואדרתו למשרת המשתחוה והולך – מה החדשה הזאת? אקוה, שאין זו מעניני הפּוֹליטיקה. זו אינה מושכת את לבי כל-עִקר. מסֻפּקני, אם יש בכל הבית התחתון ראש-אדם אחד, שראוי לציור; אף כי רבים זקוקים מאד לקצת לִבּון.

– דוֹריאן גרֵי אֵרשׂ לו אשה – אמר לורד הֶנרי ויתבונן אליו בעינים חוקרות.

האלוארד נִתּר ממקומו ופניו התקדרו.

– דוֹריאן ארשׂ לו אשה! – קרא – זה דבר שאי-אפשר!

– אמת נכון הדבר –

– את מי? –

– איזו אקטרִיסה קטנה וכיוצא בזה –

– קשה לי להאמין כזאת, דוֹריאן נבון יתר מדי –

– דוֹריאן נבון יתר מדי מהמנע מעשׂות מזמן לזמן דברי-אולת, בֶזִיל יקירי –

– אבל חתונה, כמדֻמני, אינה מן הדברים שעושׂים מזמן לזמן, הארי –

– מלבד באמריקה – העיר לורד הֶנרי כלאחר-יד – ואולם הן לא אמרתי, שכבר נשׂא אשה, אלא שהוא עומד לשׂאת, שהוא ארוּשׂ. וזה ענין אחר לגמרי. למשל, אני זוכר בבֵרור שנשׂאתי אשה, אבל איני זוכר כּל-עִקר שהייתי ארושׂ. אני נוטה להאמין, שמעולם לא היו לי אֵרוּשׂין.

– אבל זכר-נא את מולדתו של דוֹריאן, את מעמדו בחברה, את עשרו. הלא זה חֹסר-טעם מאין כמוהו לרדת מדרגות רבות כל-כך לשׂאת אשה –

– אמֹר לו כדבר הזה, אם רצונך שישׂא את הנערה, אז מֻבטחני, שיעשׂה זאת. כשאדם עושׂה טפשות גמורה, אין זה אלא משום נמוקים נעלים ונדיבים עד-מאד.

– אקוה, כי זו נערה הגונה. לי יצר מאד לראותו קשור בבריה פחותה, העלולה להשפיל את נפשו ולאבד את רוחו.

– אה, היא יותר מהגונה: היא יפהפיה – דובבו שׂפתי לורד הֶנרי, בגמאו מיץ-לענה ותפוחי-זהב מן הכוס – דוֹריאן אומר, שהיא יפהפיה, ובענינים כאלה אין הוא טועה אלא לעתים רחוקות מאד. תמונתו שצִיַרת הועילה לפתח בו את הערכת חיצוניותם של הבריות. זוהי עוד אחת מפעולותיו הנפלאות של ציורך. אנחנו נראה את הנערה בערב הזה, אם רק לא שכח את דברו.

– באמת ובתמים? –

– באמת ובתמים, בֶזִיל. האמינה לי, כי מעולם לא דברתי באמת ובתמים כבשעה זו –

– ואתה מסכים לזה, הארי? – שאל הצַיר בהתהלכו בחדר הֵנה והֵנה ובנשכו את שׂפתיו הן אי-אפשר לך להסכים לזה? זוהי סמיות-עינים וסמיות-הלב.

– אני אינני מסכים עוד לשום דבר ואינני מגנה עוד שום דבר. זוהי שטות גדולה לחוות דעה בעניני החיים. אנחנו לא נשלחנו על-פני האדמה כדי להפליט אל-תוך האויר את הדעות המוסריות הקדומות שלנו. אינני שׂם לב לעולם לדבריהם של המוני העם, ואינני מתערב לעולם במעשׂיהם של אנשים מלבבים. מכיון שלבבַתני אישיותו של אדם, הרי כל-דבר וכל-מעשׂה, שהוא מביע בו את אישיותו, מביא אותי לידי התפעלות. דוֹריאן גרֵי חשק לאהבה נערה יפה, המשׂחקת על הבימה בתור יוּליה, והוא אומר לקחתּה לאשה. מדוע לא? גם אם היה נושׂא את מֵיסַלִינה, לא היה לִבּוּבו נפחת על-ידי כך. הלא ידעת, כי אני אינני נלחם לנשׂואין. החסרון היותר גדול שבחיי-הנשׂואין הוא זה, שהם אינם מניחים לאדם להיות אֵיגוֹאִיסט. ואנשים שאינם אֵיגוֹאִסטים הם מטֻשטשי-הצבע; חסרים הם את המהות המיַחֶדת. ואולם יש אנשים בעלי-אֹפי, שחיי-הנשׂואין עושׂים את אָפיָם מָרכּב ומרֻבּה-צבעים עוד יותר. הם שומרים את “אנכיותם” שלהם, ועוד מוסיפים עליה הרבה “אנכיות” של אחרים, הם מָכרחים לחיות יותר מחיי אדם אחד. הם נעשׂים על-ידי-כך בעלי אורגניזציה מתֻקנה ומשֻׁכללה יותר – וזוהי, לפי דעתי, תכלית חיי-אדם. ומלבד זה, הנה לכל נסיון יש ערך ידוע, וגם המתנגד היותר-עז לחיי-הנשׂואין אינו יכֹל להכחיש שהם נסיון. מֻבטחני, שדוֹריאן גרֵי יקח את הנערה לאשה, יעריצנה בהתלהבות ששה ירחים תמימים, ואחרי-כן תתלקח בו פתאם אהבה לבריה אחרת. הוא יהיה חֹמר יקר לחקירה.

– הרי אינך מאמין אף במלה אחת מכל מה שאמרת, הארי; ואתה בעצמך יודע זאת. אם יחרבו חיי ושל דוריאן גרֵי, הרי תתעצב אתה על זה יותר מכֹל. ואמנם לבך טוב הרבה יותר מכפי שאתה רוצה להתראות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– אנחנו אוהבים ליחס לאחרים מחשבות טובות, משום שאנו מפחדים מפני עצמנו. יסוד האוֹפטִימיות הוא הפחד. אנחנו חושבים את עצמנו לנדיבים, מפני שאנו תולים בחברֵנו אותן המדות הטובות, העלולות להביא תועלת לנו בעצמנו. אנחנו מהללים את השֻׁלחני, כדי שיגדיל הלוָאותיו על אמונתנו, ומספרים בשבח מדותיו של לסטים מזֻין, בתקוה שלא יגע לרעה בכיסנו. אני פי ולבי שוים. אני מתעב את האוֹפטימיות מעֹמק הלב. ואשר לחֻרבּנם של החיים, הנה נחרבים רק אותם החיים, שנפסקה התפתחותם באמצע. רצונך לקלקל את טבעו של אדם, התחל בתקונו. ואשר לענין הנשׂואין, בודאי זה יהיה שטות גדולה, אבל יש עוד קשרים אחרים, יותר מעַנינים, המחבּרים את האיש והאשה. ולהם בודאי אסַיע. ויש להם חן מיֻחד, כי הם מן המוֹדה. אך הנה דוריאן בעצמו. הוא יגיד לך יותר ממה שאוּכל אני.

– הארי יקירי, בֶּזִיל יקירי, עליכם שניכם לברכני במזל-טוב – אמר העלם, בהשליכו מעליו את אדרתו המרֻפּדה משי ובחבקו את ידי כל אחד מהם בזה אחר זה – מימי לא הייתי מאֻשר כל-כך. זה בא, כמובן, לפתע-פתאם – כדרכו של כל דבר נחמד ונעים באמת. ובכל-זאת נדמה לי, שהוא הדבר האחד אשר בקשתי ואויתי כל הימים.

פניו אדמו משׂמחה ומהתרגשות, ובאותה שעה היה יפה למראה עד-מאד.

–אקוה שתהיה תמיד מאֻשר מאד, דוריאן – אמר האלוארד – אבל לא אוכל לסלֹח לך, שלא הודעתני את דבר ארושׂיך. להארי הגדת.

– ואני לא אוכל לסלֹח לך, שאחַרת כל-כך לבוא לסעֻדת-הערב – הפסיקו לורד הֶנרי בצחוק וישׂם ידו על שכם העלם – ועתה הבה נשב אל השלחן ונבדֹק את אמנותו של “שׂר-הטבחים” החדש, ואחר תספר לנו איך נקרו ויאתיו כל אותם הדברים.

– באמת, אין כאן לספר הרבה – קרא דוריאן לאחר שתפסו שלשתם מקום אל השלחן העגֹל הקטן – הדבר היה פשוט כך: לאחר שעזבתיך, הארי, אתמול בערב, לבשתי בגדים אחרים והלכתי לסעֹד קצת באותו בית-המשתה האיטלקי הקטן ברחוב רֻפֶּרט, שהראיתני זה לא כבר, ובשעה השמינית באתי אל התּיאטרון. סִבִּילה שׂחקה בתור רוֹזאלִינדה. כמובן היתה עריכת המחזה איֻמה, ואוֹרלַנדוֹ היה נלעג ממש. אבל סִבִּילה – לוּ ראיתם אותה! כאשר נראתה במלבוש של נער, הפליאה את כל הלבבות. היא היתה לבושה מעיל של קטיפה ירֻקה-כהה עם שרוֻלים כעין הקִנמון, מכנסַים צרים ועֵינם גם כן קִנמון עז, עם פתילים משֻׁלבים על הבּרכַּים, על ראשה מצנפת ירֻקה קטנה עם נוצת נץ, המהֻדקה באבן טובה ועל כתפיה אדרת רחבה עם רִפוד אדמדם-כהה. מעולם לא היתה יפה כל-כך בעיני. היה שפוך בה כל אותו החן והעדינות של הפסל הטַנַגרי הקטן, העומד בחדר-היוצר שלך, בֶּזִיל. שׂערותיה התעַבתו סביב לפניה כעלים כהים סביב לשושנה חִוֶרת. ואשר למשׂחָקה – הלא תראו אותה היום בערב. היא פשוט ארטיסטה מלֵדה ומבטן. אני ישבתי בתא המזֹהם וכֻלי אחוז ברשת קסמיה. שכחתי, שהנני בלוֹנדוֹן ובמאה התשע-עשׂרה. אני הייתי עם אהובת-נפשי הרחק הרחק מזה, ביער אשר לא שזפַתּוּ עין-אנוש. אחרי כלות המחזה הלכתי אל מאחרי הקלעים ואשׂיח אִתּהּ. ובשבתנו יחד, סמוכים זה לזה, נגה פתאם אור חדש בעיניה, אשר לא הרגשתי בו עד-כה. שׂפתותי התקרבו אל שׂפתותיה. אנחנו נשקנו איש את רעהו. לא אוכל לתאר לכם את אשר חשתי באותו רגע. לי נדמה, כי כל חיי נצטמצמו ברגע נעלה אחד של עֹנג וַרדי-מזהיר. היא היתה כֻלהּ רועדת, ורתתה כנַרקִיסה לבנה. אחרי-כן כרעה לפני על ברכיה ותשק את שתי ידי. מרגיש אני, שלא הייתי צריך לספר לכם כל-זאת, אבל אינני יכֹל להתאפק. מובן מאליו, כי האֵרוּשׂין שלנו הם בסודי-סודות. היא לא הגידה את הדבר אף לאִמהּ. אינני יודע, מה יאמרו אפּיטרוֹפסַי לזאת. לורד רַדלֵי בודאי יתהולל מקצף. אך אני לא אשׂים לב לזה. בטרם תעבֹר שנה ימלאו ימי-בגרותי, ואז אוכל לעשׂות מה שלבי חפץ. האם לא היטבתי לעשׂות, בֶּזִיל, כי שאבתי את אהבתי ממעין השירה ומצאתי לי אשה במחזות שֶׁקספּיר? השׂפתים, אשר שֶׁקספיר לִמד אותן לדַבּר, לחשו לי באזני את סודן. זרועות רוֹזאלִינדה חבקוני ואני נשקתי למו-פיה של יוּליה.

– כן, דוריאן, לפי-דעתי יפה עשׂית – הוציא האלוארד מפיו דברים במתינות.

– הראית אותה היום? – שאל לורד הֶנרי.

דוֹריאן גרֵי הניע בראשו:

– אני עזבתיה ביערי האַרדֵינים ומצֹא אמצאנה בפרדסי וֵירוֹנה.

לורד הֶנרי גמא את יינו בעֹמק העיון:

– באיזה רגע הוצאת מפיך את המלה “חתֻנה”, דוריאן? ומה ענתה היא על-זאת? או אולי שכחת דבר זה כליל?

– הארי יקירי, אני לא הבטתי על-זאת כעל דבר-עסק, וגם לא באתי אליה בהצעה על-פי הנוסח הקבוע. אני אמרתי לה, שאהבתי אותה, והיא ענתה, שאין היא כדאית! הלא כל העולם כֻּלו כאין נגדה בעיני.

– הנשים מִצטַינות במעשׂיותן – דובב-לו לורד הֶנרי – הן מעשׂיות הרבה יותר ממנו הגברים. במעמד גדול ממין זה אנחנו שוכחים על-פי-רֹב לדבר על-אוֹדות חתֻנה, אך הן מזכירות לנו תמיד.

האלוארד שׂם ידו על זרועו:

– אל-נא, הארי! הן דבריך מצערים את דוֹריאן. הוא איננו ככל הגברים. הוא לא ימיט לעולם רעה על אחרים. כי על-כן הוא נפש עדינה מאד.

– דוריאן איננו כועס עלי לעולם – ענה לורד הֶנרי – אני שאלתי את השאלה מתוך הנִמוק היותר רצוי, מתוך הנִמוק היחידי באמת, שבשבילו סולחים לאיש על שאלו שאלות, – פשוט מתוך סקרנות. אני מחזיק בדעה, כי הנשים הן המציעות לנו את הצעת הנשׂואין, ולא אנחנו להן. יוצא מן הכלל הזה, כמובן, המעמד הבינוני. אבל המעמד הזה נחשל תמיד בענינים הנוגעים למוֹדה.

דוריאן גרי נתן בצחוק קולו וינע בראשו:

– אתה אין לך תקנה הארי; אך אין בכך כלום. אי-אפשר לכעֹס עליך. לכשתראה את סִבִּילה וֵין, תרגיש ותודה, כי האיש אשר ימלאהו לבו לעלבהּ ולצערהּ אינו אלא חיה בצורת אדם, חיה ערלת-לב. אינני יכֹל להבין, איך יאבה איש לנַבּל את אשר הוא אוהב. אני אוהב את סִבִּילה וֵין. אני הייתי רוצה להעמידה על כֵּן של זהב ולראות את העולם כֻּלו כורע ומשתחוה לרגלי האשה אשר לי. מה הם נשׂואין? נדר אשר אין להפר. משום-כך אתה לועג לחתונה. אל-נא תלעג! אני רוצה לנדֹר נדר, שאין לו הפרה עולמית. בטחונה מכריחני להיות טוב. כשאני יושב אצלה, אני נכלם מכל התורות אשר הוריתני; אני נהפך לאיש אחר, עד שלא תכירני עוד, ומגע-ידהּ של סִבִּילה וֵין דַיו להשכיחני אותך ואת כל תורותיך המזֻיפות, המלבבות, הארסיות, הנחמדות…

– והן…? – שאל לורד הֶנרי בקחתו לו מעט מן החזֶרת.

– אה, דעותיך על החיים, דעותיך על האהבה, דעותיך על התענוגות, בקִצור, כל תורותיך הארי.

– התענוג הוא הדבר האחד הראוי לתורה מיֻחדת – ענה הלז בקולו המתון והנעים – אך אני מָכרח להודות, שהתורה הזאת אינה שלי, אלא של הטבע בכבודו ובעצמו. התענוג זהו אבן-בֹּחן של הטבע, זהו אות-ההסכמה שלו. כשאנחנו מאֻשרים, הננו טובים תמיד, אך כשאנחנו טובים, אין אנו תמיד מאֻשרים.

– אבל מהו פֵרושו של “טוב” לפי-דעתך? – קרא בֶּזִיל האלוארד.

– כן – שנה דוריאן ויט ראשו לאחור וישען על-גב הכסא וישקף על לורד הֶנרי בעד השׂיח העבות של אִירוסֵי-הארגמן, שעמד באמצע השלחן מהו ה“טוב” לפי-דעתך, הארי?

– להיות טוב, זאת אומרת להיות בהסכם ובאחדות עם עצמו – ענה, בנגעו באצבעותיו המהֻקצעות והחִורות ברגל הדקה של הגביע אשר לפניו – המחלֹקת הפנימית מתחילה, כשמכריחים את האדם להיות בהסכם ובאחדות עם אחרים. חייו של עצמו – הם העִקר. ואשר לחיי חברינו, הנה מי שרוצה להיות חצוף או חסיד, רשאי להתפאר עליהם בדעותיו המוסריות, אבל הן אינן נוגעות לשום אדם. ומלבד זה, הנה לאִינדִיבִידוּאַלִיסמוס יש מטרה יתר רמה. המוסריות בימינו דורשת מן האדם השתַּעבּדות לאַמת-המִדה הממֻצעת של דורו. ואני חושב, כי השתעבדות כזו היא אי-מוסריות היותר גסה לאיש משׂכיל בעל-תרבות.

– אבל אם האדם חי רק לעצמו, הארי, הריהו משלם בעד זה מחיר גדול מאד – העיר הצַיר.

– כן. הלא בזמן הזה פושטים את עורנו מעלינו במחיר כל דבר. כמדֻמה לי, שהטרגֵידיה הממשית של העניים היא זו, שאין הם יכֹלים לספק לעצמם כלום, חוץ מבטול-היש שלהם. החטאים היפים, ככל הדברים היפים, הם זכותם הפרטית של העשירים.

– אפשר לשלם בדרכים אחרים, לא רק בכסף.

– באיזו דרכים, בֶּזֵיל? –

– למשל: במוסר-כליות, ביסורים, – בכלל: בהרגשת השפלות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– נערי הטוב, האמנות של ימי-הבּינַים מפליאה אותנו, אבל ההרגשות של ימי-הבּינַים כבר עבר זמנן. כמובן, אפשר להשתּמש בהן בספרות היפה. בכלל: דבר, שתשמישו בספרות, בידוע שכבר עבר ובטל מן העולם. האמינו לי, שום אדם בעל-תרבות לא יתחרט לעולם על תענוג שהתענג, ושום אדם חסַר-תרבות אינו יודע בכלל, מה זה תענוג.

– אני יודע, מה זה תענוג – קרא דוריאן גרֵי – זאת אומרת להעריץ את מי שהוא.

– בודאי זה טוב מהיות נערץ – ענה לורד הֶנרי בהשתעשעו בפֵרות – אין לך דבר המשעמם יותר מהיות חֹמר להערצה. הנשים מתנהגות אתנו כמנהג הבריות עם אלהיהן. הן מעריצות אותנו, ועם זה הן מציקות לנו בבקשות לעשׂות דבר בשבילן.

– אני הייתי אומר, כי מה שהן מבקשות ממנו, כבר נתנו הן לנו קֹדם-לכן – העיר העלם בכֹבד-ראש – הן מחוללות בקרבנו את האהבה, ולכן יש להן הרשות לבקשהּ מאתנו בחזרה.

– זה נכון מאד, דוריאן – קרא האלוארד.

– שום דבר איננו נכון מאד – אמר לורד הֶנרי.

– אבל זה נכון – הפסיקו דוריאן – הלא תודה, הארי, כי הנשים נותנות לאנשים את זהַב-חייהן.

– אפשר – נאנח הלז – אבל הן דורשות אותו תמיד בחזרה בפרוטות קטנות. הנשים – כמו שאומר סופר צרפתי חריף – מעוררות אותנו למפעלים כבירים, ותמיד הן מפריעות אותנו מהוציאם אל הפֹּעל.

– הארי, איֹם ונורא אתה! ואינני יודע, מדוע אני מחבב אותך כל-כך.

– ואתה תחבב אותי תמיד, דוריאן – ענה לורד הֶנרי – רבּוֹתי, רצונכם לשתות קהוה? משָׁרת, הָבא קהוה, קוֹניַק וסִיגַריטות. אך לא: בסיגריטות אין לנו צֹרך, יש לי משלי. בֶּזִיל, אינני יכֹל להרשות לך לקטר סיגרות, קח לך סיגריטה. סיגריטה – זהו הטִפּוּס המשֻׁכלל של תענוג משֻׁכלל. היא נפלאה, ואיננה נותנת לנו ספּוק. כלום אפשר לדרֹש עוד יותר? – כן, דוריאן, אני אהיה חביב עליך תמיד. אני מגשים לך את כל החטאים, אשר לא מצאת עֹז בנפשך לחטֹא.

– מה זה תדבר שוב דברי-שטות, הארי! – קרא העלם בהציתו את הסיגריטה שלו בדרַקוֹן-הכסף היורק אש, שהעמיד המשָׁרת על השלחן – נלכה אל התּיאטרון. כאשר תצא סִבּילה על הבימה, יגָלה לך אידיאל חדש בחיים. היא תגַלה לך מה שלא ידעת ולא ראית עד-עתה.

– אני ידעתי וראיתי הכל – אמר לורד הֶנרי ועיניו הפיקו עיפות – אבל אני נכון תמיד לקראת הרגשות חדשות. אלא שאני חושש, שאין עוד בשבילי הרגשות חדשות במציאות. ובכל-זאת אפשר, שהנערה הנפלאה שלך תביאני לידי תנועה והתעוררות. אני אוהב את התּיאטרון; הוא קרוב לאמת יותר מן החיים. הבה, נלכה. דוריאן, אתה תסע אתי. צר לי מאד, בֶּזִיל, אבל במרכבתי אין מקום בלתי אם לשנים. עליך, אפוא לנסֹע אחרינו בעגלה שׂכורה.

הם קמו ממושבותיהם, לבשו את מעיליהם וגמאו את הקהוה בעמידה. הצַיר עמד דומם, שקוע בהרהורים. כעין ערפל היה פרושׂ עליו. הוא לא יכֹל להשלים עם שדוּכו של דוריאן, ובכל-זאת נראה לו, שהדבר היה יכֹל להיות רע הרבה יותר. רגעים אחדים אחרי-כן ירדו מן המדרגות החוצה. האלוארד נסע יחידי, כפי שנדברו, ויתבונן במאורות הגדולים של המרכבה הקטנה העוברת לפניו. תקף אותו רגש משֻׁנה של אבדת נפש. הוא חש, כי דוריאן גרֵי לא יהיה לו עוד לעולם מה שהיה עד כה. החיים נדחקו והתיצבו בין שניהם… עיניו חשכו, והרחובות המוארים, המרֻבּים באוכלוסים, נעשׂו מטֻשטשים לפניו. כאשר עמדה המרכבה לפני התּיאטרון, נדמה לו, שהוא הזקין שנים רבות.

 

ז    🔗

מפני סִבּה בלתי-ידועה היה התּיאטרוֹן בערב הזה מלא מפה-אל-פה, והדִירֶקטוֹר היהודי השָׁמן, שקִבּל אותם בַּבִּיאָה, היה מלא שׂמחה, וצחוק רחב ורוטט האיר פניו מאֹזן עד-אֹזן. הוא לִוה אותם אל התּא שלהם במין הכנעה חוגגת, בנופפו הנה והנה את ידיו השמנות, המעֻלפות טבעות, ובשׂוחחו בקולו הרם. לדוריאן גרי היה האיש לזרא בערב הזה יותר מכל הימים. הוא היה בעיניו כאלו בא לראות את מִירַנדה, ולקראתו יצא קַליבַּן. לעֻמת-זה מצא היהודי חן בעיני לורד הֶנרי – לפחות אמר בפיו כך. הוא תקע לו כפו ויבטיח אותו, שהוא מלא שׂמחה וגאון להכיר לדעת איש, שגִלה גֶניוס אמתי ופשט את הרגל בגלל משורר. האלוארד השתּעשע בינתַים בזה, שהתבונן אל פרצופיהם של היושבים בפַּרטֵיר. החֹם היה כבד מנשׂא והנִברֶשת הכבירה התלויה בתקרה להטה בגֵיאוֹרגִינה ענקית עם עֲלֵי-אש. הצעירים אשר ב“גן-עדן העליון” פשטו את מִקטָרניהם ואת אפודותיהם ויתלו אותם על-גבי הסיָג. הם נדברו איש אל רעהו מעבר-אל-עבר על-פני כל התּיאטרוֹן, והתחלקו את תפוחי-הזהב שלהם עם הריבות המקֻשטות בלי חן וטעם, היושבות על-ידם. מן הפּרטֵיר נשמעו מצהלות-צחוק של נשים אחדות; הקולות היו צעקנים מאד ומטֹרפים. מן המזנון עלה קול חליצת פקקים.

– אכן, זה מקום מסֻגל למציאת בת-אֵלים! – אמר לורד הֶנרי.

– כן – ענה דוריאן גרי – פה מצאתיה, והיא בת-אלהים נעלה על-כל הברואים. כאשר תשׂחק על הבימה תשכחו עולם ומלואו. כל אלה האנשים ההמוניים, הגסים, עם פניהם העזים ותנועותיהם המטֹרפות, נהפכים לאחרים, כמעט אך תעלה היא על הבימה. אז הם יושבים דומם ומקשיבים קשב רב. הם בוכים ושׂוחקים, כפי שהיא דורשת מהם. הם נענים לה ככנור. היא שופכת עליהם רוח ומעַדנת אותם, ואנחנו מרגישים, כי הם עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו.

– עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו! אקוה כי לא כן! – קרא לורד הֶנרי, אשר בחן בעיניו בעד קרן-רֳאִי את הקהל שעל הגַלֵיריה.

– אל תשׂים לבך אליו, דוריאן – אמר הצַיר – אני מבין את כוָנת דבריך ואני מאמין בנערה הזאת. מי שאתה אוהב, אי-אפשר שלא יהיה יצור נפלא, ונערה שעושׂה אותו הרֹשם, שתארת לנו, אי-אפשר שלא תהיה זכה ונדיבה. לשפֹּך רוח על בני-דורו – זוהי עבודה השוה בעמלה. אִם הנערה הזאת יכֹלה לתת נשמה לאלה, שעד עתה חיו בלעדיה, אם בכֹחה להעיר ולעורר את רגש-היֹפי בקרב אלה, אשר חייהם היו מסֹאבים ומכֹערים, אם יש לאֵל-ידה להפשיטם את “אנכיותם” ולהוציא מעיניהם דמעות על צרות שאינן שלהן, – אז ראויה היא להערצתך ולהערצתו של כל העולם. היטבת לעשׂות בקחתך אותה לך לאשה. בתחלה לא היתה דעתי כך, אך עתה אני מסכים לזה. האלהים יצרו את סִבִּילה וֵין בעדך. בלעדיה לא היית שלם כל-צרכך.

– תודתי לך, בֶּזִיל! – ענה דוריאן גרֵי ויחבק את ידו – אני ידעתי, כי אתה תבין אותי. הארי הוא צִינִיקן גדול כל-כך, הוא מפיל עלי אימה… ואולם הנה כבר התאספו חברי האוֹרכֶּסטרוֹן. מנגינותיהם איֻמות מאד, אבל הם אינם מאריכים, מנגנים רק כחמשה רגעים. אחרי-כן יורם המסך ואתם תחזו את הנערה, אשר אני נכון להקדיש לה כל חיי ואשר כבר נתתי לה כל הטוב אשר בי.

כרבע שעה אחרי-כן יצאה סִבִּילה וֵין על הבימה לקול רעם של מחיאות-כפים, המחרישות את האזנים. כן, היא היתה באמת יפת-מראה עד מאד – אחת הבריות היותר נחמדות, שראה מימיו, כן אמר לורד הֶנרי בלבו. בחִנהּ הצנוע ובעיניה התוהות ותמהות היה הרבה מן האיָלה. למראה הקהל הגדול, המקדם פניה בהתפעלות, נוססה בלחייה אדמומית קלה, כצִלה של שושנה בראי של כסף. היא נסוגה אחור צעדים אחדים, ושׂפתיה היו כמרתתות. בֶּזִיל האלוארד קפץ ועמד על רגליו והתחיל מוחא-כף. דוריאן גרֵי ישב בלי-נוע כחולם ולא גרע עיניו ממנה. לורד הֶנרי הסתכל בה בעד קרן-הראי בכוָנה עצומה ושׂפתיו דבבו: “מלבֶבת, מלבבת!”.

הסצֵינה היתה במסדרון ביתו של קַפּוּלֶטִּי, ורומֵיאוֹ, לבוש בגדי עולה לרגל, נכנס עם מֶרקוּציוֹ ורֵעיו. המנגנים נגנו כפי אשר השׂיגה ידם והתחילו המחולות. בין המון המשׂחקים כִּבדי-התנועה וכעוּרי-המלבוש התנועעה סִבּילה וֵין כיצור נעלה מעולם אחר. בחוּלהּ נָע גֵוהּ הֵנה והֵנה, כאשר ינוד הקנה במים. כפיפות צוארה דמו לכפיפות חבצלת לבנה. ידיה נראו כמחֻטבות-שֵׁן.

אבל היא היתה פזורת-נפש. על פניה לא נראו שום אותות-שׂמחה כשהסתּכּלה ברוֹמֵיאוֹ. המלים המעטות, שהיה עליה לדַבּר:

נָזִיר חָסִיד, אַל-נָא תַּחֲשֹׁב לִיָדְךָ עָוֹן

עַל תִּתָּהּ שָׁלוֹם לִי בְצֶדֶק וּבַעֲנָוָה,

מַגַּע-יַד קְדוֹשִׁים קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר,

כַּף אֶל כַּף לְנָזִיר זֶה לָהֶם נְשִׁיקָה.

והדיַלוג הקצר שאחריהן, יצאו מפיה באֹפן מעֻשֶׂה מאד. הקול היה נפלא, אך ה“נגינה” היתה לא נכונה לגמרי. הגַוָן היה מזֻיף. מתוך-כך נִטלה נשמתם של החרוזים, וסערת-התאוה היתה מלאכותית.

פני דוריאן גרֵי חָורו לשמע מִדבָּרהּ. אף אחד מרֵעיו לא מצא עֹז בנפשו לדבר אליו. היא היתה בעיניהם כמחֻסרת-כשרון לגמרי. היא שׂמה לאַל את תוחלתם.

אבל הם ידעו, כי אבן-הבֹּחן לכל יוּליה היא הסצינה על המעקה, במערכה השניה. לכן החליטו להמתין לה. אם גם זו לא תעלה יפה, אז אין לה כל תקוה.

היא היתה יפה עד להפליא, כשנגלתה לנֹגהּ הירח – זאת אי-אפשר היה לכחד. אבל מִשׂחקהּ היה תיאטרוֹני עד לבלתּי-נשׂא, והוא הלך ונעשׂה גרוע יותר ויותר – תנועותיה נעשׂו מלאכותיות עד לחֹסר-טעם. בכל הדברים שהיה עליה לדַבּר הכניסה הפרזה לא יפה, החרוזים המצֻיָנים:

יָדַעְתָּ כִּי צְעִיף הַלַּיְלָה מַסְתִּיר פָּנַי מִמֶּךָ,

לוּלֵא כֵן אָז צִבְּעָה אֶת לֶחְיִי בּשֶׁת בְּתוּלָה

עַל הַדְּבָרִים שֶׁדִּבַּרְתִּי בְאָזְנֶיךָ פֹּה הַנֶּשֶׁף –

את החרוזים האלה דִקְלְמָה בדיוק מְעַנֶּה של תלמידת בית-הספר, אשר למדה את המלאכה מפי מורה הדֶקְלַמַציה מן המדרגה השניה. וכאשר גחנה על מסעד המעקה והגיעה אל השורות הנפלאות:

אַף כִּי שְׂמֵחָה אֲנִי עָלֶיךָ,

לֹֹא אֶשְׂמַח עַל הַבְּרִית, שֶׁכָּרַתְנוּ פֹה הַלָּיְלָה:

מְבֹהֶלֶת הִיא, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, וּלְפֶתַע-פִתְאֹם בָּאָה

וְדוֹמָה הִיא לְבָרָק אֲשֶר הֵאִיר וַיֵעָלֵם

בְּטֶרֶם יִקְרָא אִישׁ: “הִנֵּה בָרָק!” תֶּעֱרַב שְׁנָתְךָ!

צִיץ אַהֲבָה זֶה הֲלֹא יִגְמַל מִנִּשְׁמַת קַיִץ

וְהָיָה לְפֶרַח חֶמֶד עַד שֵׁנִית עוֹד נִפָּגֵשׁ –

את הדברים האלה פלטה מפיה כאלו אין הם נוגעים אליה כלל. ולא היה זה מתוך זעזוע-עצבים או משום אימת-הצבור; אדרבה, היא היתה שלֵוה, בלי שום התרגשות. אלא, פשוט, זאת היתה אמנות גרועה. זאת היתה מפלה גמורה.

אפילו הקהל ההמוני, הנבער מדעת, שבגלִריה ובפרטֵיר, לא מצאו עוד חֵפץ במחזה. הם רגשו ורגזו, התחילו לדבר בקול רם ולשרֹק. הדירֶקטור היהודי, שעמד בירכתי הפַּרטֵיר, רקע ברגליו כמשתולל ויקלל ויחרף בזעם-אפו. הנפש האחת בתּיאטרון, שעמדה במנוחה שלמה, היתה הנערה בעצמה.

כאשר תמה המערכה השניה קמה סערה של שריקות, ולורד הֶנרי קם מכסאו וילבש את מעילו:

– היא יפה מאד, דוריאן – אמר – אבל לשַׂחק אין היא יודעת. נלכה-נא.

– אני אמתין עד תֹּם כל המחזה – ענה העלם בקשיות ובמרירות – מצטער אני מאד, שהבאתי אתכם לידי אִבוד ערב. אני מבקש סליחה משניכם.

– דוריאן יקירי, כמדֻמני שמרת וֵין חולה היום – הפסיקו האלוארד – אנחנו נבוא לראותה בערב אחר.

– מי יתן והיתה חולה! – ענה דוריאן – אך לי נראה, שהיא, פשוט, חסרת-רגש וקרה. היא נשתנתה לגמרי. עוד אתמול בערב היתה ארטיסטה גדולה – ובערב הזה אינה אלא משׂחקת בינונית, פשוטה.

– אל תדבר כדברים האלה על הנפש האהובה לך, דוריאן. האהבה נפלאה מן האמנות.

– שתיהן הן רק צורות של חקוי – העיר לורד הֶנרי – אבל נלכה-נא. דוריאן, אל תוסיף לשבת פה. לראות במשׂחק גרוע זה מזיק לרגש המוסר. ומלבד זה חושב אני, כי אתה לא תאבה כלל שתשׂחק אשתך על הבימה. ולכן מה לך ולדָבר, אם היא משׂחקת בתור יוּליה כבֻּבּה של עץ? היא יפה ונעימה מאד, ואם ידיעתה בחיים אינה מרֻבּה מידיעתה באמנות, הרי תהיה חֹמר-נסיון מענין מאד. יש רק שני סוגי אנשים המלבבים באמת: אנשים היודעים הכל, ואנשים שאינם יודעים כלום. אבל, בשם אלהים, אל-נא תלבש צורה טרַגית זו, נערי הטוב! הרוצה שישָׁאר תמיד בצעירותו, צריך להמנע מכל התרגשות שאינה הוגנת. בוא אתנו אל הקלובּ, עם בֶּזִיל ועמי. שם נקטר סיגריטות ונשתה לכבוד יָפיהּ של סִבּילה וֵין. יפהפיה היא – ומה לך עוד?

– לֵך לֵך, הארי! – קרא העלם – אני רוצה לשבת בדד. לך גם אתה, בֶּזִיל. הוי, וכי אין אתם רואים, כי לבי נשבר בקרבי?

דמעות רותחות נִקוו בעיניו; שׂפתותיו רִתתו; הוא רץ אל ירכתי התא, סמך ראשו אל הקיר ויַסתּר פניו בכפיו.

– נלכה, בֶּזִיל – אמר לורד הֶנרי בקול רך, שלא היה מצוי בו ושניהם יצאו מן התא.

רגעים אחדים אחרי-כן האירו שוב מאורות הָרַמְפָּה והמסך הורם: התחילה המערכה השלישית. דוריאן גרֵי שב למקומו. פניו היו חִורים, וכֻלו הפיק גאוה ושויון-רוח. המִשׂחק נמשך באריכות מיגַעת, כאלו אין קץ למחזה. רֹב הקהל עזבו את התּיאטרון, בדָפקם על הרצפה בנעלותיהם הכבדות ובצחקם בקול רם. כל הצגת המחזה היתה מפלה גמורה. את המערכה האחרונה שׂחקו לפני ספסלים ריקים. המסך הורד לקול חיוך ושריקה.

מיד אחרי כלות המחזה רץ דוריאן אל מאחרי הקלעים לחדר-התִלבֹּשת. הנערה עמדה שם יחידה ופניה הביעו שמחת-נצחון. עיניה נוצצו בזיו מיֻחד וכמו נֹגהּ מסביב לה. שׂפתיה הפתוחות למחצה שׂחקו מתוך עֹנג על סוד, הידוע רק לה לבדה.

כאשר נכנס דוריאן הציצה בו ורגש של אֹשר אין-קץ האיר את פניה.

– מה הרעותי לשׂחק בערב הזה, דוריאן! – קראה בלכתּהּ לקראתו.

– רע מאד! – ענה ויַבט אליה בתמהון – נורא! רע עד לזועה. האם חולה אַתּ? לא תוכלי לצַיר לעצמך, כמה גרוע היה משׂחקך. לא תוכלי לצַיֵר לעצמך, כמה סבלתי.

הנערה חִיכה.

– דוריאן – ענתה בהמשיכה את שמו בנעם-קולהּ. כאלו היה מתוק מדבש לשׂפתותיה-שושנים – דוריאן, עליך היה להבין. ועתה הלא תבין, הלא?

– מה אבין? – שאל בפנים זועמים.

– מפני מה היה משׂחקי גרוע היום. מפני מה יהיה משׂחקי גרוע תמיד. מפני מה לא אוסיף עוד לשׂחק יפה עד עולם.

הוא הניע בכתפיו:

– כמדֻמני, שחולה אתּ. ואם חולה אתּ, לא היה לך לשׂחק. הלא עשׂית עצמך לשׂחוק. לרעי היה המשׂחק לזָרא. וגם לי.

היא, כנראה, לא שמעה כלל את דבריו. פניה קרנו משׂמחה. מין דבקות של אֹשר תקפה אותה.

– דוריאן, דוריאן – קראה – קֹדם שידעתיך היה המשׂחק המציאות היחידה בחיי. רק בתּיאטרון טעמתי טעם חיים. שם היה לי הכל אמת לאמתּהּ. בערב אחד הייתי רוֹזַאלִינדה, ובערב השני – פּוֹרציה. שמחת בֵּיאטרִיסה היתה שׂמחתי, ויסורי קורדֵיליה – יסורי נפשי. אני האמנתי בכל. האנשים הפשוטים, ששׂחקו אתי יחד, נדמו לי כבני-אֵלים. הקוּלִיסות המצֻיָרות היו לי עולם מלא, עולמי שלי. אני ידעתי רק צללים, והם היו בעיני כדברים של ממש. – והנה באת אתה – האח, אהובי הנעלה! – ותוצא ממסגר נפשי. אתה למדתני, מה הם חיי-המציאות. והיום בערב הרגשתי בפעם הראשונה בחיי את כל הנבוּבוֹת, את כל הזיוף, את כל הטפשות שבאותה התפארת הריקה, הנוצצת למראה-עינים, אשר בה שׂחקתי כל הימים. היום, בפעם הראשונה, נפקחו עיני לראות, כי רומיאו הוא זקן מכֹער וכחֹל. ונֹגהּ הירח בגן הוא חקוי מזֻיף, והסצינה היא המונית, והדברים שדברתי הם אי-טבעיים, לא שלי הם, אינם אותם שהייתי רוצה אני לאמר. אתה הבאת לי דבר נעלה יותר, אשר כל האמנות אינה אלא בבואה שלו. אתה הוריתני לדעת, מה-זאת אהבה באמת ובתמים. אהובי! אהוב-נפשי! הפרינץ היפה! נסיך-חיי! עָיפה נפשי לצללים. אתה הנך לי יותר מכל מה שתוכל האמנות להיות לי. מה לי ולבֻבּות של משׂחק-התּיאטרון? כאשר עליתי בערב הזה על הבימה, לא יכֹלתי להבין, איך סר וחלף ממני כל-זה. אני דמיתי, כי אפליא לעשׂות, והנה מצאתי, שאינני יכֹלה עוד כלום. ופתאם זרח אור חדש על נפשי ואבין הכל. וידיעה זו מלאה שׂמחה את כל חדרי לבי. אני שמעתי אותם שורקים, ואגַחך. וכי מה יודעים הם על-אוֹדוֹת אהבה כשלנו? קחֵני מזה, דוריאן – קחני אתך אל מקום, אשר נוכל לחיות שנינו לבדֵנו. שׂונאת אני את התּיאטרון. יכֹלתי לחקות תאוה שלא הרגשתיה, אבל אינני יכֹלה לחקות זו, הבוערת בי כאש. אה דוריאן, דוריאן, היודע אתה כעת, מה פשר כל-זה? לוּ גם יכֹלתי, הייתי חושבת לחלול הקֹדש לחקות את האהבה על הבימה. אתה פקחת עיני לראות זאת.

העלם התנפל על הרפידה ויסב את פניו.

– אַתּ הֵמַתְּ את אהבתי – דובבו שׂפתיו.

היא הביטה אליו בתמהון ותצחק. הוא לא ענה דבר. אז נגשה אליו ותחלק את שׂערות ראשו באצבעותיה הקטנות, ותכרע על בּרכֶּיה ותדבק את ידיו אל שׂפתותיה. אך הוא השיב את ידיו אחור ורעד זעזע את כל גופו.

אחרי-כן קפץ ממקומו וישׂם פעמיו אל הדלת.

– כן – קרא – אתּ המַתְּ את אהבתי. עד עתה היית מעוררת את דמיוני. עכשיו אין את מעירה אפילו את סקרנותי. פשוט, אינך עושׂה עוד עלי שום רֹשם. אני אהבתיך, יען אשר היית נפלאה, מצֻינה, יען אשר היה בך רוח וגאוניות, יען אשר הגשמת את חלומות המשוררים הגדולים והלבַּשׁתּ עור ובשׂר את צללי האמנות. כל-זה השלכת מלפניך. ועתה הנך ריקה וחסרת-טעם. אלי! מה נואלתי לאהבך! משֻׁגע הייתי! עתה אינך לי ולא כלום. איני רוצה עוד לראות פניך. אינני רוצה עוד לחשֹׁב על-אוֹדותיך. לא אשׂא עוד את שמך על שׂפתי, אין את יודעת, מה שהיית לי לפנים. היית לפנים!… הוי, מה נורא לי רעיון זה! הלואי שלא שׂמתי עיני עליך מעולם! אַתּ אבדת את לבוב-חיי. מה דלה השׂגתך על-אוֹדות האהבה, אם אַתּ אומרת שהיא מקלקלת את אמנותך! בלי אמנותך הרי את אפס ואין. אני אמרתי לעשׂותך מהֻללת, מזהירה, כבירה. העולם היה מעריץ אותך, ואתּ היית נקראת בשמי. ומה אתּ עכשיו? משׂחקת מן המדרגה השלישית עם פַּרצוף נאה.

פני הנערה הלבינו וגֵוה רעד כֻּלו. היא פֵּרשׂה בידה וקולה כמו נחבא בגרונה.

– אתה אינך מדבר בכֹבד-ראש, דוריאן – אמרה בלחישה – אתה משׂחק קוֹמֶדיה.

– קוֹמֶדיה! זאת אני מניח לך, הלא בזאת אַתּ מצטיֶנת – ענה במרירות.

היא קמה מכרֹע על ברכיה, ובפנים מביעים עינויי-נפש קשים נגשה אליו ותעמֹד לפניו, ותשׂם ידה על זרועו ותּסתּכּל בעיניו. אך הוא הדף אותה אחור.

– אל תגעי בי! – קרא.

אנקה עמומה התפרצה מלבה. היא התנפלה ארצה ותשכב לרגליו כפרח נרמס.

– דוריאן, דוריאן, אל תעזבני! – אמרה בלחישה – אני מצטערת כל-כך על שלא שׂחקתי יפה. כי הגיתי רק בך כל העת. אבל אני אנסה שוב – אנסה באמת ובתמים. הן אהבתי אליך באה אלי לפתע-פתאם. דומה אני, שלא הייתי יודעת אותה מעולם, אלמלא נשקתני – אלמלא נשקנו איש את רעהו. שובה שקה לי, אהוב-נפשי. אל-נא תלך ממני. אחי… אך לא, אין דבר. הוא לא דבר בכֹבד-ראש. הוא חמד לו לצון… ואולם אתה, הה, האם לא תוכל לסלֹח לי את עוֹן הערב הזה? אני אתאמץ בכל-כֹחי, אעמֹל ואיגע לתקֹן את עותתי, אל תקשיח לבך ממני, על שאני אוהבת אותך יותר מכל אשר על-פני האדמה. וסוף-כל-סוף הלא רק זאת הפעם האחת, אשר לא מצאתי חן בעיניך. ואמנם צדקת מאד, דוריאן. צריכה הייתי להראות יותר את הארטיסטה שבי. הסכלתי עשׂה – ובכל-זה לא יכֹלתי לעשׂות אחרת. הה, אל תעזבני, אל תעזבני…

היא התיַפחה, וקולה נחנק מסערת-רוחה: כנפצעה שכבה לארץ ותתפתל במכאוביה. ודוריאן גרֵי הביט בה בעיניו היפות, ושׂפתותיו המחֻטבות הסתּלסלו בשׂחוק של קלסה גאיונה: בהתרגשותם של אותם, שכבר חדלנו לאהֹב, יש תמיד צד נלעג: סִבּילה וֵין היתה בעיניו מֵילוֹדרמַטית עד לטפשות: דמעותיה ואנקותיה היו עליו לטֹרח:

– אני הולך מזה – אמר לאחרונה בקול צלול ושָׁלו – אינני רוצה להיות אכזר, אבל אינני יכֹל לראות עוד את פניך. את הובשתִּני משִׂברי.

היא בכתה דומם ולא ענתה דבר, רק זחלה וקרבה אליו. ידיה הקטנות גששו באויר, כאלו חפשׂו אותו. והוא סבב על עקבו ויצא מן החדר. בעוד רגעי-מספר היה כבר מחוץ לתּיאטרון.

אנה הלך – זאת לא ידע אל-נכון. הוא רק נזכר, שעבר דרך רחובות, שאינם מוארים די-צרכּם, על-פני פתחי-שערים מכֹערים ואפלים ובתים חשודים. נשים עם קולות צרודים וצחוק גס קראו אליו. שִׁכּוֹרים מקללים ומחרפים ומשׂוחחים עם עצמם נעו על פניו ברגלים כושלות כקוֹפים אימתנים. הוא ראה ילדים דלים נערמים על סִפּי הפתחים ושמע צעקות וגדופים מתוך חצרות אפלות.

עם דמדומי-השחר הראשונים נמצא בקרבת קובֶנט-גַרדֶן, החשך הלך ונמוג, והרקיע, זרוע אור חכלילי-כהה, התקמר למרגלית יפה. קרונות גדולים מלאים חבצלות, מתנענעות על גבעוליהן שקשקו במתינות על המרצפת החלקה של הרחובות, הריקים מאדם. האויר היה ספוג ריח פרחים, ויפי-מראיהם היה כמרפא למכאובי העלם. הוא הלך אחרי הקרונות עד השוק, ועמד והביט באנשים הפורקים את עגלותיהם. אחד מבעלי-העגלות, לבוש כתֹנת לבנה, הושיט לו מעט דֻבדבניות. העלם הודה לו, תמה על שסרב לקחת כסף במחירם, ובנפש פזורה התחיל אוכל את הגרגרים. הם נקטפו בחצות-הלילה וספגו לתוכם את קרת הירח. שורה ארֻכּה של נערים, נושׂאים סלים מלאים צבעונים מנֻמרים ושושנים צהֻבים ואדֻמים עברו על פניו, בפלסם להם נתיב בין תלי-תלים של ירקות. בין עמודי האִצטּבּה האפורים, מֻכּי-השמש, התשוטטה כנופיה של ריבות מזֻהמות, פרועות-ראש, שהמתינו לקצה של המכירה בפומבּי. אחרות התגודדו אצל דלתי בית-הקהוה, הסובבות על ציריהן בלי מעצור. הסוסים הכבדים, האסורים לקרונות המשׂאות, נתקלו לרגעים ושעטו בפרסותיהם על-פני אבני המרצפת הקשות, בקשקשם בזוגיהם ובכל כליהם. אחדים מבעלי העגלות ישנו על צבורי שׂקים. יונים מתנוססות בצבעי הקשת התרוצצו אנה ואנה ונקרו זרעונים.

אחרי זמן מועט ישב במרכבה שׂכורה ויסע לביתו. ליד השער התעכב קצת ויבט סביבותיו על הככר הדומם עם חלונותיו העצובים, נעולי-התריסים וסתומי-הוילאות. פני הרקיע היו עתה זכים ובהירים כעין הלֶשם, וגגות הבתים נוצצו ככסף לנֹגה-זרחו. מאיזו ארֻבּה, מעבר הרחוב, עלתה תימרת-עשן דקה, היא הסתּלסלה כפתיל-תכלת באויר, הדומה לצֶדף בעינו.

בעששית הוֵניציַנית הגדולה המֻזהבה, שבֻּזזה לפני מגוֹנדוֹלה של אחד הדוג’ים ועתה היא תלויה בספון של המסדרון רחב-הידים, המצֻפה צלעות-אלונים, דלקו עוד מאורות-הגז המטפטפים: הם נראו כטרפי-להבה כחֻלים דקים, משֻׁבּצים במסגרת-אש לבנה. הוא כִּבּה אותם וישלך את אדרתו ואת מגבעתו על השֻׁלחן, ויעבֹר דרך חדר-הספרים אל חדר-משכבו: חדר בעל שמֹנה קצווֹת ורחב-ידים בקומה הראשונה, אשר זה מקרוב ערך אותו בשביל עצמו בכל יקר תפארת פזרנית ויקשט את קירותיו בטַפּיטים יקרי-מציאות מימי הרֶנֶסַנס, שנמצאו בפנה נשכחה בעלית בית-סֶלבּי.

כאשר נגע בכף-המנעול נמשכו עיניו, מבלי שׂים-לב, אל תמונתו, שצִיֵר בֶּזֵיל האלוארד. הוא נרתע לאחוריו, כאִלו נפתע ממראה עיניו – וכאשר נכנס לחדרו היה כנבוך. הוא הוציא את הפרח מלולאת-בגדו ויעמֹד תּחתּיו כמפקפק. לבסוף פנה וישב אל התמונה ויחל לבחֹן ולבדֹק אותה. לָאור המדֻמדם, שחדר בעד וילאות החלון הלבנים-כהים, נראתה לו דמות-דיוקָנו כאלו נשתּנתה קצת. הבּעת הפנים היתה אחרת. כאלו הֻרגש רֹשם של אכזריות מסביב לפיו. זה היה מתמיה מאד.

דוריאן נגש אל החלון ויסלק את הוילאות. אור בהיר השתּפּך בחדר ויָנֶס את הצללים הפַנטַסטיים אל הפנות האפלות, ששם הסתּתּרו ברעדה. אבל ההבּעה המוזרה, אשר גִלה בדמות-דיוקָנו, לא סרה מעל פני התמונה, ולא עוד אלא שנראתה בהירה ועזה יותר. קרני-השמש הרותתות הבליטו את רשמי האכזריות סביב לפיו בדיוק בהיר כל-כך, כאלו הסתכל בראי תכף אחרי עשׂותו מעשׂה-רֵשע נורא.

דוריאן התחלחל. הוא לקח מעל השֻׁלחן ראי קטן במסגרת של קֻפּידוֹנים מחֻטבים-שׁן, – אחת מתשורותיו המרֻבּות של לורד הֶנרי – ויסתּכּל בו בפחד ובעיון עמֹק. אך שום קו גס לא שחת את יפי שׂפתותיו-שׂני. מה פשר הדבר הזה?

הוא שפשף יפה את עיניו ויגש שנית אל התמונה ויעמֹד סמוך לה מאד, פנים אל פנים, ויחל שוב לבדקה. על-פני הבד לא נכר שום שנוי, ובכל-זאת אין כל ספק, כי הבּעת כל הפנים נהפכה לאחרת. זה לא היה דמיון-שָׁוא. זו היתה עֻבדה גלויה עד לזועה.

דוריאן התנפל על כסא וישתּקע בהרהורים. ופִּתאֹם נצנץ במוחו מה שאמר בחדר-מלאכתו של בֶּזִיל האלוארד, ביום כלותו את ציור תמונתו. כן, הוא זכר את הדברים בדיוק. הוא הביע אז חפץ-שגעון, שהוא יתמיד בעלומיו ותמונתו תזקן; שׁיָפיו שלו לא יועם ודמות-דיוקָנו שעל הבד תשׂא את כל סבל תאווֹתיו וחטאותיו; שהענויים והעיונים יחרשו את חריציהם בתמונה המצֻירת, ובו בעצמו ישתּמר לעד כל הרֹך והנֹעם של נצני הנעורים, שהתפתּחו זה עתה. האֻמנם נִתּנה לו שאֵלתו? הלא זה אי-אפשר. אין להעלות כזאת על הדעת. ובכל-זאת הנה התמונה לפניו עם רֹשם של אכזריות בזוִית-הפה.

אכזריות! כלום היה אכזרי? הנערה עצמה היתה אשֵׁמה, ולא הוא. הוא שעשע את נפשו בתקוה, כי היה תהיה לארטִיסטה גדולה, וגם נתן לה את אהבתו, כי חשב אותה לגדולה. והנה הכזיבה את תוחלתו: היא נמצאת פחותה, ריקה. ובכל-זאת תקף אותו רגש של חמלה רבה, בזכרו איך שכבה לרגליו והתיפחה כתינוקת. הוא זכר, איך הביט עליה בגסות-רוח. מדוע נברא ככה? מדוע נִתּנה לו נשמה כזו? אבל הלא גם הוא סבל. במשך שלש השעות האיֻמות, שנגרר המחזה, סבל דורות של יסורים, נצח-נצחים של ענויים. חייו הוא אינם שוים פחות מחייה היא. אם הוא פצע אותה לאֹרך-ימים, הלא גם היא החריבה אותו לרגע. ומלבד זה, הנה על-פי טבען נקל לנשים לשׂאת צרה ויגון יותר מן הגברים. הן חיות על הרגשותיהן; הן מהרהרות רק בהרגשותיהן. הן לוקחות להן אוהבים, רק כדי שיהיה להן למי לערֹך “סצינות”. כך אמר לו לורד הֶנרי, ולורד הֶנרי יודע את הנשים על בֻּריָן. ולמה זה ימרר את רוחו בגלל סִבּילה וֵין? היא אינה לו עוד כלום.

אבל התמונה? מה יחשֹׁב על-זאת? היא מכילה את סוד חייו ומַגידה את מעשׂיו וקורותיו. היא לִמדה אותו לאהֹב את יָפיו. האומרת היא ללמדהו עתה לתעב את נשמתו? היוסיף להביט אליה עוד?

לא; זה היה רק דמיון-שוא, שֶׁבּא מתוך התרגשות החושים. הלילה הנורא, שעבר עליו, השאיר אחריו מחזות-תעתועים. פִּתאֹם נפלה על מוחו אותה טפת-השני הדקה, המטרפת דעתו של אדם, אך התמונה לא שֻׁנתה. אוֶלת היא לחשֹׁב אחרת.

ואולם התמונה הוסיפה להשקיף עליו עם פרצופה היפה המָשׁחת והצחוק האכזרי שלה. שׂערותיה הצהֻבּות הזהירו לאור שמש-הבֹּקר. עיניה הכחֻלות נפגשו בשֶׁלוֹ. רגש של רחמים רבים – לא על עצמו, אך על תמונתו המצֻירת – תקף אותו. הנה שֻׁנתה כבר, ועוד תוסיף להשתנות. זיו-זהבה יהָפך לשֵׂיבה. שושניה האדֻמות והלבנות תּבֹּלנה. על כל חטא שיחטא יִכתֹּם וינַבּל אות-קלון את יפעתה. אך לא, הוא לא יחטא. התמונה משֻׁנה או בלי שנוי, תהיה לו הסמל המוחש של מוסר-הלב. הוא יעמֹד בפני נסיון היֵצר, הוא לא יוסיף עוד לראות את לורד הֶנרי – או, לפחות, לא יאזין עוד לאותן התורות האַרסיות, שעוררו בו בראשונה בגַנו של בֶּזיל האלוארד את הצמאון להרגשות אי-אפשריות. הוא ישוב אל סִבּילה וֵין, יכפר את פניה, יקחנה לאשה וינסה לאהבה שוב. כן, הוא מחֻיב לעשׂות כך. תינוקת עלובה! הוא התנהג אתּה באֵיגוֹאִיסמוס ובאכזריות. הקסם אשר נסכה עליו שוב ישוב. הם יהיו מאֻשרים שניהם יחדו. חייו אִתּהּ יהיו יפים וטהורים.

הוא קם ממושבו ויעמֵד מחיצת יריעות בפני התמונה, ורטט החזיקהו בהשגיחו אליה. “מה נורא!” דובבו שׂפתיו וילך אל הדלת ויפתּחנה. וכאשר צעדו רגליו על הדשא בגן שאף רוח ברוָחה. אויר-הבֹּקר הקריר גרש את כל עצבותיו. הוא הרהר עוד רק בסִבּילה. הד רפה של אהבתו שב אליו. הוא שנה וחזר ושנה את שמה פעמים רבות. הצפרים, ששוררו בגן הרטֹב מטל-בֹּקר, כאלו ספרו לפרחים על-אוֹדותיה.

 

ח    🔗

כבר עברה שעת-הצהרים כאשר קם משנתו. משרתו החליק בתוך החדר פעמים אחדות על ראשי בהונות רגליו, לראות אם כבר הקיץ, ויתפלא, מדוע זה מאריך אדונו הצעיר הפעם בשנתו. לבסוף נשמע קול הפעמון מחדר-משכבו, וִיקטוֹר נכנס בצעדים רכים ובידו כוס-טֵה וצרור-מכתבים על טס קטן של פּוֹרצֵילָן סֶורי ישן, ויסלק את יריעות המשי הירֹק, המרֻפדות תכלת-כהה ופרוּשוֹת על שלשת החלונות הגבוהים.

– למוּסיֶה ערבה שנתו בבֹּקר הזה – אמר המשרת בצחוק-קל.

– איזו שעה עתה, ויקטור? – שאל דוריאן גרי אחוז-תנומה.

– שעה ורבע אחרי הצהרים, מוּסיֶה –

מה מאֻחרת השעה! דוריאן התנער ויֵשב על המטה, גמא מכוס הטה והפך במכתבים. אחד מהם היה מאת לורד הֶנרי והובא בבֹּקר על-ידי שליח מיֻחד. רגע קטן נמלך בדעתו, ואחר הניח אותו הצִדה. את יתר המכתבים פתח וקרא בשויון-רוח. הם הכילו את הקבוצה הרגילה של כרטיסים, הזמנות לסעודות-הצהרים, פִּתקי-כניסה לפתיחות של תערוכות, פּרוֹגרַמות של קוֹנצֶרטים לטובת העניים, וכיוצא בהם מן “הכתבים”, שבאים בשטף על כל עול-ימים מן החברה העליונה בכל בֹּקר במשך ה“סֵיזוֹן”. היה בין הכתבים גם חשבון על סכום הגון בעד מערכת כלֵי-רחיצה יצוקים כסף בסגנון לוּאִי החמשה-עשׂר, שקנה זה מקרוב. עוד לא ערב את לבו להגיש את החשבון לאֶפִּיטרוֹפּסיו, כי הם היו אנשים מן הדור הישן, שלא ידעו ולא הבינו, כי בדור הזה הדברים המיֻתּרים לגמרי הם הם הנחוצים לנו ביותר. גם היה בין הכתבים המון הודעות מנֻמסות מאד מאת מַלוים בּרִבּית שׁברחוב יֶ’רמן-סטריט, המציעים לו הלוָאות בכל-עת ובכל סכום שיחפֹץ וברבית ממֻצעת מאד ואינם דורשים כלום, אלא שורות אחדות של כתב-ידו.

כעשׂרה רגעים אחרי-כן ירד מעל מטתו ויעט שמלת-בֹּקר של צמר קַשמִירי עם רִקמת-משי מעשׂה-חושב, וילך אל חדר-הרחצה הרצוף אֲנָךְ. המים הקרים השיבו את נפשו אחרי השֵׁנה הארֻכּה. נראה, כאלו שכח כל-מה שעבר עליו אמש. פעם ושתים נצנץ במוחו זכר כהה של השתתפות באיזו טרגֵידיה מוזרה, אבל בזכרון הזה היה כל אי-הטבעיות של חלום חזיון-לילה.

אחרי לבשו את בגדיו נכנס לחדר-הספרים לאכֹל פת-שחרית קלה, שערכו לו על שלחן עגֹל קטן סמוך לחלון הפתוח. היה יום-קיץ נפלא. האויר החם היה ספוג ריחות בשׂמים. דבורה התעופפה אל תוך החדר ותזמזם מסביב לצנצנת הכחֻלה אשר לפניו, המלאה שושנים צהֻבּים-עזים. הוא היה מאֻשר מאד.

פתאם נפגשו עיניו בחַיץ, אשר הקים לפני התמונה, ויתחלחל.

– האם קר למוּסיֶה? – שאל המשרת, שהעמיד באותו הרגע ביצה מעשׂה-מחבת על השֻׁלחן – האסגֹר את החלון?

דוריאן גרֵי הניע בראשו:

– לא, לא קר לי – דובבו שׂפתיו.

האמנם אמת הדבר? הבאמת שֻׁנתה התמונה? או אולי הטעהו דמיונו לראות תָּו של רשעות, במקום שהיה באמת תו של שׂחוק נעים? הלא בד משוח בצבעים לא יוכל להשתנות! אולת היא לחשֹׁב כזאת. זה יהיה מעשׂה יפה לספר לבֶּזֵיל. זה יביא אותו לידי צחוק.

ובכל-זאת מה חיו בזכרונו כל פרטי הדבר! בתחלה לאור המדֻמדם ואחר-כך לאור-הבֹּקר הבהיר ראה את תו-האכזריות על השׂפתים הנַעוות. הוא ירא כמעט את יציאתו של משרתו. ברור היה לו, כי כאשר ישאר יחידי, יתחיל בבדיקת התמונה – והוא פחד מפני ההכרה הברורה. לאחרי שהכניס המשרת את הקהוה והסִיגריטות ופנה לצאת, הרגיש דוריאן חפץ עז לצוותו לעמֹד אתו. ואך נסגרה הדלת אחריו קרא לו לשוב. המשרת עמד ויחכה למצותו. העלם התבונן בו רגע קטן ואחר אמר באנחה:

– היום לא אקבל איש, ויקטור, יהי מי שיהיה! –

הוא קם מעל השלחן, הצית לו סיגריטה, ויתנפל על דרגש מרֻפד בכרים מהֻדרים, שעמד ממול החיץ. החיץ היה ישן נושן, עשׂוי עור ספרדי מֻזהב, כבוש ומקֻשט בציורים בהירים בסגנון לוּאִי הי"ד. העלם הביט אליו בעינים בוחנות וחוקרות, ומאד השתוקק לדעת, אם כבר נזדמן לו קֹדם לזה להיות סתרה על סוד חייו של אדם.

היסלק אותו אם לא? ומדוע לא יעמֹד על מקומו? ומה תועיל לו ידיעתו? אם אמת הדבר, הלא נורא הוא. ואם לא אמת הדבר, למה זה ידאג ויתרגש? אבל מה יהיה, אם בגזרת המזל או במקרה אכזרי תציץ עין-זר לאחורי הפרגוד ותראה את השנוי האיֹם בתמונה? מה יעשׂה, אם יבוא בֶּזֵיל האלוארד ויבקש לראות את יציר-כפיו? ובֶזֵיל בודאי שיעשׂה כך. לא! עליו לבדֹק את הדבר היטב ובלי דחוי. הידיעה, איזו שתהיה, טובה מן הספקות האיֻמים.

הוא קם ויסגֹר את שתי הדלתות אחריו. לפחות יהיה יחידי בחזותו את מַסוה-חרפתו. אחרי-כן העתיק הצדה את המחיצה ויבט את תמונתו פנים בפנים. אכן אמת הדבר – התמונה נשתנתה.

ימים רבים אחרי-כן עוד היה זוכר בתמהון, שבתחלה הרגיש מעין התענינות מדעית למראה השנוי. הוא לא יכֹל להאמין באפשרותה של השתנות כזו; – ובכל-זאת הלא עובדה היא. ההיתה פה איזו קִרבה פלאית בין האטוֹמים החימיים, שהתגלמו בצבעים ובצורה קבועה על הבד ובין הנשמה אשר בקרבו? האפשר הדבר, שהם הגשימו מה שהנשמה הָגתה, ושהם אִמתוּ מה שהיא חלמה? או יש פה סבה אחרת, איֻמה עוד יותר? הוא שב ביראה ורעד אל הדרגש, וישב וישכב, וישקף משם בזועה חולנית אל התמונה.

ואמנם פעֻלה אחת – זאת הרגיש היטב – עלתה כבר ביד התמונה לפעֹל עליו. היא הביאה אותו לידי הכרת העול והרשעה שעולל לסִבּילה וֵין. אך עוד לא עבר הזמן, עוד אפשר לתקן את המעֻות. הוא יכֹל עוד לקחתה לאשה. אהבתו המזֻיפת והאֵיגוֹאִיסטית תתן מקום להשפעה יתר רמה, תתהפך לדבקות יתר עדינה, ותמונתו, אשר יצר בֶּזֵיל האלוארד, תהיה לו למורה-דרך בחיים, תהיה לו מה שהקדושה היא לאחד, מוסר-הלב – לשני, ויראת אלהים – לכֻלנו. יש אוֹפיוֹנים למוסר-כליות, סמים המיַשנים את הרגש המוסרי. ואולם פה הלא לפניו סמל מוחש של הירידה הכרוכה בעקב החטא, סִמן מֻבהק ומתמיד של החֻרבּן, שגורמות הבריות לנשמתן.

עברה השעה השלישית והרביעית והשעון השמיע גם את חצי החמשית, ודוריאן גרֵי עוד לא קם ולא נע. הוא נסה לחבר את חוטי-השני של החיים ולעשׂות מהם מעשׂה-ארג אחד; למצֹא את דרכו בלַבִּירִינט-הדמים של התאוות, אשר בו הוא תועה ומגשש. הוא לא ידע, מה יעשׂה ומה יחשֹׁב. סוף-כל-סוף נגש אל השֻׁלחן ויֵשב ויכתֹּב אגרת נסערה ונרגשה אל הנערה אשר אהב בתחלה, ויבקש מאתּה סליחה, ויטפֹּל על עצמו אשמת-שגעון. הוא מלא גליון אחרי גליון במלים קודחות של חרטה ובמלים קודחות עוד יותר של יסורים. יש תענוג מיֻחד בהאשמת עצמו. כשאנחנו מגנים את עצמנו, אנו מרגישים, שאין עוד רשות לאיש אחר לגנות אותנו. לא הכהן, אלא ההודאה, כשהיא לעצמה, נותנת את מחילת-העוֹנות. כאשר כלה דוריאן לכתֹּב את האגרת, חש כי נסלח לו.

פתאם נשמע קול דופק בדלת, ולאזניו הגיע קולו של לורד הֶנרי הקורא לו מחוץ.

– נערי החביב, אני מחֻיב לראותך. פתח לי כרגע. אינני יכל להרשות, שתּסגר כך בחדרך –

בראשונה לא ענה דבר ולא מש ממקומו. אך קול הדפיקה הלך והתמיד, הלך וחזק. כן, מוטב שיתן ללורד הֶנרי להכָּנס, ובאר לו את החיים החדשים, שהוא אומר לבחֹר בם, והתקוטט בו, אם יהיה צֹרך להתקוטט, ונפרד מעליו, אם יהיה מן ההכרח לבוא לידי פֵרוד. הוא קפץ ממקומו, מִהר והעמיד את המחיצה לפני התמונה ופתח את הדלת.

– אני מצטער מאד מאד על כל אשר קרה – אמר לורד הֶנרי בבואו החדרה – ואולם לא טוב לך להרבות חשֹׁב בזה.

– כּוָנתך לענין סִבּילה וֵין? – שאל העלם.

– כן, כמובן – ענה לורד הֶנרי וישתקע בכֻרסה ויפשֹׁט במתינות את נעלי-ידיו – זה, בודאי, מעשׂה-נורא, מנקודת-ראיה ידועה, אבל לא אשמתך היא. הגידה-נא לי. ההלכת לראותה מאחורי הקלעים אחרי כלות המחזה?

– כן –

– כזאת דמיתי גם אני. הנפלו דברי-ריבות ביניכם?

– אני הייתי גס, הארי, גס ואכזרי. אבל עתה הכל נכון וישר. אינני מֵצר כלל על הדבר אשר קרה. זה הורני לדעת את נפשי יותר.

– אה, דוריאן, שׂמח אני מאד, שאתה מתיחס אל הענין באֹפן שכזה. ואני הייתי דואג ומפחד, פן אמצאך שקוע בצער וחרטה ותולש את שׂערותיך המסֻלסלות הנחמדות.

– אני כבר עברתי על כל אלה – אמר דוריאן בהניעו את ראשו בצחוק – עתה הנני מאֻשר בהחלט. ראשית-כל, יודע אני עתה מה זה מוסר-הלב. זה איננו כלל מה שאמרת לי אתה. זה חלק-אלֹהַּ היותר נעלה שבקרבנו. אל תלעג עוד לזה, הארי – לכל-הפחות לא בפני. אני חפץ להיטיב את דרכי, אינני יכֹל לשׂאת את הרעיון, שנשמתי מתֹעבה.

– זהו בסיס אמנותי נחמד למוסריות חדשה, דוריאן! אני נותן לך את ברכתי לזאת. אבל כיצד תתחיל בדבר?

– בלקיחת סִבּילה וֵין לאשה –

– את סִבּילה וֵין! – קרא לורד הֶנרי ויקם ויבט אליו בתמהון גדול – אבל, דוריאן יקירי – –

– כן, הארי, אני יודע מה שאתה רוצה לאמר. איזו מימרה איֻמה על הנשׂואין, אל-נא תֹאמר. אל תוסף עוד דַבּר אלי כדרכך על דברים כאלה. לפני שני מים בקשתי מאת סִבִּילה וֵין להיות לי לאשה – ואת דברי לא אחל. היא תהיה לי לאשה.

– לך לאשה! דוריאן!… האם לא קבלת את מכתבי? אני כתבתי לך היום בבֹּקר ושלחתי לך את המכתב ביד משרתי.

– מכתבך? אה, כן, זוכר אני. אבל עוד לא קראתיו, הארי. אני יראתי פן אמצא בו דברים, אשר לא יהיו לפי רוחי. הלא אתה כורת את החיים לגזרים בּאֶפִּיגרַמותיך.

– אם-כן אינך יודע מאומה? –

– לְמָה אתה מתכַּוֵן? –

לורד הֶנרי עבר את כל החדר ויֵשב סמוך לדוריאן גרֵי ויחזק בשתי ידיו.

– דוריאן – אמר – אל תבּהל – מכתבי הודיעך את דבר מותה של סִבִּילה וֵין –

זעקת כאב אָנוש פּרצה משפתי הנער, וַיִתּר ממושבו בהוציאו את ידיו בחזקה מלפיתת לורד הֶנרי.

– מתה! סִבִּילה מתה! זה לא אמת! זה שקר נורא! איך נועזת להגיד כזאת?

– אמת נכון הדבר – אמר לורד הֶנרי בכבד-ראש – כל עתוני הבֹּקר מודיעים על-אודותיו. אני בקשתיך במכתבי, שלא תדבר עם איש עד אשר אבוא אליך. כי בודאי יעשׂו בִקֹרת, ולא טוב שיכניסו אותך בענין זה. דברים מעין אלה עושׂים את האדם למפֻרסם ולארי שבטרקלינים בפָרִיז, אבל בלוֹנדוֹן עוד שקועות הבריות בדעות קדומות. פה לא טוב לעול-ימים להתחיל בסקַנדַל. את זה עלינו לחשֹׁך לעת-זקנה, כדי לעורר שׂימת-לב. אקוה, כי באותו התּיאטרון אין איש יודע את שמך. ואם הדבר כן, אז הכל טוב ויפה. האם ראה איש בלכתך אליה אל חדר-התלבֹּשת? זהו פרט חשוב מאד.

דוריאן לא ענה דבר במשך רגעים אחדים. הוא נדהם מן הבשׂורה האיֻמה. לאחרונה גמגם בקול נחנק:

– הארי, אתה דברת על-אוֹדוֹת בִּקֹרת? מה-זאת? האֻמנם סִבִּילה – –? הוי, הארי, לא אוכל לשׂאת זאת! אבל הגידה-נא מהרה. ספר לי את כל פרטי הדבר.

– אין כל ספק בעיני, שלא היה פה אסון, דוריאן, אף-על-פי שבשביל הקהל יש לתאר, כאילו אֵרע הדבר במקרה. כפי-הנראה יצאה מן התּיאטרון עם אִמהּ כחצי שעה אחרי חצות-הלילה, ותֵכף שָׁבה, באמתלא ששכחה דבר-מה בעלִיָה. אז הוחילו עד בוש, והיא לא ירדה. אחרי-כן מצאוה שוכבת מתה על הרצפה בחדר-התּלבֹּשת. במִשגה שתתה שם איזה סם נורא, מאותם שמשתמשים בהם בתּיאטרון לצרכי הכֹּחל. אינני יודע בבֵרור מה, אבל אל-נכון היתה זאת חֻמצה של כֹּחל, כי, כנראה, מתה מיד.

– הארי, הארי, הלא נורא הדבר! – קרא העלם.

– כן, בודאי זה טרַגי מאד, אבל אינך צריך להתערב בענין זה. כפי שהודיע ה“סטֶנדֶרד” היתה בת שבע-עשׂרה. אני חשבתיה לצעירה עוד יותר. היא דמתה לילדה, וכנראה, לא ידעה הרבה באמָנות המשׂחק. דוריאן, אל תתעצב אל לבך יתר מדי בגלל הדבר הזה. בוא אתי ונאכל יחד את לחם הצהרים, ואחר נלך לבית האֹפֵּירה. היום תזמר פַּטִי, וכל העולם יהיה שם. אתה תמצא מקום בתא של אחותי. אצלה תהיינה איזו נשים מְעַנְיְנוֹת.

– ובכן רצחתי את סִבִּילה וֵין – אמר דוריאן גרֵי כמדַבּר לנפשו – רצחתי אותה בפֹעל, כאלו שחטתי בסכין את צוארה הדק. ובכל-זאת, השושנים עוד יפות כבראשונה והצפרים מזמרות בגני באותה עליזות כבראשונה. והיום אסעד אתך בצהרים ואלך אל האֹפֵּירה, ואחרי-כן אֹכל, מסתמא, את סעודת-הערב באיזה מקום. מה דרמטיים-משֻׁנים הם החיים! לוּ קראתי כל-זה בספר, הארי, הייתי מוריד עליו, בודאי, הרבה דמעות. ועתה, כאשר נקרו כל הדברים האלה בפֹעל ממש ובאו עלי, הם נראים לי תמוהים ומוזרים יתר מדי מלשפֹך עליהם דמעות. הנה מכתב-אהבה נסער ונרגש, הראשון שכתבתי בימי חיי. משֻׁנה הדבר, שמכתב-האהבה הסוער הראשון שלי ערוך אל נערה מתה. מי יודע, אותם האנשים החִורים, השתקנים, שאנחנו קוראים להם מתים, היכֹלים הם לחוש ולהרגיש? סִבֵּילה! היכֹלה היא להרגיש, לדעת או לשמֹע? הוי, הארי, מה עזה היתה אהבתי אליה לפנים! עתה נראה לי, כאלו היה זה לפני כמה וכמה שנים. בה ראיתי ראוֹת הכֹּל. אז בא אותו הערב הנורא – האֻמנם היה זה אמש? – אשר משׂחקה היה גרוע מאד, ולבי חִשב להִשָׁבר. היא בארה ובררה לי הכל אחרי-כן. דבריה היו מלאים רגש וּפַתּוֹס – אבל לא נכנסו אל לבי. היא היתה שטחית בעיני. ופתאם קרה דבר, אשר הפיל עלי אימה גדולה. אינני יכֹל להגיד לך מה, אבל זה היה איֹם ונורא. אז גמרתי בלבי לשוב אליה. הרגשתי, כי עשׂיתי לה עָול. ועתה הנה היא מתה, אלי, אלי! – מה אעשׂה, הארי? אין אתה יודע את הסכנה, שאני נתון בה, ואין לי על-מה להשען. עליה הייתי יכֹל להִסָמך ובה הייתי מתחזק. היא לא היתה רשאית להמית את נפשה. זה היה אֵיגוֹאִיסמוס שלה…

– דוריאן חביבי – ענה לורד הֶנרי בקחתו סיגַריטה מתיקו ובהוציאו קֻפסת-גפרוריות מֻזהבות מכיסו – יש רק תחבּולה אחת לאשה להיטיב ולתקן את האיש, והיא: להביא אותו לידי שעמום גדול כל-כך, שלא ימצא עוד כל ענין וחפץ בחיים. אלו לקחת את הנערה לאשה, היית אֻמלל מאד. כמובן היית מתנהג אתּהּ בחבה. הלא אנחנו יכֹלים להתנהג תמיד בחבה עם אנשים, שאינם נוגעים לנו כל-עִקר. אך עד-מהרה היה נגלה לה, כי אין בלבך אליה כל רגש חם. וכשאשה מגלה כזאת בבעלה, אז או שהיא מזניחה את תּלבָּשתּהּ עד לזועה, או שהיא מתחילה לצאת במגבעות מהֻדרות, שמחירן משלם בעלה של אשה אחרת. אינני רוצה לדַבּר על ההבדל החברתי הגדול – זה אינו עתה מן הנמוּס – אבל אני מבטיחך, כי בכל אֹפן היה הענין עסק-ביש והזווּג לא היה עולה יפה.

– אפשר – לחש העלם בהתהלכו בחדר הֵנה והֵנה ופניו חִורים מאד – אבל אני חשבתי, כי חובתי היא לנשׂאה. לא אשמָתי היא, כי באה הטרגֵידיה האיֻמה הזאת ותפריעני מעשׂות את הטוב והישר. זוכר אני, כי פעם אחת אמרת לי, שאיזה מזל רע רובץ על המחשבות הטובות – כי הן מאחרות תמיד לבוא. בי נתקַים הדבר.

– מחשבות טובות הן נסיונות-חנם לעצֹר בחֻקים שאין להשיב. מוצאן – שחצנות פשוטה. תוצאותיהן – אפס גמור. לפעמים הן מספקות לנו את המותרות של אותן ההרגשות העקרות, שיש בהן קצת לִבוב לחלשים. זהו כל מה שיש לאמר עליהן. הן, פשוט, שטרות-המחאה שאדם כותב לשֻׁלחני, שאין לו אתו שום חשבונות.

– הארי – קרא דוריאן גרֵי ויגש וישב על-ידו – מדוע זה אין אני יכֹל להצטער ולהתאבל על הטרגֵידיה הזאת ככל הראוי לה! האֻמנם רע-לב אני?

– אתה עשׂית בשני השבועות האחרונים מעשי-אִולת מרֻבּים כל-כך, שאין לך הזכות לִטֹּל את השם הזה – ענה לורד הֶנרי בבת-צחוק רכה ועצובה כדרכו.

פני העלם התקדרו:

– בֵּאוּרך זה איננו לפי רוחי, הארי, – השיב – אבל שׂמח אני, שאינך חושב אותי לרע-לב. אף יודע אני בעצמי, שאינני כך. ואולם מחֻיב אני להודות, כי כל אותו המאורע אינו נוגע עד נפשי די-הצֹרך. הוא נראה לי, פשוט, כסוף נפלֶה של מחזה נפלֶה. יש בו כל היֹפי האיֹם שבטרגֵידיה יוָנית, טרגֵידיה שהיה לי בה תפקיד גדול, אך לא נפגעתי בה.

– זוהי שאלה מעַניֶנת – אמר לורד הֶנרי, אשר מצא לו עֹנג מיֻחד לשׂחק באנֹכיות שלא-מדעת של העלם – שאלה מעַניֶנת מאד. ופתרונה הנכון, כמדֻמה לי, כך הוא. הטרגֵידיות האמִתּיות שבחיי-המציאות נערכות על-פי-רֹב, באֹפן אי-אמנותי כל-כך, שהן מרגיזות אותנו בגסותן, בחֹסר-הגיונן המָחלט, באי-תכליתיותן הגמורה, בהעדר-סגנון גמור. הן פועלות עלינו כמו שפועלת עלינו כל המוניות. הן עושׂות עלינו רֹשם של כֹח-בהמה גס, ואנחנו מתגעשים נגד זה. ואולם ישׁ אשר תתרחש בחיינו טרגֵידיה, המכילה יסודות אמנותיים של היֹפי. אם אותם יסודות היֹפי אמִתּיים ונכונים, אז פועל כל הענין כֻּלו על חושינו פעֻלת דרמה. פתאם אנחנו מגלים, שאין אנו עוד המשׂחקים, אלא הצופים של הטרגֵידיה, – או, ביתר דיוק: אנחנו שניהם כאחד. אנחנו מתבוננים בנו בעצמנו, ופלאותיו של המחזה, כשׁהם לעצמם, לוקחים את לבבנו ומשעבדים את נפשנו. עתה, הבה נבדֹק את הענין שלפנינו. מי-שהוא המית את עצמו מתוך אהבה אליך. הלואי שאֵרע בחיי אני מאורע שכזה. זה היה מחבב עלי את האהבה לכל שארית ימי-חיי. ואולם הנשים שהעריצו אותי – לא רבות היו, אבל נמצאו כאלה – התעקשו להוסיף לחיות ימים רבים, אחרי שכבר נשכחו מלבי או שנשכחתי מלבן. הן נעשׂו שמנות ומשעממות, ובכל פעם שאני נפגש אתּן מיד הן מתחילות להזכיר נשכחות. הוי, הזכרון המבהיל של הנשים! מה נורא הוא! הלא זה סִמן מֻבהק של עצירת המחשבה, של התקרשות הרוח! אדם צריך לספֹּג את שפעת צבעי החיים, אבל לא לתפֹּשׂ בזכרונו את הפרטים. הפרטים הם תמיד בַּנַליים.

– צריך אני לזרֹע פרגים בגני – נאנח דוריאן.

– אין כל-צֹרך בזה – השיב הלז – בידי החיים ימָצאו תמיד פרגים. כמובן, יש אשר יארך הדבר. פּעם אחת נשׂאתי בלֻלאות בגדי, במשך כל הסֵיזוֹן, רק סגליות, לאות-אֵבל אמנותי על אהבה שלא תמה לגוֹע. אך סוף-כל-סוף גועה ותמת גם היא. אינני זוכר עוד בבֵרור את סבּת מיתתה. כמדֻמני, שגרמה לזאת הצעתה של הנאהבה להקריב לי את כל חייה. קרבן כזה כבד מנשׂא. לשמֹע הצעה כזו תפֹל עליך אימת הנצח. והנה – לא תאמין כי אספר – זה כשבוע נזדמן לי לשבת ליָדה של אותה המדֻבּרת, לסעֻדת-הצהרים בביתה של לֵידִי הַמפּשֵיר, והיא לא חדלה כל שעת הסעֻדה להזכיר לי את כל אותו הענין לפרטי-פרטיו מאלף ועד תיו, לחטט בעבר ולנקר בעתיד. אני קברתי את הרוֹמן שלי בערוגת-פרחים – והיא גררה אותו מקברו שוב ותחלט בבטחה, שאני החרבתי את חייה. עם זה אני מחֻיב לצַין את העובדה, שהיא אכלה לתֵאָבון את כל הארוחות המרֻבּות שבאותה סעֻדה, ולכן לא נבהלה נפשי עד מאד. אבל כמה חֹסר-טעם הראתה בזה; כל חנו של העבר נכלל בזה שהוא עבר וחלף. אך הנשים אינן יודעות לעולם, מתי הורד המסך. הן מתאווֹת תמיד למערכה ששית, וכאשר אין איש מוצא עוד כל חפץ במחזה, הן מציעות להמשיכו. אלו נִתּנה להן רשות לעשׂות כחפצן, אז היתה כל קומֵידיה כלה ביגון, וכל טרגֵידיה היתה גומרת בשׂחוק פרוע. הן אמנות נחמדות במעשׂי-להטים, אבל אין להן כל חוש של אמנות. אתה מאֻשר יותר ממני. אני מבטיח אותך, דוריאן, כי אף אחת מאותן הנשים שאהבתי לא היתה עושׂה בשבילי מה שעשׂתה סִבּילה וֵין בשבילך. נשים מן המין הבינוני מוצאות תמיד תנחומים לנפשן. אחדות מהן מתנחמות בזה, שהן מתלבשות בצבעים סֶנטימנטַליים. השמר לך מאשה הלובשת שׂמלות בצבע הלִּילָך, תהיינה שנותיה איזו שתהיינה, והשמר לך מאשה למעלה משלשים וחמש, המחבבת פתילים וַרדיים. זהו תמיד סִמן למעשׂה שהיה. אחרות מוצאות נחמה מרֻבּה בזה, שהן מגלות פִּתאֹם בבעליהן את כל המדות היפות שבעולם. הן מתהדרות בפני כֹל באֹשר זווּגם, כאִלו היה זה המלבב שבחטאים. אף יש שהן מתנחמות בדת. במסתורין שבּהּ – אמרה לי אשה פעם אחת – יש כל החן והנעימות שבפלִירט; ואני יכֹל להבין זאת. מלבד זה, אין לך דבר המחניף כל-כך לשחצנותנו כאותה הקריאה התמידית באזנינו, שאנחנו חוטאים. מוסר-הלב עושׂה אותנו כֻלנו ל“אנֹכיים”. כן; אין מספר למיני תנחומים, שהנשים יכֹלות למצֹא בחיים המוֹדֶרניים, באמת עוד לא הזכרתי את הגדולה שבנחמות.

– איזו היא, הארי? – שאל העלם בנפש מפֻזרה.

– זו היותר פשוטה והיותר מוחשית: לִטֹּל את אהובה של אחרת, כשאבד אותו שֶׁלָּהּ. בחברה החשובה, תחבּולה זו מטהרת את האשה תמיד מכל חטאֹתיה. אבל באמת, דוריאן, כמה שונה היתה סִבִּילה וֵין מכל אותן הנשים השכיחות! אני מוצא במיתתה יֹפי מיֻחד. שׂמח אני, שזכיתי לחיות בדור, אשר בו יקרו נפלאות כאלה. הם מכריחים אותנו להאמין באמִתּתם של אותם הדברים שאנו כֻלנו רגילים לשׂחֹק עליהם – כגון רוֹמַנטיקה, תאוה סוערה, אהבה.

– אני התאכזַרתי לה עד מאד. זאת שכחת –

– אני חושׁב, שהנשים מעריכות את האכזריות, בצורתה היותר גסה, למעלה מכֹּל. חושיהן הטבעיים הם עדַין פּרִימִיטִיביים עד להפליא. אנחנו שחרַרנו אותן, אך הן לא שׂמו לב לזאת, ועודן שפחות המבקשות להן אדונים. הן רוצות, שישׂתּררו עליהן. מֻבטַחני, שהיית נהדר באותה שעה. מעולם לא ראיתיך זועם באמת ובתמים, אבל יכֹל אני לשווֹת לנגדי את הודך והדרך אז. אך מלבד כל-זה, הנה שלשום אמרת לי דבר, שנראה לי בראשונה כהפלגה דמיונית, אך עכשיו אני רואה, שהוא אמת לאמתו, והוא המפתח לכל הענין כֻּלו.

– מה היה הדבר, הארי? –

– אתה אמרת לי, כי סִבִּילה וֵין מגשימה לך כל הגבורות של החוזים-המשוררים – כי בערב אחד היתה לך דֶסדֵימוֹנה, ובערב השני – אוֹפֵיליה; כי, אם מתה בתור יוּליה, קמה לתחיה בתור אִימוֹגֵינה.

– עתה לא תקום עוד לתחיה עד עולם – נאנח העלם ויכס את פניו בידיו.

– לא, היא לא תשוב עוד לתחיה. היא שחקה את תפקידה האחרון. אבל עליך לראות במיתה גלמודה זו, בתוך הפאר המזֻיף שבחדר-התִּלבֹּשת, רק שׂריד קודר ומוזר של טרגידיה מימי המלך יעקב, סצינה נפלאה ממחזותיו של וֶבְּסְטֶר, פוֹרד או סיריל טוֹרְנֶר. הנערה שלך לא היתה באמת כלל, ולכן לא מתה באמת כלל. לך, לפחות, היתה תמיד רק חלום, חזיון אשר נצנץ ועבר ביעף את מחזותיו של שֶׁקספּיר ותופע עליהם יתר נהרה על-ידי מציאותו; חליל, אשר בו נשמעה המוסיקה של שֶׁקספּיר ביתר עז וביתר נעימות. אך באותו רגע, שנגעה בחיי המציאות, פגמה אותם והם פגמו אותה, ועל-כן עזבה אותם. עורר מִספּד על אוֹפֵיליה, אם רצונך בכך. זרֹק אפר על ראשך, כי נחנקה קוֹרדֶליה. זעק לשמים, כי מתה בת בּרַבַּנציוֹ. רק אל תוריד דמעות על סִבִּילה וֵין. היא היתה פחות במציאות מאותן כֻּלן.

הם החרישו שניהם. דמדומי-הערב הִכהו את החדר. ברגלי-כסף התגנבו דומם הצללים מן הגן. צבעי העצמים אבד להם זיום ויתמו לגוֹע.

אחרי זמן מועט נשׂא דוריאן גרֵי את ראשו.

– אתה חשׂפת לפני את נפשי, – אמר בלחישה, וכאנחה של רוָחה נשמעה בקולו – אני חשתי בנפשי את כל הדברים, שאמרת לי עתה, אבל יראתי מהם ולא יכֹלתי לבארם לעצמי. מה היטבת לדעת אותי! אך אל-נא נוסיף עוד לדַבּר בדבר אשר קרה. זה היה נסיון נפלא – וזה הכֹל, מי יודע, אם צפנו לי החיים עוד נפלאות כאלה?

– יש להם לחיים עוד הרבה חמדות גנוזות בעדך, דוריאן. ממך, מאיש אשר תֹּאר פניו בלתי מצוי כמוך, לא יבָּצר כל דבר.

– אבל, הארי. לכשאהיה זקן ומקֻמט – מה אז?

– אה, אז – ענה לורד הֶנרי ויקם ללכת – אז יהיה עליך להלָחם בשביל נצחונותיך. לפי שעה, נושׂאים אותם לקראתך. אך לא, עליך לשמֹר את יפי-תארך. אנחנו חיים בדור המַרבּה יתר מדי בקריאה מהיות חכם. והמרבּה יתר מדי במחשבה מהיות יפה. אין אנו יכֹלים לוַתֵּר עליך. ועתה מהר ולבש את בגדיך ונסע אל הקלוּבּ. הן כבר אחרנו מאד.

– מוטב שאסע מזה ישר אל בית האֹפֵּירה, הארי. עָיף אני מאד ואינני רוצה לאכֹל מאומה. מה הוא מִספר התּא של אחותך בתּיאטרון?

– כמדֻמני, עשׂרים ושבעה. הוא סמוך לבימה. אתה תראה את שמָהּ על הדלת. אבל צר לי, שאינך רוצה לבוא לסעֹד אִתּי.

– אין נפשי עתה לזאת – השיב דוריאן בנפש מפֻזרה – ואולם מודה אני לך בכל-לב על כל הדברים אשר אמרת לי. אתה הנך, בלי ספק, הטוב שבידידי. מעולם לא הבין איש את נפשי כמוך.

– זוהי עתה רק התחלת ידידותנו, – ענה לורד הֶנרי בחבקו את ידו – שלום לך. אקוה לראותך בתּיאטרון לפני חצי העשׂירית. אל תשכח, כי פַטִי מזמרת היום.

אחרי אשר סגר את הדלת אחריו צלצל דוריאן גרֵי בפעמון ובעוד רגעי-מספר הביא וִיקטור את המנורות והוריד את הוילאות. דוריאן חכּה בקֹצר-רוח לצאתו. נדמה לו, שהמשרת מאריך לאין-קץ.

אך יצא המשרת מִהר דוריאן אל החַיץ ויסלקהו הצִדה. לא, שנויים חדשים לא חלו בתמונה, כנראה, נודע לה דבר מיתתה של סִבִּילה וֵין קֹדם שהֻגד הדבר לו, היא מקבלת את הרשמים ממאורעות החיים תֵּכף להתהוותם. תּו-האכזריות, שקלקל את הקוים המדֻקדקים של השׂפתים, נתגלה, בלי-ספק, באותו רגע ששתתה הנערה את סם-המות. או אולי אין העובדות נוגעות כלל אל התמונה? אולי היא מחזירה רק את רגשות הנפש? הוא לא יכֹל לבוא לידי החלטה בנדון זה, אך קִוה, כי בזמן מן הזמנים יתהוה השנוי לנגד עיניו. לתקוה זו אחזַתהו חלחלה.

סּבִּילה העלובה! איזה רוֹמן נפלא היה בכל-זה! היא חִקתה את המות פעמים רבות על הבּימה. והנה בא המות בעצמו ויגע בה ויקחנו אִתּו. איך שׂחקה אותה הסצינה האיֻמה האחרונה? האם קללה אותו במותהּ? לא; היא מתה מאהבתה אותו, על-כן תהיה לו האהבה קֹדש-קדשים מעתה-ועד-ועולם. מיתתה היא כפרה על הכֹּל. הוא לא יוסיף עוד להזכיר את היסורים, שגרמה לו באותו הערב בתּיאטרון. אם יזכֹּר אותה עוד, אז רק כתמונה טרגית נפלאה, שנשלחה על בימת העולם, כדי להגשים את הכֹּח הנעלה שבאהבה. חזיון טרגי נפלא! עיניו מלאו דמעות בזכרו את פניה המלאים ילדות, את תנועותיה המלאות דמיון מלבב ואת חִנהּ הצנוע הנפחד. הוא מחה כרגע את הזכרונות הללו וישב להתבונן בתמונה.

הוא הרגיש, כי באמת הגיע זמן לבוא לידי החלטה. או אולי כבר החליט ובחר? כן, החיים כבר בחרו בשבילו – החיים וסקרנתו לסודות-החיים שאינה פוסקת. נעורים נצחיים, תאוה בלי-קץ, תענוגות מדֻקדקים ונפלאים, שׂמחות פרועות וחטאים פרועים עוד יותר – כל אלה יהיו חבל-נחלתו. והתמונה תשׂא עליה את סבל חרפתו – ויותר אין דבר.

רגש של צער תקף אותו בשווֹתו לנגדו את החִלול והנִבּול הנשקף לצורה היפה שעל פני הבד. עוד זה לא כבר, בחקותו במשובת-נערות את נַרקִיסוּס, נשק, או עשׂה את עצמו כאלו נשק, את השׂפתים המצֻירות הללו, המשׂחקות אליו עתה באכזריות גסה כל-כך. בּבֹּקר בּבֹּקר היה יושב לפני התמונה והתפלא על יָפיה, ולפעמים נדמה לו, כי אש-אהבה מתלקחת בקרבו אליה. האֻמנם תשתנה מעתה לפי כל נטיה נפשית רגעית ולפי כל שגעון עובר שיתקפהו? האֻמנם תתהפך למפלצת אימתנית מגֹעלה, שעליו יהיה להסתּירה בחדר סגור ומסֻגר, לבל תשורנה עין-השמש, זו השמש שהזהיבה פעמים רבות כל-כך ביתר-עֹז את גלי-תּלתּליה המזהירים? מה-גדול הצער! חבל, חבל!

רגע אחד חשב להתפלל לאלהים, שהקשר הנורא אשר בינו ובין התמונה ינתק ויחדל. הן התמונה נשתנתה בתשובה על תפִלה; אולי גם תחדל להשתנות בתשובה על תפִלה? אך, בכל-זאת, מי האיש, היודע קצת את החיים, יוַתּר על האפשרות של נעורי-נצח, גם אם אפשרות זו דמיונית מאד וגם אם כרוכים בה סכָּנות ופגעים רעים? ומלבד זה, כלום תלוי הדבר בו? הבאמת חוֹללה תפלתו תמורה זו? אולי יש פה סבה מדעית נעלמה? אם השׂכל החושב יכֹל להשפיע על דבר שיש בו רוח-חיים, מדוע יבָּצר ממנו להשפּיע על דבר שאין בו רוח-חיים? אך, גם בלי מחשבה ובלי רצון חפשי, אפשר שנמצאים מחוץ לעצמותנו, בחלל העולם, כֹּחות המרטטים בהתאמה עם נטיות נפשנו ותאווֹתינו, ואַטוֹם קורא אל אַטוֹם באהבה מלאה סודות או בקִרבה מסתורית? אך סוף-סוף לא הסבּה היא העִקר. הוא לא יוסיף עוד לנסות בתפלה את הכחות האיֻמים. אם נגזרה על התמונה להשתנות, תשתנה לה. זה הכֹּל! ולמה זה יעמיק לחקֹר כּל-כּך?

כי הנה ההתבוננות בתמונה תגרום לו הנאה עצומה. לו תהיה מעתה היכֹלת לגלות את סתרי-נפשו היותר חבויים. התמונה תשמש לו ראי-קסמים מצֻין. כשם שגלתה לו את תּארו, כך תּחשֹף לפניו את נשמתו. וכאשר יגיע החֹרף לתמונה, יוסיף הוא לעמֹד עוד באותו הגבול, שהאביב מסָרב עדַין להניח מקומו לקיץ. וכאשר יחלֹף הדם מצורת התמונה וישאיר אחריו מסֶכת-שׁיר חוֶרת עם עיני-עֹפרת, יוסיף הוא לפרֹח בתפארת-הנעורים. אף ציץ אחד לא יבֹּל מיָפיו. אף דֹפק-חיים אחד לא ירפה בו. כאלהי היונים יהיה כל ימיו חסֹן, מהיר ושׂמח. כלום נוגע לו מה שיקרה לתמונה המצֻירת על-פני הבד? הוא ינצל מכל שנוי רע. וזה העִקר.

דוֹריאן השיב את המחיצה למקומה הראשון, לפני התמונה, ויחַיך קצת, וילך אל חדר-משכבו, ששם חכּה לו משָׁרתו זה כבר. שעה אחת אחר-כן ישב בית האֹפֵירה ולורד הֶנרי עמד עליו נשען על כסאו.

 

ט    🔗

ממחרת היום ההוא בּבֹּקר, כאשר ישב דוריאן אל השֻׁלחן לאכֹל פת-שחרית, נכנס בֶּזִיל האלוארד לחדרו.

– שׂמח אני מאד שמצאתיך בביתך, דוריאן – אמר הצַיר בכבד-ראש – הייתי פה אתמול בערב והֻגד לי, שהלכת לבית האֹפֵּירה. אמנם ידעתי, שזה אי-אפשר, אבל צר לי, שלא הגדת לאנשיך את המקום, שאפשר יהיה למצאך. אני בליתי את הלילה בפחד גדול, כי דאגתי, פן תבוא צרה אחרי צרה. עליך היה לטַלגרֵף לי תֵכף לאחרי שהֻגד לך הדבר. לי נודע הדבר במקרה מתוך גליון-הערב של ה“גְלוֹבּ”, שבּא לידי בקלוּבּ. אז חשתי אליך לביתך, אך לדאבוני הגדול לא מצאתיך. אינני יכֹל להביע לך עד כמה הרעישני המעשׂה הנורא. מצַיר אני לי, כמה סבלת אתה מזה. אך איפה זה היית אמש? ההלכת לראות את אֵם הנערה? רגע אחד היה בדעתי ללכת אחריך שמה. בעתון נזכר מקום מעונה – כמדֻמני יוּסטן-רוֹד, הלא? אך יראתי פן אהיה לטרֹח בצרה, שאין ביכֹלתי להקל ממנה. אשה אֻמללה! מה קשֶׁה מצב-נפשה! והנערה היתה יחידה לה! מה אמרה היא לכל זה?

– בֶּזֵיל יקירי, איך אוכל אני לדעת זאת? – פלט דוריאן בגמאו יין חִוֵר-כָּתֹם מגביע של זכוכית וֵינֵיציַנית דקה מֻזהב-השׂפה. ופניו ענו בו, כי דברי הצַיר משעממים אותו מאד – אני הייתי בבית האֹפֵּירה. חבל, שלא באת גם אתה שמה. אני ראיתי שם בפעם הראשונה את לידי גוֶנדוֹלִין, אחותו של הארי. אנחנו ישבנו בתא שלהּ. היא נחמדה ומלבבת עד מאד; ופַּטִי זמרה כבת-אלהים. אל תדבר באזני על-אודות מעשׂים נוראים. כשאין אנחנו מדברים על מאורע, הרי הוא כאלו לא אֵרע כלל, המלה היא הנותנת מציאות ממשית לדברים – כה אמר הארי. אני רוצה רק להעיר, שהיא לא היתה יחידה לאִמה. יש עוד בן, נער נחמד, כפי הנשמע. אך הוא אין לו עסק עם התּיאטרון. מַלָּח הוא או כיוצא בזה. ועתה, הבה, ספר-נא לי על-אודותיך ומה אתה מצַיר עכשיו.

– אתה היית בבית האֹפֵּירה? – אמר האלוארד במתינות ובקולו נשמע ככאב עצור – אתה הלכת לבית האֹפירה, בעת שסִבִּילה וֵין שכבה מתה באיזו חֻרבה מנֻוֶלת? יש בך כֹח לספר לי על-דבר נשים מלבבות אחרות ועל זמרת פַּטִי בת-האלהים, עוד בטרם תמצא לה הנערה שאהבה נפשך מנוחת-עולמים בקבר? הוי, בן-אדם, כמה נוראות צפונות עוד לגופתה החִוֶרת הקטנה!

– הרף, בֶּזִיל! אינני רוצה לשמֹע דברים כאלה! – קרא דוריאן ויקפֹּץ ממושבו – אל תוסף לדַבּר אלי בענין הזה. מה שקרה – קרה. מה שעבר – עבר.

– ליום אתמול אתה קורא עבר? –

– מה לי ולשעור הזמן שעבר עליו? רק לאנשים קטני-המוח דרושות שָׁנים, כדי להתגבר על התרגשות. אדם המושל ברוחו יכֹל לשׂים קץ ליגון באותה הבהירות, שהוא ממציא לו תענוג חדש. אין את נפשי להיות עבד כָּפות להרגשותי. אני חפץ להשתמש בהן. ליהַנות מהן ולמשֹׁל בהן.

– דוריאן, נוראים דבריך! דבר-מה הפך אותך לאיש אחר לגמרי. אמנם, לפי מראיך עודך אותו הנער הנפלא, שהיה בא יום יום לחדר-מלאכתי ל“שבת” לפני בשביל ציור תמונתו. אבל אז היית פשוט, טבעי, רך וחביב. אתה היית הנפש היותר נקיה שבכל העולם. אך עתה אינני יודע מה היה לך. אתה מדַבּר, כאלו אין בך לב, כאלו אין בך כל רגש של רחמים. זאת פעֻלת השפעתו של הארי. זה ברור לי.

פני העלם האדימו, ויגש אל החלון וישקף במשך רגעי-מספר על הגן הירקרק, המתנוסס לאור-השמש.

– אני חַיב להודות להארי על כמה וכמה דברים, בֶּזֵיל – אמר לבסוף – הרבה יותר מאשר לך. אתה למדתני להיות שחצני.

– ובכן אני נוֹסר על זה, דוריאן – או עוד אִוָסר באחד-הימים.

– אינני מבין כַּוָנת דבריך, בֶּזִיל – קרא העלם ויסב את פניו – אינני יודע מה דרוש לך, מה חפצך?

– לי דרוש אותו דוריאן גרֵי, שצִיַרתי את תמונתו – ענה האמן בעצב.

– בֶּזִיל – אמר העלם ויגש אליו וישׂם את ידו על כתפו – אתה אחַרת לבוא. אתמול כאשר נודע לי, כי סִבִּילה וֵין שלחה יד בנפשה – –

– שלחה יד בנפשה! אל אלהים! האֻמנם כן הדבר? – קרא האלוארד ויבט אליו בזועה.

– בֶּזִיל חביבי! וכי תעלה על דעתך, שזה היה מקרה-אסון פשוט? כמובן, אִבּדה את עצמה לדעת.

הגדול שבשני הנדברים כבש את פניו בכפות-ידיו. – “מה נורא הדבר!” דובבו שׂפתיו ורעדה אחזתהו.

– לא – ענה דוריאן גרֵי – אין פה שום נוראות. זוהי אחת מטרגידיות-האהבה הגדולות שבדורנו. על-פי-רֹב מתנהגים אנשי-הבימה בחייהם הפרטיים כבעלי-בתים פשוטים. הם בעלים כשרים, נשים נאמנות, וכדומה ממיני שעמום. הלא תבין את כוָנתי – צדקות של המפלגה הבינונית עם כל השיך לזה. ומה שונה היתה סִבִּילה מהם! היא חיתה את הטרגידיה היותר נעלה שלה. היא היתה תמיד “גִבּוֹרה”. מִשׂחקה בערב האחרון – בערב אשר ראית אותה – היה גרוע, יען כי אז הכירה לדעת את אמִתּתה של האהבה. וכאשר נודע לה אי-אמִתּתה, מתה, כמו שהיתה מתה יוּליה. היא נאספה שוב אל ספירת האמנות. איזה זֹהר של “קדושה” עוטה אותה. יש במיתתה כל אותו העדר-התועלת הרגשני שבמיתת “קדושים” וכל היֹפי המבֻזבּז בה לריק. אבל, כאשר כבר אמרתי, אין לך לחשֹׁב, שאנכי לא סבלתי כלל. אלו באת אלי אתמול בשעה מיֻחדת – לערך בחמש וחצי או בשש פחות רבע – כי עתה מצאתני רוחץ בדמעות. אפילו הארי, שהיה אז בביתי ואשר הוא הודיעני את הבשׂורה הרעה, גם הוא לא ידע ולא הבין כל מה שעבר עלי באותה שעה. אני סבלתי יסורים איֻמים. אחרי-כן עבר הכֹל. אין אני יכֹל לשוב ולהתרגש בכל עת ובכל שעה. שום איש אינו יכֹל כזאת, חוץ מן הסֶנטימנטַליים. ואתה עושה לי עָול גדול, בֶּזִיל. אתה באת אלי לנחמני. זה טוב ויפה מאד. והנה מצאת אותי מנֻחם כבר, ועל זה בערה כאש חמתך. כך היא חבּתן של הבּריות! ראיתי מנהגך ונזכרתי מעשׂה, שסִפּר לי הארי. מעשׂה באוהב-אדם, שעמל עשׂרים שנים רצופות לבער איזו קלקלה או להפר איזה חֹק-און – איני יודע עוד בבֵרור. וסוף-כל-סוף, כאשר עלה הדבר בידו, לא היה קץ למפח-נפשו. כי עתה לא היה לו עוד מה לעשׂות, הוא מת כמעט משִׁעמום, ויהפך לשׂונא-אדם. על-כן, בֶּזִיל ידידי הטוב, אם תּחפֹּץ לנחמני באמת ובתמים, מוטב שתורני לשכֹּח מה שקרה, או להתבונן אליו מנקודת-מבט אמנותית מיֻחדת. כמדֻמני, כי גוֹטיֶה הוא שהִרבּה לדבּר על consolation des arts (תנחומות האמנות). זכורני, כי פעם אחת ראיתי בחדר-מלאכתך ספר קטן מכֹרך בקלף, וכאשר פתחתיו מצאתי בו במקרה את הדבור הנחמד הזה. ואמנם, אין אני דומה כלל לאותו הצעיר, אשר ספרת לי על-אודותיו, כשהיינו יחדיו בבית מַרלָאוֹ, שהיה אומר, כי אטלס כָּתֹם יוכל לנחם על כל צרה שלא תבוא. אני אוהב דברים יפים, שאפשר לנגֹע ולמשש בידים, רקמות זהב וכסף עתּיקות, ברוֹנזה ירֹקה, מעשׂי-לַכָּה, שֵׁן מחֻטבה, כלי-בית מהֻדרים, מוֹתרות, חמודות יקרות – לכל אלה יש ערך כשהם לעצמם. אבל לי חשוב ביותר הטֶמפרמֶנט האמנותי, שהם מפַתּחים או שהם מעוררים לפחות, להיות הצופה של חיי-עצמו, זאת אומרת להִגָאל מענויי-החיים – כך אומר הארי. יודע אני, כי אתה משתומם לשמֹע מפי דברים כאלה. ואולם אתה אינך יודע עד כמה התפתּח רוחי. כאשר נודענו איש לרעהו הייתי בר-בי-רב, ועתה הנני איש מגֻדל. התעוררו בי תאווֹת חדשות, מחשבות חדשות, השׂגות חדשות. אני נהפכתי לאחר, אך בכל-זאת אל-נא תגרע אהבתך אלי. אני שֻׁניתי, אך אתה היה לי תמיד ידידי הטוב. כמובן, אני אוהב מאד את הארי, אבל יודע אני, כי אתה טוב ממנו. אתה אינך חזק ממנו – כי ירא אתה את החיים יתר מדי – אבל טוב ממנו. ומה-טוב ומה-נעים היה לנו בשבתנו יחדו! – אל-נא תעזבני, בֶּזִיל, ואל-נא תריב עמדי. אהיה אשר אהיה. ויותר אין לי מה להגיד.

הצַיר היה נפעם מאד. העלם היה יקר בעיניו עד לאין ערך, ואישיותו היתה לו לנקודת הסִבּוּב הגדולה באמנותו. הוא לא יכֹל לדבר אליו עוד תוכחות. הן קרוב, להבין, כי שויון-רוחו אינו אלא מעמד נפשי רגעי, אשר יעבֹר עד מהרה. והלא יש בו הרבה כל-כך מן הטוב, הרבה כל-כך מן הנדיבות.

– טוב, דוריאן – אמר בֶּזִיל לאחרונה בצחוק עצוב – מהיום והלאה לא אדבר עוד אתך על אותו המעשׂה הנורא. ואלם אקוה, כי שמך לא יזָכר באותו ענין. היום אחרי-הצהרים תהיה הבִּקֹרת ונתּוח המתה. הקִבּלת הזמנת בית-דין?

דוֹריאן הניע ראשו לאות לא, והכרת פניו ענתה, כי מלת “בקֹרת” הוא לו למֹרת-רוח. הן בדברים ממין זה יש תמיד איזו גסות, איזו המוניות.

– הם אינם יודעים את שמי – ענה.

– אבל היא הלא ידעה? –

– רק את שמי ולא שם משפחתי, וגם בטוח אני, כי לא הגידה אותו לאיש. היא אמרה לי פעם אחת, כי הכל תאבים לדעת מי אני, והיא עונה להם תמיד, כי שמי “הפרינץ היפה”. זה היה יפה מאד מצדה. אתה תעשׂה בשבילי את שׂרטוט תמונתה, בֶּזיל. רוצה אני, שישארו לי ממנה זכרונות יותר ממשיים מנשיקות אחדות ואיזו קריאות-אהבה מקֻטעות.

– אני אשתדל לעשׂות את השׂרטוט, דוריאן, אם אתה מוצא בזה קורת-רוח. אבל אתה צריך לבוא אלי ול“שבת” שוב כמקדם. אם אין אתה עמדי, אינני רואה ברכה בעבודתי.

– אני לא “אשב” עוד לפניך עד-עולם, בֶּזֵיל. זה אי-אפשר! – קרא דוֹריאן ויסוג אחור.

הצַיר הביט אליו בתמהון:

– איזו טפשות עלתה על דעתך, נערי החביב! האם כוָנתך לאמר, כי תמונתך שצִיַרתי אינה טובה בעיניך? איָהּ? מדוע זה העמדת לפניה את המחיצה הזאת? חפץ אני להסתכל בה. הלא היא מבחר יצירותי. סלק-נא את החיץ, דוֹריאן, פשוט נבָלה היא מצד משרתך, אשר החביא ככה את ציורי. ואמנם תֵּכף כאשר נכנסתי הרגשתי, שחל איזה שנוי בחדרך.

– משרתי אינו ענין לכאן. וכי תעלה על דעתך, שאני נותן לו רשות לעשׂות בחדרי כטוב בעיניו? הוא מסדר לפעמים את הפרחים – ולא יותר. לא, אני בעצמי העמדתי את המחיצה – כי אור-השמש היה קשה לתמונה.

– האור קשה לה? זה אי-אפשר כלל, נערי הטוב, הלא זה המקום היותר יפה לה. הבה, אסתכל בה… והאלוארד שׂם פעמיו אל פִּנת החדר.

זעקת-בּהלה פרצה מפי דוֹריאן גרֵי. הוא השׂתּער אל המחיצה ויתיצב בינה ובין הצַיר.

– בֶּזֵיל – אמר ופניו חורו מאד – אל תבט אליה. אין רצוני בכך.

– אסור לי להביט אל פֹעל-ידי? משטה אתה בי. וכי למה זה לא אסתכל בה? – קרא הצַיר בצחוק.

– אם תנסה להביט אליה, נשבעתי בכבודי, כי לא אדבר עוד דבר אתך כל-ימי-חיי. אני אומר זאת בכֹבד-ראש גמור. אינני נותן כל בֵּאור ונמוק לדברי, ואתה אל תדרֹש כזאת ממני. ואולם זכֹר, כי, אם תגע במחיצה זו, ובא הקץ לידידותנו.

האלוארד עמד כהלום-רעם. הוא הביט אל דוֹריאן בתמהון גדול. מעולם לא ראה אותו במצב נגרש כזה. פני העלם היו לבנים כשׂיד מזַעם. ידיו היו קפוצות, כאלו אחזו השבץ ובבות-עיניו נוצצו כשלהבות כחֻלות, הוא רעד בכל אבריו.

– דוֹריאן! –

– אל תדבר! –

– אבל מה-זאת? כמובן, לא אביט אל התמונה, אם אינך רוצה בכך – אמר האלוארד בקרירות ויִסֹב על עקבו ויֵשב אל החלון – ובכל זאת הלא מוזר הדבר, שאינני רשאי להסתכל ביצירתי, ובפרט שיש בדעתי לשלֹח אותה אל התערוכה בפריז בימי-הסתיו. בודאי יהיה עלי לגהץ אותה מחדש קֹדם-לכן, ובשביל-כך הרי אהיה זקוק לראותה באחד הימים, ומדוע זה לא היום?

– להציגה בתערוכה! אתה אומר לשלחה אל התערוכה? – קרא דוריאן גרֵי ואימה גדולה נפלה עליו. האמנם יגָלה סודו לכל העולם כֻּלו? האמנם יחשׂפו את מסתרי-חייו לעיני הבריות התּוהות? לא, היה לא תהיה! עליו להפר כרגע זממו זה של בֶּזִיל – אף כי לא ידע עדַין במה.

– כן. הן לא אוכל להאמין, שאתה תתנגד לזה. ג’יוֹרג' פְּטִי מאסף את כל ציורַי המעֻלים בשביל תערוכה מיֻחדת, שתּפָּתח ברחוב דֶה סֶז בראשית ימי אוֹקטוֹבּר. תמונתך תשהה שם רק ירח ימים. אדמה, כי זמן מועט כזה תוכל להתקַים בלעדיה. וגם אתה הלא תסע מלוֹנדוֹן בעת ההיא. ומכיון שאתה מסתיר אותה מאחרי המחיצה, הרי, כנראה, אינך מתעַנין בה כל-כך.

דוריאן גרֵי העביר את ידו על מצחו, אשר כֻּסה באגלי-זעה. הוא חש, כי צפוי הוא אל סכנה איֻמה.

– ירח-ימים לפני זה אמרת לי, כי לא תציג אותה לעולם – קרא העלם – מדוע שִׁנית את דעתך? אתּם כֻּלכם, המשתּדלים להֵראות כקבועי-דעות, אתם מחליפים את נטיות רוחכם עשׂרות מונים, ככל האדם. ההבדל הוא רק בזה, שהקַפּרִיסות שלכם רחוקות מן השׂכל יותר. האמנם שכחת, כי הבטחתני בחגיגות נלהבה, כי גם אם יתנו לך כל חללו של עולם לא תשלח אותה אל תערוכה? וגם להארי אמרת כדברים האלה – הוא עצר פתאם במלים ובעיניו נצנץ ברק. הוא נזכר, כי פעם אחת אמר לו לורד הֶנרי חציו בכֹבד-ראש וחציו בהלצה: “רצונך לבלות רבע שעה ברֹב ענין, פגע-נא בבֶזִיל, שיבאר לך, מפני מה הוא מסרב להציג את תמונתך. לי הגיד את נמוקו, וזה היה לי מעין דברי נביאות”. כן, אפשר שיש גם לבֶזֵיל סוד כמוס. הוא ינסה תֵּכף לחקרו ולדלותו מלבו.

– בֶּזִיל – אמר העלם ויקרב ויתיצב לפניו ויבחנהו בעיניו – לכל אחד משנינו יש סודו שלו. הגידה לי את שלך ואני אגלה לך את שלי. מאיזה טעם מאנת להציג את תמונתי בתערוכה?

האלוארד התחלחל נגד רצונו:

– דוריאן, חוששני, שאם אגיד לך טעמי, תתמעט חבתך אלי, ועל-כל-פנים תצחק לי. וכזה כן זה לא אוכל שׂאת. אם אתה אוסר עלי להביט אל תמונתך עולמית, אני מקבל באהבה את הגזרה. הרי יכֹל אני להביט עליך בעצמך. אם רצונך, שיצירתי היותר מֻבחרת תהיה נעלמה מעיני כל, אני מסכים גם לזה. ידידותך יקרה לי מכל תהלה ומכל פרסום.

– לא, בֶּזִיל, אתה מחֻיב להגיד לי – האיץ בו דוֹריאן גרֵי – כמדֻמה לי, שיש לי הזכות לדעת זאת.

עתה עבר פחדו, ומקומו תפסה הסקרנות. הוא החליט לדלות את סודו מלבו, ויהי מה!

– נֵשׁבה-נא, דוריאן – אמר הצַיר במבוכה – נשׁבה. אך קֹדם-כל ענני אתה על שׂאלה אחת: האם הרגשת בתמונה איזו זרות? – דבר-מה שבתחלה, בודאי, לא השׁגחת בו, ושנתגלה לך לפתע-פתאם?

– בֶּזִיל – קרא העלם וילפֹּת את ידות הכסא בידים רועדות ויבט אל האלוארד בעינים נבהלות ומטֹרפות.

– רואה אני, כי כאשר דמיתי כן הוא. אל תדבר עד אשר אשמיעך את כל דברי. דוריאן, למן הרגע הראשון אשר נפגשנו, השפיעה עלי אישיותך השפעה עצומה. אני נשתּעבּדתּי אליך בכל נפשי, בכל שׂכלי, בכל רגשותי. אתה נהיית לי הגשמתו המוחשית של אותו האידיאל הנעלם, אשר זכרו רודף אותנו, האמנים, כחלום נפלא. אני הערצתיך. אני קנאתי בכל מי שדברת אתו. אני התאויתי, שתהיה כֻלך שלי. אני הרגשתי את עצמי מאֻשר רק בהיותך אתי. אך גם כאשר הלכת ממני, נשארה מציאותך באמנותי… כמובן, לא נתתיך להרגיש זאת אף ברמז קל. וגם אי-אפשר היה לי להגיד לך. אתה לא היית מבין את הדבר. הרי גם לי לעצמי היה קשה להבינו. אני ידעתי רק זאת, כי ראיתי את המשֻכלל פנים-אל-פנים, וכי העולם נהיה נפלא בעיני – אולי נפלא יתר מדי, כי בהערצת-שגעון כזו צפונה סכנה: סכנה לאבד אותה, שהיא לא פחותה מן הסכנה שבהחזקת ההערצה… עברו שבועות אחרי שבועות, ואני נשתּקַעתי בך יותר ויותר. אז בא גלוי חדש. אני צִיַרתי אותך בתור פָּרִיס נהדר בחליצתו ובכלי-מלחמתו ובתור אֲדוֹנִיס באדרת-הצַיִד וחנית ממֹרטה בידו, מעֻטר בפרחי-לוֹט כּבֵדים ישבת על חַרטֹם אנִיָתו של אדרִיָנוֹס, מסתכל בנִילוס הירֹק-העכור. אתה נטית על אגם בודד בחֹרשה באיזו פנה נסתרה ביָוָן וראית בכסף השוקט של המים את פלאי פניך. וכל-זה היה מה שצריכה האמנות להיות: שלא-מדעת, אידיאלי, מָרחק מן המציאות. ובאחד הימים – ביום רע, כפי-שנראה לי עתה לפעמים – גמרתי בלבי לצַיר את תמונתך כמו שהנך באמת, לא בלבוש עַתּיק של הדורות שמֵתו, אלא במלבושׁך שלך ובסביבה שלך. אינני יודע, ההיתה בזה יד הרֵיאליות של אֹפן הציור, או, פשוט, פלא-אישיותך, שנגלתה לפני בלי כסות-ערפל; – אך זאת יודע אני, כי כאשר הוספתי לצַיר את תמונתך, נראה לי, כי כל משיחה וכל אַטוֹם של צבע מגלה את סודי יותר ויותר. התחלתי מפחד, פן יֵדעו אחרים את דבר הערצתי. אני הרגשתי, דוריאן, כי הגדתי יתר מדי, כי השקעתי בתמונתך יתר מדי משלי. אז החלטתי, שלא להציגה לעולם בתערוכה. אתה הצטערת על-זה קצת, אבל לא יכֹלת להבין מה ראיתי על-ככה. הארי, אשר לו הגדתי הכֹּל, צחק לי. אך אני לא השגחתי בזה. כאשר שלמה מלאכת התמונה ואני ישבתי לפניה לבדי, הכרתי, כי צדַקתי… ימים אחדים אחרי-כן נִטלה התמונה מחדר-מלאכתי, ואך השתּחרַרתּי מן הקסם המשַׁעבּד של מציאותה, והנה נראה לי, כי דמיון אוילי הטעַני לראות ולמצא בה יותר מזה, שאתה יפה-תֹאר עד מאד ושאני יודע לצַיר. וגם עתה ברור לי, כי אך מִשגה הוא לחשֹׁב, שהתאוה, שאתה מרגיש בשעת יצירה, אפשר להכניסה במפעל שיצרת. האמנות היא תמיד מפשטה יותר ממה שאנו חושבים. הצורה והצבע מספרים לנו רק על הצורה והצבע ולא יותר. פעמים רבות נראה לי, שהאמנות מסתירה את האמן הרבה יותר ממה שהיא מגלה אותו. ובכן, כאשר קבלתי את ההצעה מפָּרִיז, גמרתי לעשׂות את תמונתך לעִקרה של תערוכתי. מעולם לא עלתה על דעתי, שאתה תהיה סרבן באותה שעה. ואולם עתה רואה אני, כי צדקת. התמונה אינה יכֹלה להיות מוצגת בתערוכה. אל תקצֹף עלי, דוריאן, בגלל הדברים שהגדתי לך. כאשר כבר אמרתי להארי: אתה נוצרת להערצה.

דוריאן גרֵי שאף רוח לרוָחה. האדמומית שָׁבה ללחייו ובת-צחוק רחפה על שׂפתיו. הסכנה עברה. הוא נִצל לפי שעה. ואולם הוִדוי המשֻׁנה, ששמע זה עתה, עורר בלבו רחמים רבים על הצַיר, וגם תאב לדעת, היקרהו גם הוא להיות משֻׁעבּד כל-כך לאישיות של אחד מידידיו. לורד הֶנרי לוקח את הלבבות בזה, שהוא מסֻכּן מאד – אך לא יותר. הוא פִּקֵח יתר מדי וצִינִיקן יתר מדי, מאהֹב אותו בתמים. היפגֹש עוד באיש, אשר יביאהו לידי הערצה משֻׁנה כזו? הגם זה מאותם גנזי-נסתּרות, הצפונים לו בחיים?

– נפלֵאת היא בעיני, דוריאן – אמר האלוארד – כי מצאת כל זה בתמונה. הראית זאת באמת?

– אני הרגשתי בה איזה דבר – ענה העלם – דבר שנראה לי משֻׁנה מאד.

– אם-כן, עתה הלא תרשה לי להציץ בתמונה –

דוריאן הניע בראשו:

– אל תבקש ממני כזאת, בֶּזִיל. בשום-אפן אינני יכֹל לתתך לעמֹד לנֹכח התמונה –

– אבל לאחרי זמן? –

– לעולם לא! –

– טוב. אולי צדקת אתה. ועתה, היה שלום, דוריאן. אתה היית הנפש האחת שהשפיעה באמת על אמנותי. כל היפה שיצרתי, מידך זאת לי. אה, אין אתה יודע, מה קשֶׁה היה לי להגיד לך כל מה שהשמעתיך.

– בֶּזִיל יקירי – אמר דוריאן – וכי מה-זה השמעתּני? הלא רק שאהבת אותי יתר מדי. וזה אינו אפילו קוֹמפּלִימֶנט.

– וגם לא התכּוַנתי לשם קוֹמפּלימנט. זה היה ודוי. ואחרי שהתוַדיתי, נראה לי, כאלו יצָאַני דבר-מה. אולי לא-נכון להביע את הערצתי במלים.

– זה היה ודוי, שהכזיב תוחלתי –

– וכי מה יחלת, דוריאן? כלום מצאת עוד מה בתמונה? הלא אין בה מה לגלות עוד?

– לא. אין בה מה לגלות עוד. למה זה אתה שואל זאת? אבל אל תוסף דַבּר עוד על-אודות הערצה. זוהי שטות. הלא אנשים ידידים אנחנו, וכן עלינו להיות תמיד.

– אתה לקחת לך את הארי לידיד – השיב הצַיר בעצבון.

– אה הארי! – קרא העלם ויצחק מטוב-לב – הארי מבלה את ימיו בדבור הפרזות, ולילותיו בעשׂית אי-אפשריות. בחיים כאלה הייתי חפץ גם אני. ובכל-זאת אדמה, כי בצר לי לא אפנה אל הארי, אז הייתי פונה אליך, בזיל.

– ה“תשב” עוד לפני? –

– זה אי-אפשר –

– בסרבנותך אתה מחריב את חיי בתור אמן, דוריאן. עוד לא פגש איש בשני אידיאלים. גם את האחד מוצאים רק מתי-מספר.

– אינני יכֹל לבאר לך את הדבר, בֶּזִיל, אבל אינני רשאי לשבת לפניך עוד עד-עולם. יש איזה פגע בכל תמונה. היא חיה את החיים המיֻחדים שלה. ואולם אני אוסיף לבוא אליך לשתות טֵה. הלא גם זה יהיה נעים.

– לך אפשר, שזה ינעם עוד יותר – אמר האלוארד בצער – ועתה, היה שלום. צר לי מאד, שאינך מרשה לי להסתּכּל בתמונה עוד פעם. אך מה אוכל לעשׂות? אני מבין היטב את רגשותיך.

לאחרי שיצא הצַיר גחך דוריאן בפני עצמו. בֶּזִיל העלוב! כמה רחוק הוא מידיעת הטעם האמתי, ומה נפלא הדבר, כי תחת לגלות בעל-כרחו את סודו שלו, הצליח, כמעט במקרה, לדלות סוד מלב ידידו! אותו הודוי המשֻׁנה באר לו הרבה דברים: הקנאה האוילית של הצַיר, הערצתו בשגעון, תשבחותיו הנפרזות, שתיקתו המוזרה – כל זה הָחוַר לו עתה, ועם זה העציב אותו, נראה לו, כי יש איזו טרַגיות בידידות המהולה ברומַנטיות כזו.

הוא נאנח ויצלצל בפעמון. מן המֻכרח הוא, שהתמונה תתעלם מן העין. יהי מה שיהיה! הוא אינו יכֹל להעמיד את עצמו שוב בסכנה שיגָלו מצפוניו. הלא זה שגעון להניח את התמונה אף שעה אחת בחדר הפתוח לכל רֵעיו וידידיו.

 

י    🔗

כאשר נכנס המשרת, נתן דוריאן עיניו בו לחקֹר, אם לא הציץ הלז פעם אחת אל מאחורי-הפּרגוד. אך המשרת עמד בשויון-רוח גמור ויחכה לפקודות אדוניו. דוריאן הצית אש בסיגריטה ויגש אל הראי ויסתּכּל בו. הראי החזיר לו בדיוק את תוי-פניו של וִיקטור: הם הביעו רק קבלת-מרות במנוחה שלמה. ממנו אין, איפוא, לירוא כלל. ובכל-זאת, מוטב שיהיה זהיר.

בקול רפה מאד צוה דוריאן את משרתו לקרֹא אליו את הסוכנת אשר על ביתו וללכת אחרי-כן אל בעל בית-מלאכת המסגרות לתמונות ולבקש ממנו לשלֹח הנה מיד שנים מאנשיו. כאשר יצא המשרת, נדמה לו לדוריאן, כאלו העיף עיניו אל עבר המחיצה. או אולי הטעהו דמיונו?

רגעים אחדים אחרי-כן נכנסה החדרה במהירות עסקנית מרת לִיף בלבוש-משי שחור ובכסֻיות של צמר-גפן על ידיה המקֻמטות. הוא בקש ממנה את המפתח לחדר-הלמוד.

– החדר אשר בו למדת בילדותך, מר דוריאן? – קראה בקול – הוי, הלא הוא מלא אבק! הנני לצווֹת לנקותו ולפנותו, בטרם תכנס בו. לא תוכל לבוא אליו כמו שהוא עתה, אדוני. לא, לא, זה אי-אפשר.

– אין לי צרך בנקיונו, לִיף. אני נצרך רק למַפתח.

– אבל, אדוני, הלא תכֻסה כֻלך בקורי-עכּביש, אם תכנס בו עתה. הן הוא לא נפתח זה כחמש שנים מיום מות מעלת כבוד הלורד.

לשֵׁמע זכר אביו-זקנו התקדרו פני דוריאן. בלבו נשמרו זכרונות לא-טובים על-אדותיו.

– אין בכך כלום, לִיף – השיב לה – אני רוצה רק לראות את החדר ולא יותר. תני לי את המפתח.

– הנהו, אדוני – אמרה האשה הזקנה, בפַשפשה בידיה הרועדות בצרור המפתחות התלוים בסִנורה – הנה המפתח. כרגע אוציאהו מן הצרור. אבל הן לא תאמר להעתיק מִשׁכּנך שמה, אדוני, ופה הלא מרֻוָח ונעים כל-כך.

– לא, לא – קרא בקצר-רוח – תודה לך, לִיף. איני צריך עוד לכלום.

היא שהתה עוד רגעים אחדים ותפַטפט על-דבר פרטים לא חשובים במשק-הבית. הוא נאנח ויבקש ממנה לסדר את הדברים כטוב בעיניה. אז יצאה מן החדר ופניה הבהיקו בצחוק של נחת-רוח.

לאחרי שיצאה שָׂם דוריאן את המפתח בכיס-בגדו והתחיל סוקר את חדרו. אז נמשכו עיניו אל שׂמיכת-אַטלס אדֻמה, גדולה ורחבה, מרֻקמת זהב, מלאכה נהדרה של האמנות הוֵיניציַנית מקץ המאה הי"ז, שמצא אביו זקנוֹ במנזר בקרבת בּוֹלוֹניה. כן, שׂמיכה זו יאה מאד להליט בה את התמונה האיֻמה. היא בודאי שִׁמשה לא-אחת כִסוי למת. תכסה-נא עתה על דבר, הצפוי לרקבון מיֻחד במינו, נורא עוד מרקבון-המות: דבר אשר יוליד בלהות וזועות ולא ימות לנצח. מה שהיתה רִמה למת, תהיינה חטאותיו לתמונה המצֻירת על הבד. הן תשחֵתנה את יפיהּ ותאבֵּדנה את חִנהּ. הן תחלֵלנה ותנבֵּלנה אותה – ובכל-זאת חיֹה תחיה. היא תעמֹד לעד.

הוא התחלחל, ורגע קטן התחרט על שלא הגיד לבֶזִיל את הטעם האמתי להשתּדלותו להעלים את התמונה מן העין. בֶּזִיל היה עוזר לו לעמֹד בפני השפעתו המזיקה של לורד הֶנרי ובפני ההשפעות המסֻכּנות עוד יותר, הנובעות מתוך הטֶמפֶּרַמֶנט שלו בעצמו. האהבה, שלב בֶּזִיל רוחש לו – וזוהי אהבה אמתית – היא כֻּלהּ טהורה ונדיבה ורוחנית. היא אינה אותה הערצת היֹפי החמרי בלבד, שנולדה מתאווֹת החושים ומתה עם קֵהות החושים. היא היתה אותה האהבה, אשר ידע מיכאל אַנגֵ’ילוֹ, מוֹנטֵין, וִינקילמֵן, וגם שקספיר בעצמו. כן, בֶּזִיל היה יכֹל להצילו. אך עתה כבר אֵחר את המועד. את העבר אפשר תמיד להשמיד. על-ידי חרטה, התכחשות או שכחה אפשר להשׂיג את זאת. אבל מן העתיד אין להמלט. בקרב העלם תוססים מאוַיים, שיתאמצו למצֹא להם מוצא נורא, וחלומות, שיתאמצו לגשם את צללי דעתם.

דוריאן הרים מעל הרפידה את שמיכת-הארגמן המרֻקמת זהב ויקחנה וישׂאנה אל מאחרי המחיצה. האִם נעשׂתה הצורה שעל-פני הבד נתעָבה עוד יותר? כמדֻמה לו, ששנויים חדשים לא נתהוו בה, ובכל-זאת עוד התגבר גֹעל-נפשו אליה. שׂערות-הזהב, עיני-התכלת, שׂפתי-השושנים – כֻּלן עודן כמו שהיו. רק הבּעתן נשתנתה. אך זו היתה איֻמה באכזריותה. מה קלות וקלושות היו תוכחותיו של בֶּזִיל על-אוֹדות סִבִּילה וֵין לעֻמת הגִנוי וההאשָׁמה, שמביעה לו תמונה זו! נשמתו בעצמה נשקפת אליו מתוך הבד ותובעת אותו לדין. רֹשם של כאב נמרץ רתת בפני דוריאן, והוא מהר וישלך את השׂמיכה הנהדרה על התמונה. ברגע ההוא נשמע קול דופק בדלת. דוריאן יצא בחפזון מאחרי המחיצה, ומשרתו בא החדרה.

– האנשים באו, מוּסיֶה –

דוריאן הרגיש, שהוא מחֻיב לשלח את משרתו לפי-שעה. אין לו לדעת, לאן תנשׂא התמונה. יש בו ערמה באדם זה ועיניו מבּיעות מזמות-בגד. דוריאן ישב אל שלחן-הכתיבה וירשם בחפזון פתקה אל לורד הֶנרי, בבקשה לשלֹח לו ספר לקריאה, וגם הזכיר לו, כי נדברו להִוָעד בערב בשבע ורבע.

– חכה לתשובה – אמר במסרו את הפתקה לוִיקטור – ולפי-שעה הַכנס את האנשים הנה.

בעוד שנים-שלשה רגעים התדפקו שוב על הדלת. נכנס בכבודו ובעצמו מר הֶבַּרד, עושׂה-המסגרות המפֻרסם, עם עוזרו, צעיר מסֻרבל וכבַד-תנועה קצת. מר הֶבַּרד היה אדם גוץ, אדמוני, אדֹם בפניו ואדֹם בזקנו, אשר הערצתו את האמנות נחלשה במדה מסֻימה על-ידי חסרון-כּיסם המתמיד של האמָנים, שהיה לו עסק עמהם. בדרך-כלל לא היה הולך בעצמו אל המַערוּפיה שלו; הוא היה ממתין, שתבאנה הבריות אליו. אבל למען דוראין גרֵי יצא מגדרו. היה בו בדוריאן מה שכבש לו את כל הלבבות. לראותו בלבד כבר היה עֹנג גדול.

– במה אוכל לשרתך, מר גרֵי? – שאל בשפשפו את ידיו השמנות כתֻמות-השֶׁמש – לקחתי לי את הכבוד לבוא בעצמי. זה לא כבר השׂגתי מסגרת נפלאה, אדוני. באה לידי במקרה במכירה פוּמבּית. פלוֹרֶנטית ישָׁנה. כמדֻמני, מפוֹנטהִיל. יָאָה להפליא לתמונה דתית, מר גרֵי.

– צר לי מאד, שטרחת לבוא בעצמך, מר הֶבַּרד. כמובן, אסור אל חנותך באחד הימים לראות את המסגרת – אף כי לפי-שעה אינני מתענין הרבה באמנות דתית – אך כיום צריך אני רק להעלות תמונה אל עלית-ביתי. היא כבֵדה למדי, כי על-כן בקשתי ממך לשלֹח אלי שנים מאנשיך.

– איזו טרחה יש כאן, מר גרֵי! אני שׂמח מאד להיות לך להועיל. איה אותה יצירת-האמנות, אדוני?

– הנה – ענה דוריאן בסלקו את המחיצה הצִדה – התוכלו להעלותה יחד עם השׂמיכה וכל אשר לה, כמות שהיא? כסיתיה, כדי שלא תִשָׂרט בהנשׂאה על המעלות.

– זה לא יכבד ממנו, סיר – אמר עושה המסגרות הזריז, ויחל, בסיוע של עוזרו, להתּיר את התמונה משלשלאות-הנחֹשת הארֻכּות, שהיתה תלויה בהן – ועתה, לאן נִשׂא אותה, מר גרֵי?

– אני אראך את הדרך. מר הֶבַּרד, אם תואיל ללכת אחרי. או אולי מוטב שתלכו לפני. צר לי מאד, אבל העליה היא ממש תחת הגג. אנחנו נעלה במדרגות הקדומניות, הן מרֻוָחות יותר.

הוא פתח את הדלת לרוָחה, ויצאו אל המסדרון ויחלו לעלות על המדרגות. על-ידי המסגרת הרחבה, המסֻבּלה בקשוטים נעשׂתה התמונה גדולה וכבדה מאד, ועל-כן שלח דוראין מעת-לעת את ידו ונגע בתמונה, כמבקש לסיע להם, למרות המחאות הנכנעות של מר הֶבַּרד, אשר בתור תגרן אמתי לא אהב לראות גֶ’נטלמֶנים עוסקים בדבר מועיל.

– יש בה כּבד הגון – אמר האיש הגוץ בנשמו בכבדות, כאשר הגיעו למעלה אל המִרפֶּסת, וימח זעה מעל מצחו המבהיק.

– אכן כבדה היא מנשׂא – לחש דוריאן כמו לעצמו, בפתחו את דלת החדר, המיֻעד לשמֹר את סוד-חייו המשׁנה ולהסתיר את נשמתו מעיני הבריות.

זה לו יותר מארבע שנים אשר לא נכנס לחדר זה, שהיה בתחלה חדר-שעשועיו בילדותו ואחרי-כן חדר-למודו בנערותו. זה היה חדר גדול ומרֻוח, אשר בנה לורד קֵילסוֹ המנוח לכתחלה בשביל נכדו הקטן, כדי להרחיקו מעליו, בשׂנאתו אותו בגלל דמיונו הנפלא אל אמו וגם מטעמים אחרים. לדוריאן נראה, כאלו לא נשתנה החדר כמעט כלל. כאז כעתה עוד עמד בו הארון האיטלקי הכַּבּיר עם הציורים הפַנטַסטיים שעל צלעותיו וקשוטיו המָזהבים שהוּעמו, אשר בו היה מתחבא בנערותו לעתים קרובות כל-כך. גם ארון-הספרים, העשׂוי עץ ממֹרק ומלא ספרי-למוד מעוכים ומקֻמטים, עוד עמד על מקומו. ומאחריו על-פני הקיר עוד היתה תלויה אותה יריעת-הרקמה הפלמַנַדית הבלואה, שעליה משַׂחק מלך מטֻשטש עם מלכה בשׂחוק-האִישקקי בגן, בשעה שעל-פניהם עובר גדוד צַיָדים רוכבים, הנושׂאים באגרופיהם, הנעולים נעלי-ברזל, צפרים כבונות. מה חי וחדש עמו זכרון כל אלה! כל רגע ורגע של ילדותו הגלמודה קם לפניו כמו חי, בהביטו סביבותיו. הוא העיר בזכרונו את טהרת נעוריו הזכים, ומה נורא היה לו הרעיון, כי דוקא בחדר הזה יצפין את תמונת-הפגעים שלו. מה המעיט אז לחשֹׁב, בימים הטובים ההם, על כל-מה שצפנו לו החיים לעתיד.

אבל בכל הבית לא היה מקום פנוי, הסמוי מן העין, כחדר הזה. המפתח היה בידו ושום איש לא יוכל לבוא אליו. מתחת למכסה-הארגמן תוכל דמות-דיוקנו שעל-פני הבד להעשׂות פרא, גסה וטמאה. מה לו ולזה? עין-זר לא תשורנה. גם הוא בעצמו לא יסתכל בה עוד. וכי למה לו להתבונן בסמנים הנתעבים של רקבון נשמתו? העלומים יהיו שלו – ומה לו עוד? וסוף-כל-סוף, כלום לא יוכל טבעו להשתנות לטוב? האם כלה ונחרצה היא, שעתידו יהיה מלא בושה וכלמה? הלא אפשר שיפגֹש בחיים אהבה, אשר תטהרהו ואשר תגן עליו ותשמרהו מכל אותם החטאים, שכנראה הם תוססים כבר ברוחו ובבשׂרו – אותם החטאים המוזרים, שעוד לא נצטַירו ואשר פלאותם היא הנוסכת עליהם קסם ולבוב מיֻחד. אולי באחד הימים יתעלם קו-האכזריות מעל שפתי-הארגמן התּאוָניות, ועוד יוכל להראות לעולם את היצירה הנפלאה של בֶּזִיל האלוארד.

אך לא, זה אי-אפשר. משעה לשעה, משבוע לשבוע הולך ומזקין אותו הפרצוף שעל-פני הבד. אפשר לו להמָלט מכעור החטא, אבל מכעור הזקנה לא ימלט. הלחיים תפֹּלנה ותבֹּלנה; קמטים מכֻרכּמים יסובבו את העינים, שהוּעמה יפעתן, ויעשו אותן לזעוה; מן השׂער יאבד זיוו; הפה יהיה פתוח תמיד והשׂפה התחתונה תהיה מדֻלדלת, כמראה הזקנים: נבער או נלעג. הצואר יהיה מקֻמט, הידים קרות וכחֻלות-גידים, הגב כפוף, כמו שראה באביו-זקנו, אשר היה קשה לו כל-כך בילדותו – לא; מן המָכרח הוא שהתמונה תטָמן. אין עצה אחרת.

– אנא, הכניסו אותה הֵנה, מר הֶבַּרד – אמר בקול עיף בהסִבו פניו אליו – צר לי, שעכבתיך זמן-רב כזה. הרהרתי בענין אחר.

– נעים תמיד להנָפש מעט, מר גרֵי – ענה עושׂה-המסגרת, שעדַין שאף רוח בכל-פה – היכן נעמיד אותה, סיר?

– אחת היא באיזה מקום. הנה כאן. אין צֹרך לתלותה. סמכו אותה אל הקיר, ולא יותר. תודה.

– המֻתּר לראות את יצירת-האמנות, סיר? –

דוריאן הזדעזע.

– אתה לא תמצא בה ענין, מר הֶבַּרד – ענהו ויתן עיניו בו. הוא היה נכון להתנפל עליו ולהכותו ארצה, אלו נועז להרים את אדר-היקר, אשר כסה על סוד-חייו – לא אוסיף להלאותך. אני מודה לך בכל לבי על אשר הואלת לבוא.

– אין דבר, אין דבר, מר גרֵי. מוכן ומזֻמן אני לשרתך בכל עת, סיר. – ומר הֶבַּרד החל לרדת בשאון מן המדרגות, בלוית משרתו, אשר הביט מאחריו על דוריאן ופניו הגסים והמכֹערים הביעו התפלאות חרדה: הוא לא ראה מעולם יֹפי כזה.

אך נדם שאון צעדיהם נעל דוריאן את הדלת וישׂם את המפתח בכיס-בגדו. עתה הרגיש את עצמו בטוח מסכּנה. איש לא יחזה לעולם את התמונה האיֻמה. שום עין, מלבד שלו, לא תראה את חרפתו.

כאשר שב אל חדר-הספרים ראה, כי כבר עברה השעה החמישית והטֵה הובא כבר. על שלחן קטן עשׂוי עץ ריחני כהה, רצוף-דַר – תשורה של לֵידִי רַדלֵי, אשתו היפה והמתחַלה של אֶפּיטרוֹפּסו, אשר בִלתה את החֹרף שעבר בקַאִירָה – מונחת פתקה מאת לורד הֶנרי ואצלה ספר, שכריכתו הכתֻמה קרועה קצת ושוליה מלֻכלכים. גליון של העתון “ס”ט דזֶמס גַזֶט", הוצאה שלישית, היה מונח על טס-הטה. ובכן כבר שב וִיקטור. מי יודע? אולי נפגש במסדרון עם האנשים ושאל וחקר אותם, בשביל מה נקראו. הוא ירגיש בודאי בהעדרה של התמונה – ובלי-ספק כבר הרגיש בכך, כאשר ערך את שלחן-הטֵה. המחיצה לא הושבה למקומה, והמקום הפנוי שעל-פני הקיר מנקר ממש את העינים. הלא אפשר, כי באחד הלילות יתפשׂהו, כשהוא מתגנב על המדרגות ומנסה לשבֹּר את הדלת של אותו החדר. נורא הדבר להחזיק מרַגל בביתו. לא-אחת שמע על-אוֹדות אנשים עשירים, שהיו כל ימי-חייהם נתונים למעשקות ביד משרת, אשר קרא איזה מכתב או שמע בסתר איזו שׂיחה או שבאה לידו איזו פתקה עם כתֹבת או שמצא תחת מראשותיו של אדונו פרח כמוש או קרע של סלסלה מעוכה.

דוריאן נאנח, מזג לו כוס טֵה ויפתח את הפתקה של לורד הֶנרי. בה נאמר, שהוא שולח לו את עתון-הערב וספר אשר יוכל לעַנין אותו, וכי הוא יהיה בקלוּבּ בשמֹנה ורבע. דוריאן פתח את גליון העתון בעצלתים ויעבֹר עליו בסקירה שטחית. והנה נמשכו עיניו אל ידיעה משֻׂרטטת בעפָּרון אדֹם, שבעמוד החמישי. בה כתוב כדברים האלה:

“בִּקֹרת על-דבר מיתה פתאֹמית של אַקטרִיסה. היום בּבֹּקר נעשׂתה בִקֹרת, על-ידי חוקר-הדין של הרֹבע בהוֹקסטוֹן-רוֹד, בגופת סִבּילה וֵין, אַקטרִיסה צעירה-לימים, שזה לא כבר החלה לשׂחק על הבּימה בתּיאטרון-רוֹיַל בּהוֹלבּוֹרן. נמצא והָחלט, כי מיתתה באה על-ידי מקרה-אסון. הֻבּעה השתּתּפות מרֻבּה לאִמהּ של המתה, שנמוגה מצער ויאוש בכל עת חקירתה, וגם בעת שחקרו את הד”ר בִּירל, אשר נִתח את גופת המתה".

פני דוריאן התכּרכּמו מעט. הוא קרע את העתּון לשנים, ויעבֹר אל פִּנת החדר ממולו וישלך ארצה את קרעי-הגליון. מה מכֹער כל-זה! ומה גסה פשטותם של הדברים על-ידי כעור זה! כמעט שקצף על לורד הֶנרי, ששלח לו דין-וחשבון זה. ולשׂרטט אותו בעִפרון אדֹם, זאת היתה בודאי אולת רבה. הלא וִיקטור יכֹל לקרֹא את הדבר; ידיעתו בלשון האנגלית מספיקה די-והותר לכך.

אפשר שהוא קרא כבר את העתּון וכבר התעורר חשד בלבו. אך מה-בכך? וכי מה לדוריאן גרֵי ולמיתתה של סִבִּילה וֵין? אין כאן מה לפחד. דוריאן גרֵי לא המית אותה.

עיניו נמשכו אל הספר הכתוב, ששׁלח אליו לורד הֶנרי. מה טיבו של ספר זה? הוא נגש אל השֻׁלחן בעל שמֹנת הקצוות הרצוף-דַר, שנדמה לו תמיד כמלאכתן של דבורים מצריות משֻׁנות, המעַבּדות כסף במקום דבש, ויקח את הספר בידו ויתנפל בכֻרסה ויחל לדפדף בו. לא עברו רגעים מועטים וכבר היה שקוע כֻּלו בקריאתו. זה היה ספר נִפלֶה, אשר כמוהו לא קרא מימיו. נדמה לו, כי כל החטאים שבעולם עוברים על-פניו בבגדי-חמודות לקול זמרה דקה של חלילים, כמו בפַנטוֹמִימה. דברים שהיה הוזה וחולם עליהם, נתגשמו כאן לנגד-עיניו פִּתאֹם. ודברים שלא חלם מעולם, נתגלו אליו מעט מעט.

זה היה רוֹמן בלי שום סכסוכים עם נפש פועלת אחת, או פשוט, מחקר פּסִיכוֹלוֹגי על-אוֹדות צעיר פָּריזי, אשר בִּלה את עתּו בנסיונות למַמש במאה הי“ט את כל המאויים ואת כל המחשבות של הדורות שקדמו לה, ולהשרות על עצמו את כל אותם מעמדי הנפש השונים, שדרכם עברה נפש-העולם בזמן מן הזמנים, כדי לחדֹר למהותם של אותם הוִתּוּרים המעֻשׂים, שהבריות קראו להם בלי-דעת “צדק”, ושל אותן ההתגעשויות הטבעיות, שהחכמים עדַין קוראים להן “חטאים”. הספור היה כתוב באותו הסגנון המשֻׁנה, המצֻעצע, הבהיר והמדֻמדם כאחד, השטוף בדבורי ה”אַרגוֹ" ובניבים עתּיקים, במבטאים טֶכניים ובמליצות מסֻלסלות-מעֻבּדות, – באותו הסגנון, שבו מצטַינות יצירותיהם של אחדים מן היוצרים המדֻקדקים שבכנסִית הסימבוליסטים הצרפתים. היו בו ציורים מליציים, משֻׁנים ומוּזרים כאָרחִידֵיות הללו, אבל גם רַבי-הגוָנים כמותן. חיי-החושים היו מתֹארים בו בלשונה של הפילוסופיה המסתּורית. קשה היה לפעמים להבחין, אם זו דבקות דתית נלהבה של אחד קדוש מימי-הבּינַים, או וִדוי חולני של בעל-עבֵרה מוֹדרני. זה היה ספל מרעיל. כאלו היה ריח-לבונה כבד בוקע ועולה מדַפּיו ומעַרפּל את המוח. קצב המאמרים כשהוא לעצמו, המוֹנוֹטוֹניות המדֻקדקת המכֻונת במוסיקה שלהם. המלאה פזמונים מסֻבּכים וחזרות עשׂויות בכוָנה, – כל זה נסך על העלם, הבולע פרק אחר פרק, רוח של הזיה, של חלומות חולניים, שלא נתנוהו להרגיש בפְנות היום וברְבות צללי-ערב.

זֹהר-הרקיע, הטהור מעננים וירֹק כנחֹשת ומואר בכוכב אחד, נצנץ בעד החלון. לאור המדֻמדם הזה הוסיף דוריאן לקרֹא, עד אשר לא יכֹל עוד להבחין בין האותיות. לבסוף, לאחרי שהזכיר לו המשרת פעמים רבות שהשעה מאֻחרת מאד, קם וילך לחדר-המשכב וינח את הספר על השֻׁלחן הפלוֹרֶנטִיני הקטן, שעמד תמיד אצל מטתו, ויחלף את בגדיו לסעֻדת-הצהרים.

כבר היה קרוב לתשע כאשר בא אל הקלוּבּ. לורד הֶנרי ישב גלמוד בחדר-הקריאה ופניו הפיקו שעמום מרֻבֶּה.

– סלח לי, שאחרתי לבוא, הארי – קרא דוריאן – אבל באמת אשמתך היא. הספר ששלחת לי לִבּבני כל-כך, שלא הרגשתי כלל במעוף השעות.

– כך? אני ידעתי, כי ייטב בעיניך – אמר ידידו בקומו מכסאו.

– אני לא אמרתי, כי טוב הוא בעיני, הארי. אני אמרתי, כי הוא לִבב אותי. זה הבדל גדול.

– הא, כבר גלית זאת? – אמר לורד הֶנרי, ושניהם עברו אל חדר-האֹכל.

 

יא    🔗

שנים רבות לא יכֹל דוריאן גרֵי להפקיע עצמו מהשפעתו של אותו ספר. או אולי מדֻיק יותר לאמר: הוא לא בקש כלל להשתַּחרר ממנה. הוא צוה לשלֹח לו מפּריז לא-פחות מתּשעה אכסמפלרים של המהדוּרה המהֻדרה על ניָר יַפּוֹני, ויתן לכרכם בגוָנים שונים, כדי שיַקבּילו לנטיות-רוחו השונות ולדמיונות המתחלפים של טבעו, אשר לפעמים, כנראה, לא היתה לו עוד כל שליטה עליו. גבּוֹרוֹ של הספור, אותו הצעיר הפּריזי הנפלא, אשר בו עלה יפה זווגו של אֹפי רומַנטי עם שׂכל מדעי, היה לדוריאן מעין פּרוֹטוֹטִיפּוּס שלו בעצמו. ובאמת נראה לו, כאלו הכיל הספר את דברי ימי-חייו הוא, שנכתבו עוד בטרם יחיה אותם.

בבחינה אחת היה הוא מֻצלח יותר מגבורו הדמיוני של הספר: הוא לא ידע מעולם – וגם לא יכֹל לדעת – את הפחד האוילי קצת מפני כל ראִי וכל נחֹשת-קלל וכל אגם-מים, שתקף את הפּריזי עוד בקדמות חייו ושבא לו על-ידי אבדן פִּתאֹמי של יָפיו המצֻין. בשׂמחה אכזריה כמעט – ואולי יש אכזריות כמעט בכל שׂמחה, כמו שׁיֶשנה בודאי בכל תענוג – קרא דוריאן וחזר וקרא את החלק האחרון של הספור, אשר בו מתאר בטרגיות אמתית, אם גם בפַתּוֹס נפרז קצת, יגונו ויאושו של הגבור, שאבד לו בעצמו מה שהוקיר באחרים ובעולם למעלה מכֹל.

כי יפיו הנפלא, אשר לקח את לבבו של בּזִיל האלוארד ושל עוד רבים אחרים, כנראה לא יסור מעליו לעולם. גם אותם, אשר שמעו על-אודותיו מעשׂים נוראים מאד – ולפרקים עברו בלונדון שמועות משֻׁנות על-דבר מנהגי-חייו והיו לשׂיחה בקלובים – גם הם לא יכלו עוד להאמין לשום דבר הפוגע בכבודו, כמעט אך ראו את פניו. הוא נראה תמיד כאיש, אשר חלאת-העולם לא זהמַתּוּ עדַין. אנשים, שהיו רגילים לנבּל את פיהם, נשתתקו כמעט אך בא דוריאן גרי החדרה. בטֹהר פניו היה דבר-מה שפעל עליהם כתוכחה וגִנוי. מציאותו כשהיא לעצמה כאלו הזכירה להם את התֻּמה שהם מטמאים. הם תמהו, איך יכֹל איש-חמודות ורב-חן כמוהו להמָלט מטביעת חותמו של דורו הטמא והתאוָתני הגס.

לפעמים קרובות, בשובו מאחת מנסיעותיו, המלאות סודות והממֻשכות, שנתנו מקום להשערות משֻׁנות כל-כך בין ידידיו או בין אותם שחשבו את עצמם לידידיו, היה מתגנב למעלה אל החדר הסגור, פותח את הדלת במפתח, שלא זז עוד מתוך כיסו, לוקח ראי בידו ומתיצב לפני תמונתו, שצִיֵר בּזִיל האלוארד, מסתּכּל פעם בצורה הרשעה והמזקינה שעל-פני הבד, פעם בצורה היפה והצעירה, הנשקפת לו בצחוק מראי-הקלל. תּגבֹּרת הנגוד הזה הגבּירה בו את רגש השׂמחה וקורת-הרוח. הוא נאחז באהבה יותר ויותר ליפיו שלו והתענין יותר ויותר ברקבון נפשו. הוא היה בודק בעֹמק העיון, ולפעמים בהנאה איֻמה אי-טבעית, את הקוים הנתעבים, המפלחים את מצחו המקֻמט והזוחלים מסביב לפיו התּאוָתני-הגס שבתמונה, והיה שואל את עצמו לפרקים, איזו מהם מכֹערים יותר: עקבות החטא או עקבות הזֹקן? ויש אשר יניח את ידיו הלבנות אצל הידים הגסות הנפוחות של התמונה וגחך. הוא לעג לגוף המתנַול ולאברים התּשוּשים.

אמנם יש אשר בשכבו בלילה בחדר-משכבו המקֻטר בשׂמים דקים או בחדר מטֻנף של בית-מרזח, שסוּרו רע, סמוך למקום תִּקון האניות, שהיה מבקר בו בשנוי-השם ובחלוף בגדים, – יש אשר בשכבו ככה ושנתו נדדה, והרהר בּחֻרבּן שהביא על נשמתו, והרהר והצטער, וצערו ממאיר ביותר, מפני שהוא נובע מתוך אֵיגוֹאִיסמוס גמור. אבל רגעים כאלה היו מפתיעים אותו רק לעתים רחוקות. אותה הסקרנות לחיים, שעורר בקרבו לורד הֶנרי לפני כמה שנים, בשִׁבתם בגנו של ידידם המשֻׁתּף, התגבּרה, כנראה, יותר ויותר באותה מדה, שנתן ספוק לה. ככל אשר הוסיף לדעת, כן התאוה לדעת עוד יותר. בֻּלמוֹס מטֹרף אחז אותו, וכל-מה שהשׂבּיעו, הרעיבו עוד יותר.

ועם-כל-זה לא הזניח את יחוסיו החברתיים. פעם או פעמַים בחדש במשך החֹרף ובכל יום הרביעי בשבוע במשך ה“סֵיזון” היה פותח את דלתי-ביתו המפֹאר לבני ה“עולם” הגדול והיה מזמין את גדולי-המוסיקה שבאותה שעה ללבב את אורחיו בפלאי אמנותם. סעֻדותיו “הקטנות”, שבעריכתן עזר לו תמיד לורד הֶנרי, היו מפֻרסמות לשֶׁבח לא רק בגלל הבֵּרור המדֻקדק של הקרואים והושבתם בבינה יתרה, אלא גם בשביל הטעם המֻבחר בעריכת השֻׁלחן וקשוטו, בסדור ההרמוני של הפרחים השונים שמחוץ-לארץ, במפות המרֻקמות, במערכת כלי הזהב והכסף העתיקים. ואמנם היו רבים, ביחוד בין הצעירים, אשר ראו בדוריאן גרי, או דמו לראות בו, את התגשמותו השלמה של הטִפּוּס, אשר חלמו על-אודותיו לפעמים קרובות בשנות למודיהם באִיטן או באוֹכּספוֹרד, טִפּוס אשר יאחד בקרבו את ההשׂכּלה האמתית של הלמדן עם החן והחשיבות והנמוסים המדֻקדקים של אדם מן הישוב העליון. דוריאן נחשב בעיניהם כאחד מאותם האנשים, שעליהם אמר דנטֵי, ש“הם שאפו להשתּלם בעצמם על-ידי הערצת היֹפי”. כמו גוֹטיֶה היה גם הוא מאותם, שלהם “העולם המוחשי ישנו במציאות”.

ובאמת היו לו החיים האמָנות הראשונה והגדולה שבכֻלן, וכל יתר האמנֻיות נחשבו בעיניו רק כהכנה לזו. המוֹדה, אשר על-ידה נעשׂה הדמיוני למולך בכִפה לפי-שעה, וכן גם הדֶנדִיסמוס, המנסה על-פי דרכו לחזק ולבצר את המוֹדרני המָחלט שביֹפי, – הם, כמובן, לקחו את לבו גם הם. דרך תּלבָּשתּוֹ המיֻחדה והנֻסחאות השונות בחליפות בגדיו מעת-לעת השפיעו באֹפן מוחשי על המהדרים הצעירים שבבית-המחולות במֵיפיר ובקלוב “פֶּל-מֶל”, שהיו מחקים אותו בכל מעשׂיו ומתאמצים ליצֹר בעצמם בדרך מלאכותי את החן המקרי שבקטנות התהדרוּתו, שהוא עצמו לא נתן להן כמעט כל ערך.

אמנם הוא קבל ברצון גדול את המעמד, שהֻצע לו תֵכף לאחרי שהגיע לשנות-בגרות, וגם מצא הנאה מיֻחדת ברעיון, שהוא יוכל להיות ללונדון שבימיו, מה שהיה מחבר ה“סַטִירִיקוֹן” לרומא שבימי נירוֹן-קיסר, ואולם בעמקי נפשו חפץ דוריאן להיות מעט יותר מ“אַרבִּיטר אֶלֶגַנציַרוּם” (ה“פוסק” בעניני הִדור והתיַפּות), שבעצתו ישאלו, איך ללבֹּש תכשיטים, איך לענֹב רביד ואיך לטלטל מקל. הוא שאף לעַבּד תכנית-חיים חדשה על-יסוד פילוסופיה נבונה ועִקָרים מסֻדרים ואשר תכליתה להלביש רוח את החושים.

את פֻּלחן-החושים גִנו פעמים רבות, ובצדק; כי האדם מרגיש אימה טבעית-אִינסטִינקטִיבִית מפני תאווֹת והרגשות, הנראות חזקות ממנו, ושהוא יודע, שהן משֻׁתּפות לכל בעלי-חיים גם ליצורים פחותים ממנו. ואולם לדוריאן גרי נדמה, שעד-עתה לא הבינו את טבעם האמתּי של החושים, וכי על-כן נשארו פראיים ובהמיים, רק מפני שהבריות התאמצו לענותם ברעב או להמיתם בסגופים, תחת לעשׂותם ליסודות של חיים רוחניים חדשים, אשר סִמנם המֻבהק יהיה חוש-יֹפי מדֻקדק. כאשר הביט לאחור על מהלך האדם בין שׂדרות הדורות. תקף אותו רגש של צער, צער של אבדה. על דברים רבים כל-כך וִתּרו, ובלי כל תכלית ותועלת! היו כאן וִתּוּרים של שגעון וקשי-עֹרף, צורות אימתניות של סגוף-עצמו והקרבת-עצמו, אשר אביהן הפחד ותולדתן השפלת-עצמו, השפלה איֻמה הרבה יותר מאותה השפלות המדֻמה, אשר מפניה אמרו לנוס בבערותם. הטבע, בלעגו הנפלא, גרש את המתבודד לבקש לו טרף יחד עם חיות-המִדבּר, ואת הנזיר שלח לארח לחברה עם בהמות-שׂדה.

כן: כמו שנִבא לורד הֶנרי, יש הכרח שיקום הֶדוֹנִיסמוס חדש, אשר יחדש פני החיים ויושיעם מאותו הפּוּרִיטַניסמוס הקשה המכֹער, שקם לתחיה משֻׁנה בדורנו זה. כמובן, אותו הדוֹניסמוס יקרא לעזרתו את הרוח והשׂכל, אבל הוא לא יקבל שום תורה או שיטה, התּובעת לוַתֵּר על נסיון של איזו תאוה שתהיה. תכליתו צריך להיות הנסיון עצמו, ולא פרי הנסיון, בין מר ובין מתוק. הוא צריך להתרחק גם מן הסגפנות, הממיתה את החושים, גם מן הפריצות ההמונית, המקהה אותם. אבל הוא צריך ללַמד את האדם, להתרַכּז ברגעים בודדים של החיים, שהם בעצמם אך כרגע.

להרבה מאתנו קרה בודאי, שלפעמים הקיצו לפני דמדומי-שחר, אם לאחרי אחד מאותם הלילות הריקים מחלום, המחבבים עלינו כמעט את המות, או לאחרי אחד מאותם לילות של זועה ותענוגים מנֻוָלים, אשר בחדרי המוח מתשוטטים מחזות-תּעתּועים, איֻמים הרבה מן המציאות עצמה ומלאים אותם החיים העזים, האורבים מכל הגרוֹטֶסקות ונותנים לאמנות הגוֹטית את הכֹח החיוני הנצחי שלה: כי אמנות זו, אפשר לאמר, היא אמנותם של אלה, שדעתם נטרפה עליהם במחלת-הזיות ודמיונות-תּעתּועים. מעט מעט מתגנבות אלינו אצבעות חִורות בעד היריעות והן נראות כרועדות. צללים אלמים, בצורות שחורות פַנטַסטיות, זוחלים לזָוִיות-החדר ורובצים להם שם. ומחוץ נשמע צפצוף הצִפרים בין עפֹאים, או קול מצעדי האנשים היוצאים לפעלם, או קול אנחתו ויללתו של הרוח, היורד מן הגבעות והולך סובב בזהירות את הבתים השותקים, כאלו הוא ירא, פן יעיר את הישֵׁנים, ועם זה שׂוּמה עליו לקרֹא אליו את הישנים מתוך אפִּריון-הארגמן שלהם. הצעיף הדק של ערפלי-הדמדֻמים הולך ונמוג, העצמים חוזרים ומקבלים מעט מעט את צורתם ואת צבעיהם, ולנגד עינינו מחזיר השחר לעולם את תבניתו הקדמונה. האַספַּקלַריוֹת החִורות שבות לחייהן המחֻקים. הנרות אשר כָּבו עודם עומדים על המקום ששם עזַבנום, ועל-ידם הספר, שדַפּיו פתוחים למחצה, אשר קראנו בו, או הפרח הכּמוש אשר נשׂאנו בחוֹר-הכּפתּוֹר בשעת המחול, או המכתב אשר יגוֹרנו לקראו, או שהרבּינו לקראו יתר-מדי. כאלו לא נשתנה דבר. מתוך צללי-הליל הדמיוניים בוקעים ועולים חיי המציאות, הידועים לנו היטב. אנחנו מחֻיָבים לשוב ולהתחילם באותו מקום שהפסַקנום; ואז תוקפת אותנו ההרגשה המדַכּאה של הנחיצות להמשיך את קיומנו באותו המעגל המשַׁעמם של מנהגים קבועים וחוזרים חלילה, או שאנחנו משתוקקים תשוקה עזה, שבּבֹקר אחד תפָּקחנה עינינו על עולם חדש, שנבנה ונתקן בחשכּת-הלילה לטובתנו ולהנאתנו, עולם אשר כל העצמים שבו לבשו צורות חדשות וצבעים רעננים ושֻׁנו לטוב, או שהם מסתירים בּחֻבּם סודות חדשים, – עולם שאין בו כמעט כל מקום לעָבָר, או שלכל-הפחות אין העבר מוסיף לחיות בהכרתנו בתור חובה או חרטה; כי גם בזכרון השׂמחות יש מרירות, ובזכרון התענוגים – יגון.

יצירת עולמות כאלה חשב דוריאן גרֵי לתכלית החיים האמתּית. ובהיותו מחפשׂ אחרי הרגשות חדשות ומענגות, שיהיה בהן אותו יסוד-הזרות, אשר בו מצטַין כל-כך הרוֹמנטיסמוס, יש שהיה נאחז לפעמים במהלך רעיונות, שאינם כלל לפי-רוחו וטבעו והשתַּעבּד להשפעתם הפלאית והלך שבי אחריהם. אך לאחרי שהכיר את מהותם ומלא בהם את תאות-שׂכלו, סר מעליהם ועזבם באותה קרירות-הרוח המשֻׁנה, שאינה מתנגדת כלל לטֶמפֶּרַמֶנט נלהב וסוער, ולא-עוד אלא שלפי-דעת אחדים מאחרוני הפּסִיכוֹלוֹגים, היא מֻתנה בו.

פעם אחת עברה השמועה, כי דוריאן אומר להכָּנס בברית הדת הקתּולית. ובאמת היו סדרי הפֻּלחן הקתּוֹלי מלבבים אותו תמיד. הקרבן, שמקריבים הקתּוֹלים בכל יום אחרי התפלה, האיֹם יותר מכל הקרבנות של העולם העַתּיק, הרעיש את נפשו גם בגאון-וִתּוּרו על ממשיות החושים, גם בפשטות הפּרִימִיטִיבית של יסודוֹתיו, וגם בּפַּתּוֹס הנצחי של הטרגידיה של האדם, שהקרבּן הזה אומר לסַמל. הוא היה אוהב לכרֹע על רצפת-השיש הקרה ולהביט אחרי הכֹּהן הלבוש אדרת כבדה נקֻדת-פרחים, כשהוא מסיר לאט בידיו הלבנות את הצעיף מעל ארון-הקדשים ומרים את כלִי-הקֹדש המעֻלף ספירים ועשׂוי בתבנית פַּנָס, עם אותה החלה הלבנה, שלפעמים אפשר לחשֹׁב באמת שהיא “לחם-השמים”, לחם-המלאכים; או כשהוא לבוש בגדי-המשיח המעֻנה ובוצע את לחם-הקֹדש לתוך הגביע ומכה על לבו, להתיסר על חטאותיו. מחתות הקטֹרת, אשר נערים כִּבדי-ראש, לבושים ארגמן וסלסלות, נפנפו באויר כפרחי-זהב גדולים, עשו עליו רֹשם, הלוקח את הלב בקסמיו. ובצאתו מן ההיכל, היה מביט ומתפלא אל כסאות הוִדוי השחורים ומשתוקק לשבת בצלו הכהה של אחד מהם ולהאזין לדברי האנשים והנשים, המוסרים, בלחישה, בעד השׂכבה המורָמה, את ספור חייהם האמתי.

ואולם הוא נזהר ונשמר מעצֹר בעד התפתחות שׂכלו על-ידי קבלה קבועה של עִקרי אמונה או של שטה ידועה: הוא לא בא לידי-טעות לחשֹׁב במעון תמידי בית-מלון, המספיק רק ללינת לילה או למחסה שעות אחדות בליל-אֹפל, כשהכוכבים לא יגיהו אורם והירח אחוז בחבלי לֵדה. המִיסטִיצִיסמוס, עם כחו הנפלא להפֹך למוזרים, למלֵאי-סודות את הדברים היותר פשוטים ועם זלזול חֻקי המוסר, הכרוך תמיד בעקבו, היה מושך את לב דוריאן אליו בימי עונה אחת; ובעונה שאחריה היה נוטה לדעות החמריות של התנועה הדַרוִינית בגרמניה והיה נהנה הנאה משֻׁנה להתחקות על שרשי המחשבות והתאוות של בני-האדם ולמצאם באיזה תא קטן ואפֹר שבמוח או באיזה עורק לבן שבלב, והיה שכור-שׂמחה מן ההכרה, שהרוח משֻׁעבּד אל החֹמר ותלוי בתנאים גופניים ידועים, חולניים או בריאים, נוֹרמַליים או פגומים. אבל, כאמור, שם תורת -חיים לא נחשבה בעיניו למאומה לעֻמת החיים בפֹעל ממש. ברור היה לו, כי כל עיון שׂכלי, שאין עמו מעשׂים ונסיונות החיים, הריהו עָקר וללא-כל-תועלת. הוא ידע, כי גם לחושים יש מסתרי-רוח, כמו לנשמה, המחכים לגלוי ופתרון.

אז יתאוה לעמֹד על טיבם של הבשׂמים ועל סוד יצירתם, ויהי מזַקק שמָנים משַׁכּרים ושׂורף שׂרפים ריחניים של המזרח. הוא בדק ומצא, כי לכל מעמד של הרוח יש דֻגמתו בחיי החושים, ועל-כן השתדל למצֹא את היחוסים האמִתּיים שביניהם, לחקֹר-לדעת, מדוע הלבונה מביאה לידי מִיסטִיצִיסמוס והעַנבָּר מעורר את התאווֹת, מדוע ריח-הסִגליות מעורר זכרונות של אהבה שמֵתה, והמוּסק מבלבל את המוח והצַ’מפָּק מַזהים את הדמיון. פעמים רבות נסה לעַבֵּד פסיכולוגיה גמורה של הבשׂמים ולברר ולהעריך את השפעתם ופעולתם של הפרחים והצמחים הריחניים, של הצרי והנֵרד, המַחלים את האדם, של ההוֹבֵיניה, המטריפה דעתו של אדם, ושל האהָלות, אשר עליהן יאָמר, כי יש בכחן לגרש את “המרה השחורה” מקרב האדם.

פעם אחרת התמַכּר כֻּלו למוסיקה. בחדר ארֹך עם חלונות מסרגים ותִקרה משוחה בצבעי-קינוֹבר וזהב וקירות כעין הזיתים היה עורך קוֹנצֶרטים משֻׁנים. שם היו צוענים מטֹרפים מוציאים מקַתרוֹסיהם הקטנים נעימות פּרועות; בני-טוּניס קשי-פנים באדרות צהֻבּות נקשו על מיתרי עוּגָבים אימתנים, המתוחים קָשֶׁה; נֶגרים עושׂי העויות משֻׁנות תּופפו במוֹנוֹטוֹנות שאינה פוסקת על תֻּפּי-נחֹשת, ובני-הודו רמי-קומה, חבושי תַרבּוּשׁ, רובצים על מחצלות אדֻמות, היו מחללים בחלילים ארֻכּים של קנה או של נחֹשת ואוסרים בחבלי-קסם – או עשו את עצמם כקוסמים – נחשים גִדלי-ראש ופתנים מַקרינים נתעבים. הקולות הפרועים והמטֹרפים של המנגינות הפראיות הללו היו מעוררים אותו, תחת אשר הנעימות הרכּות של שֻׁבֶּרט, אנחותיו הנפלאות של שֹׁפֵּין וההַרמוֹניות הכּבּירות של בֵּיטהוֹבֶן עברו על אזניו בלי השאר כל רֹשם. מארבע כנפות-הארץ אסף את כל כלֵי-הזמר היותר משֻׁנים, שהיה אפשר למצֹא רק בקברות העמים שעברו ובטלו מן העולם, או בין שבטי הפראים המעטים, שנצלו ממגע עם התּרבּות המערבית, והוא היה אוהב לבדֹק ולבחֹן אותם ולנגן בהם. בקבוצת כלי-הזמר שלו נמצאו: ה“דז’וּרוֹפַּרִיס”, המלא סוד של ההודיים אשר ברִיו-נֶגרוֹ, שאסור לנשים להסתּכּל בו, גם הבחורים אינם רשאים לראותו, אלא לאחרי שעִנו את נפשם בצום וספגו מלקות; כַּדי-החרס הפֵּירוּאנים, שמוציאים מהם קולות חדים כקול-הצפור; חלילים עשוים עצמות-אדם, כאותם ששמע אַלפוֹנסוֹ דֵי אוֹבַלֶה בַּצִ’ילִי; אבני-יָשפה הנמצאות בקרבת קוּזקה, המשׁמיעות קול-צלצול מתוק עד-מאד. היו לו דלועים מצֻיָרות, ממֻלאות באבני-חצץ, המקַרקשות בהִנוען; ה“קלארין” הארֹך של המֵיקסִיקנים, שהמנגן אינו תוקע בו, אלא שואף רוח מתּוכו; ה“טיוּר” הצעקן של שבטי האֲמַזוֹנים, אשר בו תוקעים הצופים, היושבים כל היום על העצים הגבוהים ואשר קולו נשמע, כפי שואמרים, במרחק שלשה מילין; ה“טֶפּוֹנַזטלִי” עם שתי לשונות-עץ מרטטות, שמנקשים עליו במקלות, המשוחים בשׂרף סָפוג, שמוציאים ממיץ-חָלב של צמחים; פעמוני האַצטֵיקים, שנִתּלים חבילות חבילות כּאַשׁכּלות ענבים; תֹּף גלילי גדול מאד, מתוח בעורות נחשים כּבּירים, הדומה לזה שראה בֶּרנָל דִיאַז, כאשר בִּקר עם קורטֵיז בהיכל מֶקסיקה, ואשר את קול יִללָתו תֵּאר לנו בסִפרו בדברים חיים מאד. האֹפן הפַנטַסטי של כּלֵי-הנגון הללו לִבּב מאד את דוריאן, והוא מצא קורת-רוח משֻנה ברעיון, שגם אמנות יש לה, כמו לטבע, מיני מפלצות, כלים פראי-התבנית ואיֻמי-הקולות. אבל לאחרי זמן מועט היה לו כל-זה לזרא, ושוב ישב בתא שלו בבית-האוֹפֵּירה, לבדו או עם לורד הֶנרי, והאזין בהתפעלות למנגינות “טַנהוֹיזֶר”. וראה ב“פתיחה” של יצירת-אמנות גדולה זו תּאור הטרגידיה של נשמתו שלו.

פעם אחרת השתּקע בחקר האבנים הטובות, ובנשף-מחולות למתחפשׂים במלבושיהם בא במלבּושו של אַן דֵי י’וֹאֵיז, האדמירל של צרפת, המקֻשט בחמש מאות וששים מרגליות. אמנם חִבּה זו לתכשיטים האריכה אצלו ימים, ולפי האמת לא עזבה אותו לעולם. לפעמים היה יושב כל היום ומוציא ומכניס מנַרתּיק לנַרתּיק את האבנים היקרות אשר אסף: כרִיזוֹבֵּירִילים ירֻקים כזית, המתאדמים לאור-המנורה; קִימוֹפָנים עם קוי-הכּסף הדקים-מן-הדקים העוברים בתוכם; פטָדות אדֻמות כשושנה וצהֻבות כיין; אֶקדָחים לוהטים כארגמן, המרַטטים בנגהן של ארבע קרני-כוכבים; אבני-קִנמון אדֻמות כשלהבת; אַחלָמות עם גידי אֹדם וספיר, העוברים בהן חליפות כסִדרם. הוא אהב את הזהב האדֹם של אבן-השמש, את לבנונית המרגלית של אבן-הירח ואת הקשת השבורה של לֶשם-החָלב. מאַמשׂטֶרדַם הביא לו שלשה אִזמָרַגדים מצֻיָנים בגדלם ובשלל צבעיהם, וטוּרקִיזה היתה לו, זו הנקראה “דֵי לַה וְיֵי רוֹש” שעליה קנאו בו כל מביני דבר.

הוא חִפשׂ ומצא גם ספורי-נפלאות על-אודות אבנים-טובות. בספרו של אלפוֹנסוֹ “קלֵירִיקַליס דִיסצִיפּלִינה” מדֻבּר על נחש עם עינים של יַקִינתּון ממש, ובספר אגדות על-אודות אלכסַנדר מקדוֹן יסֻפר, כי הכובש הגדול מצא בבקעת הירדן נחשים “עם מַחרֹזות של אסמרַגדים ממש, שצמחו להם על-גבם”. פִילוסטרַטוּס מודיע לנו, כי במוחו של דרַקון צפונה אבן יקרה “ובהַראות לחַיה האימתנית אותיות-זהב ובגד-ארגמן” אפשר להפיל עליה תרדמת-קסם ולהרגה.

לפי דבריו של האלחִימן הגדול פּיֶר דֵי בּוֹניפַס יש שמיר, שבכחו לעשׂות את האדם לרואה-ואינו-נראה, ואכטִיס הודי, שיכֹל להעניק לאדם את מַתּת הדַבּרנות. הקַרנֵיאוֹל משַׁכּך חֵמה, והיַקִינתּוֹן מפיל שֵׁנה, ואחלָמה מפיגה את היין. הנֹפך מגָרש רוחות רעות, והאִידרוֹפִיקוס אוסף את נֹגהּ-הסַהר. הסֵילֵינִיט יגדל ויצער עם אור-הירח, והמֵילוֹקֵיאוס, המוצא את הגנבים, תֹּאבד ממנו סגולתו זו, אם ימשחוהו בדם של גדי-עזים. לֵיאוֹנַרדוּס קַמִילוּס ראה אבן, שנטלה ממוחו של קַרפָּד תֵּכף לאחרי שהומת, ואותה האבן היתה בה סגולה בדוקה נגד סם-המות. הבֵּיזוֹאַר, שנמצא בלבו של אַיָל ערבי, הוא רפואה בדוקה בשעת המגפה. בּקִנֵי צפֳּרי-ערָב נמצא האַספִּילַטִיס, אשר לדברי דֵימוֹקרִיטוס היה מֵגן על נושׂאו מפני סכנת שׂרֵפה.

מלך אי צֵלוֹן עבר, ביום הִנָתן כתר-המלכות בראשו, את עיר הבירה כשהוא רוכב על סוסו ואֹדם גדול בידו. שערי ארמונו של יוחנן הכֹּהן “היו בנוים מסַרדיוּס ועליהם קרן מקרני הפּתן, למען אשר לא יוכל איש להכניס בעדם סם-מות”. על ראש הגג היו “שני תפוחי-זהב ובהם שני כַדכֹּדִים, למען אשר יאיר הזהב ביום והכּדכֹדים בלילה”. בספור המשֻׁנה של לודגִ’יס “מַרגרִיתּה האַמֶרִיקנית”, נאמר, כי בחדרה של המלכה היו “צלמי-כסף של כל הבתולות הצנועות שבעולם, עם עיני כרִיזוֹלִיט, אֶקדח, סַפּיר ואִזמָרַגד ירֹק”. מַרקוֹ פּוֹלוֹ ראה את יושבי זִיפַּנגוּ משימים מרגליות וַרדיות בפי המתים. חית-ים אימתנית אָהבה אהבה עזה מרגלית אחת, שהביא בר-אמוֹדאי למלך פֵּירוֹז, ותּהרֹג החיה את הגנב ותּתאבּל על אבדתה שבעה ירחים. וכאשר משכו ההוּנים את המלך ההוא בערמה אל בור גדול – כן מספר פּרוֹקוֹפּיוּס – זרק את המרגלית מלפניו, ואיש לא מצא אותה עוד, אף כי הקיסר אֲנַסטַסיוס חפץ לתת במחירה חמשה קַבּים שקלי-זהב. מלך מַלַבַּר הֶראה לסוחר וֵינֵיציָני מחרֹזת מרגליות לספירת התפלות, ובה שלש מאות וארבע מרגליות כמספר אלהיו אשר עבד.

כאשר בא הדֻּכּס מוַלֵינטִיניה, בנו של אלכסנדר השִשי, לבַקר את לוּאי XII מלך צרפת, היה סוסו – לפי עדותו של בּרַנטוֹס – מקֻשט בפחי-זהב ומגבעתו חרוזה בשני טורי-אֹדם נוצצים באור בהיר. קַרל מלך אנגליה היה רוכב על כּר, אשר בשׂפתו היו תלוים ארבע מאות ועשׂרים ואחד בּרִיליַנטים. בִּגדו של רִיכַרד II היה משֻׁבּץ אבני-אדם ואת מחירו העריכו בשלשים אלף מרק. הסופר הוֹל, בתארו את רכיבתו של הֶנרי VIII אל מִגדל טוֹאֶר, לפני הִנָתן כתר-המלכות בראשו, מסַפר, כי "הוא היה לבוש בגד רקמת-זהב עם חגורה זרועה אבנים טובות ועל צוָארו שרשרת ארֻכּה של אבני-אֹדם גדולות. פִּילַגשיו של יעקב I היו להן באזניהן עגילי-אזמָרַגד משֻׁבץ חוטי-זהב מדֻקדקים. אֵידוּארד II נתן תשורה לפִירס גֵיבסטוֹן חליצה של זהב אדֹם, עדוּיה יַקִינתִּים, ענק של שושני-זהב ממֻלאים טוּרקִיזות וכִפּה מקֻשטת במרגליות. מגבּעתו של קַרל האַמיץ, דֻכּס בּוּרגוּנדיה, היתה מעֻלפת ספירים ובשוליה היו תלויות מרגליות בתבנית אגַסים.

מה מהֻדרים היו החיים לפָנים! כמה בזבוז על מותרות ופּומבּי! הלא למקרא תאור חיי הפזרנות של המתים תעלֹץ הנפש.

אחרי-כן שם מעיָניו ברקָמות וביריעות הקירות, ששִׁמשו במקום ציורי הפרֶסקו בחדרים הקרירים של עמי אירוֹפּה הצפונית. וכאשר העמיק עיונוֹ בחקירה זו – ולדוריאן היה כשרון מיֻחד להבָּלע ולהתרַכּז כֻּלו בכל ענין שהעסיק אותו לפי-שעה – תקפו אותו הרהורים נוגים עה לחֻרבּן והכליה, שהעת מביאה על כל היפה והנפלא. הוא, לפחות, נמלט מגורל זה. קיץ רודף קיץ, הפרחים צצו ונבלו פעמים רבות, לילות-זועה ספרו וחזרו וספרו את דברי חרפתו, אך הוא לא שֻׁנה במראהו. שום חֹרף לא עמם את פניו ולא נִבּל את ציצי-עלומיו. אבל מה נשתּנו הדברים החמריים, מעשׂי-ידי-אדם! אנה פנו הלכו? איה איפה עתה אותה אדרת צהֻבּה עם תּאור מלחמת האֵלים עם הענקים, אשר ידי נערות שחומות רקמו אותה להנאתה של אתֵּינה? איה ה“וילון” הכּבּיר, אשר מתח נירון-קיסר על הקוֹלוֹסֵיאוּם ברומא, זה מפרשׂ-הארגמן הענקי, שעליו היו מתֹארים שמי-הכוכבים ומרכּבת אַפּוֹלוֹ, הרתומה לסוסים צחורים עם רִסני-זהב? מה מאד השתוקק דוריאן לראות את המַפּות המשֻׁנות, שנרקמו בשביל כהן-השמש, שעליהן תֹּארו כל המטעמים והמעדנים, העולים על השלחן בסעֻדות מהֻדרות; את מכסה-ארונו של המלך חִילפֶּרִיך עם שלש מאות דבורי-הזהב; את המלבושים הפנטַסטיים, שעוררו את התמרמרותו של הבִּיסקוֹפּוּס איש פּוֹנטוּס, אשר עליהם היו מצֻיָרים “אריות, פַּנתֵּרים, דֻבּים, כלבים, יערות, סלעים, ציָדים – וכל מה שהצַיר יכֹל לחקות את הטבע”; ואֵדר-היקר של קַרל האוֹרלֵיאַני, אשר על שרוֻליו היו מרֻקמים החרוזים של הפִּזמון, המתחיל במלים “מַדַם, יֶ’סוּאִי טוּ י’וּאִיֵי” והקוים של תּוי-הזמרה היו עשׂוים חוטי-זהב, והתּוים עצמם – לפי צורתם המרֻבּעת שבטעם העת ההיא – היו ממֻלאים בארבע מרגליות כל אחד.

דוריאן קרא בספר על-דבר החדר שערכו בארמון הרֵימסי למלכה יוֹחַני הבּוּרגוּנדית, אשר על קירותיו היו מרֻקמים “1321 פַּפּוּגַיות, נושׂאות את דגל המלך, 561 פַּרפָּרים עם דגל המלכה בכנפיהם, הכל ברקמת-זהב” קַתָּרינה המֵידִיצִ’ית עשתה לה מטת-אבל של קטיפה שחורה מרֻקמת בשמָשות וחצאי-לבנה. יריעות-המִטה היו עשׂויות אֵטון-דמֶשׂק עם רקמת כסף וזהב ופטוּרי-ציצים ומקלעות פרחים חיים, ובשוליהן מִשבּצוֹת מרגליות. המטה עמדה בחדר, אשר על קירותיו היו מרֻקמים פִּתגָמיה של המלכה באותיות קטיפה שחורה על רקמת-כסף. בחדרי חמדתו של לואי הי"ד היו לו קַריַטִידות מרֻקמות-זהב, גבוהוֹת חמש-עשרה רגל. מטתו של יַן סוֹבּיֶסקי, מלך פּוֹלוֹניה, היתה עשׂויה רקמת-זהב אִיזמִירִית ובה פסוקים מן האַלקוֹרַן במלואת אבני-טוּרקיזה. כרעי-המטה היו כסף מצֻפה זהב, מקֻשט בפזרנות יתרה במֵידַליוֹנות זגוגות וממֻלאות באבנים יקרות. מטה זו היתה בין השלל, אשר מצאו במחנה הטורקים ליד וִינה, ומתחת לחֻפּת-הזהב הרוטטת עמד דגל-מחמד.

ככה אסף וקבץ דוריאן בשקידה עצומה במשך שנה תמימה את כל הנבחר והנֶהדר שבמעשׂה-אורג ובמעשׂה-רקמה. הוא רכש לו את המַלמָלה הדֶלהית הדקה-מן-הדקה, הקלועה בחוטי-זהב ותפורה בכנפי החסיל ממראה הקשת; גַזות מדַקה, אשר בשביל ספֵיריוּתן קוראים להן בארצות המזרח “אויר-ארוג”, “מים-גוזלים”, “טל-ערב”; אַטוּן יקר מאִי יַוה עם צורות משֻׁנות; יריעות-חִינה מעשה-חושב; ספרים מכֹרכים באַטלס אדמדם או במשי תכֹל ומקֻשטים בפרחי-חבצלת, בצפרים ובצורות שונות; אטוּן הוּנגַרי מעשה-שבכה; רקמת-זהב מסִיצִיליה וקטיפה קשה מאספַמיה; מעשה-רקמה מגרוּזִיניה בּמשבצות מטבעות-זהב, ו“פוּקוסות” יַפוֹניוֹת עם ירקרק-זהבן ונוצות הצפרים הנפלאות שעליהן.

חבּה יתרה הֶראה לבגדי-כהונה ולכל-מה שיש לו יחס עם הפֻּלחן הדתי. בארגזי-האֶרז הארֻכּים, שעמדו שורות שורות על היציע המערבית של ביתו, נאצרו דֻגמאות יפות ויקרות-המציאות מבגדיה של “כַּלת המשיח”, שהיתה צריכה ללבּשׁ ארגמן, בּוּץ ותכשיטים, כדי לכַסוֹת על הגוף החִוֵר והמדֻכּא, שנחלש ביסורים, שהיא מבקשת ומקבלת באהבה, ומכֻסה בפצעים מסגופי-עצמה. היה לו באוצרו בגד-כהונה יקר-ערך, עשוי משי אדֹם כתולע ואטון-דמשׂק קלוע בחוטי-זהב עם רקמת-רמוני-זהב במשבצות פרחים משֻׁשי-הֶעָלים, אשר על שׂפתן תלוים אֲנַנַסים ברִקמת-מרגליות קטנות. שוליו המָפשלים נחלקו למרֻבּעים נבדלים עם ציורים מחיי הבתולה הקדושה, ועל הצוָארון המָפשל מתארת הכתּרָתהּ של הבתולה ברקמת משי צבעוני. זה היה מעשה-רקמה איטלקי מן המאה החמש-עשרה. ועוד בגד-כהונה היה לו, עשׂוי קטיפה ירֻקה, מרֻקמת בקבוצות עלי-אֲקַנתּוס בתבנית-לב, שמהם מסתעפים פטורי-ציצים לבנים על גבעולים ארֻכּים, אשר כל פרמיהם עשׂוים חוטי-כסף ובדֹלח צבעוני בדיוק נפלא, ורֹכֶס-הזהב עשׂוי בתבנית ראש-שָׂרף, ברקמת צורה בולטת. שוליו המָפשלים נארגו ממשי אדֹם וזהב ומקֻשטים בצורות הרבה קדושים, ובהם גם סֶבַּסטיַאן הקדוש.

היו לו בגדי-כהונה ממשי תכֹל וכעין העַנבָּר, מרִקמת-זהב ומשי-דמשׂקי צהֹב; עם תֵּאורי ענוּייו וצליבתו של ישוע, מרֻקמים בצורות אריות, טַוָסים, ועוד מיני סמלים כאלה; דַלמַטיקות עשויות אַטלס לבן ואטון-דמשק וַרדי-כֵהֶה, עם עדי-צבעונים, דוּלפִינים ופרחי-חבצלת; כסויי-מזרח עשויים קטיפה אדֻמה כתולע ובד תּכֹל, והרבה כסויי-גביעים וסוּדרים, ועוד תשמישי-קדושה. בפֻלחן המלא-סודות, שבו שמשו הבגדים והכלים הללו, היה דבר-מה אשר סִפק מזון לדמיונו.

כי כל האוצרות האלה, וכל מה שקבץ ואסף אל ביתו היפה, היו לו רק “סגולות לשִׁכחה”, תַּחבּוּלות להמָלֵט לזמן קצר מן האימה הנופלת עליו, שלפרקים נראתה לו קשה מנשׂא. על קיר החדר הבודד והמסֻגר, אשר בִלה בו את רֹב ימי ילדותו, תלה בעצם ידיו את התמונה האיֻמה, ששרטוטי-פניה המשתּנים הראוהו את התנַונות נשמתו, ולפניה פרשׂ למסך את שׂמיכת הארגמן והזהב. שבועות תמימים לא היה עולה אל החדר, והיה שוכח את ציור-הזעוה; אז שבה נפשו למנוחתה, שבה אליו קלות-דעתו ועליצותו הנפלאה וההשתַּקעות המָחלטת בחיי המציאות. ואחרי-כן, פִּתאֹם באחד הלילות, היה מתגנב חרש מביתו ושם פעמיו אל הבתים המנוָלים אשר בקרבת בּליוּ-גֵייט-פִילדס ויֵשׁב שם ימים על ימים, עד אשר יגֹרש משם. ובשובו לביתו, היה עולה ויושב לפני התמונה, לפעמים בבוז לה ולעצמו, ולפעמים באותו רגש-הגאון של האִינדִיבִידוּאַליוּת, אשר בו צפון חצי-קסמו של החטא, ואז יצחק בהנאה מסֻתּרת לצללים המקֻלקלים, שעליהם לשׂאת את המשא היעוד לו.

שנים אחדות אחרי-כן היה קשה לו לעזֹב את אנגליה לזמן ארֹך, ועל-כן וֵתּר על מעון-הקיץ בטרוּבִיל, אשר היה חציו לו וחציו ללורד הֶנרי, ועל הבית הקטן הלבן באלגִ’יר, אשר בו בלו יחדו את החֹרף לא-אחת ולא-שתים. קשה היתה לו הפרידה מן התמונה, שתפסה מקום גדול כל-כך בחייו, וגם פחד פן יחדֹר מי-שהוא לחדר-העליה, למרות הבריחים והמנעולים, אשר צוה לשׂים על הדלת כל הימים אשר לא יהיה בביתו.

הוא היה בטוח, כי התמונה לא תגיד לאחרים מאומה. אמת, היא דומה לו עדַין הרבה, למרות נווּלה וכעור פניה; אבל מה יוכלו אחרים ללמֹד מזה? הוא יצחק לכל איש, אשר יאמר לקנטרו בה. הן לא הוא צִיר אותה. וכי מה-זה נוגע לו, שמראה התמונה מנֻול ונקלה כל-כך? ואפילו אם יגלה להם את כל הדבר, כלום יאמינו לו?

ובכל-זאת היה מפחד. לפעמים, כשהיה עושׂה משתה במעון-השׂדה אשר לו בנוֹטִינגֶמשַׁיר לצעירים כערכו מבני מרום-עם-הארץ, אשר אתם התרועע, ובהפליאו את אנשי המקום בעֹשר פזרנותו ובהדר תפארת חייו העליזים. אז יש אשר יקום דוריאן לפתע-פתאם ועזב את אורחיו וחש מהר העירה לראות ולהִוָכח, כי לא נשברה דלת החדר וכי התמונה עודנה תלויה על מקומה. ומה יהיה אם הגָנב תִּגָנב? לרעיון הזה קפאו כל יצוריו מזועה. הלא אז, בלי-ספק, יגלה סודו לכל העולם כֻּלו. מי יודע? אולי כבר התעורר איזה חשד בלב הבריות?

כי אף שעדַין היה אהוב וחביב לרֹב האנשים, הנה נמצאו אחדים שהתחילו חושדים בו. ולמשל, כאשר העמיד את עצמו על הבחירה באחד הקלוּבּים המיֻחסים במערבה של לונדון, שהוא ראוי להיות בו חבר על-פי מולדתו ועל-פי מצבו החברתי, היה כפשׂע בינו ובין ה“מפלה”. וגם ספרו, כי פעם אחת כאשר הכניס אותו אחד מידידיו לחדר-העשון של קלוּבּ-צ’וֹרצִ’יל, קם הדֻכּס הבֶּרוִיקי ועוד גֶ’נטלמן אחד ויעזבו את הבית באֹפן דֵימוֹנסטרטיבי. כאשר מלאו לו חמש ועשׂרים שנה כבר התחילו עוברות על-אודותיו שמועות משֻׁנות. אמרו, כי ראו אותו מתקוטט ונִצה עם מלחים נכרים במאורות-פריצים בפִנה רחוקה בוַיטצ’יפּל, וכי התרועע עם גנבים ומזיפי-מטבעות וידע את סודות אומנותם. התעלמותו פִּתאֹם לעתים קרובות היתה לשׂיחה בפי כל, וכאשר היה שב אל החברה לאחרי נסיעותיו המלאות סודות היו האנשים מתלחשים על-אודותיו בכל פנה, או עוברים על פניו בשׂחוק רב-הכּוָנה, או מסתּכּלים בו במבט קר סוקר וחוקר, כאלו החליטו לחשׂף את מצפוניו – ויהי מה!

אמנם הוא לא שׂם לב לחציפות זו ולאותות זלזול הללו; ובעיני רב הבריות נחשבו נמוסיו המביעים חבה וטוב-לב, בת-צחוקו הלוקחת נפשות, וחן-העלומים הנפלא, שנראה כאלו לא יסור מעליו עד עולם, – כל אלה נחשבו לרֹב הבריות כתשובה נצחת על כל הדבות הרעות – כן היו בעיני רבים – שהוציאו על-אודותיו. אך לעֻמת זה גלוי וידוע היה, כי אחדים ממקֹרביו, שדבקו בו ביותר, התחילו נשמטים ממנו אחד אחד. נשים, שהעריצו אותו עד לשגעון, שבשבילו זלזלו בכל המשפטים הקדומים המקֻבּלים בחברה והשליכו אחרי-גון את “דעת הקהל”, – אותן הנשים חָורו עתה מבושה ומפחד כאשר בא דוריאן החדרה.

ואולם כל אותן השמועות והרכילות, שנמסרו בלחישה מפה לאֹזן, הועילו להגדיל עוד את לבובו המשֻׁנה והמסֻכּן. הונו הכביר היה מעוזו ומגִנו. החברה, על-כל-פנים החברה המתֻקנה, אינה נוחה כלל לקבל לשון-הרע על אנשים שהם עשירים ונעימים כאחד. היא מרגישה בחושה הטבעי, כי נמוסים מדֻקדקים עומדים למעלה מחֻקי-המוסר, והאדם היותר הגון הוא לפי-דעתה פחות בערכו ממי שיש לו מבַשל טוב. וסוף-כל-סוף הלא באמת נחמה פחותה היא לך לדעת, כי האיש שהזמינך לסעֻדה והאכילך מאכלים קלושים והשקך יינות גרועים, עומד למעלה מכל בקֹרת בחייו הפרטיים. גם מעשׂים טובים ומאד נעלים לא יוכלו לכפר על “אנטרֵי” קר למחצה בסעֻדה, כאשר כבר העיר לורד הֶנרי בּשׂיחה אחת בענין זה; ויש הרבה מן האמת בדעה זו. כי החֻקים של החברה החשובה, הם אותם – או צריכים להיות אותם – של האמנות. הצורה היא העִקר. ל“חברה” צריכה להיות אותה החשיבות שיש בצֶרימוֹניה וגם אותה המלאכותיות שבה; היא צריכה לאחד בקרבה את אי-האמתיות שמחזה רומנטי עם היֹפי והחריפות, הנותנים חנו של מחזה כזה בעינינו. האם אי-אמתיות היא באמת דבר נורא כל-כך? לפי-דעתי, כלל וכלל לא, היא רק תחבולה לעשׂות את אישיותנו לרבת-גוָנים.

כך היתה לכל-הפחות דעתו של דוריאן גרֵי. הוא היה תמה תמיד על הפסיכולוגיה הלקויה של אותם החושבים את ה“אנכי” שבאדם ליסוד פשוט, מתמיד, נאמן ומאֻחד בטבעו. לפי-דעתו, האדם הוא יצור בעל רבבות חיים ורבבות הרגשות, בריאה מָרכּבת, רבת-גוָנים, מסֻבּלת בּירושה של מחשבות והרגשות ותאוות, ואשר גם בּשָׂרהּ נאלח במחלות אימתניות של המתים. דוריאן היה אוהב להתהלך בחדר-התמונות הרם והקר שבמעון-השׂדה שלו ולהתבונן בדמות-דיוקנם של אותם האנשים, אשר דמם נוזל בעורקיו. הנה תמונתו של אחד מאבותיו הראשונים, פִילִיפוּס הֶרבֶּרט, שעליו אומר פרַנסיס אוֹסבּוֹרן בספר-זכרונותיו מימי המלכה אלִישבעת והמלך יעקב, כי “כל אנשי חצר-המלכות חבבו ופנקו אותו בגלל יפי-מראהו, שאמנם לא נשתמר אצלו זמן-רב”. האֻמנם אלה הם חייו של הֶרבֶּרט הצעיר, שהוא, דוריאן, חי לפעמים? האם התגנב איזה גרעין-ארס משֻׁנה מגוף לגוף, עד אשׁר הגיע לזה שלו? האמנם היה זה זכרו המדֻמדם של אותו היֹפי, שנחרב זה כבר, אשר עורר אותו לפתע-פּתאֹם וכמעט בלי שום טעם וסבה, להוציא מפיו, אז בחדר-עבודתו של בֶּזִיל האלוארד, את הבקשה התפֵלה והשגעונית, שהפכה ככה את חייו?

או הנה סיר אנטוֹנִי שֵירַרד, במקטֹרן אדֹם רקום-זהב ובמעיל מקֻשט באבנים יקרות ובסלסלות-זהב סביב לצוָארו ועל קצות שרוֻליו, ולרגליו מקֻפּלת חליצתו השחורה במשבצות-כסף. מה היא הירושה אשר הנחילהו האיש הזה? האם הורישהו אהובה של יוֹחַני הנֵיאפּוֹלית נחלת עון וחרפה? אולי כל מעלליו שלו, של דוריאן, אינם אלא חלומות של אותו האיש המת, שהוא בעצמו לא מלאו לבו להוציאם אל הפֹּעל? – שם, מן הבד החִור נשקפים אליו הפנים השׂוחקים של לֵידי אלִישבעת דֶבֶרֶה, הלבושה מעטה-גז עם בית-נפש של מרגליות ובתי-זרוע אדֻמים פרומים. בימינה פרח ובשׂמאלה ענק אֶימַלי של שושנים לבנים ואדֻמים. סמוך לה, על שלחן קטן, מונחת מַנדוֹלִינה ותפוח. נעליה מחֻדדות-החרטֹם עדויות רוזֵיטות ירֻקות. דוריאן ידע את קורותיה ואת השמועות המשֻׁנות, שסֻפרו על אוהביה. היש גם בו קצת מן הטֶמפֶּרַמֶנט שלה? עיניה העגלגלות כבדות-השמורות כמו הביטו עליו בסקרנות. – ומה הגיע אליו מאת ג’יוֹרג' וִילובַּי עם שׂערותיו המפֻרכסות ורטיות-היֹפי הפַנטַסטיות שלו? ומה איֹם מראהו! פניו שחומים וקודרים ושׂפתיו התּאוָניות כמו נעוו מבּוז. סלסלות דקות של קצות שרוֻליו יורדות על-ידיו הצנומות המכֻרכּמות, המסֻבּלות בטבעות. הוא היה מן המתיַפּים של המאה השמֹנה-עשׂרה, וידידו של הלורד פֵירַרס בנעוריו. ואיזו ירושה באה לו מלורד בֵּיקֵינהַם השני, זה ידידו ורעו של ה“פּרִינץ-רוֹגֶנט” בימי משובתו היותר פרועים, ואחד העדים בחתונתו החשאית עם מרת פִיצהֶרבֶּרט? מה יפה ומה גאה היה בתלתליו הערמוניים ובעמידתו היהירה החצופה! איזו תאוות ירש ממנו? העולם חשב אותו לנבל. הוא היה ראש-המסדרים של מִשׁתּי ההוללות, של האוֹרגִיות בקַרלטוֹן-הוֹיז הכוכב של אות-הכבוד “גרטר” נוצץ על לבו. בשורה אחת עמו תלויה תמונת זוגתו, אשה חִורת-פנים ודקת-שׂפתים, לבושה שחורים. גם דמהּ היא נוזל בעורקיו של דוריאן. מה מעַנין כל-זה! ואמו שלו, עם קלסתּר-פניה הדומה כל-כך לזה של לֵידי הַמִילטון, ועם שׂפתיה הרטֻבּות כמו מיין – הוא ידע מה שירש ממנה! הוא נחל ממנה את יָפיו שלו ואת התשוקה ליָפים של אחרים. בשׂערותיה היו קלועים עלי גפנים, והארגמן הנוזל שטף ועבר על שׂפת הגביע שאחזה בידה. צבעי התמונה כבר חָורו, אך העינים עודן נפלאות בעמקן ובזיון המזהיר. נראה, כאלו הן פונות אחריו אל כל אשר הוא הולך.

ואולם יש לו לאדם אבות לא רק במשפחתו, כי אם גם בספרות, ואלה קרובים לו יותר מהם בטִפּוס ובטֶמפֶּרַמֶנט, והשפעתם עליו מוחשית ומָרגשת לו בודאי הרבה יותר. היו ימים, שנדמה לו לדוריאן גרֵי, כי כל דברי-ימי- עולם הם רק זכרונות מחייו הוא, ולא מאותם שחי בפועל, אלא אותם שתאר לו דמיונו וכפי שנתרקמו במוחו ויצרו. הוא הרגיש, שהיה מכיר ויודע את כֻּלם, את כל אותם היצורים האיֻמים, המשֻׁנים, אשר עברו על בּימת העולם ואשר עשׂו את החטא מושך כל-כך את הלב ואת הרע נחמד כל-כך. נדמה לו, כי באֹרח-פלא היו חייהם הם גם חייו הוא.

גם לגבורו של הרוֹמן הנפלא, שהשפיע כל-כך על חייו, היו דמיונות משֻׁנים כאלה. בפרק השביעי של ספרו הוא מספר, כי בתור טִבּריוס, מעֻטר בזר-דפנא, שלא יכהו הברק, ישב לו בגן באי קַפּרי וקרא את הספרים המנֻוָלים של אֵילֵיפַנטיס, וננָסים וטוָסים צעדו סביבו בחשיבות, והמחלל-בחליל היה מקנטר את מנפנף הלבונה; ובתור קַלִיגוּלה שתה וישכּר באֻרוות עם העבדים ירֻקי-המקטָרְנות ואכל מתוך אבוסי-שֵׁן עם סוס עדוי בצניף של אבני-חן; ובתור דוֹמִיציָנוס התהלך באולם, שקירותיו אבני-שיש ממֹרקות כראי, ובמבטי-בלהות חפשׂ בהן את ברק-להב החנית אשר ישׂים קץ לחייו, וחייו היו עליו למעמסה ולזרא, כי הוא חולה מחלת גֹעל-החיים, התוקפת את כל אותם, שהחיים לא מנעו מהם מאומה; ובתור נירוֹן השקיף בעד אִזמרַגד מלֻטש על זֵירת הקִרקָס המאָדם, ואחר ישב באפִּריון של ארגמן ומרגליות, הרתום לפרדים, שפרסותיהם חשולות בכסף, ונִשׂא לבית-זהב דרך רחוב הרִמונים, ועל דרכו מגיע לאזניו קול-העם ברֵעו “נירון-קיסר!” – ובתור הֵיליוֹגַבַּלוּס הוא יושב בפנים כּחֻלים בקרב הנשים ומחזיק בפלך, ואחר-כן הביא לו את הלבנה מקַרתַּגה וישׂיאה לשמש בנשׂואי-מסתּוֹרין.

דוריאן קרא וחזר וקרא את הפרק הדמיוני הזה וגם השנַים הבאים אחריו, שבהם מתֹארים כמו על יריעות-קיר משֻׁנות או על אֵימַליות אמנותיות, כל אותם הברואים האיֻמים והיפים גם יחד, שהחטא, צמאון-הדם וגֹעל-החיים עשׂו אותם לאימתנים ולמשֻׁגעים: פִיליפוֹ, הדֻכּס המִילַני, שהרג את אשתו ומשח את שׂפתיה באֶרס אדֹם, למען אשר יינק עוֹגבהּ את המות מפִּגרה של זו, שלטף וגפף בחייה; פֶּיטרו בַּרבִּי הוֵינֵיציָני, הנודע בשם פּאוּל השני (אפִּיפיוֹר), שבשחצנותו היתֵרה רדף אחרי הכנוי “יפה-תֹאר” ואשר את “עטרת-האפִּיפיור” שלו, שהעריכו את שויה במאתים אלף זהובים, קנה במחיר עון כבד ונורא; ג’יַן מַריא-וִיסקוֹנטִי, שהיה עוֹרך ציד על אנשים עם כלביו, ואשר לאחרי שנרצח כסתה זונה אחת את גופתו בשושנים, מאהבתה אותו; בּוֹרגִ’יאַ על סוסו הלבן, עם הורג אחיו, הרוכב על ידו ואדרתּו חמוצה בדם פֵּירוֹטוֹ; פּיֶטרוֹ ריַאריוֹ, הקרדינל-אַרכיהגמוֹן מפלוֹרֶנציה, בנו ואהובו של האפיפיור סִיקסטוּס הרביעי, אשר כיָפיוֹ כן גדלה השחתת-דרכו, ואשר קבל את לֵיאוֹנוֹרה האַרַגוֹנית באֹהל של משי לבן ואדֹם, ונער מצֻפּה-זהב מכף-רגלו ועד קדקדו שֵׁרת לפניהם בשעת משתּיהם; אֵיזֵלִינו, אשר ה“מרה השחורה” שלו לא יכלה להֵרפא אלא על-ידי מחזה-רצח, ואשר תאותו לדם אדֹם היתה עזה כתאות אחרים ליין אדם, – בנו של השׂטן, לדברי האגדה, אשר רִמה את אביו בשׂחקו עמו בקֻבּיה בשכר נשמתו שלו; ג’יַמבַּטִיסטִי צִ’בּוֹ, אשר בהיותו לאפיפיור קרא לעצמו בלשון סגי-נהור ה“נקי”, ולתוך עורקיו היבשים הִזיל רופא יהודי דם של שלשה נערים; סִיגִיסמוּנדוֹ מַלַטֶסטַא, עוגבה של אִיזוֹטה ומושל-עריץ ברִימִינִי, אשר חנק את פּוֹלִיסֵינה במַפה והִשקה את גֵ’ינֶברה ד’אֶסטֵי רעל בכוס אִזמרַגדין, – הוא מַלַטֶסטא, אשר תמונתו הֹעלה על המוקד בפומבי ברוֹמא, כתמונתו של שׂונא אלהים ואנשים, על אשר הקים לכבודה של תאוה מנֻוֶלת מִקדש אלילי עם פֻלחן דתי נוצרי; המלך קַרל הששי, אשר אהב את אשת-אחיו אהבה עזה כל-כך, שמצֹרע אחד הזהיר אותו מפני השגעון, הממשמש ובא עליו, וכאשר נטרפה עליו דעתו באמת לא היה אפשר להרגיעו אלא בקלפי סַרקָאים, שעליהם מצֻיָרים האהבה, המות והשגעון; ולאחרונה, גרִיפוֹנֵיטו בַּליוֹנִי במקטָרנו הנהדר, בּמגבּעתו העדויה אבני-חן ובתלתּליו הדומים לאַקַנטוּס, רוצחם של אַסטורִי וכלתו וגם של סִימוֹנֶטוֹ ונערו-משרתו, – זה בַּליוֹנִי, אשר יָפיו וחִנו היה גדול כל-כך, שגם אויביו לא יכלו לעצֹר בעד דמעותיהם, כאשר שכב גֹוֵע בכּכּר הצהֹב בפֵּירוּג’יה, ואף אַטַלַנטה אשר אֵררה אותו, נתנה לו את ברכתהּ.

בכל אלה הבריות היה איזה כֹח-מושך איֹם. הוא ראה אותם בחלום, וגם בהקיץ עוררו את דמיונו. בדור הרֵינֵיסנס המציאו מיתות משֻׁנות של הרעלה: – הרעלה על-ידי כובע ולפיד-אש, על-ידי נעלי-יד מרֻקמות ומנִיפה עדוּית-תּכשיטים, על-ידי כדורי-מוּשׂק מָזהבים ושרשרת-עַנבָּר. דוריאן גרֵי הָרעל על-ידי ספר. היו רגעים אשר חשב את הרע רק כתחבּוּלה למַמש על-ידו את האידיאל של היֹפי, אשר יצר לו דמיונו.

 

יב    🔗

הדבר היה בתשעה בנוֹבֶמבּר, בערב יום-מלאת לו שלשים ושמֹנה שנה, כפי שנרשם בזכרונו.

הוא הלך ברגליו בשעה האחת-עשׂרה בערב, בשובו מבית לורד הֶנרי, אשר אצלו סעד, ויתעטף יפה באדרת-השׂער, כי גדל הקֹר והערפל בלילה ההוא. כאשר הגיע לקרן-זוית של כּכּר גרוֹסוֵינָר ורחוב סוֹיתּ-אוּדלֵי, עבר על פניו בערפל ברגלים ממהרות איש עוטה אדרת-אפֹרה זקופת-צוָארון. הוא נשׂא בידו ילקוט-מסע. דוריאן הכיר אותו: זה היה בֶּזִיל האלוארד. ואולם רגש משֻׁנה של פחד בלי חשבון וטעם תקף אותו פִּתאֹם. על-כן עשׂה את עצמו כאלו לא ידע ולא הכיר את האמן, וירחב צעדיו בדרך העולה לביתו.

אבל האלוארד ראהו והכירו. דוריאן הרגיש, שהלז עמד רגע תּחתּיו ואחר מהר ללכת אחריו. עוד מעט וידו של בֶּזִיל נגעה בזרועו.

– דוריאן! זוהי הצלחה מיֻחדת! אני חכיתי לך בחדר-הספרים אשר לך למן השעה התשיעית. לבסוף נכמרו רחמי על משרתך ואלך לי ואיעצהו לשכּב לישֹׁן. אני נוסע לפריז ברכּבת היוצאת מזה בחצות הלילה, ומאד חפצתי לראותך לפני נסעי. כאשר עברת על פּני נדמה לי, שהכרתי אותך, או, ביתר דיוק, את אדרת-השׂער שלך. אבל לא הייתי בטוח לגמרי, שאתה הוא. ואתה לא הכרתּני?

– בערפל כזה, בֶּזִיל חביבי! הלא גם את כּכּר גרוֹיסוֵינר אינני מכּיר עוד. כמדֻמני, שביתי נמצא כאן בסביבה זו, אבל בבטחה גמורה אינני יכֹל להחליט זאת. צר לי מאד, שאתה נוסע מזה – הלא זה נצח-נצחים שלא ראיתיך. אך אקוה כי שוב תשוב בקרוב?

לא, אני אשהה בחוץ-לארץ כששה חדשים. אני אמר לשׂכֹּר לי בפריז לִשכּת-יצירה ולהִסגר בה ולא לצאת ממנה, עד אם כליתי לצַיר את התמונה הגדולה המתרקֶמת במוחי. ואולם לא על-אודותי חפצתי לשׂיח אתך. הננו לפני פתח ביתך. הרשני-נא להכּנס אתך לרגע קטן, דבר לי אליך.

– אשׂמח מאד. אבל הן לא תאחר את שעת צֵאת הרכּבת? – אמר דוריאן גרֵי במבוכה קלה, בעלותו על המדרגות ובפתחו את הדלת במפתחו.

לאור הפּנס, המַגיהּ בכבדות את חשכת הערפל, הסתּכּל האלוארד בשעונו ויאמר:

– יש לי עוד פנאי לרֹב. הרכּבת אינה יוצאת מזה לפני שתּים-עשׂרה ורבע, ועתה רק אחת-עשׂרה שעות. באמת הייתי מוכן ומזֻמן ללכת אל הקלוב ולבקשך, אלמלא פגשתיך. הנה את כל צרורותי הגדולים והכבדים כבר שלחתי לפָני לבית-הנתיבות, ולא יהיה עוד עלי לטַפּל בהם. כל אשר אני לוקח עמדי מונח בילקוט זה, ובעשׂרים רגעים אבוא לבית הנתיבות גם בהליכה אִטית.

דוריאן הביט אליו ויצחק ויאמר:

– הנה דרך-נסיעה נאה לצַיָר מן העולמות העליונים! ילקוט של גלַדסטוֹן קטן ואדרת של אוּלסטר! ואולם נכּנס-נא במהרה, פן יחדֹר הערפל לתוך הבית. ועשׂה-נא אתי חסד: אל-נא תדבר אלי דברים סֶריוֹזיים. בימינו אלה אין כלל דבר סריוֹזי, – על-כל-פנים לא היה צריך להיות.

האלוארד הניע בראשו כאשר נכנס והלך אחרי דוריאן לחדר-הספרים. שם, בקמין הגדול, התלקחה מדורה יפה. המנורות דלקו כֻלן, ועל שֻׁלחן קטן עמד תּיק בּקבּוּקים של כסף עם סִיפוֹנים של מי-סודה וכוסות מלֻטשות גדולות.

– הנך רואה, דוריאן, כי משרתך השתדל להמציא לי כל הכושרות, למען ירוח לי כמו בביתי. הוא נתן לי את כל חֶפצי, לרבּות סִיגַריטותיך המעֻלות עם פיות-הזהב. הוא מצטַין במדת הכנסת-אורחים. טוב הוא בעיני הרבה יותר מן הצרפתי, ששִׁמש אצלך קֹדם-לכן. אגב, איה איפוא הוא אותו הצרפתי?

דוריאן הניע בכתפיו. – כמדֻמני, שנשׂא את אמָתהּ של לֵידִי רֵדלֵי והביא אותה לפריז בתור חַיֶטת אנגלית. האַנגלוֹמַניה היא עכשיו שם דבר שבמוֹדה, כפי ששמעתי. הלא אולת היא מצד הצרפתים, האין זאת? ואולם – יודע אתה? – הוא לא היה משרת רע כל-עִקר. אני לא חבבתי אותו, אבל באמת לא היה לי מה להתאונן עליו. יש שעולים על דעתנו חשדים והרהורים נבערים. באמת היה מסור לי מאד, וכנראה היה צר לו מאד ללכת ממני. רוצה אתה עוד בּרֶנדִי עם סוֹדה? או אולי בוחר אתה ביין עם סֶלטֶרס? כשאני לעצמי, אני שותה תמיד יין עם סֶלטֶרס. בחדר הסמוך תמצא בודאי מאותו המשקה.

– תודה לך, לא אשתה עוד מאומה – אמר הצַיר ויסר את מגבעתו ואדרתו וישליכן על הילקוט שהעמיד בפנה. – ועתה, יקירי, הנני לדבּר אליך בכֹבד-ראש. אך אל-נא תעַנן ענן על פניך, כי בזה אתה מכביד עלי את הדבר עוד יותר.

– מה הוא הדבר הזה? – קרא דוריאן בקֹצר-רוח כדרכו, ויתנפל על הרפידה – אקוה כי לא עלי יסֹבּו דבריך. אני כבר הייתי לזרא לעצמי בערב הזה. מאד חפצתי להיות מי שיהיה, רק לא אני.

– רצוני לדבּר אתך דוקא על-אודותיך – ענה האלוארד בקולו השפל והרציני – ואני מחֻיב להגיד לך את דברי. לא אוגיעך זמן-רב, רק כחצי-השעה.

דוריאן נאנח ויקח לו סיגריטה ויצת בה אש. – “חצי-השעה!” דובבו שׂפתיו כמתאונן.

– אינני דורש ממך הרבה, דוריאן, ורק לטובתך באתי לשׂיח אתך. כבר הגיע הזמן שתדע, כי שמועות איֻמות סובבות עליך בלונדון.

– אינני רוצה לדעתן כּל-עִקר. אני אוהב לשמֹע דבות ורכילות על-אודות אחרים, אבל דבות שמוציאים על-אודותי אינן מעַנינות אותי כלל. אין בהן חֵן-החדוש.

– הן צריכות לעַנין אותך, דוריאן. כל גֶ’נטלמן מתענין בשמירת שמו הטוב. הן לא תֹאבה, שידברו עליך הבריות כדַבּר בשפל ונקלה. כמובן, יש לך מעמד רם בחברה, עֹשר, וכיוצא בזה. ואולם המעמד והעֹשר אינם עדַין הכל. זכֹר, כי אני אינני מאמין כלל לשמועות הללו, – ואינני יכֹל להאמין להן כשאני רואה את פניך. החטא מטביע את חותמו בפניו של אדם. אותו לא תוכל להצפין ולהעלים. הבריות מדברות לפעמים על חטאים נסתרים. באמת אין כאלה. האֻמלל שהתמַכּר לעוֹן כבד, הרי רִשומו נִכּר בקוים אשר מסביב לפיו, בהטית ריסי-עיניו וגם בתבנית-ידיו. איש אחד – אינני רוצה לפרש את שמו, אבל אתה יודע אותו – בא אלי בשנה שעברה ויבקשני לצָיר לו את תמונתו. אני לא ראיתיו מימי קֹדם-לכן, וגם לא שמעתי על-אודותיו דבר עד אז – אף כי אחרי-כן שמעתי די-והותר, הוא הציע לי שׂכר עצום מאד. אך אני השיבותי את פניו. בתבנית אצבעותיו היה דבר-מה, שהתעיב אותו עליו. כיום יודע אני, כי השערותי על-אודותיו צדקו מאד. דרכי חייו רעים ונתעבים. ואולם אתה, דוריאן, עם פניך הזכּים, הגלויים, הנקיים אתה בנעוריך הנפלאים, התמימים, – לא אוכל להאמין לדבה רעה על-אודותיך. אבל אני רואה אותך לעתים רחוקות כּל-כּך, ואתה אינך סר עוד כלל לחדר-מלאכתי, וכשאני רחוק ממך ושומע את כל אותן התועבות, שהבריות מתלחשות על-אודותיך, אז אינני יודע, מה אֹמר ומה אחשֹׁב. מה זה, דוריאן, כי איש כדֻּכּס מבֶּרוִיק עוזב את חדר-הקלוּבּ כשאתה נכנס? מה זה, כי גֶ’נטלמנים רבים בלונדון אינם רוצים לא לבקר בביתך ולא להזמינך אליהם? לפנים התרועעת עם הלורד סטֵיבלֵי. בשבוע שעבר נזדמנתי אתו בבית אחד ממכרינו. בשעת הסעֻדה נזכר שמך במקרה, כשדברו על המִיניַטיוּרות, שהשאלת לתערוכה של לורד דוּדלֵי. סטֵיבלֵי עִוה את שׂפתיו בבוז, ויאמר, כי אפשר, שטעמך האמנותי מפֻתּח במאד מאד, אבל אדם אתה, שאסור לכל נערה טהורה לדעת אותך ולכל אשה כשרה לשהות אתך בחדר אחד. אני הזכרתי לו, כי אתה רֵעי וידידי, ואשאלהו פשר-דבריו. והוא הגיד לי, הגיד ולא בוש בפני המסֻבּים. והדברים שהגיד היו איֻמים משמֹע! מדוע רעותך מסֻכּנה ככה לצעירים? הנה אותו הבחור האֻמלל בחיל-הגוַרדה, ששלח יד בנפשו. אתה היית רֵעהו הקרוב. הנה סיר הֶנרִי אַשטוֹן, שהָכרח לעזֹב את אנגליה בשם נִכתּם. אתה והוא הייתם ידידים אי-נפרדים. ומה בדבר אַדריַן סִינגלטוֹן ואחריתו המרה? ומה בדבר בנו יחידו של לורד קֶנט ומעלליו? אתמול פגשתי את אביו ברחוב ס"ט דזֶ’מס. הוא נראה רצוץ ונדכּה מחרפה מיגון. ומה בדבר הדֻכּס הצעיר מפֶּרתּ? איזה אֹרח-חיים בחר לו עתה? איזה גֶ’נטלמן יֹאבה להתחבר לו?

– הרף, בֶּזִיל. הנך מדבר על דברים שאינם ידועים לך כל-עִקר – אמר דוריאן בנשכו שׂפתיו בשִׁניו, ובקולו נשמעו צלילי-בוז אין-קץ – אתה שואל אותי, מדוע עוזב בֶּרוִיק את החדר כשאני נכנס. פשוט, מפני שאני יודע את ארחות חייו לכל פרטיהם, ולא מפני שהוא יודע דבר-מה מחיי שלי. בדם כזה, שנוזל בעורקיו, כלום תוכל נשמתו להיות טהורה? אתה שואל אותי על-דבר הנרי אַשטוֹן ופֵּרתּ הצעיר. כלום הוריתי אני לאחד את מומיו המוסריים ולשני את פריצותו והפקרותו? אם בנו הנבער של קֵנט לוקח לו אשה מן הרחוב, איזה ענין אני לכאן? אם אַדריַן סִינגלטוֹן מזַיף את חתימת רֵעהו על שטר-חוב, כּלום אני אֶפִּיטרוֹפּס לו? אני יודע, כיצד מפטפטות הבריות באנגליה. אנשי המעמד הבינוני פולטים את דעותיהם הקדומות ה“מוסריות” בשעת סעֻדותיהם התּפֵלות ומתלחשים על מה שהם קוראים השחתת המוסר של המעמדות העליונים, כדי להתראות, כאלו הם בני-בית באותה החברה העליונה ומקֹרבים מאד לאותם האנשים שהם מוציאים דבתם רעה. בארצנו זו די לו לאדם שיהא בעל-יחשׂ ובעל-מוח, כדי שתחרץ לו כל לשון רעה בלי-חשׂך. ומה הם דרכי חייהם של אותם האנשים, המתהדרים בצדקתם ובמוסריותם? ידידי היקר, אתה שוכח, שאנו חיים בארץ הצבועים והחנֵפים.

– דוריאן – קרא האלוארד – לא על-זה אנו דנים. אנגליה מקֻלקלה למדי, זאת יודע אני, ובני “החברה” האנגלית כֻּלם רעים וחטאים. כי-על-כן אני חפץ, שאתה תהיה טהור ותמים. ואתה אינך טהור. רשאים אנחנו לדון את האדם לפי השפעתו על ידידיו. רעיך אתה אבד מהם, כנראה, כל רגש של כבוד, של טוב, של טֹהר. אתה מסכת בקרבם רוח-עועים. תשוקה הוללה לתענוגות שאינם פוסקים. הם שקעו, ירדו כֻלם לאבדון. אתה הבֵאת אותם עד-הלום. כן, אתה סַבֹּת בנפשם, ועדך מצחק. ועוד רעה מזאת. אני יודע, כי אתה והנרי ידידים דבֵקים זה בזה. בגלל זה לבד הלא היה לך להִזהר מהפֹך את שם אחותו לכנוי של גנאי.

– השמר לך, בֶּזִיל! אתה מרחיק ללכת –

– אני מחֻיב לדַבּר, ואתה מחֻיָב לשמֹע. עד שנודעת ללֵידִי גוֶנדוֹלין לא נגע בה אף אבק של לשון-הרע. ועתה, התמָצא בלונדון אף אשה הגונה אחת, אשר תֹּאבה לטַיל אתּהּ בהֵיד-פַּרק? הלא גם על ילדיה אסרו לגור אתּהּ יחדו. ועוד מעשׂים מכֹערים מספרים על-אודותיך, – למשל, כי ראו אותך בדמדֻמי-בֹקר מתגנב מבתים מנֻוָלים, או ראו אותך מתחפשׂ וזוחל למאוּרות היותר איֻמות שבלונדון. האֻמנם אמת הדבר? האפשר כי כל-זה אמת? כאשר שמעתי את הספורים הללו בפעם הראשונה, צחקתי להם. אך כשאני שומע אותם עכשו תֹּאחזני רעדה. ומה בדבר בית-השׂדה אשר לך והחיים הנהוגים בו? דוריאן אין אתה יודע, מה שאומרים עליך. לא אֹמר, כי אין בדעתי להטיף לך מוסר. זוכר אני, כי הֶנרי אמר פעם אחת, כי כל מי שמקבל עליו תפקידו של מוכיח-מתנדב לפי-שעה, מתחיל תמיד במסירת מודעה זו, ותוך-כדי-דבור הוא מפיר הבטחתו. אני מתכַּוֵן דוקא לדבּר אליך תוכחות. אני רוצה, שתֹּאחז בדרך-חיים כזה, אשר יכבּדך על הבריות. אני רוצה, ששִׁמך וזכרך יהיו טהורים ונקיים מכל כתם. אני רוצה, שתשליך מלפניך את האנשים הנתעבים שהתרועעת עמהם. אל תניע בכתפיך, ואל תביט נכחך בשויון-רוח כזה. יש לך כֹח-השפעה עצום ונפלא. השתמש-נא בכֹחך זה לטובה ולא לרעה. אומרים עליך, שאתה משחית ומרעיל את כל אשר תקריב אליך, ואך תכנס אל בית והנה הקלון בא בעקביך. אינני יודע, האמת הדבר אם לא. ומאין לי לדעת זאת? אבל כן אומרים עליך. ספרו לי דברים, שלכאורה אי-אפשר להטיל בם ספק. לורד גלוּסֵישׂטר היה אחד מידידי הטובים באוֹכּספוֹרד. הוא הראני מכתב מאת אשתו, אשר כתבה לפני מותה, בשכבה על מטתה, גלמודה, בנוה הקיץ אשר לה במֶנטון. שמך היה מעֹרב שם בוִדוי נורא, אשר כמוהו לא קראתי מימי. אני אמרתי לו, כי זה אי-אפשר, כי אני יודע אותך היטב ואתה אינך מסֻגל למעשׂה שכזה. ואולם, כלום יודע אני אותך באמת? לוּ הייתי בטוח, שאני יודע אותך! אך למען הוָכח בזה, הלא עלי לראות את נשמתך!

– לראות את נשמתי! – גמגם דוריאן ויִתּר ממקומו ופניו הלבּינו מפחד.

– כן – ענה האלוארד בכֹבד-ראש ויגון כבד נשמע מקולו – לראות את נשמתך. אבל הלא רק אלהים יוכל זאת.

צחוק-לעג מר התפרץ משׂפתיו של הצעיר.

– אתה תראה אותה בעיניך בערב הזה! – קרא ויחטֹף מנורה מעל השֻׁלחן – בוא! הלא יציר-כּפיך היא – ומדוע לא תראנה? אחר-כן תוכל לספר את הדבר לכל העולם כֻּלו, אם תחפֹּץ. אבל איש לא יאמין לך. וגם אם יאמינו לך, יגדל חִני וערכּי בעיניהם עוד יותר בגלל זה. אני יודע את דורנו יותר ממך, אף שאתה מרבה לדַבּר עליו פטפוטי-הבל. בוא, אני אומר לך. הנה הרבית לפטפט על הרקבון המוסרי. בוא אתי וראית אותו בעיניך.

בכל מלה ומלה שיצאה מפיו נשמע צליל-גאוה הוֹללה. הוא רקע ברגליו במרי ובעזות-תעלולים כדרכו. שׂמחה איֻמה תקפה אותו לרעיון, כי עוד איש אחד יִטֹל חלק בסודו, וכי יוצרה של התמונה – מקור כל חרפתו – יזדעזֵעַ למראה-עיניו וזכרון-הזועה של פֹעל-כַּפיו ידכאהו וירדפהו כל ימי-חייו.

– כן – הוסיף בגשתו קרוב אליו ובהביטו במרי לתוך עיניו הסריוֹזיות – אני אראך את נשמתי. עיניך תחזינה, מה שלפי-דעתך רק אלהים לבדו יכֹל לראות.

האלוארד נרתע לאחוריו. – זהו חרוף כלפי מעלה, דוריאן! – קרא – אל תדבר כדברים האלה. נוראים הם לשמֹע, וחסרי-טעם וכוָנה הם.

– כן דעתך? – ושוב שׂחק בלעג מר.

– בודאי כן הוא. ואשר לדברים שהגדתי לך היום בערב, הלא רק לטובתך דברתי. אתה יודע, כי הייתי לך תמיד ידיד נאמן.

– אל-נא ברגשנות! כּלה דבריך ונלך.

על פניו של הצַיר עבר רטט של צער דוקר. הוא החריש רגע ורגש עז של חמלה רבה תקף אותו. סוף-כל-סוף, מי נתן לו רשות להתערב בחייו של דוריאן גרֵי? לוּ גם עשׂה דוריאן רק עשׂירית ממה שמרננים אחריו, הלא בודאי סבל כבר הרבה יסורים וענויי-נפש! – בֶּזִיל התעורר, וילך ויתיצב לפני הקמִין, ויבט על לשונות-האש, העולות מן העצים הבּוערים ועל אפרם הנראה ככפור.

– אני ממתין, בֶּזִיל – אמר הצעיר בקול חד וצלול.

האלוארד פנה אליו. – הדבר שחפצתי להגיד לך, זה הוא – קרא – אתה מחֻיב לתת לי איזה תשובה שהיא על כל אותן האשמות הכבדות שטופלים עליך. אם תאמר לי, כי הן שקר גמור מראשן ועד סופן, אאמין. הכחישה אותן, דוריאן, הכחישן! האינך רואה, כמה אני מֵצר וסובל? הה, אלי! אל-נא תאמר לי, כי רע אתה ומשחת ונקלה.

דוריאן גרֵי גחך. שׂפתיו נעוו בסלסולי-בוז.

– עלה אתי, בֶּזִיל – אמר במנוחה – אני כותב בספרי את מעשׂי בכל יום, והספר אינו עוזב את החדר, אשר בו הוא נכתב. אני אראהו לך, אם תאבה לעלות אתי.

– אני אלך אתך, אם רצונך בכך, דוריאן, רואה אני, שכבר אחרתי את המסע. אך אין בכך-כלום. אוכל לנסֹע מחר. רק אל תדרֹש ממני לקרֹא איזה דבר בלילה הזה. כל חפצי רק לקבל תשובה ברורה על שאלתי.

– אותה תקבל למעלה. פה לא אוכל לתתה לך. לא יהיה עליך לקרֹא הרבה.

 

יג    🔗

הוא יצא מן החדר והתחיל עולה על המדרגות, ובֶזִיל האלוארד הולך בעקבותיו. הם צעדו אט, כמו שרגילים לעשׂות בלילה שלא במתכַּוֵן, המנורה זרקה צללים פַנטַסטיים על הקיר ועל המעלות. זכוכיות החלונות צללו מפני הרוח אשר קם בחוץ.

כאשר עלו למעלה העמיד דוריאן את המנורה על הרצפה, הוציא את המפתח מכיסו והתחיל מהפכו בחור-המנעול. – אתה דורש תשובה ברורה, בֶּזִיל? – שאל בשפל-קולו.

– כן.

– טוב מאד – ענה דוריאן בצחוק. ואחר הוסיף בקול גס קצת: – אתה הנך האדם היחידי בעולם, שיש לו הצדקה לדעת הכל על אודותי. אתה תפסת בחיי מקום גדול יותר ממה שתוכל לצַיר לעצמך:– ובהרימו את המנורה פתח את הדלת ויכנס. זרם אויר קר עבר על פניהם ואור המנורה הִבהב רגע אחד בלהב צָהֹב-עכוּר. דוריאן הזדעזע.

– נעל את הדלת אחריך – לחש לבֶזִיל בהעמידו את המנורה על השלחן.

האלוארד הביט סביבותיו כנבוך. החדר נראה כעזוב מיושביו זה כמה שנים. יריעת-קיר פלמַנדית מטֻשטשה, תמונה מכֻסה, ארגז איטלקי ישן, ארון-ספרים ריק כמעט, שלחן וכסא, – זהו כמעט כל מה שנמצא בו. וכאשר הדליק דוריאן שיור-נר, שעמד על כַּרכּוב הקָמִין, ראה בֶּזִיל, כי הכל מכֻסה בשכבת-אבק עבה והמרבד נקוב. מאחרי צִפוי-הקיר התמלט עכבר בבהלה. ריח-טחב מלא את כל החדר.

– ובכן אתה חושב, בֶּזִיל, כי רק אלהים לבדו יוכל לראות את הנשמה? הסר את המסך הזה וראית את שלי. – ובדַבּרו את הדברים האלה היה קולו גס וקר.

– היצאת מדעתך, דוריאן, או עורך אתה קוֹמֵידיה? – גמגם האלוארד ופניו התכּרכּמו.

– אין אתה רוצה? אם-כן עלי לעשׂות זאת בעצמי – אמר הצעיר וינתק את המסך מעל המוט וישליכהו ארצה.

זעקת-זועה התפרצה משׂפתי הצַיר למראה הצורה האיֻמה, הנשקפת אליו מן הבד באור-החדר הכהה. היה דבר-מה ברשמי פניה של התמונה, שמלאה אותו זועה וגֹעל-נפש. אל רחום וחנון! הלא זה פרצופו של דוריאן גרֵי הנשקף אליו! השנוי הנורא, תהיה סבתו מה שתהיה, עוד לא השחית כליל את יפעת הפנים הנפלאים. עוד התנוסס כעין זהב בשׂער המִדַלדל ועוד היה מן הארגמן בשׂפתים התאוָניות. בעינים המטֹרפות נשתּמר עוד מעט מן התכלת הנעימה, והקוים הענֻגים של הנחירַים המהֻקצעים והצואר המחֻטב עוד לא נטשטשו כליל. כן, זה היה דוריאן בעצמו. אבל מי צִיֵר תמונה זו? כמדֻמה לו, שהוא מכיר בה את יצירת מכחולו, וגם המסגרת הלא נעשׂתה על-פי תכניתו. הרעיון, שזו היא מעשׂה-ידיו, החריד אותו. הוא חטף את הנר הדולק ויקריבהו אל התמונה. בקצה, לפאת שׂמאל, נתגלה שמו המפֹרש, רשום באותיות ארֻכות אדֻמות.

זו היתה פַּרוֹדיה נתעבה, סַטּירה גסה מנֻוֶלת. לא, הוא לא צִיֵר כזאת. ובכל-זה הלא היא יצירתו, אשר יצר בעצם-ידו. הוא ידע זאת, ונדמה לו, כאלו נהפך דמו בן-רגע מאש לקרח-קפאון. ציורו שלו! מה זאת? איככה זה נשתנה? הוא פנה אל דוריאן גרֵי ויבט אליו בעיני חולה. שׂפתיו רתתו, ולשונו נשתה ולא יכלה להביע מלה. הוא העביר את ידו על מצחו. מצחו כֻסה באגלי זעה מִדבקת.

האיש הצעיר עמד נשען אל כּרכֹּב הקמין והתבונן אליו באותו העיון המשֻנה, שנראה בפני האנשים השקועים כֻלם בהסתּכּלות במשׂחקו של ארטִיסט גדול. לא נכרו בו לא אותות צער אמתי ולא אותות שׂמחה אמתית. זו היתה רק התעַנינותו של הצופה, ואולי עם ניצוץ של נצחון בעיניו. הוא הוציא את הפרח מלולאת בגדו, וירח בו, או עשׂה את עצמו כאלו הוא מריח.

– מה פשר הדבר? – קרא האלוארד לבסוף. קולו צלצל באזניו בצליל משֻׁנה וחד.

– לפני כמה שנים, כשהייתי עוד נער – אמר דוריאן גרֵי במללו את הפרח באצבעותיו – נודעת לי, החנפת לי והוריתני להתגאות ביפיי. באחד הימים הצגתני לפני אחד מידידיך, אשר באר לי את פלא-הנעורים ואתה גמרת את ציור תמונתי, שגלתה לי את פלא-היֹפי. ברגע של שגעון – שעוד עתה אינני יודע, האצטער עליו אם לא – בִּטֵאתי בשׂפתי חפץ, שאתה אולי תקרא לו תפִלה – –

– נזכרתי, אָה, אני זוכר זאת היטב, אבל הן לא יתכן הדבר הזה! החדר טחוב. עֹבש חדר לתוך הבד. בסממני הצבעים שהשׁתּמשתּי התערב בודאי איזה ארס מינרַלי ארור. אני אומר לך, כּי באֹפן אחר אי-אפשר הדבר.

– כלום יש דבר שאי-אפשר? – דובבו שׂפתי הצעיר, ויעבֹר אל החלון ויסמֹך את מצחו אל השִׁמשה הקרה, שהזיעה מן הערפל.

– הלא אמרת לי, כי אִבּדת והחרבת את התמונה?

– כחשתי לך. היא אִבדה והחריבה אותי –

– אינני מאמין, כי זה הציור מעשׂה-יָדי הוא –

– וכי אינך רואה ומכיר בו את האִידיאל שלך? – אמר דוריאן במרירות.

– האידיאל שלי, כמו שאתה קורא לו…

– כמו שאתה כנית אותו –

– בו לא היה כל רע, כל נווּל. אתה הייתי לי אידיאל אשר כמוהו לא אמצא עוד בחיים. ופה – זה פרצוף של סַטִּיר.

– זה פרצופה של נשמתי –

– אֵלי! את מי הערצתי! הלא עיני שֵׁד לו!

– כל אחד מאתנו נושׂא בקרבו שמים ושאול, בֶּזִיל! – קרא דוריאן בתנועת יאוש פרא.

האלוארד פנה שוב אל התמונה ויבט בה.

– אלי! אלי! אם אמת הדבר – קרא – אם אמת הדבר, כי כן הם חייך, הלא הרשעת לעשׂות עוד יותר ממה שיוכלו לצַיר לעצמם האנשים המרננים אחריך! הוא הקריב שוב את הנר אל התמונה ויוסף להתבונן בה. שטחה, כנראה, לא נשתנה ולא נזוק כלל מכפי שהוציא אותה מתחת ידו. הרקבון וההרס באו אפוא מפנים, מתוכה. על-ידי כֹח טמיר ובלתי-מובן השפיעו החיים הפנימיים של המצֻיר על התמונה, וצרעת החטא הלכה ופשתה סביבותיה, עד אשר הפכה את הציור לזעוה. רקבונו של פגר בקבר לה לא יכֹל להיות נורא ככליון זה.

ידו של בֶּזִיל רעדה והנר נפל בשאון ארצה ויתיז ניצוצות וחלב סביבותיו. הוא רמס עליו ברגלו ויכבנו, ואחר התנפל על הכסא הרעוע אשר לפני השלחן ויסתר פניו בידיו.

– אל רחום! איזה מוסר, דוריאן! איזה מוסר נורא! – הוא לא קבל מענה, אבל שמע את אנקת הצעיר ליד החלון.

– התפלל, דוריאן, התפלל! – דובבו שׂפתיו – הזוכר אתה את התפלה, שלמדו אותנו בילדותנו? “אל תביאנו לידי נסיון. סלח לנו לחטאותינו. כבסנו וטהרנו מכל פשעינו”. הבה, נתפלל זאת יחדו. תפלת גאותך וגֹדל-לבבך נתקבלה; גם תפלת החרטה והנֹחם שלך תתקבל. אני הערצתיך יתר-מדי, ועל זה נענשתי. אתה הערצת את עצמך יתר-מדי – ועתה נענשנו שנינו.

דוריאן גרֵי הפך פניו ויבט אליו בעינים מלאות דמעות – “כבר עבר המועד” – אמר בלחישה.

– לא, תמיד יש שהות לחזֹר בתשובה. הבא, נכרע על ברכינו וננסה להעלות בזכרוננו איזו תפלה. כמדֻמני, שיש פסוק כזה בספרי-הקֹדש: “אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו”?

– בשבילי אין עוד שום ערך במלים הללו –

– הס! אל תאמר כזאת. כבר רשעת למדי בימי חייך. אהה אלהים! האינך רואה, איך מציצה עלינו התמונה הארורה הזאת?

דוריאן גרֵי הביט אל התמונה, ופתאם תקפהו רגש של משׂטמה עזה לבֶזִיל האלוארד, כמו נסכה עליו התמונה רוח-שׂנאה זו, וכמו לחשוה באזניו השׂפתים הנַעוות שעל פני הבד. חמת-פרא של חיה נרדפת בערה בו ותמלאהו שאט נפש לאיש היושב אל השלחן, במדה שכמוה לא תעב מעולם שום אדם. הוא הביט סביבותיו בעיני שגעון. על-גבי הארגז הצבוע שעמד ממולו נוצץ דבר-מה. מבטו נמשך אל הדבר הנוצץ. הוא ידע מה זה: זה היה סכין, שהעלה אותו לפני ימים אחדים כדי לכרות בו חבל ושכח לקחתו אתו ברדתו. הוא קרב אליו לאטו בסבבו את האלוארד. וכאשר עמד מאחריו חטף חיש את הסכין ויסב את פניו ממנו. האלוארד התנודד בכסאו כאלו אמר לקום. אז התנפל עליו דוריאן ויתקע את הסכין בוריד הגדול שמאחורי האֹזן, ובכפפו את ראש האיש אל השלחן הוסיף לדקֹר בלי-חשׂך.

נשמעה אנקה עמומה ואותו הקול הנורא, שיוצא מגרונו של הנחנק בדמו. שלש פעמים התרוממו זרועותיו הנטויות בעוית למעלה ואצבעות ידיו הקופאות חפשׂו באויר בתנועות משֻׁנות. דוריאן דקר עוד שתי פעמים, אך הגוף לא זע ולא נע עוד. דבר-מה התחיל מטפטף על הרצפה. דוריאן המתין עוד רגעים אחדים, בהוסיפו לכֹף את הראש למטה. אחר זרק את הסכין על השלחן ויט אזנה ויקשב.

אך מלבד טפטוף הדם על המרבד הישן לא נשמע מאומה. דוריאן פתח את הדלת ויצא אל המִרפֶּסת. בבית מנוחה שלמה. איש לא נע. רגע קטן עמד שחוח ליד מסעד-המעלות וישקף למטה בתהום השחור של חשכת הלילה. אחר הוציא את המפתח מן המנעול ויָשב החדרה וינעל את הדלת מבפנים.

המת ישב עוד על כסאו, בראש מורד על השׁלחן, בגב כפוף ובזרועות מארכות בנטיות פַנטַסטיות. אלמלא פצע העֹרף עם השנָתות שבשׂפתו ורקק הדם השחור, ההולך ומשתפף ומתרחב לאטו על השלחן, היה אפשר לחשֹׁב שהאיש התנמנם.

באיזו מהירות נעשׂה כל זה! רגש של מנוחה משֻׁנה תקף את דוריאן; הוא נגש אל החלון ויפתחהו ויצא אל המעקה. הרוח הפיץ את הערפל והרקיע נראה כזנב-טַוָס אימתני, זרוּע רבבות עיני-זהב. הוא הביט לארץ וירא את השוטר, הסובב ובודק את החבל שלו, בהפיצו את קוי-האור הארֻכּים של פנסו על פתחי הבתּים הדוממים. האור האדמדם של מרכבה מרקדה נצנץ בקרן הרחוב ותֵכף נעלם. אשה אחת עטופה שׂמיכה, שהתנפנפה ברוח, התנודדה לאטה בפסיעות לא-בטוחות ליד גדרות התַּרבּיצים. לפרקים עמדה תחתיה ותבט סביבותיה. פתאם התחילה משוררת בקול צרוד. השוטר קרב אליה בעצלתַּים ויאמר לה דבר-מה. האשה צחקה ותתנודד ותלך הלאה בהכשלה בכל פסיעה ופסיעה. נשיבת-רוח עזה עברה על-פני הככר. פנסי-הגז התלקחו באור תכֹל והעצים ההחשׂופים הניעו את ענפיהם השחורים הֵנה והֵנה. דוריאן הזדעזע, סגר את החלון ויָשב החדרה.

הוא נגש אל הדלת הפך את המפתח בחור-המנעול ויפתחנה. על ההרוג לא העיף עין כלל. הוא הרגיש, שעליו להתאמץ לבלי-תת לעצמו דין-וחשבון מכל הנעשׂה. ידידו, שצִיֵר את התמונה הארורה – אשר ממנה באו עליו כל הצרות – הֹגה ממסלת חייו. ובזה די.

אז נזכר במנורה, שהעלה מחדרו הלום. זו היתה מנורה יקרת-המציאות כמעט, מחרֹשת הערביאים בספרד, עשׂויה כסף-כהה, עם צעצועי עֲרַבֶּסקות של עשת ממֹרקה ובמלואת אבני-טורקיזות לא-מלֻטשות. אולי ירגיש המשרת בהעָדרה ויבוא אליו בשאלות, דוריאן פקפק רגע קטן, ואחר פנה ויגש אל השלחן ויקח את המנורה. מבלי-משׂים הציץ על ההרוג. מה דומם הוא בישיבתו! מה איֻמה לבנונית ידיו הארֻכּות! כאלו היה זה צלם-דונג אימתני.

דוריאן יצא וינעל את הדלת אחריו ויֵרד אט מעל המדרגות, שלַבּי-העץ השמיעו קול-חריקה, כאלו נאנקו מכאב. פעמים רבות עמד תחתיו ויט אֹזן ויקשב. לא-כלום, מנוחה שלמה בכל. זה היה רק הד צעדי רגליו.

בשובו לחדר-הספרים ראה בפנת החדר את האדרת וילקוט-המסע. אותם צריך הוא להצפין. הוא פתח ארון-סתרים בצפוי הקיר, אשר בו נשמרו בגדי-התחפשׂותו המשֻׁנים וישלך לתוכו את חפצי בֶּזִיל. לאחר זמן-מה הלא יוכל לשׂרפם. אחרי-כן הוציא את שעונו מכיסו ויתבונן בו. שעה וארבעים רגע אחרי חצות-הלילה.

הוא ישב על הכסא וישתקע במחשבות. בכל שנה, כמעט בכל חֹדש, נדונים באנגליה אנשים לתליה, בגלל אשר עשׂו מה שעשׂה הוא. באויר מרחפת תאות-שגעון של רצח. איזה כוכב אדֹם התקרב בודאי יתר-מדי אל האדמה… ואולם איזו ראיות מוכיחות תוכלנה לענות בו? בֶּזִיל האלוארד עזב את הבית בשעה האחת-עשׂרה. איש לא ראה בשובו אתו. רֹב משרתיו היו בסֶלבִּי-רוֹיַל. משרתו הפרטי ישן כבר… פריז! כן, בֶּזִיל נסע לפריז ברכבת היוצאת בחצי-הלילה, כאשר אמר לעשׂות. ומפני שאהבתו המשֻׁנה להתבודד ולהתעלם מן העין מפֻרסמת וידועה לכל מכריו, לא יתעורר שום חשד, אלא לאחרי כמה חדשים. חדשים! בינתים הלא אפשר לבער הכֹל.

פתאם נצנץ רעיון במוחו. הוא לבש את אדרת-השׂער ואת מגבעתו ויֵצא המסדרונה. שם עמד, כי שמע את קול מצעדי השוטר הכבדים על המרצפת וראה את קוי-אור פנסו נשקפים בחלון. עמד והמתין בעצרו בעד נשימתו.

לאחר רגעים מועטים התיק את הבריח, פתח את הדלת, ויצא בלאט החוצה ואת הדלת נעל אחריו. אחר התחיל מושך בפעמון ומצלצל. כעבֹר חמשה רגעים נגלה משרתו, לבוש למחצה ומתנמנם למחצה.

– צר לי מאד, שהָכרחתי להעירך – אמר דוריאן בהכנסו – אבל שכחתי לקחת אתי את המפתח. איזו שעה עתה?

– שעה שתים ועשׂרה רגעים, אדוני – ענה המשרת בהביטו על שעונו בעינים ממַצמצות.

– שתּים ועשׂרה? מה מאֻחרת השעה! העירני-נא מחר בּבֹּקר בתשע, כי דבר נחוץ לי.

– כן אעשׂה, אדוני –

– ההיה איש פה בערב? –

– מ"ר האלוארד, אדוֹני. הוא חכה עד אחת-עשׂרה ואחר הלך לו כי נחפז אל הרכבת.

– חבל, שלא ראיתיו. הצוך להגיד לי דבר?

– לא, אדוני. בלתי אם שיכתֹּב אליך מפריז, אם לא ימצאך בקלוּבּ.

– טוב מאד, פרנסיס. אל תשכח להעירני בתשע שעות.

– לא אשכח, אדוני.

המשרת הלך לו בקשקשו בסנדליו.

דוריאן גרֵי השליך את אדרתו ומגבעתו על השלחן וילך לחדר-הספרים. שם התהלך הֵנה והֵנה כרבע שעה, הלֹך ונשֹׁך שׂפתיו וחשֹׁב מחשבות. אחר לקח את ספר-הכתבות מעל דף-הכֹּתל והתחיל הופך בו. “אַלַאן קֶמבֶּל, 152 רחוב הֵירטפוֹרד, מֵיפור”. כן, זה האיש שהוא צריך לו.

 

יד    🔗

ביום המחרת בשעה התשיעית בּבֹּקר נכנס המשרת החדרה ובידו כוס-שוֹקוֹלַדה על טס ויפתח את תריסי-החלונות. דוריאן ישן עוד במנוחה שלמה, שוכב על צדו הימני וידו תחת לֶחיו. הוא נראה כנער אשר עיף ויגע במשׂחקו או בלמודו.

המשרת הָכרח לגעת בכתפו שתי פעמים עד אשר יעור, וכאשר פקח את עיניו שעשעה בת-צחוק קלה על שׂפתיו, כאלו עודנו הוגה בחלום הנעים. אך באמת לא חלם כלום. בלילה לא הפריעו את שנתו לא חזיונות משׂמחים ולא חזיונות מעציבים. הנֹער מחַיך גם בלי כל סבה; וזה סוד חנו המיֻחד.

דוריאן התהפך, נשען על מרפקו והתחיל גומא את השוֹקוֹלַדה. שֶׁמש-נוֹבֶמבֶּר החִור הציץ בעד החלון. פני השמים היו טהורים, תּכֻלים, וחֹם מחַיה היה תלוי באויר: ממש בֹּקר של סיון.

לאט לאט התחילו מעשׂי ליל-אתמול זוחלים אל מוחו בצעדים חרישים, עקֻבּים מדם, ומתרשמים שם בבהירות איֻמה. הוא הזדעזע בזכרו את כל אשר סבל; ואותה ההרגשה הפתאֹמית של משׂטמה ושאט-נפש לבֶזִיל האלוארד, שבהשפעתהּ הרג אותו בשבתו על הכסא, תקפה אותו שוב רגע אחד, והוא חש קֹר בכל גופו מטרוף-הדעת. המת עודנו יושב שם בעליה, ועתה מאירה עליו גם השמש. מה נורא הדבר! בלהות כאלה עוד אפשר לשׂאת בחשכת-הלילה, אך לא לאור-היום.

דוריאן הרגיש, שאם ירבה להרהר במעשׂהו, יחלה או יצא מדעתו. יש חטאים, אשר זכרונם מלבב ומענג יותר מגופו של מעשׂה; נצחונות משֻׁנים, שנותנים ספוק לגאוה יותר מאשר לתאוה ומשׂמחים ומחיים את הרוח יותר מן השׂמחה שהם נותנים או יכולים לתת לחושים. אבל לא ממין זה היה החטא שלו. אותו עליו לעקֹר מן הזכרון, ליַשן בפרגים, לשׂים לו מחנק, למען אשר לא יחנק הוא את בעליו.

כאשר צלצל השעון בחצי השעה העשׂירית העביר דוריאן את כף-ידו על מצחו ויקם בחפזון וילבש בגדיו בדקדוק יותר מן הרגיל, וביחוד דקדק בבחירת הרביד והסִכּה, וגם את טבעותיו החליף פעמים אחדות. הוא האריך הפעם בסעֻדת שחרית, טעם מן התבשילים השונים, הִרבּה שׂיחה עם משרתו הפרטי על התּלבֹּשת החדשה, שהוא אומר להזמין בשביל משרתיו אשר בּסֶלבּי, ועבר על כל המכתבים שנתקבלו. אחדים מהם העלו צחוק על שׂפתיו; שלשה מהם הכעיסוהו, את האחד קרא פעמים אחדות ולבסוף קרע אותו בפנים זועפים. “מה נורא כֹח-הזכרון של הנשים!” כמו שאמר לורד הנרי פעם אחת.

לאחרי ששתה כוס קהוה שחורה מחה את פיו במתינות במפה, רמז למשרת שׁיַמתּין, ויֵשב אל השלחן ויכתֹּב שני מכתבים. את האחד הניח בכיסו ואת השני מסר למשרת.

– שׂא את המכתב הזה מיד לרחוב הֵירטפוֹרד, 152, פרנסיס. ואם נסע מ"ר קֶמבּל מן העיר, שאל לכתָבתּוֹ.

אך יצא המשרת לקח לו דוריאן סִיגַריטה ויצת בה אש, והתחיל מצַיר ורושם על גליון-ניָר בתחלה פרחים ושׂרטוטי בנין, ואחר צורות בני-אדם. פתאם הרגיש, כי כל צורה, שהוא רושם, יש לה דמיון משֻׁנה עם פני בֶּזִיל האלוארד. אז קם בפנים מכֻרכּמים ויגש אל ארון-הספרים ויוצא ספר מן הבא בידו. הוא גמר בהחלט, שלא יוסיף עוד להרהר באותו המאורע, מלבד אם יהיה מָכרח לכך.

לאחר שהשׂתּרע על הרפידה הסתּכל בשער הספר. זה היה קֹבץ שירים של גוֹטיֶה “גוָנים וקמיעות” בהוצאת שַׁרפַּנטיֶה על ניָר יפּוֹני עם ציוריו של זַ’קמַר. הוא היה מכֹרך עור ירקרק כעין הלִימוֹן עם מלואת שבכות מָזהבות ורמונים מנֻקדים. הספר היה מתנה, שנתן לו אַדריאן סִינגלטוֹן. בהפכו את הדפים נמשכו עיניו אל השיר על-אודות ידו של לַסֶנֶר, זו היד הקרה, המכֻרכָּמה, “שעוד לא רֻחצה היטב מן הרצח”, עם השֵׂער האדמדם ועם “אצבעות של פוֹנוס” שלה. הוא הציץ אל אצבעותיו שלו, הלבנות, הדקות, ורטט קל חלפהו מבלי-משׂים. אחרי-כן הגיע אל החרוזים היפים על וֵינֵיצִיאה:

"בּמַעֲלוֹת שְׁלַל כָּל-צֶבַע מֵעִמְקֵי תְהוֹם תַּחְתִּיָה,

וּמַזְהִיר חֵיקָהּ עוֹד מֵאֶגְלֵי פְּנִינִים קְטַנִּים,

כָּכָה עֹלָה וֵינוּס מִמְּצלוֹת הָאַדְרִיָּה,

וַאֲדֻמִּים יְצֻרֶיהָ וְצַחִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים.

מִגְדְּלֵי עַד יִנָּשְׂאוּ עַל-תְּכֵלֶת פְּנֵי מִשְׁבָּרִים,

כַּאֲרֶשֶׁת שְׂפַת נֶאֱמָנִים מְהֻקְצָעִים וּמְחֻטָּבִים,

וּמְפֻשָּׂקִים הֵמָּה פִתְאֹם כְּפִיוֹת מְסֻגָּרִים,

שֶׁפִּתְּחָה אוֹתָם עַתָּה אֲנָחָה שֶׁל-אֳהָבִים.

שֵׁיטִי חֹתֵר לָבוֹא אֶל-הַחוֹף וָאֵרֶד –

עֵת חֲבָלָיו עַל-פְּנֵי עַמּוּד יַשְׁלִיךְ, וְהֵם מוּסַבִּים,

לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אדֹם כְעֵין הַוֵּרֶד –

מה נפלאים הם החרוזים האלה! בקראך אותם דומה אתה שהנך שט בנתיבות המים של עיר-השושנים והמרגליות, בשבתּך בגוֹנדוֹלה שחורה, שחרטֻמה כסף ויריעותיה סרוחות. גם השורות של ה“בתים” נראו לו לדוריאן כאותן הרצועות הישרות של תכלת טוּרקִיזות, המאירות נתיב אחרי הסירה המפליגה אל הלִידוֹ. ברקי היֹפי הפתאומיים שבחרוזים הזכירו לו את משׂחק שלל-הצבעים בצוארי העופות, הפורחים מסביב לקַמפַּנִילִי עם אשנביו הדומים לככריות שבכַוֶרֶת, או הצועדים להם בחשיבות חִנֶנת תחת כּפּוֹת האַרקַדוֹת. דוריאן הטה ראשו לאחור, נשען אל גב הכסא, ושנה וחזר ושנה לעצמו את השורות:

"לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אָדם כְּעֵין הַוֵּרֶד –

עַל-חֶלְקַת פְּנֵי הַשַּׁיִשׁ עִם-אֶחָד מִן-הַשְּׁלַבִּים".

וֵינֵיצִיאה כֻלה היתה בשתי השורות הללו. הוא זכר את ימי הבציר אשר בלה בה ואת האהבה הנפלאה, אשר המריצה אותו להוללות נחמדה. יש רוֹמַנטיקה בכל עיר ועיר. אך בוֵינֵיצִיאה, וכן גם באוֹכּספוֹרד, נשתמר ביחוד היסוד והסביבה הנאה לרוֹמַנטיקה, – וזה העִקר. במשך זמן ידוע התארח אצלו בוֵינֵיצִיאה גם בֶּזִיל, והתפעלותו של זה מציוריו של טִינטוֹרֶטוֹ לא ידעה גבול. בֶּזִיל המִסכּן! איזו מיתה משֻׁנה מת האיש הזה!

דוריאן נאנח ושוב לקח את הספר בידו, כסגולה לשכחה. הוא קרא על הסנוּניות המעופפות, יצֹא ושוב, בבית-הקהוה הקטן באִיזמִיר, ששם יושבים החַג’יים ומונים מספר לתפלותיהם לפי העַנבָּרים שבפתיליהם, וסוחרים חבושי-תרבוש מעשנים במקטרותיהם הארֻכּות עדויות-ציציות ונדברים בחשיבות מרֻבּה איש לרעהו; הוא קרא על האוֹבֵּילִיסק אשר על הככר “דֵי לַה קוֹנקוֹרד” בפריז, המוריד דמעות-חלמיש בגלותו הגלמודה חסרת-השמש ומשתוקק ומתגעגע על החופים החמים של הנֵילוס המכֻסה בלוֹט, ששם יש ספִינכּסות ויַנשופים וַרדיים ונִצים לבנים מָזהבי-צפרנים ותנינים עם עיני-שֹׁהם קטנות, הזוחלים אט על-פני הבצה הירֻקה העשנה; הוא התחיל מהרהר באותם החרוזים, אשר המוסיקה שבהם הוצאה מן השיש הנכתם בנשיקות, המתארים את הפסל, שהמשיל גוֹטיֶה לקול הקוֹנטרַלטוֹ, אותו הפסל, “האימתני הנחמד”, השמור באולם הפּרפוּראי אשר בלוּבר. אבל כעבֹר רגעים מועטים נשמט הספר מידו. עצביו התחילו מזדעזעים ואימה גדולה נפלה עליו. ומה אם אלאן קֶמבּל נסע מאנגליה? אפשר שימים רבים יעברו עד אשר ישוב. ואולי לא יאבה לבוא, מה יעשׂה אז? בכל רגע תלויים החיים והמות.

לפנים, לפני חמש שנים, היה הוא וקמבּל ידידים נאהבים, אשר כמעט לא נפרדו. אך פתאם בא הקץ לידידותם. עתה, כשהם נפגשים בחברה, נראה רק צחוק על שׂפתי דוריאן גרֵי; אלאן קמבּל אינו עונה על השׂחוק.

הוא היה צעיר חכם מאד, אף כי לא הבין כלל את ערכה של האמנות הפּלַסטית, והשׂגתו המועטת ביָפיהּ של השירה באה לו גם היא מאת דוריאן. ולעֻמת זה השתוקק בתאוה עזה למדעים. בלמדו בקִמבּרִידג' עבד זמן-רב בּלַבּוֹרַטוֹריוֹן ויעמֹד על המבחן בידיעות הטבע בהצלחה רבה. וגם עתה עודנו עוסק בחבה יתרה בחִימיה וגם הכין לו לבּוֹרטוֹריוֹן מיֻחד, אשר בו הוא יושב סגור ומסֻגר ימים שלמים, לצערה הגדול של אמו, אשר אדיר היה חפצה, שיעמֹד על הבחירה לפרלמנט, ואשר לפי עניות דעתה חִימִיקן הוא רוקח פשוט. אך מלבד זה היה קמבּל גם מוסיקן מצֻין, וגם בכנור גם בפסנתר היטיב לנגן מכל הדִילטַנטים אשר בגילו. ואף אמנם המוסיקה היא היא שחִבּרה אותו בתחלה עם דוריאן גרֵי, – המוסיקה בצרוף אותו הכֹח המושך המיֻחד, שהיה לו לדוריאן גרֵי מדעתו ושלא מדעתו. הם התוַדעו זה אל זה בביתה של לֵידִי בֵּירקשַׁיר באותו הנשף, אשר נגן שם רוּבּינשטיין ומאז היו רואים אותם תמיד יחד בבית האֹפֵּירה ובכל מקום של מוסיקה מעֻלה.

ידידותם נמשכה שמֹנה-עשׂר ירחים. קמבּל נמצא תמיד אצלו, או בסֵילבּי-רויַל או בככר גרוֹסוִינר. דוריאן היה לו, כמו להרבה אחרים, טִפּוּסו של הנפלא והמלבב בחיים. איש לא ידע, אם נפלה קטטה ביניהם או לא. אך פתאם הרגישו הכל, שאין הם מדברים כמעט כלל בהפגשם יחד, וכי קמבּל משתּדל להקדים לעזֹב כל חבורה, שנמצא בה דוריאן גרֵי. ובכלל נהפך קמבּל כמעט לאיש אחר, – לפרקים היה עצוב-רוח מאד, לא אהב עוד, כנראה, לשמֹע מוסיקה, וגם בעצמו לא נגן עוד כשהיו מבקשים אותו. הוא התנצל על מאונו, באמרו שהוא שקוע כֻּלו בעניני מדע ואין לו עוד פנאי לתרגילי נגון. ובאמת כן היה הדבר. מיום ליום התמכּר, כנראה, יותר ויותר למחקרי בִּיוֹלוגיה, ושמו נזכר פעם או פעמים בז’וּרנלים מדעיים בחבור עם איזו נסיונות מעַנינים.

זה היה האיש, אשר חכה לו דוריאן גרֵי. כמעט בכל רגע הסתּכּל בשעונו, וכאשר עברו וחלפו הרגעים כן גדלה התרגשותו ואימתו. לבסוף קפץ ממושבו והתחיל מתהלך בחדר הֵנה והֵנה, ומראהו היה כחיה יפה, שסֻגרה בכלוּב. הוא פסע פסיעות גסות וידיו נעשׂו קרות יותר ויותר.

קצרה רוחו בחכותו. נראה לו, שהעת זוחלת ברגלי-עֹפרת, תחת אשר אותו סערו והטילו רוחות כבירים אל שן-סלע שחור, הנטוי על פי בור-שחת. הוא ידע, מה שמוכן לו שם, הוא ראה זאת בבֵרור, ובעודו רועד בכל גופו לחץ בידיו הקרות את עפעפיו הלוהטים, כאלו אמר לעקֹר ממוחו את חוש-הראיה ולדחֹק את בבות-עיניו לאחור לתוך חוריהן. אך זה היה ללא-הועיל. למוח היה מזון משלו, אשר בו הוסיף להתפטם, והדמיון, נעוה מאימה, מעֻקם ומסֹרס מכאב, ממש כיצור חי, רקד וכרכר כמַריוֹניטה נתעבה על הבּימה ועשׂה העויות איֻמות בין המסכות המתחלפות. ופתאם עמד גלגל הזמן. כן, אותו היצור העִור, הנושם בעצלתים, חדל לזחֹל. מת הזמן! והרהורים איֻמים התרוצצו והתהוללו לפניו ויסחבו איזה עתיד של זועה מקברן ויראוהו לדוריאן. הוא הביט אליו בעינים פקוחות בכל כֹח ויתאַבּן מבלהות-אימה.

לבסוף נפתחה הדלת והמשרת נכנס. דוריאן פנה ויבט אליו בעינים קמות.

– מר קמבּל, אדוני – הודיע המשרת.

אנחה של רוָחה פּרצה משׂפתיו היבשות והאֹדם שב ללחייו.

– “בקש אותו להכּנס מיד, פרנסיס” – הוא הרגיש, כי שב לאיתנו. פחדו ומֹרך-לבו חלפו ואינם.

המשרת השתחוה ויצא. כעבר רגע נכנס אלאן קמבּל, סֶריוֹזי וחִור מעט; חִורת-פניו הֻבלטה עוד יותר על-ידי שׂערותיו השחורות כפחם וגבּות-עיניו הכהות מאד.

– אלאן! זה יפה מאד מצדך. אני מודה לך על אשר באת.

– אני גמרתי בלבי לבלתי צעד עוד על מפתן ביתך, גרֵי. אבל אתה אומר במכתבך, שהחיים והמות תלוים בזה, אם-כן – –

קולו היה קר וקשה. הוא דבּר במתינות ובישוב-הדעת. עיניו הסוֹקרות והחוקרות המוּסבּות אל דוריאן הביעו בוז. ידיו היו תקועות עמֹק בכיסי-אדרתּו, וכנראה לא השגיח בתנועת-ידו של דוריאן לנתינת שלום.

– כן, בזה תלויים החיים והמות, אלאן, ולא של איש אחד בלבד. שבה-נא.

קמבּל ישב על כסא ליד השלחן ודוריאן ישב ממולו. עיניהם נפגשו. מבטו של דוריאן הביע חמלה רבה. הוא ידע, כי דבר נורא מתעַתּד לצאת אל הפֹּעל.

אחרי רגע של שתיקה קשה גחן אליו וידבר במנוחה שלמה ורק עיניו בחנו את הרֹשם שעושׂה כל דבר מדבריו על-פני אורחו:

– אלאן, בחדר סגור, בעלית הבית הזה, בחדר, אשר כל איש זולתי לא יוכל להכנס בו, יושב אל השלחן אדם מת. הוא מת כבר לפני עשׂר שעות. אל תתרגש ואל תבט עלי בעינים כאלה. מי הוא אותו האיש, למה מת, איך מת – כל זה אינו נוגע לך. מה שעליך לעשׂות זה הוא…

– הרף, גרֵי. אינני רוצה לשמֹע עוד דבר. אחת היא לי אם אמת הדבר שאמרת ואם לא. אני מסרב בהחלט להתערב בעניני חייך. יהיו סודותיך הנתעבים לך לבדך. הם אינם מעַנינים אותי עוד.

– אלאן, הם יהיו צריכים לעַנין אותך. על-כל-פנים הסוד הזה. צר לי עליך מאד, אלאן, אבל אין לי עצה ותחבּוּלה אחרת. אתה הנך האחד, שבידך להצילני. אני מָכרח להכניסך לתוך הענין שלי. אין לי ברֵרה אחרת. אלאן, אתה איש מדעי, אתה יודע סודות החִימיה, וכדומה מן המדעים הללו. אתה עשׂית נסיונות רבים במקצוע זה. עליך אפוא לבער את זה אשר פה בעליה, – לבער אותו עד תֻּמו, אשר לא ישאר ממנו שׂריד וזכר. איש לא ראה אותו כאשר נכנס לביתי. באמת חושבים הכל, שהוא עתה בפריז. רק לאחרי כמה חדשים ירגישו בהעָדרו. ואז מן הצֹרך הוא, שלא ימָצא לו כל זכר פה. אתה, אלאן, מחֻיב להפֹך אותו וכל אשר עליו למלא-כף אפר, אשר אזרה אותו לרוח.

– הנה יצאת מדעתך, דוריאן –

– אה, קורא אתה לי דוריאן – לזאת חכיתי.

– משֻׁגע אתה, אני אומר לך: משֻׁגע אתה לחשֹׁב, שאני אניע אף אצבע אחת לישועתך ולהצלתך, משֻׁגע אתה, שהתוַדית לפני ודוי איֹם כזה. אינני רוצה להתערב בעסק זה, יהי מה שיהיה. חושב אתה, שאני אעמיד את שמי בסכנה למענך? מה לי ולמעללי-תֹפת שלך?

– זה היה אבּוד עצמו לדעת, אלאן

– על זה אני שׂמח. אך מי הביאו לכך? בודאי אתה.

– העודך ממאן לעשׂות את הדבר למעני?

– כמובן, אני ממאן. אינני רוצה שיהיה לי שום דבר אתך. אחת היא לי, איזו חרפה תמוט עליך. מידך זאת לך. אני לא אתעצב כלל בראותי אותך נתון לחרפה, מכֻסה קלון קבל-עם. איככה נועזת לבקש אותי, מבין כל האדם אשר בארץ, להכניס עצמי בזועה זו? דומה הייתי, שאתה מבין יותר באפין של הבריות. אינני יודע, מה לִמד אותך ידידך לורד הֶנרי ווֹטוֹן, אבל בפסיכולוגיה בודאי שלא למדת ממנו הרבה. שום דבר לא יכריחני לעשׂות צעד אחד להצלתך. לא אני האיש אשר אתה מבקש. פנה לך אל רעיך הטובים – אך לא אלי.

– אלאן, זה היה רצח. אני רצחתי אותו. אינך יודע, כמה יסוּרים קשים הביא עלי. יהיו חיי איך שיהיו, הוא הועיל לחוללם ולחללם יותר מהארי. אפשר שכּוָנתו לא היתה רעה, אבל התוצאה אחת היא.

– רצח! אל רחום, דוריאן, האמנם הגעת לכך? אני לא אמסֹר אותך. אין אֻמנותי בכך. ומלבד זה הלא יתפּשׂוך גם בלי התערבותי. אין אדם עובר עברה אלא אם כן עשׂה גם דבר-שטות. אך בכלל, אין רצוני לנגֹע כלל בדבר הזה.

– היֹה יהיה עליך לנגֹע בו קצת. חכה לי מעט והקשיבה לדברי. הקשיבה-נא, אלאן. אין אני דורש ממך אלא לעשׂות נסיון מדעי. אתה הולך לבתי-חולים ולבתי-מתים, והמלאכה האיֻמה, שאתה עושׂה שם, אינה מפריעה את שלוָתך כל-עִקר. אלו מצאת את האיש הזה באולם-נתוח נתעב או בלבּוֹרַטוֹריוֹן מבאיש, מָשׁכּב על שלחן של מתכת עם שקָתות מאדָמות להגרת הדם, לא היית רואה בו אלא חֹמר יפה לבדיקה מדעית. אף שׂערה אחת לא היתה זעה על ראשך. לא היית מהרהר אף רגע, שמא אתה עושׂה דבר רע. להפך, אתה היית חש בנפשך, שהנך מביא טובה למין האנושי, או שאתה מעשיר את אוצר הידיעות שבעולם, או שלפחות אתה נותן ספוק לסקרנות מדעית, וכיוצא בזה. והנה אני דורש ממך רק לעשׂות את הדבר, שעשׂית פעמים רבות קֹדם-לזה. ובאמת, לבער גופת-מת בודאי פחות נורא מן הנוראות, שהסכנת לעשׂות עד-כה. וזכר נא, כי הפגר הוא העדות היחידה לעוני. אם המָצא ימצא, ואבדתי; והלא סופו להמצא, אם לא תושיעני.

– אין לי כל רצון להושיעך. זאת אתה שוכח. אני מתיחס בקרירות מָחלטת לכל אותו הדבר. אין הוא נוגע לי כל-עִקר.

– אלאן, אני מתחנן אליך. שׂים לבך אל מצבי הנורא. זה עתה, לפני בואך, התעלפתי כמעט מאימה. הלא אפשר, כי יבוא יום וגם אתה תדע ותחוש אימה מעין זו. אך לא! אל תשׂים לבך לזאת. הבט על הדבר רק מנקודת-ראיה מדעית, נקיה מכל פניות. הלא אינך חוקר ודורש, מאין הם המתים שאתה עושׂה בהם את נסיונותיך. אל תחקֹר גם הפעם. ובאמת כבר הגדתי לך יותר-מדי. אבל אני מפגיע בך לעשׂות אתי את החסד הזה. הלא היינו ידידים לפנים, אלאן.

– אל תזכֹר לי את הימים ההם, דוריאן: הם מתו.

– המתים מתמהמהים לפעמים. האיש, שם למעלה, לא יניח את מקומו. הוא יושב אל השלחן בראש מורד ובזרועות נטויות. אלאן, אם לא תחוש לעזרתי, אבדתי. הלא תלֹה יתלו אותי, אלאן! האינך יודע זאת? הם יתלו אותי בגלל המעשׂה אשר עשׂיתי.

– אך לשוא תאריך את הסצינה הזאת. אני מסרב בהחלט לנגֹע נגיעה כל-שהיא בענין זה. שגעון הוא מצדך לבקש ממני כזאת.

– אתה עומד במאוּנך?

– כן –

– אני מתחנן אליך, אלאן!

– ללא-הועיל –

ושוב נצנצה בעיניו של דוריאן גרֵי אותה הבעת החמלה, שנראתה בהן בראשית השׂיחה. אחרי-כן שלח את ידו ויקח פסת-ניָר ויכתֹּב עליה דבר-מה. לאחרי שקרא פעמַים את הכתוב, כפל את הפתק בתכלית הדיוק ויזרקהו על-פני השלחן אל קמבל היושב ממולו, ואחר קם וילך אל החלון.

קמבל הביט אליו בתמהון, ויקח את הפתק ויפתחהו. בקראו הלבינו פניו כשׂיד והוא נפל אחורנית על-גב הכסא. תקפה אותו הרגשה איֻמה של מחלה כאלו יפוג לבו באיזה חלל ריק.

לאחרי שנים שלשה רגעי דומיה איֻמה הפך דוריאן את פניו ויקרב אל קמבל ויעמֹד מאחריו וישׂם ידו על שכמו.

– צר לי עליך מאד, אלאן – לחש לו – אבל אתה לא הנחת לי ברֵרה אחרת. כבר כתבתי מכתּב. הנהו. רואה אתה את הכתֹבת שעליו? אם לא תעזר-לי אהיה מָכרח לשלחו. אתה יודע את התוצאות הכרוכות בזה. אבל בטוח אני כי תעזרני. עתה לא תוכל לסרב עוד. אני השתּדלתי שלא לפגֹע בך – בזאת אתה מחֻיב להודות. ואולם אתה היית קשה, עז, מעליב. אתה התנהגת אתי, כאשר לא העז עוד שום אדם – לפחות: שום אדם חי – להתנהג אתי. אני נשׂאתי וסבלתי כל-זה. אך עתה הגיע תורי אני לערך-לך את התנאים שלי.

קמבל כסה פניו בידיו ורטט חלף את גופו.

– כן, אלאן, עתה הגיע תורי לערך-לך את תנאַי. אתה יודע אותם. הדבר פשוט מאד. אל-נא תביא אותך לידי התרגשות חנם. המלאכה מָכרחה להיות נעשׂית. התאושש וגש לעשׂותה.

קול-אנקה פרץ משׂפתי קמבּל וכל אבריו רעדו. נדמה לו, כאלו הטִיקטִיק של השעון שעל כַּרכֹּב הקָמִין מחלק את הזמן לאטמים דקים של גסיסה, אשר כל אחד מהם שׂם מחנק לנפשו. הוא הרגיש, כאלו חשוק-ברזל הולך ומהדק מעט מעט את מצחו וכאלו החרפה, שהוא צפוי אליה, כבר נמוטה עליו. היד המונחת על כתפו הכבידה עליו כיד-עֹפרת. הוא לא יכֹל נשׂא את סֻבֳּלָהּ. היא רצצה אותו.

– הבה, אלאן, עליך להחליט כרגע –

– אינני יכֹל לעשׂות את הדבר – דובבו שׂפתיו כמכונה, כאלה היה בכֹח דבריו לשנות את מצב הענין.

– אתה מָכרח. אין לך ברֵרה. אל תתמהמה.

אלאן פקפק עוד רגע. – “היש תנור בחדר העליה?” –

– כן יש שם תנור של גז מרֻצף אַסְבֶּסְטוס.

– אבל עלי לנסֹע מקֹדם לביתי לקחת מן הלבּוֹרטוֹריוֹן שלי סממנים וכלים אחדים –

– לא, אלאן, אסור לך לצאת מזה. כתֹב על גליון-ניָר כל מה שדרוש לך, ומשרתי יסע בעגלה לביתך ויביא לך הכל.

קמבּל כתב שורות אחדות על גליון וישׂם את הפתק במעטפה וירשֹם עליה את שם עוזרו בלבּוֹרטוֹריוֹן, דוריאן לקח את הפתק ויקראהו בעיון גדול, ואחר צלצל בפעמון וימסרהו למשרתו ויצוהו למהר לשוב עם הכלים.

כאשר נסגרה דלת המסדרון נזדעזע קמבּל, ויקם מכסאו ויגש אל הקָמִין. רעד של קדחת אחזהו. עברו כעשׂרים רגעים ואיש מהם לא הוציא הגה מפיו. זבוב מזמם התעופף בחדר, והטִיקטִיק של השעון נשמע כהלמות-פטיש.

כשהשמיע השעון את השעה הראשונה הפך קמבּל פניו אל דוריאן גרֵי וירא והנה עיניו מלאות דמעות. בטהרתם ובדקותם של הפנים העצובים הללו היה, כנראה, דבר-מה, שהביא את קמבּל לידי חמת-שגעון.

– נבל אתה, נבל גמור! – דובבו שׂפתיו.

– אל-נא, אלאן! אתה הצלת את חיי – ענה דוריאן.

– את חייך? אבינו שבשמים! הגם לאלה יקרא חיים? אתה שקעת מטה מטה, עד שהגעת למדרגת רוצח. כאשר אעשׂה מה שאעשׂה, מה שהכרחתּני לעשׂות, אין זה בשביל הצלת חייך.

– אה, אלאן – נאנח דוריאן – לוּ היה בלבך אף אחת מאלף מן החמלה שיש בלבי עליך – ובדברו הפך פניו אל החלון וישקף על הגן. קמבּל לא ענה דבר.

כעבֹר עשׂרה רגעים נשמע קול דופק בדלת. נכנס המשרת ובידו נרתיק של מַהגוֹנִי מלא סממנים חִימיים עם בּוּכיָר ארֻכּה של חוטי-עשת ופּלַטִינה ושני חשוקי-ברזל משֻׁנים למראה.

– האניח את הכלים פה, אדוני? – שאל את קמבּל.

– כן – ענהו דוריאן – וצר לי מאד, פרנסיס, כי עלי להטריחך בשליחות שניה. מה שמו של אותו האיש ברִיצ’מוֹנד, המספיק אָרחִידֵיות לביתנו בסֵילבִּי?

– הַרדֶן, אדוני –

– כן, כן – הַרדֶן. ובכן סע מיד לרִיצ’מונד והלכת אל הַרדֶן ואמרת לו שישלח ארחידיות פי-שנים מאשר צויתי, ובלבד שימעט בלבנות. באמת אין לי צֹרך בלבנות כּל-עִקר. מזג-האויר טוב היום מאד, ורִיצ’מונד היא עיָרה יפה, אלמלא כן לא הייתי מטריחך בשליחות.

– אין-דבר, אדוני. למתי אשוב?

דוריאן הביט על קמבּל.

– עד כמה ימשך הנסיון שלך, אלאן? – שאל במנוחה ובשויון-רוח גמור. מציאותה של נפש שלישית בחדר אזרה אותו, כנראה, גבורה מיחדת.

– קמבל נשך שׂפתיו בשִׁניו ופניו התקדרו.

– לערך חמש שעות – ענה.

– אם-כן תוכל לשוב בשבע וחצי, פרנסיס. או – המתן-נא: הכן לי את בגדי, ואז תהיה חפשי לנפשך כל הערב, אני לא אסעד היום בביתי, ולא יהיה לי אפוא צֹרך בך.

– אני מודה לך, אדוני – אמר המשרת ויֵצא מן החדר.

– ועתה חיש-מהר, אלאן, אין לנו לאבד אף רגע אחד. מה כבד הוא הארגז הזה! אני אשׂאהו לך למעלה. ואתה קח את יתר הכלים. – דוריאן דבּר במהירות ובקול מצַוה. קמבּל נשמע לו בעל-כרחו. הם יצאו מן החדר יחדו.

כאשר עלו אל המִרפֶּסת הוציא דוריאן את המפתח מכיסו ויהפכהו בחור-המנעול. אחרי-כן עמד תחתיו; רעדה אחזתהו ואותות מבוכה נראו בעיניו.

– כנראה לא יעמֹד בי רוח להכּנס החדרה – אמר בלחישה.

– אחת היא לי. אין לי כל צֹרך בך – ענה קמבּל בקרירות.

דוריאן פתח את הדלת למחצה. מעבר הכֹּתל נכחו הציצה אליו, לאור-השמש, הצורה האיֻמה שעל-פני הבד. ועל הקרקע, לפני התמונה, מונח המסך הקרוע. הוא נזכר, כי אמש שכח, בפעם הראשונה בחייו, לכסות את התמונה הארורה, בתחלה אמר לרוץ אליה לכסותה, אבל אך צעד צעדים אחדים נרתע לאחוריו בזועה.

מה הטל האדֹם והמגֹעל הזה, הלח והנוצץ, התלוי בידה האחת של התמונה, כאלו הזיע הבד דם? מה איֻמה התמונה! לפי-שעה נראתה לו איֻמה יותר מאותו הגוף הדומם הכפוף על-השלחן, שלא מש ממקומו כל הלילה, כמו שהעיד צלו האימתני על-פני המרבד הנכתם בדם.

דוריאן שאף רוח מלוא-הריאה, פתח את הדלת מעט יותר, ובעינים עצומות למחצה ובראש מוסב הצדה נכנס בחפזון החדרה, ובלבּו החליט לבלי הצץ על המת אף סקירה כל-שהיא. אחרי-כן גחן, לקח את מסך-הארגמן המרֻקם זהב וישליכהו על התמונה.

הוא עמד תחתיו, כי ירא להסב פניו, וינעץ עיניו ברקמה המסֻלסלה של המסך. אזניו שמעו בהביא קמבל את הארגז הכבד, את הברזל ואת יתר הכלים, הדרושים לו לעבודתו האיֻמה. הוא היה תאב לדעת, אם ידעו אלאן ובֶזִיל האלוארד זה את זה, ואם ידעו, מה היו חושבים איש על רעהו.

– עזבני עתה לבדי – קרא קול קודר מאחריו.

דוריאן פנה ויֵצא חיש-מהר, ובדרך הליכתו הספיק לראות, שהמת נטה לאחור אל-גב הכסא וקמבּל מביט בצורה צהֻבּה נוצצת. וברדתו מן המדרגות הגיעה לאזניו חריקת המפתּח, המתהפך בחור-המנעול.

כבר עברה השעה השביעית כאשר שב קמבּל לחדר-הספרים. הוא היה חִור ועם זה שוקט ונרגע.

– עשׂיתי את אשר בקשת ממני – דובבו שׂפתיו – ועתה, שלום לך. לא נראה עוד איש את רעהו.

– אתה הצלתני מאבדן, אלאן, אני לא אשכח זאת עד-עולם – אמר דוריאן בפשטות.

תֵּכף לאחרי שיצא קמבּל עלה דוריאן למעלה. חדר-העליה היה מלא ריח מחניק של חֻמצת-אַזוט. אבל הגוף, שישב אל השלחן, נעלם ואיננו.

 

טו    🔗

באותו ערב, בשמֹנה שעות וחצי, נכנס דוריאן גרֵי במסדרון האולם של לידי נַרבּוֹרוֹ, הדור בלבושו ואשכול סגליות בלולאת בגדו ונתקבל בכבוד גדול ובהכנעה מרֻבּה על-ידי המשרתים, אשר פתחו לפניו את דלתות האולם בקדות והשתחויות.

עצביו היו מזֻעזעים עד מאד ורקותיו דפקו כהֹלם-פעם, אך הכרת-פניו לא ענתה בו וכמקֹדם היה מלא חן ונֹעם, בהִכֹפו לנשק את ידה של בעלת-הבית. אפשר דוקא כשהאדם מָכרח לשׂחק בתפקיד מלאכותי, הוא נראה חפשי וטבעי ביותר. שום איש, שראה את דוריאן גרֵי באותו ערב, לא היה יכֹל להעלות על דעתו, כי זה עתה עברה עליו טרגֵידיה איֻמה, שלא רבות כמוה בדורנו. אותן האצבעות הדקות המחֻטבות לא יכלו לחטֹף סכּין במזמת-פשע, ואותן השׂפתים המשׂחקות לא יכלו להלעיב באלהים ובצדק. גם דוריאן עצמו תמה על שלוָתו והתנהגותו השוקטה, ורגע אחד חש את התענוג הסוער שבחיים כפולים.

היתה כאן חבורה קטנה, שאספה לידי נַרבּוֹרוֹ מסביב לה כמעט בחפזון. היא היתה אשה נבונה מאד, עם שׂרידי כעור מצֻיָן באמת – כמו שהיה לורד הֶנרי אומר עליה.

היא היתה אשת-מופת לאחד הדִיפּלוֹמטים היותר משעממים שלנו, ולאחרי שקברה את בעלה בכבוד ובהדור הראוי לו, במַבזוֹלֵיוֹן של שיש, שנבנה על-פי התכנית שערכה בעצמה, ולאחרי שהשׂיאה את בנותיה לאנשים עשירים ומרֻבּי-שנים קצת, התמכּרה כֻלהּ לתענוגות של הספרות הצרפתית, של המִבשל הצרפתי ושל החדוד הצרפתי – כשיכלה להשׂיגו.

דוריאן היה ממקֹרביה החביבים עליה ביותר. ולא-אחת הביעה לו את שׂמחתה, על שלא התוַדעה אליו בימי עלומיה. “בטוחה אני, שהייתי מתלקחת באהבה עזה אליך – כך היתה אומרת לו – ולמענך הייתי משליכה הכל אחרי גוי. אך לאשרי עוד לא נודעת בקהל בעת ההיא. וגם אמנם לפי מצב הדברים אז, לא היה לי מה להשליך, ועל-כן נשארתי כל-ימי בלי פלִירט. ואולם בזה אשם ביחוד נַרבּוֹרוֹ עצמו. הוא היה קצר-ראות עד לזעוה, וכי איזו הנאה יש כאן לרמות בעל שאינו רואה כלום!”

החבורה של הערב הזה היתה משעממת למדי. סִבּת הדבר היא – כפי שבארה בעלת-הבית לדוריאן מאחורי מניפה מעוכה מאד – כי אחת מבנותיה הנשׂואות באה פתאם להתארח אצלה, ולהגדיש את סאת הרעה הביאה גם את אישהּ אתּהּ. לפי-דעתי, לא יפה עשׂתה בתי, חביבי – הוסיפה ללחש-לו – אמנם גם אני באה ומתארחת אצלם בכל קיץ לאחרי שובי מהוֹמבּוּרג, אבל הרי אשה זקנה כמוני צריכה לשאֹף אויר צח מזמן לזמן; ומלבד זה הרי אני באמת מנערת ומעוררת אותם בבואי. לא תוכל לצַיר לעצמך, איזו ארחות חיים נוהגים שם. פשוט, חיי-כפר בעצם טהרתם. הם משכימים לקום, מפני שיש להם עבודה מרֻבּה, ומקדימים לשכּב על מטתם, מפני שאין להם מחשבות רבות. מימי המלכה אלישבעת לא אֵרע בכל הסביבה שום סקנדל, ועל-כן מתנמנמים כֻּלם תֵּכף לאחרי סעודת-הצהרים. אל-נא תשב אצל שום אחד מהם. אתה תשב אצלי ותשעשעני בשׂיחתך.

דוריאן פלט איזה קוֹמפּלימֶנט מתוק והתחיל מסתּכּל סביבותיו. אכן חבורה זו משעממת היא. שנים מן הקרואים לא ראה מעולם בלתי היום, ושאר בני החבורה היו: אֶרנֶסט הַרוּדֶן, בן-אדם בינוני בחצי ימיו, מן המין המצוי כל-כך בקלובים הלונדונים, אחד מאותם, שאין להם שׂונאים ואשר ידידיהם אינם אוהבים אותם כלל; לידי רוּקסטוֹן, בת שבע וארבעים, לבושה בגדים צעקניים, עקוּמת-אף, המשתּדּלת תמיד שיוציאו לעז עליה, אך היא אי-מעניֶנת כל-כך, שלצערה הגדול אין מי שיחשֹׁד בה; מרת אֵירלִין, ריקנית טרחנית, עם צפצוף נחמד ושׂערות צהֻבּות-וֵינֵיציַניות; לידי אליסה צֵ’פמן, בת בעלת-הבית, לא יפה במראיה ולא נאה במלבושה, עם אחד מאותם הפרצופים הבריטיים האפיָנִיים שאם ראית אותם פעם, לא תזכרם עוד עד-עולם; ובעלה, יצור אדֻם-לחיים ולבֶן-זָקָן, אשר חשב, ככל בני מינו, כי עליזות יתרה מכפרת על ריקות המוח.

דוריאן כבר התחיל מצטער על אשר בא הֵנה, והנה פתאם קראה לידי נַרבּוֹרוֹ, בהביטה אל השעון המָזהב הגדול, העומד מקֻשט בפרחי מלַכניקי על כּרכֹּב הקָמין: “לא יפה עושׂה לורד הֶנרי ווֹטוֹן לאחֵר כל-כך! אני הזמנתיו היום בּבֹּקר על-ידי שליח מיֻחד, והוא הבטיח לי בהן-צדקו, כי לא יכזיב תּוֹחלתי”.

הצִפִּיה לביאתו של הארי היתה לו חצי-נחמה, וכאשר נפתחה הדלת ודוריאן שמע את קולו המתון, המוסיקלי, המשוה חן וקסם על התנצלותו הכוזבה, לא חש עוד כל שעמום.

ואולם לאכֹל לא יכֹל דוריאן מאומה. קערה אחרי קערה הֻגשה אליו והוא לא טעם מהן כלום. לידי נַרבּוֹרוֹ דברה אליו דברי-כבושים, על “שהוא מעליב את אַדוֹלף המִסכּן, אשר כל מה שטרח בעריכת המטעמים לא טרח אלא בשבילו”, לפי-דבריה; ולורד הֶנרי הביט אליו לרגעים ותמה על שתיקתו ועל פזור-נפשו. לעתים קרובות מזג לו המשרת כוס יין שמפַּני, ודוריאן שתה בתאוה עזה, אך צמאונו, כנראה, הלך וגדל.

– דוריאן – אמר לורד הֶנרי לבסוף כאשר הֻגש “הקרח החם” – מה זה היה לך בערב הזה? הנך הפעם שלא כדרכך.

– כמדֻמני שהוא אחוז-אהבה – קראה לידי נַרבּוֹרוֹ – והוא ירא להגיד לי, פן תאחזני קנאה. וזה איננו פחד-שוא; אני בודאי אקנא.

­– לידי יקרה – השיב דוריאן בצחוק – זה שבוע תמים שלא שגיתי באהבה, – למן העת אשר נסעה מזה מַדַם דֵי פֵירוֹל.

– איככה זה תוכלו אתם הגברים לשגות באהבת אשה זו! – קראה הלידי הזקנה בקול – קשה לי להבין זאת.

– זה, פשוט, מפני שהיא מזכירה לך את ימי ילדותך, לידי נַרבּוֹרוֹ – אמר לורד הֶנרי – היא הטבעת האחת בינינו ובין שׂמלותיך הקצרות.

– היא אינה מזכירה לי כלל את שׂמלותי הקצרות, לורד הֶנרי. אבל אני זוכרת אותה היטב – זה היה לפני שלשים שנה, היא היתה אז חשׂופת-חזה עד למאד.

– וכן היא גם כיום – ענה בקחתו זית באצבעותיו הארֻכּות – וכשהיא לובשת מלבוש מהֻדר היא נראית כמהדורה מהֻדרה של רוֹמן צרפתי גרוע. היא באמת מפליאה ומלאה הפתעות. ביחוד מצטיֶנת היא בכשרון מיֻחד לאהבת משפחה. כאשר מת אישה השלישי הפך שׂערה זהב מיגון.

– הארי, איך זה תוכל לאמר כזאת! – קרא דוריאן.

– זהו באור רומנטי מצֻיָן – צחקה בעלת-הבית – אבל הנה אמרת “אישה השלישי”, לורד הֶנרי; – האם כונתך שפֵירוֹל הוא הרביעי?

– בודאי, לידי נַרבּוֹרוֹ –

– אינני מאמינה לדבריך –

– אם-כן, שאלי את מר גרֵי. הוא אחד מידידיה האִינטימיים ביותר.

– האמת הדבר, מר גרֵי?

– כן היא מבטיחה לי, לידי נַרבּוֹרוֹ – ענה דוריאן – אני שאלתי אותה, אם גם היא, כמַרגריתה הנַוַרית בשעתה, חנטה את לבות בעליה ונושׂאה אותם באזורה. והיא ענתה, כי לא עשׂתה כן, מפני שלא היה כל לב אף לאחד מהם.

– ארבעה בעלים! זוהי כבר שקידה יתרה –

– אני אמרתי לה: העזה יתרה – אמר דוריאן.

– אה, לה יש העזה די-והותר, יקירי. ומי הוא ומה הוא אותו פֵירוֹל? אני אינני יודעת אותו.

– בעליהן של נשים יפות מאד נחשבים לסוג הפושעים – אמר לורד הֶנרי בגמאו מכוסו.

לידי נַרבּוֹרוֹ הכישה אותו במניפתה. – “לורד הֶנרי, אינני תמהה כלל, שהעולם חושב אותך לרשע גמור”.

– איזה עולם? – שאל לורד הֶנרי בהרימו את גבות-עיניו – זה יוכל להיות רק העולם הבא. עם העולם הזה אני עומד ביחוסים טובים מאד.

– כל איש ואשה, שאני יודעת אותם, אומרים, שאתה רשע גמור – קראה הלידי הזקנה ותנענע בראשה ליתר-תֹּקף.

לורד הֶנרי לבש צורה סריוֹזית לרגעים אחדים, ואחר אמר: "נוראים הם בני-האדם בדורנו! הם מדברים באיש שלא בפניו דברים שהם אמת לאמתם.

– לא, לאיש הזה אין תקנה! הלא-כן? – קרא דוריאן ויגחן לפניו.

– אקוה, כי כן-הוא – צחקה בעלת-הבית – אך אם באמת אתם מעריצים כֻּלכם את מַדַם דֵי פֵירוֹל עד לשׂחוק, הריני מחֻיֶבת להנשׂא שוב, כדי שלא לשנות מן המוֹדה.

– את לא תנשׂאי עוד לאיש, לידי נרבּוֹרוֹ – העיר לורד הֶנרי – כי אתּ היית מאֻשרה יתר-מדי בזִווּג הראשון. כשאשה נשׂאת שנית, הרי זה מפני ששׂנאה את בעלה הראשון. וכשאיש נושׂא שנית, הרי זה מפני שהעריץ את אשתו הראשונה. הנשים מנסות את מזלן; האנשים מעמידים את שלהם בסכנה.

– נרבּוֹרוֹ לא היה כלל כליל-השלמות – קראה הלידי הזקנה.

– אלו היה כזה, לא היית אוהבת אותו, גברתי היקרה – השיב הלז – הנשים אוהבות אותנו בגלל חסרונותינו. אם הם נמצאים אצלנו במספר מספיק, אז הן סולחות לנו הכל, אפילו לשׂכלנו. דואג אני, שאחרי דברי אלה לא תוסיפו עוד להזמינני לסעדה, לידי נרבּוֹרוֹ; אבל דברי אמת הם.

– בודאי כדברך כן הוא, לורד הֶנרי. לולא אהבנוכם אנחנו, הנשים, בגלל חסרונותיכם, לאָן הייתם באים? איש מכם לא היה אז נשוי; כֻּלכם הייתם אז חבורה של רַוָקים אֻמללים. אמנם זה לא היה עושׂה בכם שנוי נִכּר. בזמן הזה חיים כל הנשׂואים כרַוָקים וכל הרַוָקים כנשואים.

– קץ המאה! – פלט לורד הֶנרי.

– קץ העולם! – ענתה בעלת-הבית.

– אני הייתי חפץ מאד שיבוא קץ העולם – אמר דוריאן באנחה – החיים הם רק מפּח-נפש גדול.

– אה, יקירי – קראה לידי נרבּורוֹ בנעלה את נעלי-ידיה –אל תאמר לי, שהחיים היו לך לזרא. כל איש האומר כזאת, בידוע שהוא היה לזרא לַחיים. לורד הֶנרי הוא רשע גדול, ולפעמים חפצתי גם אני להיות כמוהו. ואולם אתה נוצרת להיות טוב – חזותך מעידה על טובך. חובה עלי למצֹא לך אשה נאה. מה דעתך, לורד הֶנרי, האם לא הגיע זמן למר גרֵי לקחת אשה?

– הלא זה דברי אליו כל הימים, לידי נרבּוֹרוֹ – ענה לורד הֶנרי וישתחו.

– אם-כן עלינו לבקש לו זִווּג הגון. עוד היום בערב אעבֹר בעיון על מגלת היוחסין של דִבּרֶט ואכין לי רשימה של כל הכלות הראויות לו.

– עם מספר שנותיהן בצדן? – שאל דוריאן.

– כמובן. עם מספר שנותיהן, מֻגה ומתֻקן קצת על-ידי המערכת. אבל – לא בחפזון. אני רוצה, שזה יהיה מה שקורא ה“מוֹרנִינג פּוֹסט” זִווּג נאה, וששניכם תהיו מאֻשרים.

– אך שטות היא מה שמדברות הבריות על זִווּגים מאֻשרים! – קרא לורד הֶנרי – האיש יכֹל להיות מאֻשר עם איזו אשה שתהיה, כל-זמן שאיננו אוהב אותה.

– הוי, איזה צִינִיקן אתה – קראה הלידי הזקנה בהעתיקה את כסאה ובנענעה בראשה ללידי רוּקסטוֹן – עליך לבוא אלי ולסעֹד אצלי שוב בקרוב. אתה הנך סגולה נפלאה לחזוק העצבים, טובה הרבה יותר מזו, שפקד עלי סיר אַנדריוּ. אבל עליך בעצמך לאמר לי, את מי אתה חפץ למצֹא כאן. רוצה אני, שזו תהי כנופיה נחמדה.

– אני אוהב אנשים שיש להם עתיד ונשים שיש להן עבר – ענה לורד הֶנרי – אך אם-כן הוא, אז דואג אני, שלא תעלה בידנו לאסֹף אלא חבורה של נשים.

– גם אני דואגת לזאת – אמרה בצחוק בקומה – סלחי-נא לי, לידי רוקסטון יקירתי, אני לא ראיתי, שעוד לא כלית לקטר את הסיגריטה שלך.

– אין-דבר, לידי נרבּורו. אני מקטרת באמת יתר-מדי. אני כבר החלטתי להסתפק במועט להבא.

– אנא אל-נא תעשׂי כזאת, לידי רוּקסטון – אמר לורד הֶנרי – הצמצום הוא מדה מסֻכּנת. די-הצֹרך – זה תבשיל אחד. יתר-מדי – הרי זה סעֻדה.

– לידי רוּקסטוֹן הביטה אליו בסקרנות.

– עליך לסור אלי באחד הימים אחרי הצהרים ולבאר לי זאת, לורד הֶנרי. תורה זו עשׂויה למצֹא חן בעיני – לחשה לו ותחלֹף מן האולם.

– עתה אל-נא תשקיעו עצמכם יתר מדי בפוליטיקה וברכילות – קראה לידי נרבּוֹרוֹ אל הגברים בעמדה בפתח – פן נתקוטט שם למעלה.

הגברים צחקו, ומר צ’פמן עבר בהדר מיֻחד מקצה השלחן אל קצהו השני. דוריאן גרֵי שִׁנה גם הוא את מקומו ויֵשב ליד לורד הֶנרי. מר צ’פמן התחיל נואם בקול רם על מצב הענינים בבית-התחתון. הוא לעג למתנגדיו. המלה “דוֹקטרינר” – מלה שהיא לזועה לכל איש אנגלי – נשמעה לפעמים תכופות בין יתר קריאותיו הקולניות. לתפארת המליצה השתמש ביד רחבה בלשון נופל על לשון. הוא נשׂא את דגל אנגליה על מרומי המחשבה. הטפשות, סבל הירושה של האנגלים – בטוב-לבו קרא לה “השּׂכל הבריא האנגלי” – הורמה בפיו למעלת חומת-מגן של החברה.

בת-צחוק סלסלה את שׂפתי לורד הֶנרי. הוא פנה ויבט אל דוריאן

– ההוטב לך, נערי הטוב? – שאלהו – בשעת הסעֻדה לא היתה רוחך טוב עליך.

– שלום לי בכל, הארי. רק עיף אני – ולא יותר.

– אמש לכדת את כל הלבבות. הדֻכּסית הקטנה היא כֻּלה שלך. היא אמרה לי, שיש בדעתה לבקרך בסֶלבּי.

– היא הבטיחה לי לבוא ליום העשׂרים בחֹדש זה.

– הגם מוֹנמוּת יבוא?

– בודאי, הארי.

– הוא היה לי לזרא, כמעט ממש כמו לה. היא פקחית מאד, פקחית יותר מכפי הראוי לאשה. חסר לה אותו החן המיֻחד של הרפיון. רגלי החֹמר הן הן המבליטות ביותר את יפעת הזהב של הפסל. רגליה נאות מאד, אבל לא מחֹמר קֹרצו – רגלי פּוֹרצֵילַן לבן הן, אם תרצה. הן עברו במו אש, ומה שהאש אינה מכלה, היא מחסמת. היא בעלת נסיונות רבים.

– כמה שנים היתה נשׂואה?

– נצח נצחים, לפי-דבריה. לפי הידיעות ששאבתי, מספר השנה של אצילי אנגליה – הן עשׂר שנים. אבל עשׂר שנים עם מוֹנמוּת שקולות כנגד הנצחיות. ומי יבוא עוד?

– אה, משפחת וִילְבִּי, לורד רֶגבִּי וזוגתו, בעלת-הבית שלנו, גֵ’יפרִי קלוּסטוֹן, החבורה הרגילה. הזמנתי גם את לורד גרוֹטרִיַאן.

– הוא מוצא חן בעיני – אמר לורד הֶנרי – רבים אינם חובבים אותו, אבל בעיני הוא נחמד מאד. על עֹשר בגדיו, שהוא מראה לפעמים יתר-מדי, מכפי עֹשר השׂכּלתו, שהוא מראה תמיד. הוא טִפוּס אמתי של אדם מוֹדֶרני.

– אינני בטוח בהחלט שיבוא, הארי. אפשר שעליו יהיה לנסע עם אביו למוֹנטֵי-קַרלוֹ.

– איזו נשמות יתֵרות הן אבותיהן של הבריות! השתדל-נא ודבּר על-לבו שיבוא. דרך-אגב נזכרתי, כי אמש קדמת לברֹח. עוד לפני השעה האחת-עשרה עזבת אותנו. מה זה עשׂית אחרי-כן? ההלכת ישר לביתך?

דוריאן הביט אליו בבהלה ופניו התכּרכּמו. – לא, הארי – ענה לבסוף – לא הלכתי הביתה אלא בשלש שעות אחרי חצות-הלילה.

– ההלכת אל הקלוּבּ?

– כן – ענה, אך תֵּכף נשך שׂפתיו בשִׁניו ויאמר: – לא, לא כך היתה כוָנתי. לא הייתי כלל בקלוּבּ. פשוט התהלכתי ברחובות. כבר שכחתי מה שעשׂיתי… איך אתה חוקר ודורש, הארי! אתה מתאוה תמיד לדעת מה שאדם עושה. ואני מתאוה תמיד לשכֹּח מה שעשׂיתי. אני שבתי הביתה בשתים וחצי – אם רצונך לדעת את השעה בדיוק. שכחתי את מפתחי בביתי, ועל המשרת היה לקום ולפתֹּח לי. ואם צריך אתה לקַים את דברי בעדים, שאל אותו ויגדך.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו: – כלום הדבר נוגע לי? ואולם נעלה-נא אל האולם. תודה לך, מר צ’פמן, שֶׁרִי לא אשתה. דוריאן, לך אֵרע דבר-מה; ספר לי, מה נהיתה. אתה אינך בערב הזה כתמול שלשֹׁם.

– אל תשׂים לבך לזה, הארי. אני נרגש ורוחי סרה. מחר או מחרתים אבוא אליך. בקש בשמי סליחה מאת לידי נַרבּוֹרוֹ. אני לא אעלה אל האולם. הולך אני לביתי. צריך אני לנסֹע הבּיתה.

– טוב, דוריאן, אקוה לראותך בביתי מחר לשעת הטה. גם הדֻכּסית תבוא

– אשתּדל לבוא, הארי – ענה דוריאן בצאתו מן החדר.

בנסעו לביתו חש, כי רגש האימה, אשר דמה שכבר הכריע אותו, שב ותקף אותו. שאלתו המקרית של לורד הֶנרי זעזע את עצביו עד היסוד לפי-רגע, והוא הלא זקוק עתה למנוחת-עצבים שלמה. עליו לבער את הבגדים והחפצים, העלולים לעורר חשד. הוא התחלחל. הרעיון כשהוא לעצמו, שעליו יהיה לנגֹע בהם, היה לו לזעוה.

אבל הדבר מחֻיב להיות נעשה, להיות נעשׂה על-ידו, ואין לפקפק ולהִתמַהמֵהַּ. ועל-כן תֵּכף כשנכנס לחדר-הספרים שלו נעל את הדלת ויפתּח את הארון הנסתּר, אשר זרק לתוכו את אדרתּו ואת ילקוטו של בֶּזִיל האלוארד. בקָמִין להטה מדורה גדולה. הוא הגדיל את המדורה, הוסיף עליה גזרי-עצים. הריח של הבגד המתהַבהב והעור המתחָרך היה קשה מנשׂא. שלשת רבע שעה עברו עד אשר אֻכּל הכל. לאחרי אשר כלה את עבודתו, הרגיש דוריאן עיפות, גֹעל-נפש וסחרחָרות, ויקטר פַּסטִילות אלגִ’יריות אחדות על מחתּת נחֹשת וירחץ את מצחו וידיו בחֹמץ-מוּסק מצַנן.

פתאֹם אחזתהו רעדה. בעיניו נוצצה אש זרה והוא לעס את שׂפתו התּחתּונה מתוך זעזוע-עצבים. בין שני החלונות עמד ארון פלורֶנטִינִי גדול, עשׂוי עצי-הָבנים עם משבצות-שן ואבן-תּכלת. דוריאן נעץ עיניו בו, כאלו היה בארון זה כֹח-קסם נורא, וכאלו צפון בו דבר שהוא משתוקק לו ומתעב אותו כאחד. הוא נשם במהירות. תשוקת-שגעון תקפה אותו. הוא הצית אש בסיגריטה ותֵכף זרק אותה מידו. עפעפיו שחו, עד שכמעט נגעו ריסי-עיניו הארֻכּים בלחייו. אבל הוא הציץ עדַין בארון. לבסוף קם מן הרפידה אשר שכב עליה ויגש אל הארון ויפתּחהו ויגע בנוצת-ברזל מסֻתּרת. תיק משֻׁלש השתַּלף אט. אצבעותיו של דוריאן נמשכו אל התיק מבלי-משׂים, נתקעו בתוכו ותפשׂו שם דבר-מה. זו היתה קֻפסה חינית קטנה, שחורה ומָזהבה, מלאכה יפה מאד, עם ציורים מתֻלתּלים על צדיה ופתילי-משי תלוים בכפתורי-בדֹלח וקלועים בחוטי-מתכת. דוריאן פתח את הקֻפסה: בה היה איזה חֹמר ירֹק, נוצץ כדונג וריח חריף וקשה נודף ממנו.

דוריאן פקפק רגעי מספר ועל פניו נחה בת-צחוק משֻׁנה. אחרי-כן התנער מתוך רטט-אברים, אף כי בחדר היה חם מאד ויזקף קומתו ויסתּכּל בשעון. היתה השעה השתּים-עשׂרה פחות עשׂרים רגע. הוא השיב את הקֻפסה למקומה, סגר את הארון, וילך לחדר משכבו.

כאשר השמיע השעון באויר המעֻרפּל את שעת חצות-הלילה, התחמק דוריאן גרֵי מביתו בלאט כמתגנב, לבוש בגדים בלואים עם מטפחת עבה סביב לצַוארו. ברחוב בּוֹנד-סטרִיט בקש ומצא לו עגלה עם סוס טוב, ויקרא אל בעל-העגלה וימסֹר לו בלחישה אַדרֵיסה אחת.

בעל-העגלה הניע בראשו: – “זה רחוק מאד בשבילי” – דובבו שׂפתיו.

– הא לך סובֵירין (כליטרה-סטרלינג) – אמר דוריאן – ואם תמהר לנסֹע תקבל עוד אחד.

– טוב אדוני. – ענה בעל-העגלה – בעוד שעה נהיה שם. – ואך עלה הנוסע שלו אל העגלה הפך ידו ויסע במהירות גדולה בדרך העולה אל הנהר.

 

טז    🔗

גשם קר התחיל מטפטף, והאורות הכהים של פנסי הרחוב נראו מתוך הערפל הלח כרוחות מרקדים. בתי-המרזח נסגרו אחד אחד, ותמונות מדֻמדמות של אנשים ונשים התאספו כנופיות כנופיות ליד פתחיהם. מאחדים מבתי-היין היה בוקע ועולה קול-מצהלות צחוק פרוע. ויש שנשמע מתוכם קול-צוחה וקללות וגדופים של שִׁכּוֹרים.

בראש מֻטֶה לאחור בירכתי העגלה ובמגבעת מורדה על מצחו עד לעיניו הביט דוריאן גרֵי בשויון-נפש על הפריצות המסֹאבה של הכרך הגדול, ולרגעים דובבו שׂפתיו את הדברים, אשר אמר לו הלורד הֶנרי ביום הראשון להתוַדעותם: “עלינו לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על-ידי הנשמה”. כן, זהו הסוד הגדול, זוהי סגולה בדוקה ומנֻסה. הוא כבר נסה אותה פעמים רבות, וגם הפעם יפנה אליה. יש מאורות חשאים לעִשון אוֹפּיוֹן, שבהן קונים שכחה; ויש מערות-פריצים, שבהן ימח זכרם של עווֹנות ישָׁנים בהוללות של חטאים חדשים.

הירח היה תלוּי ברקיע השמים, נמוך מאד, כקדקֹד כתם. מזמן לזמן עלה ענן גדול חדל-צורה ויכס עליו בזרועו הנטויה. פּנסי-הגז הלכו הלֹך ומעֹט, והרחובות הלכו הלֹך וצר, הלֹך ואפל. פעם תעה העגלון ויהי מָכרח לשוב על עקביו כחצי מיל. אד עלה מן הסוס, כאשר שקשקו פרסות-רגליו בּבִּצות. חלונות העגלה כֻּסו בחתולת-ערפל אפוּרה.

“לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על-ידי הנשמה”. איך צלצלו הדברים באזניו! נשמתו בודאי חולה, חולה נוטה למות. האמנם יוכלו החושים לרפאה ולהחלימה? הוא שפך דם נקי. במה יוכל לכפר עליו? לא, לזה אין כפרה. אבל אם אין סליחה, הלא יש שכחה, והוא גמר בלבו בהחלט לשכֹּח, למחות את הדבר מזכרונו, לדכאו ולרמסו, כמו שרומס אדם את הפתן ששָׁף עקביו. ובאמת, מי נתן לבֶזִיל רשות לדַבּר אליו ככל אשר דִבּר? מי שם אותו לשופט על אחרים? הלא דבריו היו איֻמים, מזעזעים, כבדים מנשֹא.

העגלה התנודדה לרגעים והתנהלה לאטה; ולדוריאן נדמה, שהליכתה נעשׂית אטית יותר ויותר, הוא פתח את החלון ויצו את בעל-העלגה למהר לנסֹע. בֻּלמוס האוֹפּיוֹן התחיל מענה אותו. גרונו קדח וידיו הדקות נקפצו ברטט של שבץ. כמשֻׁגע הניף את מקלו על הסוס מקֹצר-רוח. בעל-העגלה צחק ויצלֵף על הסוס בשוטו. אז צחק דוריאן ובעל-העגלה החריש.

הדרך נמשך לאין-סוף והרחובות נראו כקורי-עכביש שחורים אימתניים. המוֹנוֹטוֹניוּת היתה כבדה מנשׂא, וכאשר התגבר והתעבה הערפל, כן גדל פחדו.

אחר עברו על-פני בתי-משרפות-לבנים בודדים. פה לא היה הערפל עב כל-כך, ודוריאן יכֹל להבחין את הכִּבשנים המשֻׁנים, העשוים כתבנית בקבוקים, שמהם מתפרצות לשונות-אש בתבנית מניפות. כאשר קרבה העגלה נבח להם כלב, ושם במרחק, בעלטה, נשמע קול-צוחתו של שַׁחף. הסוס נתקל בפחת, קפץ הצדה וירץ בדהרה.

לאחר זמן מועט עזבו את אדמת החֹמר, והעגלה השתַּקשקה שוב על המרצפת המקֻלקלת של הרחובות. רֹב חלונות הבתים היו אפלים, אך לפרקים נראו צללים פַנטַסטיים מפזזים על-פני וילאות מוארים. דוריאן הביט עליהם בסקרנות. הם זזו כמַריוֹניטות ענקיות והניעו ידיהם כיצורים חיים. הם הרגיזו אותו מאד. הוא נמלא חֵמה.

כאשר הפנתה העגלה לקרן-זוית, צעקה לקראתם אשה אחת דבר-מה מתוך פתח פתוח, ושני אנשים רצו אחרי העגלה דרך מאה יַרד. בעל-העגלה הצליף עליהם בשוטו.

אומרים, שהתאוה מכריחה את המחשבה להִסֹב במעגל. ואף אמנם לא חדלו שׂפתיו היבשות של דוריאן גרֵי לבטא ולחזֹר ולבטא אותו המאמר החריף על היחס שבין הנשמה והחושים, עד אשר מצא בו בטוי גמור של מצב-הנפש שלו ואמתלה רוחנית לאותן התאוות, אשר בלי הצטדקות זו היו מושלות ברוחו וברצונו. המחשבה האחת הזאת פּרשׂה מצודתה על כל תאי-מוחו והתשוקה הפראית לחיות – זו העזה והנוראה בכל התאווֹת הטבעיות של האדם – הגבּירה והחישה את דפיקתו של כל אחד מעורקיו ונימיו. הכעור, אשר לפנים היה שׂנוא עליו, מפני שהוא מראה את הדברים כמו שהם במציאות, נתחבב עליו עתה, מפני אותו טעם עצמו. הכעור הוא הריאַליות היחידה. הצעקות והחרופים הגסים, המאורה המתֹעבה, האלמות האכזריה של החיים המקֻלקלים, השפלות והנבלה של הגנבים ויֶתר פסֹלת האנושיות – כל אלה הם, במציאותם המוחשית, יותר חיוניים ויותר פועלים על הדמיון, מכל התמונות החִננות של האמנות וצללי-החלומות של השירה. אותו הכעור דרוש עתה לחפצו, כי הוא הסגולה הבדוקה לשכחה. בעוד שלשה ימים יחָלץ מענויי-נפשו.

פתאם עצר בעל-העגלה בסוסו והעגלה עמדה מתוך טלטלה ליד מבוא-סִמטה אפלה. מאחרי הגגות הנמוכים וארֻבּות-העשן החרוקות של הבתים נראו התרנים השחורים של האניות. זֵרי-ערפל לבנים היו תלוים בכלונסות התרנים כמִפרשׂים פַנטַסטיים.

– מסתמא כאן בסביבה זו, אדוני, הלא כן? – שאל בעל-העגלה בקול צרוד בעד האשנב שבעגלה מאחרי מושבו.

דוריאן הזדעזע וישקף החוצה. – טוב – ענה וירד בחפזון מן העגלה, ואחרי שמסר לבעל-העגלה את מטבע-הזהב היתרה שהבטיח לו, הלך בפסיעות גסות דרך חוף-הנהר. פה ושם נצנץ אור-פַנס בירכתי אנית-סוחר גדולה. האור רעד והתפוצץ בבִּצות. זֹהר אדֹם בא מאניה כבירה, המוכנת להפליג באוֹקיָנוֹס ולפי-שעה היא צוברת לה פחמים, צידה לדרך. מרצפת הרחוב החלַקלַקה דמתה לאדרת-גוּמי רטֻבּה.

דוריאן הרחיב צעדיו ויפן לשׂמאל, ולרגעים הסב ראשו לראות, אם אין איש הולך אחריו. לאחרי שבעה או שמֹנה רגעים הגיע אל בית שפל ודל, המעוך בין שתי מגורות גדולות ורמות. בחלון של חדר-העליה האירה מנורה. הוא עמד תּחתּיו וידפֹּק בדלת דפיקה מיֻחדת.

לאחר זמן מועט נשמע מאחורי הדלת קול-מצעדים, הוסרה השלשלת והדלת נפתחה. דוריאן נכנס, בלי דַבּר דבר אל הבריה העבה, המכֹערה, שהסתּלקה הצדה בצל, כדי לפַנות לו הדרך. בקצה המסדרון היה תלוי מסך ירֹק בָּלֶה, שהתחיל מתנודד הֵנה והֵנה מפני הרוח, שהתפרץ מן החוץ. דוריאן הִתּיק אותו הצִדה ויבוא אל חדר ארֹך ונמוך, שנראה כאלו שִׁמש לפנים אולם-מחולות מן המדרגה השלישית. על הקירות מסביב נמשכו קרני-גז. מפיצות אור מנקר את העינים, אור שהָחזר בנֹגה כהה ומעֻקל באספקלַריוֹת העכורות והנכתּמות בנקודי זבובים. רֶפלֶקטוֹרֵי-פחים מזֹהמים שמאחרי קרני-הגז החזירו כתמי-אור רוטטים. על קרקע החדר היתה זרויה נסֹרת כתֻמה, שבמקומות אחדים נהפכה לרפש מדריסת-רגלים ומשפיכת משקאות. מַלַיים אחדים רבצו ליד האח המבֹערת ושׂחקו בעצמות, בגלותם את שִׁניהם הלבנות מדי דַבּרם. באחת הפנות ישב מלח כפוף על השלחן וראשו נשען על זרועותיו. וליד שלחן-המכירה, שנמשך לאֹרך כל הקיר, עמדו שתי נשים מנֻוָלות ולעגו לאיש זקן, אשר נקה במגרֶדת את שרוֻלי בגדו, כשפניו מביעים אותות גֹעל-נפש. “– דומה שנמלים אדֻמות זוחלות עליו –” צחקה אחת הנשים בעבֹר דוריאן על פניהן. הזקן הביט אליה בזועה והתחיל מיַבּב.

בקצה האולם נמצא סֻלם קטן, אשר בו עלו אל חדר אפל. בהתרומם דוריאן על שלשת שלַבּיו הרעועים נִשׂא לקראתו ריח כבד של אוֹפיוֹן. הוא שאף אותו עמֹק לתוכו ונחיריו רטטו מתענוג. כשנכנס לאותו החדר נשׂא אליו עיניו ונענע לו בראשו, כמפקפק קצת, איש צעיר לימים בעל שֵׂער צהֹב וחלק, אשר ישב כפוף על מנורה והצית אש במקטֶרת ארֻכּה ודקה.

– פה אתה, אדריאן? – שאל דוריאן.

– ואיפה זה אהיה? – ענה הלז בשויון-רוח – שום איש מן החברים אינו רוצה עוד לדַבּר אתי.

– אני דמיתי, שעזבת את אנגליה –

– דַרלִינגטון לא יעשׂה עוד דבר למעני. אחי שלם לבסוף את החשבון. גם ג’אורג' אינו מדבר עוד אתי… אך אין בכך כלום – הוסיף באנחה – כל-זמן שיש לו לאדם סם זה, אין לו צֹרך ברֵעים וידידים. כמדֻמני, שהיו לי ידידים יותר מדי.

דוריאן התחיל סוקר את הבריות המשֻׁנות, ששכבו בפוֹזות מוזרות על מִזרָנים קרועים. האבָרים המעֻוָתים, הפיות הפעורים, העינים הקמות, שפנה זיון – כל-זה לבב אותו. הוא ידע באיזו גני-עדן משֻׁנים סבלו ועֻנו ואיזה גיהנם קודר מגלה להם סודם של תענוגים חדשים. להם היה טוב ממנו. הוא היה אסיר רעיוניו. הזכרון מכרסם את נשמתו כמחלה איֻמה. מזמן לזמן נדמה לו, שהוא רואה את עיניו של בֶּזִיל האלוארד נטויות אליו.

ואולם הוא הרגיש, שאי-אפשר לו לשהות כאן. מציאותו של אדריאן סִינגלטוֹן הביאה אותו במבוכה. הוא שאף אל מקום שאין מכירים אותו. הוא חפץ לברֹח מפני עצמו.

– אני אלך לבית אחר – אמר לאחרי הפסקה.

– אל מקום מבנה האניות?

– כן –

– אותה החתול השוטה היא בודאי שם. כאן אין מניחים לה לבוא עוד.

דוריאן הניע בכתפיו: – כבר היו לי לזרא הנשים שאוהבות. הנשים השׂונאות מעַנינות הרבה יותר. מלבד זה, גם הסם טוב יותר באותו הבית.

– הכל אחד –

– אבל אני מוצא בו טעם אחר. בוא ונשתה מעט. אני מתאוה לשתות.

– אני אינני רוצה כלום – דובב האיש הצעיר.

– אין דבר; בואה!

אדריאן סינגלטון קם ממקומו וילך אחרי דוריאן אל השלחן.

מוּלַט לבוש אדרת בלה ותַרבּוּש קרוע עוה פניו בשׂחוק מנֻוָל, בתתו להם בסתר בקבוק בּרֶנדִי ושתי כוסות. הנשים קרבו אליהם והתחילו מפטפטות. דוריאן פנה להן עֹרף וילחש דבר-מה באזני אדריאן סינגלטון.

צחוק מר עִוה את פניה של אחת הנשים: – אכן גאים “אנחנו” מאד הערב – אמרה בלעג.

– בשם אלהים, אל תשיחי אתי! – קרא דוריאן בקול וירקע ברגליו – מה-חפצך? כסף? הא לך, קחי, ואל תוסיפי לדבר אלי.

שני ניצוצות אדֻמים נצתו לרגע בעיני האשה הדלוחות, ומיד כבו ועיניה שבו להיות קהות-אויליות וזגוגיות כבראשונה. היא גחנה על השלחן וגרפה את המטבעות באצבעות להוטות. חברתּהּ הביטה אליה בקנאה.

– ללא-הועיל הוא – נאנח אדריאן סינגלטון – אין ברצוני לשוב. וכי למה זה? אני מרגיש עצמי פה מאֻשר בכל.

– הלא תכתֹב אלי, אם יחסר לך דבר? – אמר דוריאן לאחרי הפסקה.

– אולי –

– אם-כן, היה שלום!

– שלום – ענה הצעיר בעלותו על השלבים ובמחותו את פיו היבש במטפחת.

דוריאן הלך אל הפתח בפנים נעוים מיסורים. – כאשר סלק את המסך הצדה פרץ צחוק מנֻוָל מן השׂפתים המפֻרכָסות של האשה, שלקחה את כספו. – הנה משׂא-ומתּן של השֵׁד – שרקה בקול צרוד.

– ארורה! – ענה הוא – אל תעֵזי לכנות אותי כך!

היא צרדה באצבעותיה: – רוצה אתה, שיקראו לך הפרינץ היפה, הלא כן? – קראה אחריו בצאתו.

המלח המתנמנם קפץ וקם על רגליו לשמֹע דבריה אלה ויבט סביבותיו בחמת-פרא. רעש הגפת דלת המסדרון הגיע לאזניו. אז התפרץ מן החדר בסערה, כאומר לרדֹף אחרי איש.

דוריאן גרֵי אחז דרכו לאֹרך החוף וימהר ללכת בגשם השוטף, פגישתו עם אדריאן סינגלטון הביאה אותו לידי התרגשות משֻׁנה, והוא החל לחקֹר, האמת הדבר, כי הוא סבב בנפש הצעיר הזה. כאשר אמר לו בֶּזִיל האלוארד בתוכחות מעליבות כל-כך? הוא נשך שׂפתו בשִׁניו, ורגע קטן הפיקו עיניו עצבת. ואולם, סוף-כל-סוף, מה לו ולכל זה? הן ימי-חיינו קצרים כל-כך, ומי זה יעמֹס עוד על שכמו סבל האחריות בעד חטאת אחרים?! כל איש חי את חייו הוא ומשלם מחירים משל עצמו. אך זאת הרעה, כי בגלל חטא אחד צריך אדם לשלם פעמים רבות. הגורל נפרע מן האדם וחוזר ונפרע ואינו משוה את חשבונותיו עד-עולם.

הפסיכולוגים מספרים לנו, כי יש אשר תאות החטא – או זה שהבריות קוראות לו חטא – תתגבר על האדם כל-כך, שכל אחד מנימי שריריו וכל אחד מתאי מוחו נדחפים ונהדפים בכח אדיר, שאין לעמֹד בפניו. ברגעים כאלה יאבד מן האדם – אם איש או אשה – חֹפש רצונו, חֹפש הבחירה. הם מדַדים אל אחריתם האיֻמה כאַבטוֹמַטים. אין להם ברֵרה, ומוסר-לבם או שנחנק או שהוא חי עדַין אבל רק, כדי לתת למרידה יתר חן ולמרִי יתר קסם. הלא כל החטאים הם – כמו שמוכיחים אותנו התֵיאוֹלוֹגים השכם והוכח ולא ייעפו – רק חטאות-מרי. כאשר נפל אותו הרוח הגאה, אותו כוכב הרע, משמים ארץ, הלא היתה מפלתו רק תולדת מריו ומרדו.

חדל-הרגשה, שקוע בהרהורים על הרע והחטא, עם רוח נכתמה ונשמה צמאה למרי, הלך דוריאן לפנים, בהרחיבו צעדיו עוד יותר. אך כמעט פנה הצדה ונכנס אל תחת השער המקֻמר והאפל, שעשׂה אותו פעמים רבות קַפַּנדַריה, בלכתו אל אותם הבתים המנֻוָלים, – והנה תפשׂ אותו איש מאחריו, ובטרם יספיק להגן על נפשו, נלחץ אל הקיר ויד גסה חונקת את צוארו.

הוא נלחם על חייו כמתהולל ובמאמצי כֹח כביר הצליח להחלץ ממועקת אצבעותיו של האיש. אך בו ברגע הגיע לאזנו קול חריקת מַקור נמתח ולנגד עיניו נוצץ קנה של רֵיבוֹלבֶר, המכֻון אל ראשו, ותבנית מטֻשׁטָשה של איש בריא ושפל-קומה עמדה לפניו.

– מה לך אלי? – הוציא דוריאן מפיו בקול צרוד ומרֻסק.

– עמֹד במנוחה – ענה האיש – אם תזוע ממקומך, אורה בך.

– היצאת מדעתך? וכי מה עשׂיתי לך?

– אתה גרמת במיתתה של סִבִּילה וֵין – השיב האיש – וסִבִּילה וֵין היתה אחותי. היא אִבּדה עצמה לדעת. אני יודע זאת. ואתה חַיָב במיתתה. ולכן נשבעתי להמיתך. שנים רבות בקשתי אותך. לא היה לי כל סִמן, כל רמז וזכר. שנים, שהיו יכֹלים להעיד בך, מתו. לא ידעתי על-אוֹדותיך מאומה, מלבד כנוי-החבה אשר קראה לך. בלילה הזה שמעתי אותו במקרה. התוַדה לפני אלהים, כי מות תמות הלילה.

לב דוריאן פג מפחד. – מעולם לא ידעתי אותה – דובבו שׂפתיו בגמגום – מעולם לא שמעתי על-אודותיה. משֻׁגע אתה!

– מוטב שתּתוַדה על חטאתך, כי נשבעתי בשמי גֵ’ימס וֵין, כי מות תמות כרגע.

זה היה רגע נורא. דוריאן לא ידע מה להגיד ומה לעשׂות.

– כרע על ברכיך! – חרק האיש בשִׁניו – אני נותן לך רגע אחד לתפלה, לא יותר. הלילה אני מפליג בים להֹדו, ועליו לבצע את מעשׂי קֹדם-לכן. רגע אחד. לא יותר!

ידי דוריאן שקעו ברפיון על צדדיו. כאחוז-שבץ עמד ולא ידע מה לעשׂות. פתאם נצנצה במוחו תקות שגעון.

– עמֹד! – קרא אל האיש – כמה שנים עברו מעת אשר מתה אחותך? הגידה, מהר!

– שמֹנה-עשׂרה שנה – ענה הלז – אך למה אתה שואל כזאת? וכי מה ענין השנים לכאן?

– שמֹנה-עשׂרה שנה! – צחק דוריאן בקול נצחון – שמנה-עשׂרה שנה! הגישני-נא אל הפנס והסתּכּל-נא בפני!

גי’מס וֵין פקפק רגע קטן, כי לא ידע מה כוָנתו. אחר תפשׂ את דוריאן ויסחבהו אל מחוץ לשער המקֻמר.

אור הפנס הכהה, המרפרף בדחיפות הרוח, הספיק בכל-זאת להראות לגי’מס את השגיאה האיֻמה, אשר נכשל בה – לפי-דעתו; כי פני האיש, אשר אמר להרֹג, פרחו בהוד יפי-עלומים וטהרת-הנֹער נוססה בהם. הוא נראה לג’ימס לכל-היותר כבן-עשׂרים, כמעט לא רב בשנים מכפי שהיתה אחותו סִבִּילה בהפרדו מעליה. ברור הדבר, כי לא האיש הזה הוציא אותה מן העולם.

המלח הרפה ממנו ויסוג אחור: – אלי, אלי! – קרא – הלא עוד מעט והרגתיך!

דוריאן גרֵי שאף רוח מלוא הרֵאה: – כפשׂע היה בינך ובין מעשׂה-רצח אָיֹם – אמר בהביטו קשה אל גי’מס – יהי לך זה למוסר ולאזהרה, שלא תוסיף עוד לקחת נקם ולעשׂות דין בעצמך.

– סלח לי, אדוני – גמגם ג’ימס ֵוין – אני נתעיתי בשוא. מלה שנזרקה במקרה ואזני שמעה אותה באותה המאורה הארורה, היא הוליכה אותי שולל.

– מוטב שתלך לביתך ותצפֹּן את הריבולבר, פן יבֻלע לך – אמר דוריאן ויסֹב על עקבו וילך לדרכו בנחת.

ג’ימס עמד על מרצפת הרחוב אחוז-זועה. הוא רעד כֻּלו מכף רגלו עד קדקדו. עברו רגעים אחדים וצל שחור, אשר זחל ליד הקיר הלח, יצא מאפלה לאור-הפנס ויקרב אליו כמתגנב. ג’ימס הרגיש מגע-יד אדם על זרועו ויזדעזע ויפן ויבט סביבותיו. והנה אחת הנשים, אשר סבאו ליד השלחן, עומדת אצלו.

– מדוע לא הרגת אותו? – שרקה כנחש בהקריבה את פניה הצנומים אל פניו – אני ידעתי, כי יצאת לרדף אחריו, כאשר התפרצת בית דֵילִי. פתי! מדוע לא הֵמַתָּ אותו? יש לו ממון רב מאד, ואיש רע הוא מאין כמוהו.

– לא זה האיש אשר אני מבקש – ענה המלח – ולכסף אחרים אינני זקוק. נפשו של אדם אני מבקש. האיש, אשר את נפשו אני מבקש, הוא עתה כבן-ארבעים, תחת אשר זה עודנו כמעט נער. תהלה לאל, כי לא שפכתי דם נקי.

האשה נתנה קולה בצחוק מר; – עודנו כמעט נער! – לעגה לו – הלא זה כשמֹנה-עשׂרה שנה אשר הפרינץ היפה עשׂני למה שאני כיום.

– שקר אתּ דוברת! – צעק ג’ימס וֵין.

האשה נשׂאה את ידה למרום: – נגד אלהים אני אומרת, כי אמת בפי! – קראה.

– נגד אלהים? –

– תדבק לשוני לחכי, אם לא כן הוא. נבל הוא מכל הנבלים הבאים אל הבית הזה. אומרים, שהוא מכר עצמו לשׂטן בשביל פרצופו היפה. אני התוַדעתי אליו זה כשמֹנה-עשׂרה שנה. הוא לא נשתנה הרבה למן העת ההיא. לא-כן אני – הוסיפה בשׂחוק-העויה.

– התוכלי להִשבע על זה?

– נשבעת אני – התפרץ כהד צרוד משפתיה הנובלות – רק אל תסגירני אליו – הוסיפה בקול-תחנונים – ירֵאה אני אותו. תן לי מעט כסף ללינת-לילה.

הוא נפרד מעליה בקללה וישׂתּער אל פִּנת הרחוב, אבל דוריאן גרֵי כבר נעלם ואיננו. וכאשר הביט ג’ימס מאחריו חמקה עברה גם האשה.

 

יז    🔗

מקץ שבוע אחד ישב דוריאן גרֵי בגן-החֹרף אשר באחוזתו בסֶלבִּי-רוֹיַל וישוחח עם הדֻכּסית היפה מוֹנמוּת, שנמצאה בין אורחיו יחד עם בעלה, איש כבן-ששים, עיף למראה. זה היה בשעת הטֵה, והאור הנעים של המנורה הגדולה, המכֻסה בסבך סלסלים, שעמדה על השלחן, האיר על הפּוֹרצֵילַן החיני הדק ועל מערכת כלי-הכסף היצוקים, שהתעסקה בהם הדֻכּסית. ידיה הלבנות התנועעו בחן בין הכוסות והבזיכים, ושפתיה המלאות והאדֻמות שחקו לדבר, אשר לחש לה דוריאן. לורד הֶנרי שכב על כסא-מקלעת, המחֻפּה ארג-משי ויבט אליהם. על רפידה אדמדמת כעין האפַרסֶק ישבה לידי נַרבּוֹרוֹ והעמידה פניה כאלו היא מאזינה לדברי הדֻכּס, אשר תֵּאר לה את החסיל הברַזִילי האחרון, שצרף לקבוצתו. שלשה צעירים לבושים סמוֹקִינגים מהֻדָרים הגישו תוּפינים לנשים. לפי-שעה נמצאו בחבורה שנים-עשׂר איש, אך למחר חכו לאורחים חדשים.

– על מה אתם מדברים שניכם? – שאל לורד הֶנרי בגשתו אל השלחן ובהעמידו את כוסו – אקוה, כי דוריאן כבר הגיד לך, גלֶדִיס, את מחשבתי לשנות את שמות כל הדברים. זה רעיון מלבב מאד.

– אבל אני אינני זקוקה כלל לשנוי-השם, הארי – ענתה הדֻכּסית ותשם בו את עיניה הנפלאות – שמי טוב בעיני מאד, ובטוחה אני כי גם מר גרֵי שמח בשמו.

– גלֶדִיס יקירתי, חלילה לי מִשַּׁנות שם אחד מכם. שניהם בתכלית השלמות. ואולם אני התכּוַנתי ביחוד לפרחים. אתמול כּרַתּי לי אָרחִידיה ללולאות-בגדי. זה היה פרח נקֹד נפלא, נחמד כשבע חטאות-שאול. מתוך פזור-הנפש שאלתי את הגנן לשמו של הפרח. קבלתי תשובה, כי זה מין יפה של “רוֹבִּינסוֹניַנה” או שם איֹם אחר כיוצא בזה. זוהי אמת מעציבה, שאבד לנו הכשרון לקרֹא לדברים שמות יפים. והשם הוא העִקר. אינני רָב לעולם על מעשׂים. אני רב ומתוַכּח רק על מלים. משום-כך אני שונא את הרֵיאַליות בספרות. מי שקורא למעדר מעדר, צריכים להכריחו להשתּמש בו ולעבֹד בו כל ימי-חייו. כי רק לזה יצלח.

– ובכן מה השם אשר נקרא לך, הארי? – שאלה הדֻכּסית.

– שמו – המלך פַּרַדֹכּס, – אמר דוריאן.

– על-פי השם הזה אכירהו כרגע – קראה הדֻכּסית.

– אי-אפשי בו! – צחק לורד הֶנרי ויצנח על כסא – מפני כתב על-גבי שלט אין מנוס ומפלט. אני מסרב לקבל את תֹּאר הכבוד.

– מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול! – התרו בו שתי שפתים יפות.

– רצונך אפוא שאגן על כסא-מלכותי?

– כן –

– אני נִבא לאמתּיוֹת של יום-מחר.

– אני מבכרת את השגיאות של היום – ענתה היא.

– אתּ מנצלת אותי את נשקי, גלֶדִיס! – קרא בשחוק.

– רק את מגִנך, אך לא את חניתך.

– מעולם אינני נלחם עם היֹפי – אמר בהניעו את ידו.

– וזוהי שגיאתך, הארי; האמינה לי. אתה מעריך את היֹפי יתר-מדי.

– איך תוכלי לאמר כזאת! מודה אני, שלפי-דעתי מוטב להיות יפה מהיות טוב. אך מן הצד השני מכיר ומודה אני, כי מוטב להיות טוב מהיות מכֹער.

– הכּעור הוא אפוא אחת משבע חטאות-שאול? – קראה הדֻכּסית – ואנה אתה בא עם משלך על האָרחִידיה?

– הכּעור הוא אחת משבע צדקות-שאול, גלֶדיס. ואתּ, כבת נאמנת למפלגת הטוריים, אינך רשאית לזלזל בהן. השֵׁכר, הביבליאה ושבע צדקות-שאול הם עשו את אנגליה שלנו למה שהיא.

– ובכן אין אתה אוהב את ארצך? – שאלה.

– אני חי בה.

– כדי שתוכל לדון ולבקר אותה יותר?

– הטוב טוב לך שאסכים למשפטה של אירופה עליה? – שאל הוא.

– ומה הם אומרים עלינו?

– כי טַרטוּף נדד לאנגליה ופתח שם חנות.

– האין זה מימרה שלך?

– אני מניחה לך.

– לא אוכל להשתמש בה: היא אמתּית יתר מדי.

– אל תדאגי לזאת. בני-ארצנו אינם מכירים בתאורי האֹפי.

– הם אנשים מעשיים.

– הם ערומים יותר ממעשיים. כשהם עושים את חשבון השנה, הם מסלקים את הטפשות בעֹשר ואת החטא בחנופה.

– ובכל-זאת הלא עשינו גדולות –

– הגדולות נפלו לנו, גלֶדִיס –

– הלא נשׂאנו את סבלן– –

– רק עד הבּורסה –

הדֻכּסית הניעה בראשה: – אני מאמינה בגזע – הודיעה בקול.

– זה שׂריד של כשרון קבלנות.

– הוא מֻכשר עוד להתפתחות –

– הירידה מלבבת אותי יותר.

– ומה היא האמנות? – שאלה.

– זו מחלה.

– והאהבה?

– אִילוּזיה –

– והדת? –

– חלוף מוֹדֶרני תחת האמונה.

– אתה ספקן –

– כלל וכלל לא! ראשית אמונה ספקנות.

– ומה אתה?

– כל הגדרה היא הגבלה –

– תן לי לפחות רמז, חוט –

– החוטים ינתקו פּתאם, ואת תֹּאבדי דרך בּלַבּירינט.

– אתה מבלבל ומערבב אותי. נשׂיח-נא בענין אחר.

– בעל-הבית שלנו הוא חֹמר נחמד לשׂיחה. לפני שנים רבות קראו לו “הפרינץ היפה”.

– אה, אל תזכיר לי זאת – קרא דוריאן גרֵי.

– לבו של בעל-הבית שלנו איננו טוב עליו ביותר בערב הזה – ענתה הדֻכּסית ותתאדם – דומה אני, שהוא חושב, כי מוֹנמוּת נשׂא אותי רק מטעם מדעי, מפני שראה בי את הדֻגמה היותר טובה של הפַּרפָּרים שבדורנו.

– אך אקוה, כי הוא לא יתקע בך פּרִיפות, דֻכּסית – צחק דוריאן.

– אה! זאת כבר עושׂה אמָתי, מר גרֵי, כשהיא כועסת עלי.

– ומשום מה היא כועסת עליך, דֻכּסית?

– בגלל הבלי-הבלים, מר גרֵי. על-פי-רֹב, משום שאני באה ומודיעה אותה עשׂרה רגעים לפני השעה העשׂירית, שעליה להלבישני בשמֹנה וחצי.

– איזה חסר-בּינה מצדה! עליך לשלחה מעל פניך.

– לא אערֹב את לבי, מר גרֵי. הלא היא ממציאה לי את מגבעותי. הזוכר אתה את מגבעתי בחג-הגן של לידי הִילסטוֹן? אתה אינך זוכר, אבל יפה הוא מצדך, שאתה מעמיד פנים כזוכר. בקצור, היא יצרה אותה ממש מאין. כל מגבעת יפה נוצרת מאין.

– כמו כל שֵׁם טוב, גלֶדיס – העיר לורד הֶנרי – כל רֹשם שאדם עושה, בורא לו שׂונא. צריך אדם להיות בינוני, כדי להיות פּוֹפּוּלרי ולהתחבב על הבריות.

– אך לא על הנשים – אמרה הדֻכּסית ותנע את ראשה – והנשים מושלות בעולם. אני מבטיחה אותך, אין אנו יכֹלות לשׂאת את הבינונים. אנחנו הנשים – כמו שכבר נאמר – אוהבות באזנינו, כמו שאתם הגברים אוהבים בעיניכם – אם בכלל אוהבים אתם.

– כמדֻמה לי, שאין אנו עושים כלל אחרת – דובבו שפתי דוריאן.

– אה, אם-כן, אינך אוהב לעולם באמת – השיבה הדֻכּסית ביגון מעֻשֶׂה.

– גלדיס יקירתי! – קרא לורד הֶנרי – איך תוכלי לאמר כדבר הזה! רגש-האהבה מוסיף אֹמץ וכח חיוני על-ידי הִשָׁנוֹתו, והשנותו מהפכת את התאוה לאמנות. ומלבד זה, כל פעם שאתה אוהב, זוהי הפעם הראשונה. שנוי האוֹבּיֶקט אינו מפיר את יחידות התאוה. הוא רק מעמיק אותה. רק הרגשה עמֻקה אחת, לכל-היותר, נופלת בגורלנו, וסוד החיים ותכליתו הוא לִשנות ככל האפשר יותר את ההרגשה הזאת ואת הנסיון היחידי הזה.

– גם כשאותו הנסיון הביא עלינו יסורים, הארי? – שאלה הדֻכּסית לאחרי הפסקה קצרה.

– ביחוד כשהביא עלינו יסורים – ענה לורד הֶנרי.

הדֻכּסית פנתה אל דוריאן גרֵי ותבט אליו במבט מיֻחד. – מה דעתך אתה על זה, מר גרֵי? – חקרה אותו.

דוריאן פקפק רגע קטן, ואחר הטה ראשו לאחור ויצחק: – אני מסכים תמיד להארי, דֻכּסית –

– גם כשאין דבריו צודקים?

– אי-אפשר שדברי הארי לא יהיו צודקים, דֻכּסית.

– והפילוֹסוֹפיה שלו עושׂה אותך למאֻשר?

– מעולם לא בקשתי אֹשר. מה-יתן ומה-יוסיף לנו? אני בקשתי רק עֹנג.

– ומצאת אותו, מר גרֵי?

– לפעמים. פעמים רבות יותר מדי.

הדֻכּסית נאנחה. – אני מבקשת מנוחה – אמרה – ואם לא אלך להחליף שׂמלותי, לא אמצאנה.

– הרשיני-נא לכרֹת למענך אָרחִידיות אחדות, דֻכּסית – אמר דוריאן ויקם ויעבֹר אל קצה הגן מנגד.

– את משחקת אתו ומגרה אותו בלי חנות – אמר לורד הֶנרי אל שארתו – ואולם השמרי והזהרי! הוא מצודד נפשות.

– אלמלא היה כך, לא היה מקום למלחמה.

– ובכן יוָני על יוָני?

– אני עומדת לימין הטרוֹיַנים. הם נלחמו בגלל אשה.

– אך הם הֻכּו.

– יש דברים רעים יותר מִשׁבִי – ענתה היא.

– את דוהרת ברסן משֻׁלח.

– המהירות מעוררת את החיים – השיבה.

– זאת אכתֹּב עוד היום בספר-זכרונותי.

– מה?

– כי ילד נכוה שואף אל האש.

– אני לא נחרכתי אף במקצת. בכנפי לא נגעה האש כלל.

– את משתּמשת בהן לכל דבר, רק לא להתעופף.

– אֹמץ-הלב עבר מן הגברים אל הנשים. זהו נסיון חדש, הרגשה חדשה, לנו.

– יש לך צרה.

– מי זאת?

לורד הֶנרי צחק. – לידי נרבּוֹרוֹ – אמר בלחישה – היא מעריצה אותו בכל לבבה.

– אתה עוררת בי דאגה ופחד. פִּנה לעתּיקות היא מסֻכּנת לנו הרומנטיקים.

– הרומנטיקים! הלא אתן מזֻיָנות בכל המֵתּודות של המדע.

– הגברים חנכו אותנו.

– אבל לא בארו אתכן.

– תן לי הגדרה מדֻיֶקת של המין שלנו – התגָרתה בו.

– ספִינקסות בלי סודות.

היא הביטה אליו בצחוק. ואחר אמרה: – מה מאחר מר גרֵי לשוב! נלכה ונעזֹר לו. עוד לא הגדתי לו את צבע שׂמלתי.

– עליך לבחֹר את שׂמלתך לפי פרחיו, גלֶדיס.

– זאת תהיה מסירת המצודה קֹדם זמנה.

– אמנות רומנטית מתחילה מן הסוף.

– צריכה אני לשמֹר לי דרך לנסיגה.

– כמנהג הפרתים?

– הם מצאו להם מפלט במדבר. אני לא אוכל לעשׂות כן.

– לא תמיד יש בּרֵרה לנשים – ענה לורד הֶנרי; אך כמעט כלה את פתגמו והנה מקצהו הרחוק של גן-החֹרף עלה קול-אנקה כבושה ואחריו קול מפלת גוף כבד. כל המסֻבּים נתּרו ממקומם. הדֻכּסית עמדה בלי נוע, אחוזת-זועה, ולורד הֶנרי השׂתּער, בעינים מביעות אימה, בין כַּפות עצי-תמרים מסֻבָּכות, אל קצה הגן, וימצא את דוריאן גרֵי שוכב מתעלף ופניו על מרצפת-האבנים.

תֵּכף נשאוהו אל האולם הכּחֹל וישכיבוהו על רפידה. אחרי רגעים מועטים שבה רוחו אליו והוא הביט סביבותיו בתמהון גדול.

– מה קרה? – שאל – אה, אני זוכר. הבטוח אני פה מסכנה, הארי? – והוא התחיל רועד.

– דוריאן יקירי – ענה לורד הֶנרי – אתה רק התעלפת – וזה הכל. אל-נכון התיגעת יתר מדי. מוטב שלא תבוא אל הסעֻדה. אני אמלא את מקומך.

– לא. אני אבוא – אמר דוריאן ויקם על רגליו – מוטב שארד אליכם. לא טוב לי היות לבדי.

הוא הלך אל חדרו ויחלף את בגדיו. בשעת הסעֻדה היה עלז ושמח במדה שאינה מצויה, רק לעתים אחזתהו רעדה, בזכרו, כי ראה את פני גֵ’ימס וֵין, החִורים כמטפחת לבנה, והם דבקים את זכוכית חלון בית-החֹרף ומסתּכּלים בו בעיון גדול.

 

יח    🔗

ביום-המחרת לא יצא דוריאן מפתח ביתו ורֹב-זמנו בִלה בחדרו המיֻחד, נענה מאימות-מות ועם זה שוֵה-רוח לחיים. התחיל תּוקף אותו הרעיון, שרודפים אותו, שפורשים רשת לרגליו, שמתחקים עליו. אם נדנד הרוח את הוילון, מיד נזדעזע. העלים הנובלים, שהתדפקו אל זכוכיות החלונות, נדמו לו כהחלטותיו האובדות ודאבוניו המטֹרפים. בעָצמו את עיניו ראה שוב את פני המַלח, הנשׁקפים בעד השִׁמשה המזיעה, והאימה הכבידה אַכפה על לבו ביתר-עֹז.

אך אולי זה הוא רק דמיונו, אשר העלה לפניו את מפלצת הנקמה מתהום הנשיה והקים סביבו צלמי-בלהות של גמול ועֹנש? חיי המציאות אינם אלא תֹהו-ובֹהו, אבל בדמיון יש תמיד איזה הגיון אכזרי. הדמיון הוא הוא אשר יצר את מוסר-הלב ופקד עליו להיות מלפף והולך אחרי החטא. הדמיון הוא הוא הנותן לעברה את ולדותיה האיֻמים. בעולם המעשים והמציאות אין הרשע נענש ואין הצדיק מקבל שכר טוב. ההצלחה נתונה לגבור והמפלה היא מנת-חלקו של החלש. וזה הכל. ומלבד זה, אלו היה באמת איש זר מתהלך סביב לבית, הלא היו מרגישים בו המשרתים והשומרים. אלו נכרו עקבות דריסת-רגל בערוגות הפרחים, הלא היו הגננים מודיעים אותו. כן. זהו רק פרי הדמיון, הן לא שב אחיה של סִבִּילה וֵין, למען הרֹג אותו; הוא הפליג בים, ואניתו נשברה בליל סופה. בכל-אֹפן אין כל-סכנה נשקפת לו מג’ימס וֵין. הן האיש לא ידע, לא יכֹל לדעת, מי הוא. מסכת הנֹער הגֵנה עליו.

ובכל-זאת, אם באמת לא היה זה אלא מתעתועי הדמיון, הלא נורא הרעיון, שיש בכֹחו של מוסר-הלב ליצור צלמי-זועה כאלה ולהלבישם צורה מוחשית ולתת להם תנועה והליכה לעיני אדם! מה נורא יהיה גורל חייו, אם יום ולילה יציצו אליו צללי עונותיו מפּנות אפלות, וילעגו לו מסתר מחבואם, וילחשו באזניו בשבתו אל המשתה, ויעירוהו משנתו באצבעות-קרח! כאשר חלף הרעיון הזה במוחו חורו פניו מאימה, ונדמה לו, כאלו התקרר האויר פתאם. הוי, איזה רוח-שגעון נכנס בו אז באותה השעה הארורה, כאשר הרג את ידידו! מה נורא הוא זכרו של אותו מעשה-הרצח! הנה הוא רואה הכל לנגד עיניו. כל אחד מן הפרטים האיֻמים התיצב לפניו כמו חי, ביתר זועה וביתר כִּעור. מחיק עלטת העבר הגיח צל נכתּם מדם, צל פשעו הנורא.

כאשר נכנס אצלו לורד הֶנרי בשעה הששית, מצא אותו צועק וגונח, כאלו חִשב לבו להִשבר.

רק ביום השלישי מצא דוריאן עֹז בלבו לצאת מביתו. באויר הבהיר של אותו בֹקר-החֹרף. הספוג ריח-ארנים היה דבר-מה, שכנראה השיב לו את שׂשׂונו ותשוקת-החיים. ואולם השנוי במעמד רוחו בא לא רק על-ידי מחזות הטבע שמסביב לו. טבעו הוא התקומם נגד עריצותם של ענוייו, המבקשים לפגֹם ולעכֹר את שלמות שלותו. כך הוא תמיד דרכם של טמפּרמֶנטים מדֻקדקים: תאוותיהם העזות צריכות או לכֹף או להִכּוֹף. או שהן ממיתות את בעליהן או שהן מתות בעצמן. צרות קלושות ואהבה קלושה מאריכות ימים עד אין-קץ. ואולם אהבה כבּירה ויסורים כבירים מתפוצצים מכֹּבד משאם. מלבד זה, בא דוריאן לידי הכרה, שהוא היה קרבן לדמיון נפחד ונרעש, ועתה הביט על כל בלהותיו במנוד-ראש וגם בקצת בוז.

לאחרי ארוחת-הבֹּקר טִיֵל בגן שעה שלמה עם הדֻכּסית, ואחר נסע דרך הפרדס להִלָוֹת אל חבורת הצַיָדים. הכפור המתפרך היה מפֻזר על פני הדשא כמלח. הרקיע נדמה לקערה הפוכה של מתכת כחֻלה. שכבת-קרח דקה הקיפה כזר סביב את היאור, אשר קנה וסוף גדלו בו פרע.

על שפת יער-הארנים ראה מרחוק את סיר ג’יופרִי קלוּסטון, אחיה של הדֻכּסית, שזרק שני כדורים ריקים מרובֵהו. דוריאן קפץ ממרכבתו, ויצו לרכבו להשיב את הסוס הביתה, וילך לקראת אורחו בתוך השָׁרָך והשׂיחים הדוקרים.

– ההצלחת בצידך, ג’יוֹפרִי? – שאל אותו.

– הציד לא עלה יפה, דוריאן. רֹב הצפרים, כנראה, פרחו להן אל המישור. אקוה, כי לאחרי ארוחת-הבֹּקר נצליח יותר, כאשר נעבֹר אל מקום אחר.

דוריאן הלך אתו הלאה. האויר הריחני החריף, האִשים הכתֻמות והאדֻמות שנצנצו ביער, הקריאות שהשמיעו הרצים מעת-לעת בקול צרוד וקול נפץ היריות הבאות תכופות אחריהן – כל זה לקח את לבו של דוריאן ועורר בו רגש של חֵרות נעימה. תקפה אותו שלוה שבאֹשר ובטחון שבשׂמחה.

ופִּתאֹם והנה מאחרי ערמת-חציר כּבּירה, כעשרים יַרד לפניהם, קפצה ארנבת עם אזנים זקופות, שחורות בקציהן, ורגלים אחורניות ארֻכּות, ותעף כחץ מקשת אל חרשת-האלמונים. סיר ג’יוֹפרי כונן אליה את רובהו; אבל בתנועותיה של החיה היה חן מיֻחד, שלִבב את דוריאן גרֵי ופתאם קרא: – אל תּירה בה, ג’יוֹפרי, החַיֵּה אותה!

– איזו שטות, דוריאן! – צחק בן-לויתו, ובו ברגע שהגיעה הארנבת אל החֹרשה ירה בה. והנה נשמעו שני קולות: אנקה איֻמה של הארנבת, שנפצעה פצע-מות, ואנקה איֻמה עוד יותר של אדם, שהֻכּה מכת-מות.

– אבינו שבשמים! הכדור פגע באחד הרצים! – קרא סיר ג’יופרי – איזה חמור הוא, לעמֹד לנגד המורים! חדלו מירות! – צעק בכל כֹחו – איש נפצע!

ראש-הנוטרים בא במרוצה עם מקל בידו. – איה, אדוני? איהו? – קרא. ובו ברגע פסקה היריה לאֹרך השורה.

– פה! – ענה סיר ג’יוֹפרי זָעֵף בחושו אל החרשה – מדוע אינך עוצר באנשיך? הם קלקלו לי את עֹנג הציד לכל היום.

דוריאן הביט אחריהם כשהם פורצים להם דרך בין סבכי העצים ורומסים את היונקות הרכים, עד שהשתקעו בעבִי החֹרשה. בעוד רגעים אחדים נגלו אליו שוב, בסחבם אחריהם גוף אדם לאור-השמש. דוריאן הסב עיניו מנגדם בזעוה. נראה לו, שהאסון יוצא בעקבותיו אל כל אשר ילך. הוא שמע בשׁאֹל סיר ג’יוֹפרי, הבאמת מת האיש, וגם שמע בענוֹת הנוטר: כן. ופִתאֹם נדמה לו, כאלו מלאה החֹרשה רוח-חיים והמון בריות. נשמעה שעטת רבבות רגלים ולחש עמום של קולות רבים. פסיוֹן גדול, עם חזה אדֹם כנחֹשת, התעופף בין צמרות העצים.

לאחרי רגעים מועטים, שנראה לו בהתרגשותו כשעות ענוי אין קץ, הרגיש מגע-יד על שכמו. הוא התחלחל ויבט סביבותיו.

– דוריאן – אמר לורד הֶנרי – מוטב שנאמר להם להפסיק היום את הציד לגמרי. לא נאה יהיה להמשיכו.

– מי יתן ויחדל לעולם – ענה במרירות – כל ענין הציד אינו אלא אכזריות וגֹעל-נפש. האם האיש – –?

הוא לא יכֹל לכלות את שאלתו; קשה היה לו להוציא את הדבר מפיו.

– דואג אני, כי כן הוא – ענה לורד הֶנרי – מלואת הנשק כֻּלה באה בלבו. הוא מת בודאי בן-רגע. הבה, נלכה הביתה.

הם הלכו זה בצד זה בדרך העולה אל שׂדרת העצים, במהלך חמשים יַרד, בלי דַבּר דבר. אחר נשׂא דוריאן עיניו אל לורד הֶנרי ויאמר באנחה עמֻקה: – זה סִמן רע, הארי, סִמן רע מאד.

– מה זה? – שאל לורד הֶנרי – אה, כוָנתך אל האסון אשר קרה? נערי הטוב, לזה אין עוד תקנה. אותו האיש התחַיב בנפשו: למה זה עמד מול קנה-הרובה? ומלבד זה, הנה לנו אין זה נוגע כלל. רק לג’יוֹפרִי לא ינעם הדבר. ובאמת לא מן הראוי הוא לירות ברצים. זה נותן מקום לבריות לחשֹׁד את המורה, שהוא טִירוּן לאותו דבר. ואת ג’יוֹפרי יחשדו במה שאין בו; הוא דוקא מורה מֻמחה, אשר לא יחטיא. ואולם אין כל תועלת לטפל עוד בענין זה.

דוריאן הניע בראשו: – זה סִמן רע, הארי, מרגיש אני, כי דבר נורא יקרה את אחד מאתנו. אולי אותי – הוסיף בהעבירו את ידו על עיניו בתנועה של כואב.

רעהו, הגדול ממנו בשנים, צחק: – הדבר היותר נורא שבעולם, זה השעמום, דוריאן. זה החטא האחד שאין לו כפרה. ואולם אנחנו, כפי-הנראה, בטוחים ממנו, אם רק לא תעלה על דעתם של חברינו לעשׂות את המאורע חֹמר לשׂיחה בסעֻדה. מן הצֹרך הוא להזהירם מראש, כי אותו הענין חרם הוא ואסור לנגֹע בו. ואשר לסִמנים – אין כאלה במציאות. הגורל אינו שולח לנו צירים מזהירים. הוא חכם יותר מדי או אכזרי יתר מדי מעשׂות כזאת. ומלבד זה, מה יוכל לקרות אותך, דוריאן? הלא יש לך כל מה שתשאל נפש האדם. אין איש אשר לא יאבה בכל לבו להיות נפשו תחת נפשך.

– אין איש אשר לא אֹבה להתחלף אתו, הארי. אל תצחק ככה. אני אומר לך דברי-אמת. האִכּר האֻמלל, שמת זה עתה, נמצא במעמד טוב משלי. אני אינני ירא את המות. אך קרבת המות מפילה חִתּיתהּ עלי. כנפיו האימתניות כאלו מרחפות באויר-העֹפרת סביבותי, אבינו שבשמים! האינך רואה שם מאחרי העצים איש אורב לי, ממתין לי?

לורד הֶנרי הביט אל המקום, אשר הראתה לו היד הסגורה הרועדת.

– כן – אמר בצחוק – אני רואה את הגנן המחכה לך. מסתמא הוא רוצה לשאלך, איזו פרחים תֹאבה להעמיד על השלחן לסעֻדת-הערב. אבל מה מזֻעזעים עצביך, נערי היקר! עליך לשאֹל ברופאי תֵּכף לאחרי שנשוב העירה.

דוריאן הוציא אנחה של רוָחה כאשר נגש אליו הגנן. הלז רפרף את מגבעתו, הציץ בקצת פקפוק לעבר פני לורד הֶנרי, ואחר הוציא מכיסו מכתב וימסרהו לאדונו.

– הדרת-כבודה צותני לחכות לתשובה – אמר בשפל-קולו.

– דוריאן שׂם את המכתב בכיסו: – אמֹר להדרת-כבודה, שאני הולך הביתה – אמר בקרירות. הגנן פנה וילך במהירות בדרך העולה אל הבית.

– מה מאד אוהבות הנשים לעשׂות דברים מסֻכּנים! – צחק לורד הֶנרי – זוהי אחת ממדותיהן, המעוררות בי התפעלות יתרה. האשה נכונה לעגֹב עם כל מי שיהיה, כל-זמן שאחרים מביטים עליה.

– מה מאד אוהב אתה לדבר דברים מסֻכּנים, הארי! ובנדון שלפנינו הנך טועה לגמרי. הדֻכּסית מוצאה חן בעיני מאד, אבל אינני אוהב אותה.

– והדֻכּסית אוהבת אותך מאד, אבל אינך מוצא חן בעיניה כל-כך. ובכן אתם נאים זה לזה מאד.

– אתה הולך רכיל, הארי, ובאמת אין כאן כל יסוד לרכילות.

– היסוד לכל רכילות היא האמונה באי-מוסריות – אמר לורד הֶנרי, בהציתו אש בסיגריטה.

– בשביל פתגם חריף נכון אתה להעלות לקרבן את מי שיהיה.

– העולם עולה על המזבח לרצונו – ענה הלז.

– מה מאד חפץ אני שאוכל לאהֹב! – קרא דוריאן גרֵי ברגש – אך כנראה אבדה ממני סערת-היצר ושכחתי את התשׁוקה. אני התרכּזתי יתר מדי בעצמי. אישיותו של עצמי היתה עלי לטֹרח. רוצה אני לברֹח, להמלט. לשכֹּח. טפשות היתה בי לבוא הֵנה. יש בדעתי לשלֹח טלגרמה אל הַרוִי, שיכין לי את אניתי. כשאשב באניה אבטח ולא אפחד.

– תבטח ולא תפחד? מפני מי, דוריאן? רואה אני, כי דאגה מעיקה על לבך, מדוע אינך משׂיחה לי? הלא ידעת, כי עזֹר אעזרך.

– אינני יכֹל להשׂיחה לך, הארי – ענה דוריאן בעצב – וגם בטוח אני, כי היא רק פרי-דמיוני. האסון הזה בלבל את מוחי. לבי נבא לי, כי מעין זה יקרה גם אותי.

– הבל הבלים! –

– גם אני מקוה, כי הבל הוא, אבל אינני יכֹל להפקיע עצמי מנבואת-לבי זו. אה, הנה הדֻכּסית, – ממש ארטֵימיס בלבוש מוֹדֶרני. הנך רואה, דֻכּסית, כי שבנו.

– כבר הֻגד לי הכל, מר גרֵי – ענתה הדֻכּסית – ג’יוֹפרִי העלוב נרגש ומבֻלבל מאד. וכמדֻמה לי, שאתה בקשת ממנו, שלא יירה בארנבת? נפלאת היא!

– זה באמת דבר נפלא. אינני יודע מה הכרחני לבקש ממנו כזאת. אל-נכון, איזו קַפּריסה. הארנבת היתה חיה קטנה יפה עד מאד. אך צר לי מאד, שספרו לך גם על-דבר האיש. זה חֹמר איֹם.

– זה חֹמר משעמם – הגיה לורד הֶנרי – אין לו כל ערך פסיכולוגי. אך לוּ עשׂה זאת ג’יוֹפרִי בצדיה, מה מענין היה הדבר! אני הייתי רוצה להתוַדע עם איש שהרג נפש בפֹעל ממש.

– מה נורא אתה, הארי! – קראה הדֻכּסית – הלא-כן, מר גרֵי? הארי, הנה מר גרֵי חָלש שוב, הוא אומר להתעלף.

דוריאן התעודד בכל מאמצי-כֹחו ויגחך: – אין-דבר דֻכּסית – דובבו שפתיו – עצבי חרגו ממסגרותיהם. זה הכל. כנראה, הרביתי לטַיל יתר מדי היום בּבֹּקר. לא שמעתי מה שאמר הארי. דבר רע מאד, מה? את תגידי לי בפעם אחרת, אל תשכחי! ועתה, כמדֻמני, טוב לי לשכב לנוח. הלא תבקשי בעדי סליחה מאת האורחים?

– הם הגיעו אל המעלות הרחבות, העולות מגן-החֹרף אל האכסדרה. כאשר נסגרה הדלת מאחרי דוריאן, פנה לורד הֶנרי אל הדֻכּסית ויבט אליה בעיניו העיפות. – את אוהבת אותו מאד? – שאל אותה.

רגעים אחדים החרישה ולא ענתה דבר, ותשקף על הגוף היפה. – מי יתן וידעתי זאת – אמרה לבסוף.

הוא הניע בראשו. – הידיעה תוכל להביא לידי סכנה. רק אי הברירות מלבבת אותנו. הערפל משוה קסם מיֻחד על כל דבר.

– אך הוא גם מתעה מן הדרך –

– כל הדרכים נפגשים בנקודה אחת, גלדיס יקירתי.

– ואיזו היא?

– תוחלת נכזבה.

– זו היתה ההתחלה שלי בחיים – אמרה באנחה.

– היא הביאה לך עטרה –

– כבר היו לי לזרא עֲלֵי גרגרי-האדמה אשר בעטרת-הדֻכּסית שלי.

– הם הולמים אותך יפה –

– רק בקהל –

– את לא תוכלי לוַתּר עליהם – העיר לורד הֶנרי.

– אין בדעתי כלל לאבד אף עלה אחד.

– יש אזנים למוֹנמוּת –

– אזני הזִקנה כבדות.

– וכי לא קנא מעולם?

– מי יתן והיה –

לורד הֶנרי הביט סביבותיו כמחפשׂ דבר-מה.

– מה אתה מבקש? – שאלה אותו.

– את ציצי-העלים – ענה הוא – אַתּ השׁמטת אותם מעטרתך.

– עוד נשארה לי המסגרת – אמרה ותצחק.

– היא תשׂים לוית-חן לעיניך – השיב.

היא צחקה שוב. שִׁניה הזהירו כזרעונים צחורים בפרי אדֹם.

ובעת ההיא שכב דוריאן גרֵי על הרפידה בחדרו בעלית-הבית וכל אבריו רעדו מאימה. החיים היו לו פתאם למשׂא נתעב, כבד מנשׂא. מיתתו האיֻמה של הרץ האֻמלל, שנהרג בחֹרשה כחיה רעה, נראתה לו כסִמן למיתתו הוא. המימרה הצִינִית, שפלט לורד הֶנרי במקרה, דרך הלצה, הביאה אותו כמעט לידי התעלפות.

בשעה החמישית קרא אליו את משרתו ויצוהו לצֹר את חפציו ולהכין הכל למועד צאת הרכבת ללונדון ואשר מרכבתו תהיה רתומה ומוכנת לשעה השמינית וחצי. הוא גמר בלבו בהחלט, שלא ללון אף לילה אחד בסֶלבּי-רוֹיַל. זה היה מקום מוכן לפורעניות. המות מתהלך פּה לאור-השמש. העשב ביער עקֹב מדם.

אחרי-כן כתב פתקה אל לורד הֶנרי ויודיעהו, כי הוא נוסע העירה לשאֹל ברופא ויבקשהו למלא את מקום בעל-הבית אצל אורחיו עד אשר ישוב. כאשר שׂם את הפתקה במעטפה, נשמע קול דופק על הדלת והמשרת בא ויגד לו, כי ראש-הנוטרים מבקש לדַבּר אתו. דוריאן הרעים פניו וישֹׁך שׂפתיו בשִׁניו. – הכניסהו אלי – דובב לאחרי פקפוק מועט.

– אך נכנס הנוטר הוציא דוריאן את קונטרס הצֶ’קים מתּבת-השלחן ויפרשׂהו לפניו.

– אתה באת בודאי בדבר האסון אשר קרה בבּקר, תּוֹרנטוֹן? – אמר בקחתו את העט בידו.

– כן, אדוני, – ענה הנוטר.

– ההיה האֻמלל בעל-אשה? ההיו לו קרובים, שפרנסתם עליו? – שאל דוריאן בפנים משֻׁעממים – אם-כן הוא, לא אעזבם בעת צרתם והנני נכון לשלֹח להם סכום-כסף ככל אשר תאמר.

– אין אנחנו יודעים מי הוא, אדוני. כי על-כן ערבתי את לבי לבוא אל אדוני.

– אינכם יודעים מי הוא? – אמר דוריאן בנפש פזורה – מה אתה סח? כלום לא היה הנהרג אחד מאנשיך?

– לא, אדוני, מעולם לא ראיתי אותו. הוא נראה כמַלח, אדוני.

העט נפל מידו של דוריאן. הוא הרגיש, כי לבו עומד מדפֹק. – מלח? – קרא בקול רם – אתה אומר: מלח?

– כן, אדוני. יש בו סִמני מלח: כתֹבת-קעקע על שתי זרועותיו, וכיוצא בזה.

– הנמצא אצלו דבר? – שאל דוריאן ויגחן ויבט אליו בעינים נבעתות – דבר המעיד על שמו?

– רק כסף, לא הרבה, וריבולביר בן-ששה. אבל תעודה ושֵׁם לא נמצא כלל. מראהו כאדם הגון, אבל מגֻשם קצת. לפי דעתנו, זהו מין מלח.

דוריאן קפץ על רגליו. תקוה נוראה עופפה על פניו, והוא לפת אותה ולא הרפה ממנה.

– איה ההרוג? – קרא בקול – חיש-מהר! צריך אני לראותו מיד.

– הוא שוכב באֻרוה ריקה בפֶרמה הישנה, אדוני. הכפריים אינם מניחים להכניס דברים ממין זה אל ביתם. הם אומרים, כי גוף מת מביא אסון.

– בפֶרמה הישנה! לך שמה תֵכף וחכה לי. אמֹר לאחד ממשרתי לחבֹש לי את סוסי. לא. אין מן הצֹרך. אני אלך בעצמי אל האֻרוה – כדי למהר.

לא עבר רבע שעה ודוריאן נִשׂא בדהרה על סוסתו בשׂדרת-העצים הארֻכּה. האילנות עופפו על פּניו כתהלוכה של רוחות, וצללים משֻׁנים רקדו לרֹחב הדרך. פעם אחת נטתה הסוסה פתאם הצדה אל עמוד שער לבן, וכמעט הפילה אותו ארצה. דוריאן הצליף על צואר הבהמה בשוטו. היא חלפה את האויר המאֻבּק כחץ מקשת. האבנים נִתּזו מתּחת פרסותיה.

לבסוף הגיע אל הפֶרמה הישנה. שני אנשים התשוטטו החצר. הוא קפץ מעל הכר ויזרֹק את הרסן לאחד מהם. באֻרוה האחרונה בירכתי החצר נצנץ אור. דוריאן חשב לנכון, כי שם שוכב ההרוג וימהר אל הדלת וישׂם ידו על הבריח.

רגע קטן עמד תחתיו בטרם יפתח את הדלת. הוא הרגיש, שהוא עומד לפני גִלוי, אשר יציל את חייו או יחריבם. לבסוף פתח את הדלת לרוָחה בחזקה ויכָּנס.

על צבור שׂקים, בפנה רחוקה, שכב גוף מת, לבוש כתנת עבה ומכנסים כּחֻלים. מטפחת נקֻדה כסתה את פניו. נר זול, תחוב בבקבוק, הִבהב לצדו.

דוריאן גרֵי הזדעזע. הוא הרגיש, כי לא יהיה בכחו להסיר את המטפחת בידו, ויקרא אל אחד ממשמשי הפֶרמה לבוא אליו.

– הסר את הסמרטוט מעל פניו; אני חפץ לראותו – אמר ויחזק במזוזות-הפתח להשען עליו.

לאחרי שהסיר הפועל את המטפחת, נגש דוריאן אל המת. קריאת-שׂמחה התפרצה מפיו. האיש שנהרג בחֹרשה היה גֵ’ימס וֵין.

רגעים אחדים עמד דוריאן והתבונן בגוף המת. וכאשר רכב לביתו נוצצו דמעות בעיניו, – עתה בטח ולא פחד עוד.

 

יט    🔗

– אך לשוא תבטיחני, כי רוצה אתה להיטיב דרכך – קרא לורד הֶנרי, בטבלו את אצבעותיו הלבנות באגן-נחשת של מי-שושנים – הנך שלם בתכלית השלמות. אנא, אל תשתנה.

דוריאן הניע בראשו: – לא כן, הארי, אני הרביתי לפשֹע בימי חיי. לא אוסיף עוד לעשׂות תועבות כאלה. אתמול החלותי במעשׂים טובים.

– איפה היית אתמול?

– בכפר, הארי. אני ישבתי יחידי במלון קטן.

– נערי הטוב – אמר לורד הֶנרי בבת-צחוק – בכפר יוכל כל אדם להיות צדיק. שם אין נסיונות ופתויי היצר. מטעם זה, כל אותם בני-האדם, היושבים מחוץ לעיר, הם מחֻסרי-צִיבִיליזציה כל-כך. לא נקל כלל וכלל לרכֹּש את הצִיבִיליזציה. היא נקנית בשתי דרכים. האחת היא הקוּלטוּרה, והשנית – שחיתות המדות. לאנשי הכפר אין יכֹלת לדעת לא זו ולא זו, על-כן הם נחשלים ועומדים בגסות מנהגיהם.

– קוּלטוּרה וקלקלה – ענה דוריאן – אני ידעתי את שתּיהן. ועתה נורא לי הרעיון, שהן הולכות שלובות-יד. כי יש לי עתה אידיאל חדש, הארי. אני נכון להשתנות. כמדֻמני, שכבר נשתניתי.

– עדַין לא הגדת לי, מה הוא המעשׂה הטוב אשר עשית. או אולי אמרת, שכבר עשית מעשים טובים מרֻבּים? – שאלהו חברו ויצבֹּר על פִנכָתו פִירַמִידה קטנה של גרגרי-אדמה מתֻלעים ויזר עליה סֻכּר מתוך כף עשויה ככברה בתבנית קוֹנכי.

– לך אוכל להגיד הדבר, הארי. לאחרים זולתך לא אֹבה לספר מעשׂים כאלה. אני חסתי על נפש נקיה. דבר זה נשמע בהתפארות מתוך שחצנות, אבל אתה הלא תבין את כוָנתי. היא יפה מאד ודומה לסִבּילה וֵין עד להפליא. כמדֻמני, כי בגלל זה נמשכתי אחריה בראשונה. זוכר אתה את סִבּילה, הלא-כן? מה רבו הימים! כמובן אין הֶטִי מבנות המעמד שלנו. היא, פשוט, נערה כפרית. אבל אני אהבתי אותה באמת ובתמים. ברור לי, שאהבתי אותה. במשך החֹדש סיון הנפלא של הקיץ הזה הייתי נוסע שמה פעמַים, שלש בשבוע, להתראות אתה. אתמול נועדנו בפרדס קטן. ציצי-התפוח נפזרו על שׂערות ראשה, והיא צחקה. אנחנו החלטנו לנסֹע מזה יחדו היום כעלות השחר. ופִתאֹם נמלך עלי לבי לעזבה בטהרתה, טהרת פרח, כמו שמצאתיה.

– אני משער, כי חדושה של ההרגשה גרם לך רטט של תענוג אמתי, דוריאן – הפסיקו לורד הֶנרי – ועתה אספר אני תחתיך את סופה של אִידִיליה זו. אתה הִשֵׂאת לה עצה טובה ושברת את לבה. וזו היתה ראשית השתנותך לטוב.

– הארי, מה נתעב אתה! אל תדבר דברים מגֻנים כאלה. לבה של הֶטי לא נשבר כלל. כמובן בכתה, התיַפחה, וכיוצא בזה – אבל כבודה חדש עמה. היא יכֹלה לחיות בגנה, כְפֶרְדִיטָה.

– ולבכות על פלוֹרִיזֵל הבוגד – אמר לורד הֶנרי בצחוק, בהטותו ראשו לאחור על גב-הכסא – דוריאן יקירי, לפעמים תוקפות אותך פַנטַסיות של נער. האמנם תַחשֹׁב, כי אותה נערה תוכל מעתה למצֹא ספוּקה, באמת ובתמים, באחד מבני מעמדה? אל-נכון ישׂיאוה באחד הימים לבעל-עגלה גס או לאכּר בעל צחוק אוילי. ואולם אותה העובדה, שהתוַדעה אליך ואהבה אותך, תלַמד אותה לבוז לבעלה, והיא תהיה אֻמללה מאד. מנקודת-ראות מוסרית אינני יכֹל כלל לשבח מאד את כפִיַת יצרך זו. אפילו בתור התחלה היא רפויה מאד. ומלבד זה, מאין אתה יודע, שהֶטי אינה צָפה ברגע זה על-פני ברֵכת-טחנה, שהכוכבים נשקפים ממנה וחבצלות צחורות סביבותיה, כאוֹפֵיליה בשעתה?

– נלאיתי כלכל את דבריך, הארי! אתה לועג לכל דבר, ואחרי-כן אתה מעביר על פנַי תמונות איֻמות ומפיל עלי בלהות. עתה אני מצטער על שספרתי לך את הדבר. אינני שׂם לב כלל למה שאתה אומר לי. אני יודע, כי היטבתי לעשות. הטי העלובה! כאשר רכבתי היום בּבֹּקר ליד הפֶרמה ראיתי בעד החלון את פניה הלבנים כמו בד של יַסמִין. אך אל נוסיף עוד דַבּר בענין הזה ואל תנסה להוכיח לי, כי המעשה הטוב הראשון, שעשיתי לאחרי שנים רבות, והקרבן הקטן של כּבּוּש התאוה, שהבאתי, אינו באמת אלא מין חטא. אני רוצה להיטיב מעללי. וכבר החלותי להיטיב. ועתה ספר לי על-אוֹדותיך. מה נשמע בעיר? אני לא הייתי בקלוב זה כמה ימים.

– הבריות מוסיפות עוד לשׂיח בדבר התעלמותו של בֶּזִיל העלוב.

– ואני דמיתי, כי ענין זה כבר הספיק להיות להם לטֹרח – אמר דוריאן, במזגו יין לכוסו ופניו נתכּרכּמו קצת.

– נערי היקר, הם דברו על-זה רק ששה שבועות, והקהל האנגלי אין ביכלתו לאמץ את כֹּחות שׂכלו בשביל חֹמר-שיחה חדש, אלא פעם בשלשה ירחים. ואולם בעת האחרונה היתה לו לקהל שלנו הצלחה מרֻבּה. היה להם דבר הגֵרושין שלי ואבוד-עצמו אל אלאן קֶמבּל. ועתה עוד התעלמותו המלאה סודות של אמן מפֻרסם. הבַּלֶשת עדַין עומדת על דעתה, כי האיש בעל האדרת האפוּרה, שנסע מזה בתשעה בנוֹבֶמבֶּר בחצי הלילה, ברכּבת ההולכת לפריז, זה היה בֶזִיל המִסכּן, והפּוֹליציה הצרפתּית מודיעה, כי בֶזִיל לא בא כלל לפריז. אפשר כי בעוד שבועַים יסֻפר לנו, שראו אותו בסן-פרַנצִיסקוֹ. מוזר הדבר, אבל מנהג מקֻבל הוא כי כל-מי שנתעלם, רואים אותו בסן-פרַנצִיסקוֹ. אל-נכון זו קרית-חמדה, שיש בה כל הקסמים של העולם אשר מעבר לים.

– ומה דעתך אתה: מה אֵרע לו לבֶזִיל? – שאל דוריאן בהרימו את כוסו עם יין-בּורגוּנדה לנגד השמש, ויתפלא על עצמו, שהוא יכֹל לשׂיח בענין זה במנוחה שלמה.

– אין לי כל דעה בזה. אם בחר בֶּזִיל להסתּתּר, אינני צריך להתערב בדבר. ואם מת, אינני רוצה לחשֹׁב על-אוֹדותיו. המות, זה הדבר האחד, המפיל עלי אימה. אני שׂונא אותו.

– מדוע? – שאל דוריאן בקול נלאה.

– יען כי – ענה לורד הֶנרי בהגישו אל אפו צלוחית של פֻליָטון – יען כי את הכל ישׂא בן-דורנו וחי, מלבד את המות. המות וההמוניות הם שני החזיונות היחידים במאה הי"ט, שעדַין לא נתבארו כּל-צרכּם. הבה, נלכה לשתּות את הקהוה שלנו בחדר-הזמרה, דוריאן. רוצה אני, שתנגן לפני ממנגינות שוֹפֵּין. האיש אשר אתו ברחה אשתי, היה מפליא לנגן את שוֹפֵּין. ויקטוֹריה העלובה! היא היתה חביבה עלי מאד. הבית כמעט שומם מעת אשר יצאתהו. אמנם חיי-הנשׂואים הם רק הרגל, הרגל מגֻנה. אבל אדם מצטער גם על אבּוד הרגליו היותר מגֻנים. אפשר שעליהם הוא מצטער ביותר, כי הם חלק עקרי של אישיותו.

דוריאן לא ענה דבר, ויקם וילך אל החדר הסמוך ויֵשב אל הפּיַנוֹ ואצבעותיו פרטו על המנענעים השחורים-הלבנים. לאחרי שהֻגשה הקהוה עצר פתאם ויפן אל לורד הֶנרי ויאמר: – הארי, האם לא עלה על דעתך הרעיון, כי אפשר שבֶּזִיל נרצח? –

לורד הֶנרי פהק: – בֶּזִיל היה פּוֹפּוּלרי מאד ותמיד נשׂא שעון זול. ולמה יהרגו אותו? הוא לא היה פִקח כל-כך, שיהיו לו שׂונאים. אמנם הוא היה צַיר אמן מצֻין. אבל אפשר לו לאדם לצַיר כוֵילַסקֵיז ולהיות עם זה משעמם למדי. רק פעם אחת עִנין אותי, זה היה לפני כמה שנים, כשאמר לי, שהוא מעריץ אותך עד לשגעון, וכי אתה המוֹטִיב השליט ביצירתו.

– אני אהבתי אותו מאד – אמר דוריאן בקול עצוב קצת – ואולם האין הבריות אומרות, שהוא נהרג?

– אה, כן, כך כותבים עתונים אחדים. אבל אין זה מתקבל על לבי. יודע אני, כי יש בפריז מקומות של סכנה, אבל לא איש כבֶזִיל ילך שמה. הוא לא היה סקרן. זה היה ראש חסרונותיו.

– מה תאמר, הארי, אם אגיד לך, כי אני הרגתי את בֶּזִיל? – אמר דוריאן; ולאחרי שהוציא הדברים מפיו הביט אליו בעיון.

– אני אומר, ידידי היקר, שאתה רוצה להתגדר בתפקיד, שאינו הולם אותך כלל. כל פשע הוא המוני, כמו שכל המוניות היא פשע. אין אתה מסֻגל, דוריאן, למעשׂה-רצח. צר לי מאד אם אפגע בשחצנותך באמרי כזאת, אבל אני מבטיחך, כי כן הוא. פשעים כאלה הם נחלת המעמדות השפלים. ואין אני מגנה אותם כל-עִקר בגלל-זה. אני חושב, כי הפשע הוא להם, מה שהאמנות היא לנו: פשוט, תּחבּוּלה לחוש הרגשות בלתי מצויות.

– תּחבּוּלה לחוש הרגשות? התחשֹׁב אפוא, כי מי שהרג את הנפש יוכל לעשׂות שוב מעשׂה-רצח כזה? אם תאמר כן, לא אאמין לך.

– אה: כל דבר שאדם שונה בו לעתים קרובות, סופו נעשׂה לו לתענוג – קרא לורד הֶנרי בצחוק – זהו אחד מסודות-החיים היותר חשובים. ואולם נראה לי, כי הרצח הוא תמיד שגיאה. לעולם אל יעשׂה אדם דבר, שאי-אפשר לשׂיח בו לאחרי הסעֻדה. אבל נחדל-נא מבֶּזִיל המסכן. מי-יתן ויכֹלתי להאמין, שמיתתו היתה רוֹמנטית, כמו שאתה משער; אבל אינני יכֹל להאמין כזאת. יותר קרוב לאמת, שהוא נפל מן האוֹמנִבּוּס לתוך הסֵינה, והקוֹנדוּקטוֹר השקיע את הדבר. כן; לפי-דעתי, כך היה קצו. אני רואה אותו בדמיוני שוכב על גבו בתוך אותם המים הדלוחים-הירוקים עם הספינות הכבדות השטות על פניהם וקני-הסוף הארֻכּים, שהסתּבכו בשׂערותיו. יודע אתה? לפי-דעתי לא היה יכֹל עוד ליצור יצירות חשובות. בעשׂר השנים האחרונות הלך כֹח-יצירתו הלֹך ורפה.

דוריאן נאנח, לורד הֶנרי עבר אל קצה החדר והתחיל מחליק את ראשו של התֻּכִּי הַיַוַּנִּי המשֻׁנה, עוף גדול אמֻץ-הנוצה ואדֻם-הכּרבֹּלת והזנב, שהתנענע על בד של בַּמבּוּק. כאשר נגעו בו אצבעותיו החדות של לורד הנרי, הוריד את עפעפיו הלבנים של עיני-הזכוכית השחורות והתחיל מתנדנד לפנים ולאחור.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי בשובו על עקביו ובהוציאו מטפחתו מכיסו – כֹח-יצירתו היה פותח והולך. כנראה אבד לו דבר-מה. אבדה משׂאת-נפשו. כשחדלה הרֵעות בינך ובינו, חדל הוא מהיות אמן גדול. מדוע נתפרדה חבילתכם? אל-נכון היה עליך לטֹרח. אם-כן הוא, אז לא סלח לך לזאת עד-עולם. כך דרכם של כל הטרחנים. בדרך אגב: מה היתה אחריתה של התמונה הנפלאה, אשר צִיֵר אותך? כמדֻמני שלא ראיתיה מעת גמר מלאכתה. אה, נזכרתי שלפני כמה שנים ספרת לי, כי שלחת אותה לסֶלבִּי ובדרך אבדה או נגנבה. האם לא נמצאה? חבל! זו היתה באמת מעשׂה-ידי-אמן. זוכר אני, כי חפצתי לקנוֹתה. חבל, שלא קניתיה. היא היתה מיצירותיו המעֻלות של בֶּזִיל. מני אז נהפכה יצירתו לאותה תערובת משֻׁנה של צַיָרות גרועה ומחשבות טובות, הנותנת תמיד את הזכות לבעליה להקרא אמן בריטי טִפוּסי. ההודעת על-דבר האבדה? עליך היה לעשׂות זאת.

– שכחתי – ענה דוריאן – כמדֻמני, שהודעתי. אך באמת לא מצאה התמונה חן בעיני מעולם. מצטער אני ש“ישבתי” בשבילה. זִכרה שׂנוא עלי. למה אתה מדבר על-אודותיה? היא הזכירה לי תמיד אותם החרוזים המשֻׁנים שבמחזה אחד – כמדמני “הַמלֶט” – הלא כֹה דבריהם:

"כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל יָגוֹן,

פָּנִים בְּלִי לֵב".

כן, לזו נדמתה.

לורד הֶנרי נתן בצחוק קולו: – “אדם המתיחס אל החיים כאמן, מוחו הוא לבו” – ענה וישתקע בכֻרסה.

דוריאן גרֵי הניע בראשו ויפרֹט על מנענעי הפּיַנו אקוֹרדים רכים אחדים. – “כמו ציור של יגון – שנה בנגנו – פנים בלי לב”.

חברו הגדול ממנו נשען על-גב הכסא ויבט אליו בעיניו הסגורות למחצה. – "בדרך אגב, דוריאן – אמר אחרי הפסקה קצרה – מה יועיל לאדם, אם קנה את כל העולם כֻּלו ואבד – איך אומרות הבריות? – את נשמתו.

המנגינה נפסקה פִּתאֹם, ודוריאן גרֵי נרתע לאחוריו ויבט אל רֵעהו בעינים קמות. – מדוע אתה שואל אותי כדבר הזה, הארי? –

– חברי הטוב – ענה לורד הֶנרי בהרימו את גבות עיניו בתמיה – אני שאלתי אותך, יען כי דמיתי, שיש ביכלתך לענות על השאלה. ולא יותר. ביום הראשון לשבוע זה התהלכתי בהֵיד-פַּרק, ובקרבת קשת-השיש ראיתי כנופיה קטנה של אנשים לבושים בגדי-עֹני עומדים ומקשיבים לדבריו של מטיף המוני, מאותו המִין המצוי ברחובות לונדון. ובגשתי שמעתי את המטיף קורא בקול רם אל שומעיו את השאלה אשר שאלתיך. הוא עשה עלי רֹשם דרמטי. לונדון עשירה מאד במחזות משֻׁנים כאלה. יום א' גשום, “קדוש” משֻׁנה באדרת-גוּמי, שרשרת של פרצופים חִורים-חולניים תחת גג נקוב של מחסיות מטפטפות, ומימרה מפליאה נזרקת באויר בקול חד מתוך שׂפתים הִיסטֵריות, – זה היה באמת יפה ומיֻחד במינו, ממש סוּגֶסטיה. חפצתי להגיד לאותו הנביא, כי יש נשמה באמנות, אבל לא באדם. אך יש לשער, שהוא לא היה מבין את דברי.

– אל-נא, הארי! הנשמה היא מציאות איֻמה. אפשר לקנותה, למכרה ולהחליפה. אפשר להרעילה ואפשר לשכללה. יש נשמה בקרב כל אחד מאתנו. אני יודע זאת.

– האם בטוח אתה, כי כן הוא באמת, דוריאן?

– בטוח בהחלט.

– אה, אם-כן, טעות היא בידך, אִילוּזיה. דבר, שאנחנו בטוחים באמתּתו המָחלטת, הוא תמיד דבר שאינו במציאות. זוהי הגזרה שנתכה על האמונה, וזהו המוסר היוצא מן הרוֹמנטיות. למה אתה מעמיד פנים זועפים כל-כך? אל-נא בכֹבד-ראש! מה לי ולך ולאמונות הטפלות של דורנו? אנחנו עזבנו כבר את האמונה בנשמת האדם. אנא, נגן לי דבר-מה. נגן לי נוקטוֹרנה, ומדי נגנך, תגיד לי בלחישה, איך עלתה בידך לנצֹר את עלומיך. בודאי יש אתך “סגולה”, תּחבּולה שבסוד. אני גדול ממך רק עשׂר שנים, וכבר אני מקֻמט וכָתם ובָלֶה. ואתה, הנך ממש פלא, דוריאן. מעולם לא היית יפה ומלבב כמו בערב הזה. חזותך עתה מזכירה לי את היום, אשר ראיתיך בפעם הראשונה. אז היית חצוּף ובַישן כאחד ובכלל – בריה שאינה מצויה. כמובן שֻׁנית, אך לא במראיך. חפץ הייתי, שתגלה לי את סודך. למען השב לי את נעורי, נכון אני לעשׂות כל מה שידרשו ממני, חוץ מגִימנַסטיקה, השכמת שחרית והתנהגות כהוגן. נעורים! אין דבר אשר ידמה להם. אך אולת היא לדבּר על בערות-הנֹער, האנשים המעטים, שאני שומע עתה לדעותיהם בקצת כבוד, הם צעירים ממני מאד. הם נראים כאלו קדמוני, כאלו עברו אותי. החיים גלו להם את פלאם האחרון. ואשר לאנשים הבאים בימים, לדעותם הם אני מתנגד תמיד. אני עושׂה זאת מתוך פּרִינצִפּיון. כשאתה שואל לדעתם על מעשׂה שהיה אתמול, הם מוסרים לך בחשיבות מיֻחדת את הדעות, ששׂררו בשנת 1820, כשהבריות היו לובשות פֻּזמקאות ארֻכּים ומאמינים לכל דבר ונבערים מכל דעת. מה יפה מנגינה זו שאתה מנגן! תאב אני לדעת, האם חבר אותה שוֹפֶּן במַיוֹרקה, כשגלי-הים המו והשתקשקו מסביב לנוֵהו ורסיסים מלוחים נתזו אל חלונו? היא רומנטית עד להפליא. מה מאֻשרים אנחנו, שנשארו לנו לפחות אמנות אחת, שאינה מחַקה! – אנא, אל-נא תפסיק. ערגה נפשי למוסיקה בערב הזה. נדמה לי, כי אתה אַפּוֹלון העלם ואני מַרסִיַס השומע למנגינותיו. יש לי דאגות שלי, דוריאן, שגם אתה אינך יודע מהן כלום. הטרגדיה שבזִקנה אינה זו, שאנחנו מזקינים, אלא זו, שאנחנו נשארים בנערותנו. אני משתומם לפעמים בעצמי על תמימותי וגלוי-לבבי. אח, דוריאן, מה מאֻשר אתה! מה נפלאים החיים אשר בלית! אתה שתית את כוסו של כל תענוג ותענוג עד תֻּמהּ. אתה סחטת את הענבים אל חִכּך. שום דבר לא נסתר ממך. ועם זה עבר עליך הכל כקולות של מוסיקה. תענוגות החיים לא השאירו בכך כל פגם. הנך עוד אותו שהיית.

– אינני עוד אותו שהייתי, הארי.

– לא. עודך כמו שהיית. תאב אני לדעת, איך יעברו יתר ימי חייך. אל-נא תשחיתם בכבושי-יצר ובפרישות. עתה הנך כליל-השלמות. אל תעשה את עצמך פגום ומצֻמצם. עתה אין בך כל דֹפי. לשוא תניע בראשך: אתה יודע, כי כן הוא. ומלבד זה, דוריאן, אל תשלה את נפשך. החיים אינם נשמעים לרצון ולמחשבות טובות. החיים הם ענין של עצבים ונימים ותאים, שנרקמו לאִטם, אשר בהם מקנן הרעיון והוזה התאוה. יכֹל אתה לחשֹׁב את עצמך בטוח מכל רע וחסֹן נגד כל אסון ופתוי; אבל גִווּן צבע במקרה בחדר או בִּשְמֵי-בֹקר, ריח בֹּשׂם מיֻחד, שאהבת לפנים, המעורר בקרבך זכרונות נעימים, חרוז של שירה נשכחה, שנזדמן לעיניך שוב במקרה, קטע של מנגינה, שחדלת זה כבר לנגן – אלה הם הדברים, דוריאן, שבהם תלואים חיינו. בּרוֹינינג מדבּר בענין זה באחד מספריו; אבל גם חושינו מוכיחים לנו אמִתּת הדבר. יש אשר פתאֹם נודף סביבותי ריחו של הלילך הלבן, ואז יקים זכרוני לפני את החֹדש היותר משֻׁנה, שעבר עלי בימי חיי. אלו יכֹלתי להמיר אתך, דוריאן! העולם נתן את שנינו לגדופים, אבל אותך העריץ תמיד. והם יעריצוך כל הימים. אתה הנך הטִפּוּס, שדורנו מבקש וירא למצאו. אני שׂמח מאד, שלא פעלת מיָמיך מאומה: לא חטבת כל פסל, לא צִיַרתּ כל תמונה, ובכלל לא יצרת כלום. החיים הם הם האמנות שלך. אתה עשית את עצמך טופס למוסיקה. ימיך הם הסונֵיטים שלך.

דוריאן קם מעל הפּיַנוֹ ויעבר את ידו בין שׂערותיו.

– כן, נפלאים היו ימי חיי – אמר בשפל קולו – אבל אין ברצוני להמשיכם ככה, הארי. ואתה אל-נא תדבר אלי דברי התפעלות משֻׁנה כאלה. אין אתה יודע הכל על-אוֹדותי. ואני חושב, כי אלו ידעת, אז פנית גם אתה אלי עֹרף. אתה צוחק? אל תצחק!

– מדוע חדלת לנגן, דוריאן? שֵׁב ונגן לי שוב אותה הנוֹקטוּרנה. ראה את הירח הגדול, כעין-הדבש, התלוי באויר הערפל. הוא מצפה לקסמיך, ואם תנגן, ישפיל לרדת אל האדמה. אינך רוצה? אם-כן נלכה אל הקלוב. זה היה ערב נעים, נגמר-נא אותו בנעימות. שם בקלוב יש נפש אחת, אשר ראש-חפצהּ הוא לדעת אותך – זהוּ לורד פּוּל הצעיר, בנו הבכור של בֵּירנמוּתּ. הוא כבר חקה את רבידי-צוארך ובקש ממני להציגהו לפניך. הוא בחור נחמד, ודומה קצת אליך.

– אקוה, כי לא – אמר דוריאן ועיניו הפיקו עצבת – אבל אני עיף מאד היום, הארי. אין את נפשי ללכת אל הקלוב. הנה השעה האחת-עשׂרה ואני רוצה להקדים לשכב.

– שב נא עוד אתי. מעולם לא היטבת לנגן כמו בערב הזה. המגע שלך היה נפלא. מעולם לא הרגשתי בו הבעה עמֻקה כל-כך.

– זהו מפני שאני נכון להיטיב דרכי – ענה זה בצחוק – כבר השתּניתי מעט.

– לי אחת היא אם תּשתּנה ואם לא תשתּנה, דוריאן – אמר לורד הֶנרי – אתה ואני נהיה תמיד ידידים.

– ואולם אתה הרעלת אותי פעם אחת בספר שנתת לי. לזאת לא אוכל לסלֹח לך. הארי, הבטיחני שלעולם לא תשאיל את הספר לאיש. מָות בו!

– נערי הטוב, הנך מתחיל באמת ובתמים להטיף מוסר. עוד מעט תסובב בחוצות כבעל-תשובה גמור ותזהיר את העם מכל אותם החטאים, שהיו לך לזרא. אבל הנך נעים ויפה יתר מדי מעשׂות כזאת. ומלבד זה, ללא-הועיל הוא. אתה ואני הננו מה שהננו, ונהיה מה שנהיה. ואשר להרעלה על-ידי ספר, זה דבר שאי-אפשר. האמנות איננה משפיעה כלל על מעשׂינו. ולא עוד אלא שהיא ממיתה את התשוקה לפעֹל ולעשׂות. היא עקרה גאוינה. הספרים, שהעולם קורא להם “אי-מוסריים”, הם הספרים המראים לעולם את חרפּתו. וזה הכל. אבל אל-נא נתוכח עתה על עניני ספרות. בוא אלי מחר: אני נכון לרכב באחת-עשׂרה, ואז נוכל לרכב יחדו. ואחר אקחך אתי לסעֹד אצל לידי בּרֶנקסוֹם. היא אשה נחמדה, ורצונה להתיעץ אתך על-דבר יריעות-קיר, שהיא אומרת לקנות. ובכן בוא ונלך אליה יחדו. או אולי נסעֹד אצל הדֻכּסית הקטנה שלנו? היא מתאוננת, שאינה רואה אותך עוד. אפשר שכבר קַצתָּ בגלֶדיס? אני ידעתי זאת מראש. לשונה המחֻכּמת מוגיעה את העצבים. איך שיהיה, בוא אלי באחת-עשׂרה.

– האמנם נחוץ הדבר, הארי?

– בודאי. הפַּרק נפלא עתה למראה. דומה אני כי מעת שנפגשנו בפעם הראשונה לא היו עצי הלילך שבו יפים כל-כך כבשנה זו.

– טוב אני אהיה פה באחת-עשׂרה – אמר דוריאן – שלום לך, הארי. – וכאשר הגיע עד הפתח עמד תחתיו רגע קטן, כאלו היה לו עוד מה להגיד. אחר נאנח ויצא.

 

כ    🔗

הלילה היה נעים מאד, חם כל-כך, שהוא הניח את אדרתו על זרועו, אף לא שׂם את מטפחת-המשי על צוארו. וכשהוא הולך לאִטו ומקטר סיגריטה, עברו על פניו שני צעירים לבושים פרַקים. והוא שמע בלחֹש האחד לרעהו: זה דוריאן גרֵי. הוא זכר, מה נעים היה לו לפנים, כשהראו עליו באצבע, או הביטו עליו או דברו עליו. ואולם עכשיו כבר נלאה לשמֹע את שמו. עִקר חנו של הכפר, אשר נסע אליו בעת האחרונה לפעמים קרובות כל-כך, היה בזה, ששם לא ידע איש מי הוא. אל הנערה, שעורר בה את האהבה אליו, אמר וחזר ואמר, שהוא עני, והיא האמינה לו. פעם אחת אמר לה, כי הוא איש רע מאד, אך היא צחקה לדבריו ותען, כי הרשעים הם תמיד זקנים מאד ומכֹערים מאד. מה יפה היה הצחוק שלה! ממש שירת הכיכלי. ומה נחמדה היתה בשׂמלת-הכִּתּן שלה ובמגבּעתּהּ רחבת-השולים! היא לא ידעה דבר, אבל לה היה כל מה שאבד לו.

כאשר בא הביתה מצא את משרתו יושב ומחכה לו; וישלחהו לשכּב לישֹׁן. ובעצמו השׂתרע על הרפידה בחדר-הספרים והתחיל מהרהר בדברים אחדים, שהגיד לו לורד הֶנרי.

האמת הדבר, שלא יוכל האדם להשתּנות? הוא חש געגועים עזים על טהרת-התֹּם של נעוריו – הנַערות הצחורה-וַרדית, כמו שאמר פעם לורד הֶנרי. הוא ידע, כי טמא את עצמו, כי קלקל את רוחו וסרס את דמיונו, כי השפיע לרעה על אחרים, ועוד שׂמח באכזריות לאידם, וכי פרע לשמצה דוקא את הנפשות היפות והרוחות הנדיבים, שנפגשו אתו במסלת חייו. אבל כלום אין לזה שום תקנה? האם אין לו עוד כל תקוה?

הוי על רגע השגעון, אשר בגֹדל לבבו ובסערת יצרו נזרקה מפיו התפלה, שהתמונה תשׂא עליה את סבל שנותיו, והוא יתנוסס כל ימיו ביפעת-עלומים! כל חרפת חייו באה לו מן התפלה המטֹרפה הזאת. הלא טוב טוב היה לו, אלו בא העֹנש תֵּכף אחרי כל חטא וחטא. בעֹנש יש נקיון, זִכוך. לא “סלח לנו לעונותינו”, כי אם “יסר אותנו על תועבותינו”, כן היה צריך האדם להתפלל אל אלהי המשפט והיֹשר.

הראי המגֻלף פתוחי-דמיון נפלאים, אשר נתן לו לורד הֶנרי לתשורה לפני כמה שנים, עמד על השלחן לפניו, והקוּפִּידוֹנים לִבני-הרגלים אשר מסביב למסגרתו הראו פנים שׂוחקות כמקדם. הוא לקח אותו בידו, כמו באותו ליל-זועות. אשר בו גלה בראשונה את השנויים בתמונת-הפגעים ובעינים תועות ועכורות מדמעה הביט אל פניו הקודרים. נפש אחת, אשר אהבה והעריצה אותו כאלהים, כתבה אליו פעם אחת מכתב-שגעון, שסִימה בדברי עבודת-אלילים הללו: “העולם נשתנה, יען כי אתה נבראת מזהב ושן. קוי-שפתותיך כותבים מחדש את ההיסטוריה”. הוא נזכר עתה בפרזה זו ושָׁנה אותה פעמים אין-מספר. ופִתאֹם היה לו יפיו לתועבה וישלך את הראי ארצה וירמסהו ויכתתהו בעקבו לשברי-כסף. היֹפי הוא הוא שאִבד והחריב אותו, היֹפי והנֹער, אשר עליו התפלל. אילולי שני אלה לא היה כל כתם על חייו. יפיוֹ היה לו רק מסכה, והנֹער – קלסה. ומה היא הנערות באֹפן היותר טוב? עת הבֹּסר, הירקון, עת של מעמדי-נפש אויליים ורעיונות חולניים. למה זה לבש את בגדי העבדות שלה? הנערות החריבה אותו.

מוטב שלא יהרהר כלל בעבר שלו, את הנעשׂה אין להשיב ואין לשנות. עליו לשׂים עתה מעיָניו בו בעצמו ובעתידו. ג’ימס וֵין טמון בקבר בלי שֵׁם בחצר-קברות בסֶלבִּי. אלאן קֶמבּל המית עצמו ביריה באחד הלילות בּלַבּוֹרטוֹריוֹן שלו, ואת הסוד, אשר הכריחהו דוריאן לדעת אותו, לא גלה. ההתרגשות על-דבר התעלמותו של בֶּזִיל האלוארד, תשתקע בקרוב גם היא. היא כבר הולכת ופוחתת. ובכן אין כל סכּנה נשקפת לו. ובאמת לא מיתתו המשֻׁנה של בֶּזִיל האלוארד, היא שהעיקה עליו ביותר. מיתתה המתונה של הנשמה שבקרבו, היא הנותנת לו לב רגז ומלבישה אותו חרדות. בֶּזִיל צִיֵר את תמונתו, אשר קלקלה את חייו. זאת לא יכֹל לסלֹח לו. התמונה אשֵׁמה בכל. בֶּזִיל דבּר אליו דברים, שאין לשׂאתם. והוא סבל אותם באֹרך-רוח. הרצח היה רק טרוף-דעת של רגע. ואשר לאלאן קמבּל, הלא הוא אִבד עצמו לדעת, מתוך בחירה חפשית. ואין זה נוגע כלל לו, לדוריאן.

חיים חדשים! זהו מה שדרוש לחפצו. לזה הוא מצַפּה. וכבר התחיל בכך. על-כל-פנים הלא חמל על נפש נקיה. הוא לא יוסיף עוד להביא את התֹּם לידי נסיון. הוא יתנהג כהוגן.

ומדי חשבו בהֶטִי מֵירטוֹן, השתוקק לדעת, אם בא עוד שנוי בתמונה הסגורה בחדר-העליה. אל-נכון אין היא עוד איֻמה כמו שהיתה. אולי, כאשר יִזַכּו חייו, יצליח להעביר מצורתה את כל עקבותיהן של התאווֹת הגסות, ואולי כבר נמחו עקבותיהן. עליו לעלות ולראות.

הוא לקח את המנורה מעל השלחן ויעל בלאט אל חדר-העליה, בפתחו את הדלת ירד צחוק של שמחה על פניו, המפליאים בעלומיהם, ויעמֹד רגע קטן על שפתיו. כן, הוא ייטיב את דרכו, והתמונה הנתעבה. אשר הסתיר מעיני כל, לא תהיה לו עוד לזעוה. הוא הרגיש כאלו נטלה כבר המעמסה מעליו.

במנוחה שלמה נכנס אל החדר וינעל את הדלת אחריו, כמשפטו כל הימים, ויסר את מכסה-הארגמן מעל-פני התמונה. זעקת מכאוב וחֵמה התפרצה מבין שׂפתיו: הוא לא מצא בה כל שנוי, מלבד אשר מן העינים הציצה מרמה ומסביב לשׂפתים התפתלו קמטי החנופה. התמונה עודנה נתעבה – ואם אפשר: עוד יותר משהיתה – וטל-הארגמן, שהכתים את היד, נראה עז יותר ודומה עוד יותר לדם שפוך מקרוב.

דוריאן הזדעזע. האמנם רק השחצנות, היא שעוררה אותו לעשות את המעשה הטוב היחידי שלו? או הצמאון להרגשה עזה חדשה, כמו שרמז לו לורד הֶנרי בצחוק שלו המלא לעג? או אותה התשוקה לשׂחק בתפקיד, המכריחה אותנו לפעמים לעשות מעשים, שהם נדיבים יותר ממה שאנחנו בעצמנו? או אולי כל אלה הסבות ביחד? ומדוע גדל הכתם האדֹם מאשר היה? הוא פשה כצרעת מגֹאלה על-פני האצבעות המקֻמטות. היה דם גם על הרגלים, כאלו טפטף עליהן מלמעלה – וגם על היד אשר לא תפשה בסכין. הילך ויתוַדה? האם כוָנת כל זה היא, כי יתן תודה? כי ילך וימסר עצמו למשפט-מות? הוא נתן בצחוק קולו. הוא הרגיש, שזה רעיון-שגעון. ומלבד זה, גם אם יודה על עונו, מי זה יאמין לו? הלא אין כל זכר וכל שריד לנרצח, וכל אשר היה לו בֹּעַר מן העולם. הוא, דוריאן, שרף בעצם ידיו כל מה שנשאר ממנו בבית מתחת. הלא הכל יאמרו לו, כי, פּשוט, יצא מדעתו. ואם יעמֹד על תודתו, יאסרוהו בבית-המשֻׁגעים…

ובכל-זאת הלא חובתו היא להודות, לשאת חרפה ומוּסר עונו קבל-עם. הלא יש אלהים, הדורש מן האדם להגיד פשעו לא רק לשמים כי-אם גם לארץ. כל אשר יעשה, לא יטהר אותו, עד אשר יודה על עונו. עונו? הוא הניע את כתפיו. מיתתו של בֶּזִיל האלוארד לא נחשבה בעיניו מאד. הוא חשב על-אודות הֶטי מֵירטון. כי זה היה ראי לא-נכון, אותו הראי של נשמתו אשר הביט בו. שחצנות? סקרנות? חנופה? האמנם לא היה במעשה-פרישתו שום דבר מלבד אלה? לא, כאן היה יותר מזה, – כך, לכל-הפחות, חשב הוא. אך מי יוכל להגיד בהחלט?… לא! לא היה כאן שום דבר יותר, מתוך שחצנות חמל עליה. מתוך חנופה לבש צורה של טוב-לב. מתוך סקרנות נסה לכבֹּש את יצרו. עתה הֻברר לו כל זה.

אבל אותו הרצח – האמנם ירדֹף אותו כל ימי-חייו? האמנם לא יוכל לפרֹק מעליו עד-עולם את סבל העבר? או האם ילך ויודה על עונו? לא! עוד נשארה מקצת עדות אחת נגדו. התמונה עצמה – זוהי העדות. אך גם אותה יבער מן העולם. מדוע לא עשה אתה כלה עד-כה? בעת הראשונה הרגיש קורת-רוח להתבונן בה ולראות, איך היא הולכת ומשתנה ומזקינה. אך זה כבר חדל להתענג על המראה הזה. להפך, התמונה הניסה שֵׁנה מעיניו. כשהיה בדרך עִנה אותו הפחד, פן תשורנה עין זר. היא הטיפה טפה של מרה שחורה בכל תענוגותיו ותאווֹתיו. זכרונה לבדו ערבב לו הרבה רגעי-שמחה. היא היתה לו מוסר-לבו. עליו לבערה!

דוריאן הביט סביבותיו וירא את השׂכּין, אשר דקר בו את בֶּזִיל האלוארד. הוא נקה אותו פעמים רבות, עד אשר לא נשאר עליו כתם, עתה הוא ממֹרט וממֹרק. אותו השׂכּין שהמית הצַיר, ימית גם את יצירת הצַיר וכל הכרוך בה. גם את העבר ימית, ובמיתתו של זה תהיה לו גאולה. הוא ימית גם אותם חיי-נשמה האיֻמים, וכאשר יחדלו אזהרותיה המחרידות, אז ינוח בשלום לבטח. הוא אחז את השׂכּין ויתקעהו בתמונה.

נשמע קול זעקה וקול מפלה. הזעקה, זעקת גסיסה ויאוש. היתה איֻמה כל-כך, שהמשרתים התעוררו משנתם בבהלה ויזחלו ברעדה מחדריהם. שני גֶ’נטלמנים אשר עברו בעת ההיא את הככר, עמדו תחתם ויביטו למעלה אל חלונות הבית הגדול. אחרי-כן הוסיפו ללכת. עד אשר פגשו בשוטר ויוליכוהו אל הבית. הלז צלצל בפעמון פעמים אחדות, ואין קול ואין עונה. הבית היה אפל כֻלו, מלבד אור כּהֶה בחלון של חדר-העליה. השוטר המתין רגעים אחדים, ואחר הלך ויתיצב בפתח השער באחד הבתים אשר מנגד, לראות איך יפֹּל דבר.

– למי הבית ההוא, שוטר? – שאלהו הזקן שבשני הגֶ’נטלמנים.

– למר דוריאן גרֵי, אדוני – ענה השוטר.

הגֶ’נטלמנים הביטו איש אל רעהו, ובלכתם משם צחקו בבוז. האחד מהם היה דודו של סיר הֶנרי אשטון.

ושם בבית, באגף המסור לרשותם, נדברו המשרתים הלבושים למחצה איש אל רעהו בקול-מלחשים. מרת ליף הזקנה בכתה ופרשׂה בכפיה, פרנסיס היה חִור כמות.

לאחר רבע שעה לקח אתו את הרַכָּב ועוד אחד מן המשרתים ויעלו שלשתם במעלות. הם דפקו בדלת – אין עונה. הם קראו בקול – דממה עמֻקה. לבסוף, אחרי אשר נסו לשבֹּר את הדלת ולא עלתה בידם, עלו על הגג ומשם ירדו אל המעקה שלפני חלון החדר. החלון נפתח על נקלה: בריחיו היו ישנים ורעועים.

כאשר נכנסו אל החדר, נשקפה אליהם מעל הקיר תמונה נהדרה של אדונם כמו שהוא, כמו שראו אותו לפני שעות מעטות, בכל הוד-תפארתו ויפעת-עלומיו הנפלאה. ועל הרצפה שכב איש מת, הדור בלבושו, ושׂכּין תקוע בלבו. פניו היו מקֻמטים, כמושים, ומעוררים גֹעל-נפש. ורק לאחרי שבדקו את טבעות אצבעותיו, הכירו וידעו מי הוא.