הקדמה 🔗
רוב המאורעות המסֻפָּרים בספר זה, הם מעשים שהיו באמת; קצתם משֶלי, והשאר – של חברַי בבית הספר. תמונתו של הוק פין לקוּחה מן החיים; וכן גם זו של תם סויֵיר, – אלא שזה איננו טפוּס של יחיד, כי אם תערובת-אָפְיָם1 של שלשת נערים מִמַכָּרי.
האמונות הטפֵלות, הנזכָּרות בספרי, היו נִפרצות מאד בין הקטנים והעבדים הכושים של אמיריקה, באותם הימים – כלומר: זה כשלושים או כארבעים שנה.
אף כי ספרִי נוֹעד ביחוד למקרא-שעשועים לנערים ולנערות, בכל-זאת אַקוה, שגם אנשים ונשים לא ימאסו בו; כי באמת היתה לי בחִבוּר ספרי זה עוד כַוָנה אחת: להזכיר לגדולים, בבדיחות-הדעת, את אשר היו הם בעצמם לפנים, ואת אשר הרגישו ואת אשר חשבו ואת אשר שוֹחחוּ, ולכמה מיני עלילות משונות היו תוקעים עצמם לפעמים.
המחבר.
(ההקדמה נכתבה בשנת 1876).
פרק א': תָּם וְהַדּוֹדָה פוֹלִי 🔗
– תם! –
אין מַענה.
– תם! –
אין קול ואין עונה.
– איפה-זה נעלם הנער? איֶכָּה, תם?
הזקנה הורידה את משקפיה לקצה חטמה ותשקף ממעל להם, ואחרי-כן הרימה אותם אל מִצחה ותַּבּט מתחת להם. בכלל לא היה מנהגה להביט בעדם כשהוצרכה לחפש עצם זָעִיר2 כל-כך כנער, כי הם היו משקפיה של פומבי, גאונה ותפארתה, שנעשו לשם נוֹי והדור ולא לשִמוש ולתועלת; האמת נִתנה להֵאָמר: גם בעד זוּג של כִסוּיֵי-קדֵרה לא היתה ראִיָתה גרוּעה מזוּ של עכשיו.
הזקנה היתה נבוכה. היא הוציאה מפיה, לא בכעס, אבל בקול רם, דֵי הִשָמֵע לכלי-הבית, את הדברים האלה: “טוב ויפה; אבל חכה נא לי, חביבי: אם נפול תפול לידי, אזי…”
היא לא גמרה את אִיוּמָה, אלא גָחֲנָה3 והתחילה מחַטֶטת4 ומנַקרת תחת המטה במטַאטא שבידה. חִפשה ונִקרה בכל כחה, וַתִּשוֹם ותשאף רוח בכל תנועה ותנועה. אך בכל חִטוּטיה לא הוציאה לאַויר העולם כלום, זולתי את החתול הנבהל.
– אבד הפוחז, ואיננו!
הוציאה ראשה בעד הפתח ועיניה שוטטו אל הגִנה בין ערוגות הכרוב ובין העשבים הרעים – ותם איננו ואיננו. אז הרימה את קולה ותקרא למרחוק:
– אַ-י-ֶכָּה, תם!
ופתאום הגיעה לאזניה המולה דקה מאחריה, ואך הִפנתה שכמה והנה הילד לפניה. היא הצליחה לתפשו בפתילי סנורו, ברגע אשר אמר להתחמק.
– כך, כך! איך זה לא עלה על דעתי להציץ אל המזָוה5! הגידה כרגע, שוֹבב, מה עשית שָם?–
– אנכי? לא-כלום…
– כיצד לא-כלום? הביטה נא על ידיך, ושפתיך במה נִתְלַכְלְכו? –
– איני יודע, דודתי!
– ואני יודעת היטב. במה? במרקחת! מאה פעמים העידותי בך, כי אם תוסיף לנגוע במרקחת, אפשיט עורך מעליך! הָבה הַשֵבט!
השבט התנופף באויר, הסכנה היתה קרובה מאד…
– הוֹ דודה, ראי נא מה שָם מאחריך! –
הזקנה הֵסבה ראשה בחפזון, ובשתי ידיה תפשה בשולי שמלותיה לחַלצם6 מִצָרה, – והנער הזָרִיז7 עף כחץ מן החדר, כהרף עין דלג על הגדר הגבוהה – ואיננו. והדודה פולי עמדה רגע אחד משתוממת, בפה פָעוּר8, ואחר חִיְכָה9 בלאט בפני עצמה ותאמר:
– הו “שֶקֶץ משוקץ!” כמה פעמים התעולל בי, ועדיין לא למדתי לדעת את תַּעלוּלָיו. אכן, שוטים זקנים הם הגדולים שבשוטים. אמנם הוא מחַדש בכל יום תעלולים חדשים, ומי יוכל לדעת מראש את אשר ימציא השובב הזה! הוא משתובב עד שתִפָּקַע10 סבלנותי11, אך בו ברגע הוא מוצא תחבולה להשתמט או להביא אותי לידי צחוק – והנה נִדף כעסי, ואיני מוצאת עוד עוז בלבי להַלקותו12. מרגישה אני, שאיני מתנהגת עמו כראוי, איני ממלאה את חובתי… יפה נאמר במשלי שלמה: “ואוהבו שִחרוֹ מוסר”; ואני מפנקת את הילד, וזוהי חטאת גדולה. אכן רַבו משובותיו; אבל, הוי אֵלִי, הלא הוא בן אחותי המתה, יתום מאביו ומאמו, ואיך אשלח ידי להכותו! כשאני עוברת על פשעו, לבי נוקפי אחרי-כן, ואם איַסרהו – לבי נוקפי עוד יותר. מה אומר ומה אדבר? “אדם ילוד אשה, קצַר-ימים ושבַע רגז”, ככתוב בספרי הקודש… הוא ברח החוצה כדי להתהולל ולהשתובב, בזה בטוחה אני; אם כן צריך להטיל עליו עונש, להכריחו לעבוד מחר בערב-שבת. כמה קשה להעבידו בערב-שבת, וכמה ממאן הוא לעבוד בשעה שלכל הנערים נקרא דרור! אבל מחויבת אני לעשות כן, והיה לו למוסר; כי אם אין, הרי יֵצא הנער לתרבות רעה! –
כאשר שִערה הדודה, כן היה: תם התחַמֵק13 מן הבית כדי לשחק ולעסוק בדברים בטלים. וכאשר שב הביתה, כבר היתה השעה מאוחרת, ובכל-זאת עוד הספיק לעזור לדז’ים (זה הכושי הקטן המשרת בבית מרת פולי) לנַסֵר עצים ליום המחרת ולבקע עצי-מאור לארוחת-הערב. או, ביתר דיוק: הוא הספיק לסַפר לד’זים את מאוֹרָעוֹתָיו14 ומפעלותיו, בעת שהכושי עשה שלשת רבעי המלאכה. אחיו הקטן של תם (אח חורג), סיד, כבר גמר את כל מלאכתו: הוא נצטוה לאסוף שבָבים. זה היה נער שוקט, מקשיב, אוהב שלום ומתרחק מתעלולים ומשובות.
בעת אשר אכל תם את ארוחת-הערב וחטף חתיכות-סוּכר בכל שעת-הכושר, – בכל העת הזאת יָקשה לו הדודה פולי, הקיפה אותו בשאלות מלאות עַרְמוּמִיוּת, למען יִכָּשֵל בלשונו ויגַלה את סודו, את כל אשר עוֹלַל בחוץ, מבלי אשר ירגיש בזה. הזקנה התמימה חשבה את עצמה לדיפלומַטית מצוינה, והמוֹקשים הגלויים שבשאלותיה נחשבו בעיניה כתכלית-עָרמה.
– תם – פתחה ואמרה – ההיה חם היום בבית-הספר?
– כן, דודתי.
– חם מאד, הלא?
– כן, דודתי.
– וכי לא התאַוִית להתרחץ, תם?
בלב הנער נכנס חשד, הוא הרגיש כי פח טמון לו.
– כך… לַאו דַוְקָא… – ענה בגמגום.
הזקנה פשטה את ידה ותמשמש בפי-חֲלוּקוֹ15
– ובכל זאת אינך עתה חָמוּם כל-כך.
היא שמחה, שהצליחה ערמתה לחקור ולדרוש, אם לא רָטְבָה כתנתו של תם, מבלי אשר הרגיש במחשבתה. אולם תם הבין לאן הדבר נוטה, ובחריצות קִדם את פני הרעה.
– כל הנערים שלנו שָמוּ את ראשם תחת המַשְאָבָה16. שערות ראשי עודן רטובות גם כעת, ראי נא!
הִצטערה הדודה פולי: איך לא שָמה לב להוכחת-עון חשובה כזו! אך פתאום נִצְנֵץ17 במוחה רעיון נפלא:
– האם לא פרמת את צַוארונך כשֶיָצקת מים על ראשך? מה, תם? פתח נא את המָתְנִיָה18
פני תם אורו. במהירות פתח לרוחה את המתניה. צוארון-כתנתו נמצא מהוּדק19 ומאוּחֶה20 היטב.
– נו, טוב, טוב, פִּקֵחַ21 שלי. ואני הייתי בטוחה, כי התרחצת.
אבל כאן בא סיד וקלקל את כל הדבר:
– כמדומה לי שהדודה תפרה והדקה בבוקר את צוארונך בחוטים לבנים, ועכשיו החוטים שחורים. הדבר תָּמוּהַ! –
– כן, כן, בודאי, אני תפרתים בחוטים לבנים. תם, מה זאת?
ואולם תם לא חפץ לחכות ולראות איך יפול דבר. בטיסה22 אחת עף אל הפתח, ובעברו על פני אחיו-חורגו קרא אליו:
– חכה לי, דַרְדַק מנֻוָּל23, אני אשלם לך כפעלך!
הוא יצא החוצה, וכרגע שכח את כל “צרותיו”. מפעל חדש לקח את כל לבו: באותו היום בבקר למד מכושי אחד לשרוק באופן חדש ומשונה. בעִיוּן ובהַתְמָדָה התעמק עתה באומנות החדשה, עד אשר ידע אותה על בָּרְיָה24, ועוד עלה על מורהו בשִכְלוּל25 השריקה. הוא התהלך על פני המסלה וישרוק-לו את נגוניו, ולבו שמח מאד. הוא הרגיש בנפשו מעֵין אותה השמחה של אַסְטְרוֹנוֹם שגלה כוכב חדש, – אך, כמובן, היתה שמחתו של הקטן גדולה ועצומה יותר.
הערב היה יפה, ערב-קיץ ארוך. פתאום חדל תם לשרוק. לנגדו עמד איזה נער זר, גבוה ממנו קִמְעָא26. ביאת פנים חדשות בַעֲיָרָה הקטנה הזאת נחשבה תמיד כמאורע גדול, כמעט כפלא. הנער היה לבוש בגדים נאים, וכמעט שהיו מהודרים יתר מדי ביום-חול כזה: המָתניה והמכנסים היו נקיים ומהודקים היטב, כאלו יצאו זה עתה מתחת המחט; ועל ראשו התנוססה מגבעת יפה בחשיבות מיוחדת. ולא עוד, אלא שגם מנעלים היו לרגליו, אף-על-פי שהיום לא שבת ולא מועד. לא חסר אפילו ענק לצוארו, בצורת קִשוּר לבן. והנער הזר התהלך בגאוה ובחשיבות והיה כל-כך רָצוי בעיני עצמו, עד כי התפקע תם מכעס ומקנאה. וכל מה שהוסיף תם ללטוש עיניו אל ה“פֶלא” הזה, כן התנפח הלז וזקף חטמו יותר ויותר, וכן הכיר תם יותר ויותר בדַלות מלבושו הוא. רגעים אחדים סבבו דוּמם זה את זה, ונעצוּ27 את עיניהם זה בזה. לבסוף פתח תם ואמר:
– היודע אתה? אם אֶרצה, אָפִיח בך – ואינך!
– האמנם? אַדְרַבָּה, נַסה נא!
– טוב לך שלא אנסה.
– אבל לנגוֹע בי לא תעיז בכל זאת.
– אעיז ואעיז!
הפסקה לא נעימה.
– מה שמך?
– זה אינו נוגע לך.
– אמוֹר עוד מלה, ואראך עם מי יש לך עסק.
– אוי, אוי מה נורא הדבר!
– אתה מדמה בנפשך, שהנך, מי יודע, איזו בריה חשובה! ואולם אני אוכל לחבוט אותך היטב-הדק, אפילו ביד אחת, אם רק יהיה רצוני בכך.
– נוּ, יהי נא רצון מלפניך! או אולי אין כחך אלא בפה?
– חכה לי… אני אחבוט אותך יָפָה יפה, אם תעיז להתקלס בי, טפש מתהדר! ראו נא את המגבעת שעל ראשו! הַא-הַא, ממש קן עורבים!
הלא תוכל להפיל את מגבעתי, אם איננה מוצאת חן בעיניך. אני נותן לך רשות, – אלא שאחרי-כן תראה מַראות לא ראית…!
– שַקרן!
– גם אַתֶּם!
– הנהו מאַים ומאַים, ובעצמו הוא פחדן!
– אינני כלל פחדן!
– אתה ירא מאד!
– שקר!
ושוב שתיקה. ה“אויבים” סובבים שוב זה את זה, ומודדים איש את רעהו בעיניהם. לבסוף התיצבו כתף בצד כתף.
– גש הלאה! – גזר תם.
– גש אתה הלאה!
שניהם עמדו במצב אחד, פשטו רגל אחת לפנים ודחפו זה את זה בכל מאמצי-כחם, מסתכלים איש בפני רעהו בשנאה עזה. אבל איש מהם לא הצליח להדוף הצדה את רעהו. הם נאבקו, עד אשר האדימו פניהם כתולע. לאחרונה נסוגו אחור בזהירות.
– פחדן ונבל אתה! אמר תם – עתה חכה נא, אני אגיד לאחי הגדול, והוא ימעך אותך באצבעו הקטנה.
– פשש… מה מאד ירא אני את אחיך! לי בעצמי יש אח, גדול עוד משֶלך, הוא יזרוק אותך ואת אחיך ככדור, שָם מאחרי הגדר. (כמובן היו שני האחים בדויים).
תם שִרְטֵט28 באצבעו קו בעפר האדמה ויאמר:
– אם תהין לעבור את הקו הזה, אתן לך מנה יפה, אשר לא תוכל למוש ממקומך!
על החוצפה29 הגדולה הזאת לא יכול הנער הזר לעבור בשתיקה. ברגלים ממהרות עבר את הקו ויקרא:
– הלא הבטחת לכבדני במנה יפה! נוּ, אדרבה!
בעוד רגע התבוססו שני גבורינו בטיט על פני המסלה, אחוזים ודבוקים זה בזה כחתולים. הם מרטו איש שערות רעהו, קרעו בגדיהם, שרטו את חטמיהם, ויכוּסו באבק ובתהלת גבורים. ואולם לאט לאט קבלה הַפְקַעת30 הסבוכה הזאת צורה מסוימה: מבעד ענן האבק נראתה תבניתו של תם, כשהוא רוכב על אויבו ומתופף עליו באגרופיו.
– בַקש רחמים! – קרא תם.
המנוּצח התאמץ להחָלץ, אבל לא יכול. הוא בכה מבזיון וקצף. לבסוף דובבו שפתיו: די! אז הרפה תם ממנו באמרו:
– הרי לך, עתה תחכם, ידידי, עתה תדע ותבחין, במי אפשר להתקלס, במי אפשר להתגרות.
הנער הזר קם וילך-לו לאטו, הולך ומנקה את מלבושו החדש מן האבק והרפש, הולך ונאנק ומיַבב. לפרקים הפך ראשו אל תם, ובזעם-אפו אִיֵם עליו להנקם ממנו “כאשר יפול לידו”. על האיומים האלה ענה תם בחִיוּך31 של לעג, וילך לדרכו מלא שמחה על נצחונו. ואולם אך פנה עורף, והנה הנער הזר השליך אחריו אבן, אשר פגעה בכתפו, והוא מהר וינס כאיָלה שלוחה. תם נשא רגליו וירדוף אחרי האויב הנוכל, אך הלז הספיק להמלט לביתו. תם עמד עוד זמן-מה לפני שער הבית, ויקרא הפחדן לצאת להתראות אותו פנים; אך הלז עִוָה פניו נגדו בעד החלון, ולא חשב כלל לצאת. עד מהרה יצאה אמו של האויב ותגרש את תם, ותקרא לו נער מנוול, הדיוט, שובב. תם הוכרח להסיר את המָצוֹר.
באותו הערב שב תם הביתה בשעה מאוחרת. בזהירות טפס ונכנס בעד החלון, – אבל נפל במארב: לנגדו נצבה הדודה פולי בעצמה. כאשר ראתה את הפרעות שבבגדיו, נתחזקה בלבה ההחלטה להעבידו ביום המחרת, ביום החופש, למען יקח מוסר.
פרק ב': תַּחְבּוּלַת-עָרְמָה 🔗
יום המחרת, ערב שבת, היה יום קיץ בהיר ונעים. כל פנים מלאים זיו, וכל הלבבות – שמחה. עצי השטים לִבְלְבוּ32 בכל הדרם, והאויר היה רָוֶה ריחות מבוסמים33. ההר אשר מאחרי העיָרה התנוסס בִירקרק צמחיו, ונראה מרחוק כארץ-קסמים שלֵוה וברוכה.
תם יצא בבקר מן הבית, ובידו האחת דלי מלא סיד, ובשניה – מִצְבּוֹעַ34 קשור אל מוט. הוא סקר במבטו את הגדר הגבוהה, ובאותו רגע יָצא מן הטבע כל הדָרו ומשושו, ותוגה עמוקה נחה על פני תם: וכי קלה היא זו! הרי צריך לסוּד בסיד שלושים אַמות שלמות של המשוּכה הענקים הזאת, תשע רגל גבהה! לתם נדמה, כי כל העולם כולו אינו אלא גיהנם, והחיים מרים ורעים עד מאד. באנחה הוא טובל את המצבוע בדלי ומושך בו את הנסר העליון של המשוכה, וחוזר וטבל אותו ומתחיל שוב אותה המלאכה בעצמה. ואימה נופלת עליו בראותו מה קטנה היא הרצועה הדקה שסִיֵד לעומת השֶטַח הגדול שאינו-מלובן, – וברפיון-ידים הוא יושב-לו על גזע-עץ.
באותו הרגע יוצא הכושי דז’ים מן החצר ובידו דלי ריק, והוא מהלך ושפתיו מרננות איזה זמר. ללכת להביא מים מן המשאבה נחשב תמיד בעיני תם כמין עונש; ואולם הפעם הביט על הליכה זו בעין אחרת לגמרֵי. הוא זכר, כי בבקר מתאסף תמיד קהל גדול אצל המשאבה: נערות ונערים, כושים ובני-תערובות עומדים ומחכים שם עד אשר יגיע תוֹרם, ובינתַים הם משתובבים, עושים מִקָח-ומִמְכָּר35 בצעצועים, מתקוטטים, נִצים ונאבקים. ועוד זאת נזכר, כי אף שהמשאבה אינה רחוקה מביתם, רק כמאה וחמישים אמה, בכל זאת שוהֶה36 שָם דז’ים שעות שלמות, ותמיד צריכה הדודה לשלוח אחריו לקרוא הביתה.
– שמע נא, דזים – פתח תם בחלקות – אני נכון ללכת במקומך להביא מים, ואתה תסַיֵד קצת, בינתים, את המשוכה במקומי. מה?
דז’ים הניע ראשו בִשְלִילָה.37
– אי-אפשר, אדוני תם, בשום אופן לא אוּכל. בעלת-הבית צוַתני להביא את המים במהרה ולבלי לעסוק בדברים בטלים בדרך. היא ידעה מראש, שהאדון תם יבקש ממני לסַיֵד תחתיו; ראה נא, אמרה, השמר והזהר פן יעלה על דעתך לעשות מלאכה אחרת!
– שטוּת! מי יודע מה שהיא ממללת! תנה לי את הדלי, אני ארוץ חיש-מהר, והיא לא תדע מאומה.
– לא ולא, אינני ערב את לבי, אדוני תם. הזקנה לא תרפה ממני. היא אמרה כי מרה תהיה באחריתי.
– הבל-הבלים! מעולם אין היא מכה באכזריות, – לכל היותר היא מַקישָה38 קצת בבית-אצבעה על הראש, וזה הכל! היא מאַימת תמיד בדברים, ולידי מעשה לא תבוא. שמע נא, דז’ים, אני אתן לך את הכדור הלבן הזה!
דז’ים מתחיל לפַקְפֵּק39
– כדור אבן נחמד, דז’ים!
– כדוּר נפלא, אדוני תם, אין לכחד! ובכל זאת אני ירא מאד את בעלת-הבית, היא תַלקה!
קשה היה לעמוד בפני נסיון כזה – ודז’ים נפתה: הוא העמיד את הדלי על הארץ ויקח את הכדור. ואולם לא עבר רגע, וכבר הוא מועף ביעף על פני המסלה, בידו הדלי, ובכתפו כאב קהה, ותם עומד ומסַיֵד את המשוכה בהתמדה, והדודה פולי שבה משדה-המלחמה בנצחון, כשהיא אוחזת בידה סנדל ישן.
ואולם שקידתו של תם רפתה עד מהרה. זכר המעשים המשעשעים, אשר חשב לעשות היום, עלה לפניו, ויתעצב מאד. הנה עוד מעט יעברו על-פניו כל תלמידי בית-הספר, שנקרא להם דרור לכבוד השבת; וכמה ישחקו עליו, בראותם כי הוא מחויב לעבוד בעת כזאת! המחשבה הזאת היתה כאש יוקדת בעצמותיו. הוא הוציא מכיסו את כל אוצרותיו: שָם היו שברי-צעצועים, כדורי-אבן, גרוּטָאות40 שונות, – ובכל אלה אין די לקנות לו חצי-שעה של חופש! הוא השיב אוצרותיו לכיסו: לא, אי-אפשר יהיה לשחד את הנערים, – איש מהם לא יאבה. אך ברגע-של-יאוש זה נצנץ במוחו רעיון נפלא, גאוני. בזריזות הרים את המצבוֹע וישב לעשות את מלאכתו במנוחה שלמה. והנה נראה מרחוק בנימין (בקצורו: בָּן) רוֹדזירס, זה הנער אשר מפני לעגו ירא תם ביותר. וכבר על-פי הִלוכוֹ נִכָּר היה שלבו טוב עליו מאד, והוא מִתְעַתֵּד לבַלות את הזמן בנעימים; הוא כִרסם41 תפוח והשמיע קולות משונים: עתים קרא בקול רם איזו פקודה סודית, ועתים חקה קול צלצול פעמון – ציל, ציל, צליל! סבת הדבר היא, כי באותה שעה שחק ב“אניה”, והוא בעצמו היה האניה. כאשר קרב אל תם, הקטין את פסיעותיו, נטה לאמצע הדרך והתחיל מתהפך בזהירות; מתנהל בכבדות ובגאון גם יחד. ועל זה אין לתמוה: הלא הוא עתה אנית-הקיטור הגדולה “מיסוּרי” המפליגה42 בים בעומק עשר רגל! ולא זו בלבד, אלא שהוא גם האניה, גם רב-החובל, גם הפעמונים – הוא כולל הכל בו בעצמו.
– עמוד! ציל, ציל, צליל!
האניה עצרה קצת במהלכה והתחילה להפליג בגאון אל המשוכה של הדודה פולי.
– לאַט! ציל, ציל, צליל! (“בן” מתח את ידיו וילחצן אל צדדיו). אופן המשוט משמאל! (ידו הימנית של בן החלה לעשות עגולים גדולים באויר). המשוט ישר! ציל, ציל! שוּ-שוּ! (ידו השמאלית סובבה באויר). שמאל על השפה! עצוֹר המכוֹנה! עצור הקיטור! שט… שט… שט…!
האופנים חדלו להתנועע, האניה עמדה אצל תם, אשר לא פסק43 למשוח את המשוכה בשקידה עצומה, בלי שים לב כלל לתַכְסִיסֵי44 האניה. בן הסתכל בתם ויפער פיו בתמהון.
– מה זה, ידידי? כאן תקעוּ אותך? וליום תמים? – שאל בן לבסוף.
שתיקה. תם מביט בהנאה, בעיני-אָמָן, על הקוים האחרונים שמשח; אחרי–כן הוא מעביר שוב במצבוע על משיחתו, ומסתכל שוב ב“יצירתו”, כשהוא מטה ראשו קצת הצדה. בן התקרב יותר. תם הביט אליו מן הצד, וכמעט ירד רירו מפיו, – כל כך התאוה לתַפוח; אבל הוסיף לעשות מלאכתו.
– צר לי עליך, עָלוּב45, הכריחו אתך לעבוד! – שָנה בן בקול חמלה.
– שלום לך, בן, אני לא הרגשתי בך כלל!
– היודע אתה? אנחנו הולכים כולנו להתרחץ! בודאי תתאוה גם אתה להתחבר אלינו, הלא? אבל הן לא תוכל! נפשך חָשקה כל כך בעבודה!
תם זקף על רעהו עינים תמֵהוֹת:
– לאיזו עבודה אתה מתכַּוֵּן?
– כלום זו אינה עבודה? מה?
תם התחיל שוב למשוח, באמרו במנוחה:
– אפשר כך הוא לשכֶּמוֹתְךָ46; ואולם אני מבטיחך, כי אני מוצא בכך הנאה מרובה.
– התאמר לפתותני, שהנך עובד בשמחה?
המצבוע הוסיף לטַיֵל על פני המשוכה, הלוך ושוב, בהתמדה רבה.
– בשמחה? מדוע לא? הן לא כל נער זוכה לסַיֵד משוכה!
עתה קבל הענין צורה אחרת לגמרי. בן חדל לכרסם את תפוחו, וישתקע במחשבות. ותם מוליך ומביא את המצבוע בהדור מיוחד, נסוג אחור קצת כדי לבחון היטב את הרושם, מוסיף קו פה ושרטוט שָם, ואחר הוא מסתכל בעבודתו ופניו מפיקים הנאה. בן מִתְחֲקֶה47 על כל תנועה ותנועה של תם, והוא הולך ונמשך אחרי הדבר יותר ויותר. לבסוף לא יכול עוד להתאפק, ויקרא:
– שמע נא, תם, תנה לי למשוח מעט!
חפץ היה תם להסכים תכף ומִיַד, אבל נמלך48 ואמר:
– לא, לא, בן, אתה לא תוכל. ראה נא, הדודה פולי תתקצף – היא מַקפידה49, שהצד הזה של המשוכה יהי מסויד כהוֹגֶן50, בתכלית הדיוק, שהרי הוא פונה כְלַפֵי51 הרחוב. באמת, הדודה קפדנית ודַיְקָנִית מאד לגַבּי52 משוכה זו; כאן דרושה מלאכה נקיה; אני מבטיח אותך, כי אחד מאלף, או אפשר אחד משני אלפים נערים, יֵדע לעשות כרצונה.
– האמנם? אדרבה, תנה לי את המצבוֹע, אנסה קצת. אני הייתי נותן לך, לוּ היתה נפשי תחת נפשך.
– בן, בכל לבי הייתי חפץ לעשות לך נחת-רוח, חי נפשי – אבל מה תאמר הדודה על זאת? דז’ים חפץ לעשות את המלאכה – היא לא נתנה רשות; גם סיד התחנן למשוֹח – היא סֵרְבָה53. עתה הלא תוכל לשער, מה יִקְרֵני, אם תתקלקל המלאכה!
– שטות! אינני אִטֵר, ברוך השם. תן לי רק לנסות. הרי לך חצי-התפוח בשכר זה.
– טוב… אבל לא, אי-אפשר, בן, אתה תקלקל הכל.
– אני אתן לך את כל הנותר מן התפוח! מסכים?
סוף-סוף מסר לו תם את המצבוע, כאילו כְפָאוֹ54 שֵד – אך במסתרים עלץ לבו. ובעת אשר מי-שהיה האניה “מיסורי” עמל והזיע בחום השמש, באותה שעה ישב-לו הצַיָר שהתפטר בצֵל, על גבי חבית, נִענע ברגליו, לעס את התפוח, וחשב מזמות איך למשוך ברשתו “קרבנות” חדשים. ואמנם לא תַמו פתָאים: מרגע לרגע נוספו נערים חדשים, תלמידי בית-הספר: הם באו במחשבה תחלה להתקלס בתם “המצוּוה ועושה”, אבל עד מהרה נמשך לבם אל מלאכת הסיוד, ולא יכלו עוד להפרד מן המשוכה. ותם עשה עמהם עסקים טובים: אחרי אשר יגעה ידו של בן, מכר את זכות-המשיחה לבילי פישר בעד נחש-נייר, כמעט חָדש, ואחרי-כן לדזוני מילר בעד עכבר מת, בתוספת חבל חדש לנדנד בו את הנבֵלה: וכן הלך ומכר את הזכות בכל שעה, כי רבו “הקופצים” מאד.
לעת צהרים כבר נהפך תם מנער דל ועלוב לעשיר מופלג, הטובע ממש באוצרותיו. מלבד החפצים הנזכרים למעלה, רכש לו עוד תריסר55 כדורי אבן, חליל, שֶבר זכוכית כחוּלה של בקבוּק, מַפתח שאינו פותח דבר, חתיכת קרטון, פְקָק56 של קנקן, איש צבא של בדיל, זוג צפרדעים קטנים, כף-מנעול של נחושת, שהרון57 לצוארי כלב (בלי כלב), נִצָב של סכין, חשוּק-ברזל ישן של חלון, והרבה קליפות של תפוחי-זהב. ונוסף על כל זה, עוד בלה את זמנו בנעימים, בשבתו בחבוק-ידים בחבורה גדולה, והמשוכה נסוֹדָה היטב, משיחה מעֻבָּה, בשלש שכָבות. ולולא אָזַל58 הסיד מן הדלי, מי יודע אם לא רוֹשש תם את כל נערי העיירה, בקחתו מהם את כל צעצועיהם.
תם בא עתה לידי החלטה, כי באמת אין החיים רעים ומרים כל-עיקר. מבלי שהרגיש בזה מצא את הכלל הגדול שבחיים: כדי לעורר בלב האדם תשוקה עזה לאיזה דבר, צריך רק לפתותו שקשה להשיג את הדבר.
פרק ג': צַעֲרוֹ שֶׁל תָּם 🔗
הדודה פולי ישבה אל החלון הפתוח בחדר הנעים והמרֻוָחַ, אשר שמש גם חדר-האכל, גם חדר-המשכב וגם חדר-הספרים.
אויר-הקיץ הרך, הדממה, ריח-הפרחים המתוק, זמזום-הדבורים המיַשן, – כל אלה פעלו את פעולתם הרגילה: הזקנה התנמנמה, כשהיא מתנדנדת על מלאכת-הרקמה שבידה. שום נפש חיה לא היה אתה בחדר, מלבד החתול, שיָשן בשלוה על ברכיה, צנוּף ומקופל. משקפיה היו נשואים למעלה, על שערותיה הלבנות, לזהירות יְתֵרָה.
והנה בא תם ויתיצב לפניה.
הדודה היתה בטוחה, כי תם עזב כבר את מלאכתו והלך באשר הלך, ולכן התפלאה מאד, שעָרַב לבו לגשת אליה.
– המוּתר לי ללכת עתה להשתעשע, דודתי? – שאל תם.
– כך? האם עסקת הרבה במלאכתך?
– המלאכה כבר נגמרה כֻלה.
– חדל מדברי-שקר, תם, הלא ידעת כי לא אוכל כַּלְכֵּל59 זאת.
– חלילה לי מִשַקר, – הכל נגמר.
הדודה פולי, אשר בכלל לא האמינה הרבה לדברי תם, קמה מכסאה, ותלך לראות בעיניה, אם יש הפעם, לכל-הפחות, מקצת אמת בדבריו. ומה גדל תמהונה, בראותה, כי המשוכה מלובנת בסיד מלמעלה למטה בתכלית הדיוק, ולא עוד אלא שאפילו הקרקע סמוך למשוכה, נסתַיְדה קצת גם הוא.
אכן, כזאת לא פללתי! – קראה הדודה – צריך להודות, כי יודע אתה מלאכתך כהוגן, לכשתרצה, אלא שכזה יקרה רק לעתים רחוקות מאד – הוסיפה, כדי שלא תזוּחַ60 דעתו עליו – עתה לֵך להשתעשע, רק הִזָהר לשוב למועד ארוחת-הערב, בלי אֵחור, ואם אין – השָמר מפני!
היא היתה מלֵאה הִתפָּעֲלות כל-כך על מפעל הכביר של בן-אחותה, עד שתכף שָמה פעמיה אל המזָוה ותוצא משם תפוח מן המובחר ותתן לתם, בצירוף דרוש קצר על מתן-שכרם של השקדנים והעמֵלים במלאכתם, ובעוד היא מסַיֶמת את הדרשה הקטנה בפסוק נאה מספר-הקדש, משך-לו תם בלאט תופין אחד.
בחצר ראה תם, והנה אחיו סיד עולה בכֶבש61 אל הקומה העליונה, בנמוס62 ובצניעות, כדרכו תמיד. וימהר תם ויאסוף רגבי-עפר וישליכם על הנער הצנוע והתלמיד המקשיב, אשר אותו הציגה הדודה תמיד למופת לתם. ובטרם הספיקה הדודה לחוש לעזרת סיד המעֻפר, כבר דלג תם על המשוכה – ואיננו. באמת לא היה צרך לטפס ולדלג, שהרי השער היה פתוח כמשפטו, – אבל הגבור שלנו לא אהב לאבד זמנו לבטלה, ולעתים רחוקות מאד היה משתמש במוֹצָא זה.
עתה נחה דעתו של תם – הוא התנקם בסיד על מלשינותו. הוא רץ אל ככר-העיר, אל המקום אשר שם נפגשו, על-פי-רוב, שני גדודי הצבא של הנערים להלחם יַחדָו. תם היה המַצביא של הגדוד האחד, ודזו הארפנר (ידיד נפשו) היה המפקד של הגדוד השני. שני הגנרלים הנעלים הללו לא השפילו את כבודם להשתתף בעצמם במלחמת-האגרוף – זאת הניחו לאנשי-הצבא הפשוטים, והם בעצמם היו יושבים יחדָו על ראש הגבעה ושולחים את פִקוּדיהם ביד השָלִישים הנצבים לימינם. צבאות תם נחלו באותו היום, אחרי מלחמה ארוכה וקשה, נצחון גדול. אז מנו את מספר “ההרוגים”, עשו חֲלִיפִין בשבויים, קבעו זמן למלחמה הבאה, ואחרי-כן התיצבו הגדודים בשוּרות וילכו לדרכם בתרועה וקול-תוף, ותם הלך לביתו יחידי.
בעברו על פני הבית, אשר בו גָר ידידו דזיף נאַצ’יר, ראה בעד שבכת-הגן תמונת נערה קטנה אשר לא ידע עד עתה, – בריה נחמדה עם עיני-תכלת ושערות צהובות היורדות על גבה בשתי מִקלָעוֹת ארוכות. הגבור שלנו, המעוטר בזֵר-דַפְנָא63, נֻצח הפעם באפס יד. הילדה היפה לקחה את כל לבו. הוא עשה עצמו כאִלו אינו רואה אותה, ובאותה שעה השתדל בכל התחבולות למשוך את עיניה עליו ולשעשע אותה במעשי-משוּבה שונים. אך בעוד הוא עושה את “נפלאותיו”, ראה והנה הנערה הקטנה פָנתה להכנס הביתה. הדבר הזה העציב את רוחו מאד, אך בכל-זאת נגש אל הסוֹרֶג64 וַיִכּוֹף עליו, בקווֹתו, כי הילדה תתעַכֵּב65 קצת. ואף אמנם באה תקותו: היא עמדה תחתיה רגע קטן, ובטרם תכנס הביתה זרקה מֵעַל הסורג פרח קטן. מרוב חֶדְוָה קפץ הנער קפיצה גדולה כל-כך, עד שעמדו רגליו במרחק צעדים אחדים ממקום-הפרח. אז הרים מן הארץ קָנֶה של קש וישתדל להציבו קוממיות על חטמו, כשהוא הולך אחורנית בראש נטוי לאחור. בעזרת התחבולה המחוכמה הזאת התקרב לאט לאט אל הפרח הנכסף, וכאשר נגע בו ברגלו היחפה, תפש אותו בזריזות בין אצבעותיו, ויסתתר עם אוצרו בקרן-זוית, – אבל רק לרגע אחד, כדי לתחוב את הפרח בַמָתְנִיָה אצל לבו, או ביתר דיוק: אצל קיבתו; כי ידיעתו של תם באַנַטוֹמיה היתה קלוּשָה66 מאד.
וכעבור רגע שב אל הסוֹרג וישהה שם עד שעה מאוחרת בלילה, ויוסף להתהולל ב“המצאות” ומעשי ליצנות. אך הנערה הקטנה לא יָספה עוד להֵרָאות, תם התנחם בתקוה, שהיא משקיפה בסתר בעד איזה אשנב ורואָה את כל הטורח, שהוא טורח בשבילה. אך סוף-כל-סוף הוכרח ללכת לביתו, וראשו מלא חזיונות נפלאים.
בכל העת אשר ישב אל השלחן לסעודת-הערב, היה שמח וטוב לב עד מאד, והדודה לא יכלה להבין מה זאת. הוא שמע במנוחה שלמה את מוּסרה הקשה, על דבר אשר עִפר בעפר על אחיו סיד. בעוד רגע נתפש בחטיפת סוכר, ועל זה קבל חֲבָטָה67 יפה. אך תחת להתעצב ולהתרגש, שאל במנוחה:
– מדוע אינך מכה את סיד, כשהוא לוקח דבר?
– סיד אינו מביא אותי לעולם לידי כעס. אבל אתה מוכן ומזומן תמיד לחטוף את כל הסוכר עד חתיכה אחרונה, לולא הייתי עומדת על המשמר.
כאן נצרכה הדודה לצאת לזמן מועט אל המִטבח. וסיד, בחפצו להרעים את תם ולהראותו כי לו מוּתר הכל, שלח את ידו אל קופסת-הסוכר לתפשה, – אך היא נשמטה מידו ותפול ארצה ותשָבר לרסיסים. תם שמח מאד לאיד אחיו הקטן; אבל גמר בלבו להחריש לפי שעה, ורק כאשר תשאל הדודה מי הוא המזיק, אז יגיד לה דברים כהוָיָתם68, ואז יראה נקם בנער המנומס המהולל. הדודה שבה, ולמראה שברי-הכלי עמדה נדהמה ועיניה רבוּ ברקים ממעל למשקפיה. “עתה, עתה יֵרד הברד!” – שמח תם בלבו; אבל, כרגע, והנה הוא בעצמו מוטל על הרצפה, והיד התקיפה של הדודה הקוצפת הוֹיָה בו; כי לא עלה על דעתה כלל לחשוד בסיד הצָנוע.
– הַרפי! – צעק תם – על שום מה אַת מכה אותי? הלא זה סיד אשר שבר את הקופסה!
הזקנה נבעתה ונבוכה. תם קוה, שהיא תרַצה ותפַיֵס אותו; אבל הדודה הדיפלומטית לא מצאה לנכון לפנות אליו בדברי פיוס, אלא אמרה:
– אין דבר! הסכנה אינה גדולה, אם הֻכֵּיתָ הפעם שלא לצרך; אם אינו עִנְיָן לכאן, תְּנֵהוּ ענין לחטא אחר. הלא תכף כאשר אסב פני מנגדך, תשוב לעולל עלילות!
ובכל-זאת הכה לבה אותה מאד; חפץ חָפצה להגיד לנער דברים טובים ונחומים, אבל חָשְשָה69, שמא תָרַע בזה לַמִשְמַעַת. על-כן החרישה, ותלך למעשיה בלב נֶעכָּר. ותם ישב-לו בפנה בפנים נזעמים, וישתקע בהרהורים על עלבונו. הוא הרגיש, כי בסתר-לבה נכונה הדודה לכרוע לפניו ולבקש ממנו סליחה, והרגשה זו היתה לו לקורת-רוח70. ובכל זאת החליט להקשות ערפו ושלא לענות אם תפתח היא בשלום. הוא צִיֵר לו בדמיונו פתאם, והנה הוא שוכב חולה, נוטה למות, והדודה כפופה למראשותיו ומתחננת לפניו, שיוציא מפיו מלה אחת של מחילה, אך הוא מסב פניו אל הקיר ומת, בלי דַבר דבר. מה תרגיש אז בלבבה, מה? ושוב הוא מצַיֵר בדמיונו, והנה מָשו אותו מן המים והביאוהו הביתה בלי רוח חיים, תלתלי ראשו לַחים, ידיו הלבנות הקרות לא תתנועענה עוד עד עולם, ולבו הכואב נדם ויָנַח לבסוף! איך תתנפל אז הדודה אליו, עיניה תרדנה פלגי מים, ושפתותיה תלחשנה תפלה, שישיב לה אלהים את נערָה – היא לא תוסיף עוד להעליבו, לעולם, לעולם! והנער ישכב קר, חִור, בלי-נוע – המעֻנה האֻמלל הקטן!
תם התרגש כל-כך מתוך התמונות המזעזעות הללו, עד שחש מחנק בגרונו, ועד מעט והתיַפח והיליל; עיניו מלאו דמעות, ואך העיף עפעף, ירדו על לחייו וטפטפו מחוּדוֹ של חטמו. הוא נהנה הנאה מרובה להרחיב את “פצעיו” ולהגדיל יותר ויותר את תוגת-נפשו, עד שקשה היה עליו להפרד ממנה. ולכן, כאשר התפרצה החדרה שארת בשרו מירי בקול זמרה עליזה (היא שָמחה לשוב הביתה אחרי שהתארחה שבוע תמים בכפר הקרוב), מהר תם לעזוב את החדר ויצא מן הבית קודר כעננה; הוא לא יכל לשאת בשעה זו את עליצותה של מירי.
הוא יצא כדי להתבודד ולהתיַחד עם רעיוניו הנוגים. לכן לא הלך עתה אל אותם המקומות שהשתעשע שם תמיד, אלא בקש לו דוקא מקום בודד, עצוב. רפסודה, שהיתה קשורה אל שפת-הנהר, משכה אותו אליה בבדידותה; עלה וישב עליה, ועיניו שוטטו למרחוק, על המים שאין להם סוף; חפץ היה, שיִטְבע תכף-ומיד, שלא מדעת, ובלי היסורים המוכרחים על-פי חוק הטבע. אחרי-כן נזכר בפרח הקטן, ויוציאהו מתחת למָתנִיה, והנה כבר נבל ונכמש, – זה הוסיף עוד על יגונו. אז עלה במוחו רעיון חדש: ההיתה היא חומלת עליו, על קְשֵה-יום כמוהו, אילו ידעה בצערו? ההיתה מורידה דמעות, או אולי שטתה71 ממנו בשִוְיוֹן-נפש ככל העולם הקר והאכזרי הזה? הרעיון הזה לִבב אותו מאד, לכן הפך והפך בו מכל צד, עד אשר היה עליו לטורח.
לבסוף קם באנחה וילך הלאה בחשכת הערב; ובחצי השעה העשירית עמדו רגליו ברחוב שמם וריק מאדם, אשר שם גרה הנערה הקטנה מַשאת-נפשו. הוא עמד תחתיו לפני ביתה והטה אזנו – אין קול ואין הגה. ואולם מאחרי יריעת החלון, שם בקומה השנית, נראה אור כהה. שֶמָא היא שם? טִפס תם ועלה על הסורג, קפץ לתוך הגִנה, רמס על דרכו צמחים ופרחים, ויתיצב תחת החלון ממש. זמן רב הביט למעלה בתחנונים, ואחר השתטח פַּרְקְדָן72 על הארץ, בהניחו ידיו על לבו ובאַמצו את הפרח שלו, העלוב, הכמוּש73. כך חפץ הוא למות – תחת כפת-השמים, עזוב, בודד! כך תראה היא אותו מחר, כאשר תשקיף בבקר על הגנה הנעלסה, – והאמנם לא תשפוך דמעות על גופתו העלובה, האמנם לא תֵאנח אף פעם אחת על היצור הפורח, שנקטף בלא עת?
פתאם נפתח החלון לרוָחה; קול צעקני של שפחה הפריע את הדממה הקדושה, וזרם מים נִתַּך על ה“בַּר-מִינָן”74 הקטן!
האֻמלל המדומה נִתר ממקומו בבהלה, השמיע קול נחרה, התנער. ובאותה שעה נשמע באויר קןל שריקה של איזה דבר מושלך, ואחריו קול של נִפּוּץ זכוכית – ואיזה גֵו קטן, בלתי- מסוים, עף מֵעַל למשוכה ויעלם בחשך. זמן מועט אחרי כן עמד תם בחדרו ובדק את בגדיו הרטובים, לאור זנב-הנר, כשהוא מתפשט לשכב על מטתו. סיד הֵקִיץ משנתו, ויאמר להעיר איזו הערה, אך תכף נשך לשונו בשִניו, בראותו כי פני אחיו זועפים מאד. תם התנפל על המטה בלא תפלה; וסיד שמר את הדבר: – עבירה כזו!
פרק ד': בְּבֵית-הַסֵּפֶר לְשַׁבָּתוֹת75 🔗
שמש-קיץ בהיר שפך פלגי-אורו על העֲירָה הקטנה והשלֵוה. אחרי פת-שחרית ערכה הדודה פולי תפלה בחוג משפחתה, בהוסיפה על המון הפסוקים מסִפרי-הקדש כמה דברי-מוסר מִשֶלָה; התפלה נגמרה בקריאת פרשה מתורת-משה (כך נוהגים הנוצרים החסידים באמריקה).
אז “שנס תם את מתניו” ויחל לשנן וללמוד על פה את “פסוקיו” בעד בית-הספר לשבתות. סיד הכין את שעורו זה כבר, כבר. תם אִמץ את כל כחותיו הרוחניים, כדי לחרוֹת בזכרונו חמשה פסוקים; הוא בחר לו בכַוָנָה חלק מ“דרשת ההר”, יען כי לא מצא בכל “הברית החדשה” פסוקים קצרים מאלה.
כעבור חצי-שעה כבר היה לו לתם מוּשָג כללי מדוּמדם76 על דבר שעורו – אבל לא יותר; כי רוחו היה משוטט בכל מרחבי המחשבה האנוּשית, וידיו היו עסוקות בשעשועים מפזרי-נפש. שארת-בשרו, מירי, לקחה מידו את הספר ותשאלהו את פרקוֹ, והוא ענה בגמגוּם77, כמגשש באפלה.
– אשרי… אַ – אַ…
– העניים…
– כן, העניים! אשרי העניים… אַ – אַ…
– ברוח…
– ברוח; אשרי העניים ברוח, כי הם – הם – הם…
– כי הם יזכו ל…
– אשרי העניים ברוח, כי הם יזכו ל… ל… אינני יודע; גם אם תקטליני78, לא אדע למה יזכו. מדוע זה לא תבואי לעזרתי, מירי! תמיד את מתכַּוֶנת להקניטני79
– הוי, תם, מוח מטומטם80 עָלוּב! אין כַּוָּנתי כלל להקניטך. פשוט, צריך ללכת וללמוד שוּב. אל תתיאש, תם! בעזרת השם תלמַד ותדע – ואז אתן לך מתנה יפה.
– טוב, אני הולך ללמוד. ומה הדבר אשר תתני לי, מירי יקירתי?
– הלא הגדתי לך: מתנה יפה, – ואתה אל תאיץ בי.
– טוב, מירי, אני אשב ואלמד כהוֹגֶן81
ובאמת ישב ולמד בשקידה עצומה82; המתנה המובטחת המריצה את חשקוֹ, עד כי בזמן קצר ידע את שעורו על-פה בלא שום גמגום.
בשכר זה נתנה לו מירי סכין קטן חדש, שמחירו שנים-עשר סינט וחצי. הנער היה מלא שמחה על המתנה – אף-על-פי שהסכין נמצא קהה, וכמעט אי-אפשר לחתוך בו. תם התחיל תכף, בתור נסיון, לְפַתֵּחַ83 בו את המזֶוה, וגם שם פניו אל שלחן-הכתיבה, אבל הפריעו אותו: צריך להתכונן ללכת לבית-הספר.
מירי יצקה לו מלא הספל מים ונתנה לו חתיכת בוֹרית. תם יצא עם מכשירי-הנקיוּת84 הללו מאחרי הדלת, העמיד את הספל על ספסל קטן, הרטיב קצת את הבורית במים, הפשיל את שַרוָלָיו85, ואחרי-כן שפך את כל המים על הארץ, ויָשב אל המִטְבָּח86 ויתחיל לשפשף פניו בשקידה עצומה, באַלוֹנטית87 התלויה שם על יתד.
– איך לא תבוש, תם! – קראה מירי בהוציאה מידו את האלונטית – האמנם ירא אתה מפני מים?
תם נבוך קצת. וכאשר מלאו את הספל בפעם השנית, התאזר עוז ויגש אל מלאכת הרחיצה. ובשובו שנית אל המטבח בעינים עצומות, כשהוא מגשש ומחפש את האלונטית, ירדו מעל פניו פלגי מי-בורית. אבל גם בזה לא היה די: השטח הנקי השתרע רק עד הסנטר והלסתות88 כמסכה על פניו ומחוץ לתחום89 הזה, על מצחו ומסביב לצוארו, עברה רצועה שחורה, כארץ לא-גוּשמה90. אז קצרה רוחה של מירי, ותעש את המלאכה בעצמה, והשובב יצא מתחת ידה נקי, לבן וסרוק כהוגן. ואחרי כן הלבישה אותו את ה“מלבוש האחר” (כן נקרא מלבושו לשבתות ולימים-טובים; ומזה נוכל לדעת, כמה בגדים היו לו), ותעטרהו במגבעת-של-קש. תלבושת זו שִוְתה חן ונעימות על הנער; ואולם הוא לא הרגיש את עצמו כלל בטוב בהדור כזה: הוא רגז, על שאינו רשאי91 עתה להשתובב כל-כך ועליו להזהר במלבושו. הוא קוה, כי מירי תשכח, לכל-הפחות, את הנעלים, – אך לַאו! גם הנעלים הופיעו, משוּחוֹת יפה בחֵלב. ואחרי מלחמת-שפתים קצרה בינו ובין מירי, נעל בעל-כרחו92 את הנעלים לרגליו, ועוד מעט הלכו שלשתם לבית-הספר לשבתות – זה המקום השנוא לתם עד מאד; ואולם מירי וסיד הלכו שמה בחפץ-לבב.
השעורים באותו בית-הספר נמשכו תמיד מן השעה התשיעית עד עשר וחצי, ואחרי-כן התחילה עבודת-אלהים. הבנין היה קטן וצר, ועל ראשו התנוסס מגדל-פעמונים פשוט. על הספסלים בבית-התפלה, רמי-הגב ומחוסרי כרים, היה מקום לשלוש מאות איש.
כאשר הגיעו לבית-התפלה, נחשל תם קצת אחרי בני-לִוְיָתו93 ויגש אל אחד מחבריו, שגם הוא היה לבוש בגדי יום-טוב כמוהו.
– שמע, ביל, היש לך פתקה כתֻמה94
– יש.
– וכמה תקח במחירה?
– ומה תתן?
– חתיכה של לאַקריץ95 עם וָו של חַכה.
– הוֹצא ונִראה.
תם הראה את הסחורה שלו; החליפין נתקַיְמו, ודעתם של שני הצדדים היתה נוחה. אחרי כן קנה, בזוג של כדורי-אבן, שלש פתקאות אדומות, ובעד מיני גרוטאות רכש לו שתי פתקאות כחוּלות96. הוא ארב לכל הנערים הבאים וקנה מאתם פתקאות של גְוָנִים97 שונים. המשא-ומתן הזה נמשך כרבע שעה; לבסוף נכנס לבית-התפלה בתוך קהל גדול והומה98 של נערים ונערות קטנות, שכלם לבושים בגדים נקיים. היא ישב על אחד המקומות, ותכף בא בקְטָטָה99 עם התלמיד הראשון שנזדמן100 לו. המשגיח איש בא בימים, התערב בדבר ויַשקט את הריב; אבל אך הִפנה שכמו ללכת והנה תם מורט כבר בסתר את שערותיו של תלמיד אחר היושב על הספסל הסמוך, ותכף הוא נועץ חטמו בספרו, כצדיק תמים, ובשעת-מעשה הוא דוקר במחט את שכנו. הלז נתר ממקומו בקראו “אוי!”, ועל קריאה זו קבל נזיפה101 מאת המשגיח.
חבריו של תם לא היו טובים ממנו: כלם שובבים, הומים, טרחנים102; אף אחד מהם לא ידע את שעורו כהוגן. ובכל-זאת הצליחו כלם, אם גם בדוחק, לפסוק את פסוקיהם, וכל אחד קבל, בתור פרס103, פתקה כחוּלה שעליה כתובים דברים מספרי-הקדש. כדי לזכות לפרס כזה, צריך היה לדעת על-פה שני פסוקים. ומי שזכה לעשר פתקאות כחוּלות, קבל תמורתן פתקה אדומה אחת; ובעד עשר אדומות נִתנה לו פתקה כתומה אחת. והתלמיד החרוץ שכבר עלו בידו עשר פתקאות כתומות, קבל מאת הדירקטור תשורה104 רבת-הערך: תנ“ך בכריכה פשוטה (שמחירו היה ארבעים סינט בימים הטובים ההם). כמובן, זכו לתשורה זו רק תלמידים מעטים מאד; שהרי היא נקנית רק בלמוד אלפים פסוקים על-פה, וחבריו של תם לא רדפו אחרי עסקים כאלה. ואולם מירי כבר זכתה לשני ספרי תנ”ך, במשך שתי שנים. מתן-הפרס הגדול הזה היה תמיד מאוֹרע105 נכבד, והמאושר שזכה לכך, נחשב לגבור-היום, ובלב כל התלמידים התלקחה אז אש ה“חשק”, שנמשך לפעמים כמעט שני שבועות תמימים. ואפילו תם היה מקנא בתהלתו וכבודו של המאושר, שזכה לפרס הגדול, אף-על-פי שהוא בעצמו לא רדף אחרי הכבוד הזה.
בדיוק בשעה הקבועה הופיע על הבימה הדירקטור של בית-הספר לשבתות, ויבקש מאת הקהל “הקטן” (כלומר: קהל הקטנים) לשמוע דבריו בכַּוָּנה. זה היה אדם גוּץ106 וכחוש, כבן שלושים וחמש, עם זקַנקן107 צהוב ושערות אדמדמות קצרות. הוא ענד על צוארו צוארון זקוף, מגוהץ ומקשה בעֲמִילָן108, אשר תמך את סנטרו וננעץ בלחייו בקצותיו החדות, עד אשר קשה היה לו להסב ראשו, אלא היה מוכרח להַפְנות את כל גופו. סנטרו נח על מטפחת-עניבה, ארוכה ורחבה כשטר-כסף, ומרוטת-הקצוֹות. חרטומי נעליו היו, לפי המוֹדָה של העת ההיא, כפופים למעלה, כאַדני עגלת-חרף; וזה עלה בעמל לא-מעט לצעירים המתהדרים שבימים ההם, – כי היו צריכים לשבת שעות שלמות כשהם לוחצים את חרטומי נעליהם אל הקיר.
מר וואַלטירס – זה שמו של הדירקטור – פתח ואמר: עתה, ילדים, הנני מבקש מכם שתשבו במנוחה ובהשקט ככל האפשר, ושתאזינו לדברי בכַוָּנה, ולוּא רק רגעים אחדים. הנה שם אני רואה נפש אחת קטנה, המשקיפה בעד החלון, – בוַדאי היא חושבת, שטִפַסתי ועליתי על אחד העצים, שם בחצר, כדי להטיף מוסר לצפרים הקטנות (מלמוּל109 של רצון בתוך הקהל). קודם-כל אגיד לכם, כמה נעים לי לראות לפני כל-כך הרבה פנים קטנים, עליזים, מרוחצים יפה, שנתאספו במקום קדוש כזה ללמוד ולהשכיל…
וכן הלאה, וכן הלאה. ואולם לא תכן הנאום הוא עיקר; העיקר הוא, כי שלישיתה האחרונה של הדרשה הוּעמה על-ידי תעלולי השובבים, שנאבקו והשתעשעו על פי דרכם, וגם על-ידי לחישות ותנועות, שהשתפכו כגלים בכל פנות הבית, עד שלחכו גם רגלי סלעים בודדים ואיתנים כסיד ומירי. ואולם השאון קם כרגע לדממה, כאשר אך כלה מר וואלטירס לדבר, וסוף נאומו נתקבל בתודה חרישית.
ואמנם צריך להודות, כי הלחישות והתנועות התכופות110 קמו במקצת על-ידי מאורע בלתי מצוי – על ידי ביאת אורחים חשובים. בא עורך-הדין תּאַצ’יר עם איזה זקן חלוש, ואחריו איש שמן, בעל-צורה, באמצע שנותיו, עם גבירה כבודה, לבושה מחלצות, – כפי הנראה אשתו. היא הובילה בידה נערה קטנה – ואך ראה תם את הילדה, נתר ממקומו וכמעט התחיל לרקד מתוך שמחה, – הלא זה המלאך הקטן אשר אמש נגלה עליו רגע אחד ואחר נעלם! ומיַד התחיל תם להראות כחו וגבורתו במעשי-הוללות: חִלק מכות-אגרוף לשכניו, מרט את שערותיהם, עשה העויוֹת111 משונות, – בקצור, הוא התחכם בכל מיני תחבולות למשוך אליו את עיני הנערה הקטנה.
האורחים ישבו על מקומות-הכבוד, ומר וואלטירס, ככלותו את נאומו, הגיד לתלמידים את פרָשַת-ערכם. נודע, כי האדון הבריא, הוא, בפועל ממש, השופט הראשי של המחוז, – יצוּר נעלה כזה עוד לא ראו הילדים מִימיהם. ואף אמנם השתוממו לשמע-אזנם, ונפלאת היתה בעיניהם, איך יָרד מוּרָם-מֵעָם כזה אל בני-תמוּתה112 פשוטים. כל התלמידים נשתתקו מיראת-הכבוד וירחיבו עיניהם בתמהון. לפניהם עמד השופט הגדול תאַצ’יר, אחיו של אותו תאַצ’יר עורך-הדין שבעֲירָתָם, ובכן הרי הוא דודו של חברם דזיף. כמובן, מהר דזיף לקפוץ ממקומו ולרוץ לאמר שלום, דרך מקוּרב ובן-משפחה, לאותו האדם הגדול, בכַוָּנָה כדי שיקנאו בו חבריו. ומה גדולה היתה שמחתו, לוּ שמע את אשר התלחשו עליו הנערים:
– ראה נא, ראה, הנה עתה הוא נתן לו שלום… תוקע כפו. הראיתם כמה בחור חשוב הוא דזיף שלנו! תן תודה, מאד חשקה נפשך להיות במקומו, מה?
מר וואלטירס ראה לו גם הוא חובה להצטַיֵן: הוא התרוצץ והתשוטט בעסקנות זריזה, נתן פקודות, בטל אותן, חלק נזיפות ותהלות. גם הממונה על הביבליותיקה הראה זריזות יתרה, טלטל הנה והנה מלא-חִבוּקוֹ ספרים, ובכלל השתדל למצא חן בעיני האורחים הנעלים. גם המורות הצעירות “הצטַיְנו”: בחבה ובנעימות שחו מֵעל לתלמידים, אשר זה מעט מרטו את אזניהם; אִיְמו באצבעותיהן, בחֵן, אל השובבים, ובאהבה רבה החליקו את ראשיהם של המנומסים113 והצנועים. המשגיחים הצעירים הצטַיְנו גם הם על פי דרכם, ובכלל עשו המורים והמורות את עצמם כאלו הם עסוקים עד מאד, אף שבאמת שָנו פעמים רבות אותו הדבר בעצמו. הנערות הקטנות התאמצו גם הן ל“הצטַיֵן”, והנערים השתדלו ושקדו לעבור אותן ב“הצטינוּת”, עד כי בכל האויר התעופפו כדורי-נְיָר ובבית שררה המולה מבולבלת. ובתוך כל העסקנות וההתהדרות הזאת ישב-לו האדם הגדול בשַלות-השקט, פניו הזהירו בבת-צחוק של גאון, וכאילו התחמם לאור קרני-ההוד של עצמו.
מר וואלטירס היה מאושר; ולמלא את סאַת-אָשרו חסר רק דבר אחד: תלמיד מצוין אשר יוכל להתפאר בו ולתת לו, באותו מעמד, את הפרס היותר גדול, את התנ"ך. הוא החל לחקור ולדרוש בין התלמידים: נמצאו אחדים בעלי פתקאות כתומות, אבל לא במספר הדרוש. וכמעט אמר נואש – והנה נגש אליו תם ובידיו תשע פתקאות כתומות, תשע אדומות, ועשר כחוּלוֹת, והוא תובע את הפרס הגדול! זה היה ממש רעם ביום בהיר. מר וואלטירס נדהם – כזאת לא פלל כלל! ואולם הפתקאות הן פתקאות ממש, קשה למצוא בהן פּסוּל מבלי עורר שערוריה.
ובכך העלו את תם בפוּמבי114 על הבמה, אשר שם ישבו השופטים ועוד יחידי-סגולה, – ושם הכריזו115 את הידיעה הנכבדה; היא עשתה רושם מרעיש: הכל נדהמו ונעצו עיניהם בתם, כאילו נעשה בו נס, ובמשך רגעים אחדים הוּעַם מפניו אפילו כבודו של האורח הנעלה. אש-קנאה נצתה בכל הנערים; ביחוד חרה היטב לאותם שנתנו לתם את פתקאותיהם חֵלֶף הצעצועים שרכש לו אתמול בשעת משיחת המשוכה. הם נקוטו בפניהם, על אשר נתנו לשועל הערום הזה לרמות אותם באופן מגונה116 כל-כך.
הפרס נמסר לתם בלִוְית נאום קטן של הדירקטור, שהשתדל להטעים את דבריו כאִלו הם יוצאים מן הלב, – אבל לא עלתה לו. הדירקטור האמלל הרגיש, שהדבר לא נעשה כדרך הטבע, שיש כאן מעשה לא-מְחֻוָּר117. היתכן, כי נער שובב כזה יאצור בזכרונו שני אלפים פסוקים מספרי-הקדש? דבר כזה, פשוט, אי-אפשר!
אז הציגו את תם לפני האדון השופט. אבל הגבור שלנו לא יכול להוציא הגה מפיו, כאלו דבקה לשונו לחכו; נשימותיו נעשו פזיזות118 ולבו דפק בקול – קצת מפני ההוד הנורא של האדם הגדול, וביחוד מפני שהאיש הזה הוא האב שלה. השופט החליק בחבה את ראשו של המאושר קרא לו “נער חביב ונבון”, וישאלהו לשמו.
– תם.
– לא, לא תם, אלא באופן אחר…
– תוֹמאס.
– נוּ, זה טוב ויפה. מראש ידעתי, שיש שֵם אחר, יותר אמתי. אבל הרי יש לך גם שם-משפחה, ידידי?
– הגד להאדון הזה את שם משפחתך, תוֹמאס – התערב כאן מר וואלטירס – רק אל תשכח להוסיף “סיר” (אדון). צריך להיות תמיד מנומס119
– תם סוֹייר, סיר.
– נוּ, הנך בן-חיל, לך נאה לשַבח! שני אלפים פסוקים – זה סכום גדול, עצום מאד. ולעולם לא תִּנָחם על אשר יגעת ללמדם על-פה; כי טובה חכמה מכל כלי-חפץ: היא היא הנותנת לעולם אנשים גדולים ואנשים טובים; וגם אתה, תומאס, לכשתגדל תהיה אדם גדול ואיש טוב, ואז תזכור ראשונות ותאמר: על זה אני חַיָב להודות לבית-הספר-לשבתות, ללֶקח הטוב אשר נתנו לי מורי היקרים, לדירקטור הטוב אשר עורר וזרֵז אותי, אשר דאג לי והשגיח עלי, ואשר נתן לי תנ“ך יפה, תנ”ך מהודר ונעלה, להיות שמוּר אתי כל ימי חיי! כזאת תחשוב אז, תומאס, ובעד כל הון לא תתן את שני אלפי הפסוקים – לא, בודאי לא. ועתה הלא תגיד לי ולגבירה הזאת, מעט מהרבה הדברים הטובים שלמדת; בטוח אני כי תגיד, – שהרי אנחנו שמחים ומתפארים בנערים למדנים. ובכן, הלא תדע בודאי את שמותיהם של כל שנים עשר השליחים120. קרא נא לנו בבקשה בשם את שני הראשונים.
תם עמד נבוך כל העת, כשהוא ממשמש בכפתור בגדו. עתה האדימו פניו, ועיניו שחו לארץ. ומר וואלטירס נתמלא דאגה ולבו נפל בקרבו. הרי לא יעלה על הדעת – אמר לנפשו -שהנער הזה יוכל לענות אפילו על השאלה היותר פשוטה, ומדוע זה פנה השופט אליו בשאלה? ואולם הוא ראה חובה לעצמו להתערב בדבר, ויאמר אל תם:
– ענֵה על שאלתו של האדון, תומאס, אל תירא!
תם צבט את כפתורו, מולל ברגליו, ואין מענה.
– בטוחה אני, כי לי תגיד בודאי – אמרה הגבירה: - שני השליחים הראשונים נקראו…
– דוד וגלית!
משום רחמנות אנחנו מורידים את המסך, כדי שלא לראות את תם בשעת קַלְקָלָתוֹ121
פרק ה': תַּחֲלוּאֵי תָּם. פְּגִישָׁתוֹ אֶת הוֹק פִין 🔗
ביום השני בבקר הֵקיץ תם ברוח נכאה. ביום השני בבקר הוא תמיד סר וזעף, שהרי אז מתחילים לו עִנוּיֵי השבוע בבית-הספר.
תם שוכב ומהרהר122. רעיון נצנץ במוחו: אלוּ חלה, אזי היה נקי לביתו ופטור מבית-הספר. ובכן החל לבדוק את כל אבריו, – מִשמש, פִּשְפֵּש123, ולא מצא שום מכאוב. אבל לא התיאש; התחיל בבדיקה שנית. כמדומה לו שהוא מרגיש כאב במעיו. אך בעוד הוא שמח על המציאה, והנה חלף הכאב ואיננו. תם הוסיף להרהר, – ופתאם מצא את אשר חפץ: אחת משִניו העליונות מתנדנדת. איזו הצלחה! הוא חפץ כבר להכריז על מחלתו בשאגה ויללה איומה, אך כרגע התיַשֵב בדעתו: הרי הדודה לא תתפעל כלל ממחלה כזו, אלא תקח ותעקור את שנו, וזה יכאב לו. לכן נמלך לחשוך את השן הרוֹעָה לתחבולה אחרונה, ולעת-עתה צריך לבקש מחלות אחרות. אז נזכר, ששמע פעם אחת בסַפֵּר הרופא, איך פצע קטן באצבע קטנה יוכל להטיל את האדם על ערש-דוי שבועות אחדים וגם להביא אותו בסכנה. תכף-ומיד הוציא הנער את רגלו מתחת השמיכה ויחל לבדוק אותה בעיון גדול, והנה – האח! – יש שָרֶטֶת קטנה בבהן. אמנם הוא לא ידע את סמני המחלה אשר אמר הרופא; אך בכל אופן, כדַאי לעשות נסיון. ומבלי לאבד זמן, התחיל להאנק במרירות.
ואולם סיד מוסיף לישון שנת-ישרים, כאִלו אין חולה מסוכן בקרבתו.
תם הרים את קול אנקתו, וגם נדמה לו כי באמת הוא חש מכאוב בבהן רגלו.
וסיד לא קם ולא זָע.
תם שאף רוח רגע קטן, ואחרי אשר החליף כח, התאזר עוֹז ויצעק צעקה גדולה ומרה.
וסיד נוחר כבראשונה.
אז קצרה רוחו של תם. הוא החל לקרא: סיד, סיד! ויהדוף אותו בצד. תחבולה זו עשתה את אשר חפץ: סיד פהק, התמתח, הוציא מחטמו איזו נהימה משונה, ואחר התרומם קצת בהשענו על מַרפקוֹ, ויזקוף שתי עיניו בתמיהה על תם המוסיף להאנק מר.
– תם! מה לך, תם?
אין מענה.
– תם! תם! הגידה נא מה קרך! – קרא סיד וינענע את אחיו ויבט בפניו בדאגה.
– אוי, אוי! אל תגע בי, סיד! – נאנק בעל היסורים.
– אבל מה לך, תם? האלך ואקרא לדודתנו?
– לא, אין כדאי. אפשר שיעבור לאט-לאט. אל תקרא לאיש.
– אבל אני מחויב לקרא, אל נא תאנק ככה, תם! זה נורא לשמוע! וכמה זמן אתה מוטל124 ביסורים כאלה?
– שעות רבות. הוי, הוי! אל נא תתהפך ככה, סיד! אתה הורג אותי…
– מדוע זה לא העירות אותי קודם-לכן? אנא תם, הרף–נא! אנקתך תסמר שערות ראשי! עֲנֵה נא, מה לך?
– סיד, אני מוחל לך הכל (אנקה). כל מה שעשית לי בחיי, הכל מחול לך. כאשר אגוַע…
– הוי, תם, האמנם הולך אתה למות? אנא, אַל נא. אפשר…
– אני מוחל וסולח לַכל, סיד (אנקה ממושכת). כך תאמר להם. ועוד זאת, סיד: את הזכוכית הכחוּלה שלי ואת חתולי בעל עין אחת תמסור לנערה הקטנה אשר באה לעירנו זה לא כבר, ואמור לה…
אך סיד חטף את בגדיו וימהר לרדת אל הדודה. תם השתקע כל-כך בתפקידוֹ של בעל-יסורים, עד שנדמה לו באמת כי חולה מסוכן הוא, גם אנקותיו חיו עכשיו טִבעיות מאד.
סיד ירד מן המדרגות בטיסה125 אחת ויקרא:
– הוי, הדודה פולי! מהרי ובואי! תם גֹוֵעַ.
– גוע?
– בפועל ממש. מהרי, אל תתמהמהי!
– שטוּת! לא אאמין…
ובכל זאת חשה לעלות בכֶבֶש126, וסיד ומירי טסים אחריה. פני הזקנה הלבינו ושפתיה רעדו. וכאשר הגיעה אל מטת הגֹוֵע קראה בנשימה קטועה127
– תם, תם יקירי, מה לך?
– הוי, דודתי היקרה, אני…
– מה לך? מה קרך, ילד מחמדי?
– הוי דודתי, בהן רגלי שנפצעה – יָבשה ומתה!
הזקנה התנפלה על כסא, צָחקה קצת, צָעקה קצת, ואחַר שחקה ורגזה גם יחד. מתוך כך רָוַח לה, ותאמר:
– תם, תם! מה זה עוֹללת לי! הֶחרדת את דודתך הזקנה חרדה גדולה בשביל איזו משובה חדשה שהמצאת! עתה, הרף מהוללות!
הקולות והאנקות חדלו, והכאב חלף כָליל כרגע. הנער התבַּיֵש ונבוך קצת ויאמר:
– אני דמיתי באמת כי יָבשה בהן רגלי. הכאב היה גדול כל-כך, עד כי חשכיחני גם את שִנִי.
– גם שִנך? מה טיבה של שן זו?
– אחת משִני מתנדנדת, והכאב נורא ואיום!
– אל נָא, אל נָא, אל תתחיל שוב להֵאָנק ולצעוק כמתהולל. פתח פיך. אכן, השן מתנדנדת באמת, אבל אין כאן סכנת-נפשות. מירי, הביאי לי חוט של משי, וגם אוּד מן הכירה.
– אנא, דודה יקרה, אל נא תעקרי… היא אינה מכאיבה עוד… אני מבטיח שלא אצעק עוד, גם אם ישוב הכאב… חדלי ממני, דודה… אינני רוצה עוד לשבת בית – אני הולך לבית-הספר.
– אינך חפץ עוד? עתה נודע לי בשֶלמה היה כל הרעש הזה! קַוה קִוית להִפָּטר מבית-הספר ולרעוֹת רוח! הוי, תם, תם! אני מוסרת נפשי עליך, ואתה אינך אלא ממציא תעלולים חדשים לבקרים, כדי להדאיב את נפשי!
בין כה וכה הוכנו כלי-העִנוי. הזקנה הָדקה את קצהו האחד של חוט-המשי בעניבה128 אל שִנו של תם, ואת קצהו השני קשרה אל כלוֹנָס129 של המטה. אחרי כן לקחה את האוּד הבוער ותעופפהו על פניו, ממש סמוך לחטמו. כהרף-עין – והנה השן תלויה על כלונס-המטה.
ואולם לכל נסיון קשה יש מַתַּן-שכרו בצדו. כאשר התנהל תם בכבדות לבית-הספר, אחרי פת שחרית, היה לסמל-הקנאה לכל חבריו שפגש על דרכו: החָלל שנתהַוָה בטור העליון של שניו, הִכשיר אותו להַתִּיז130 רוּקוֹ באופן חדש לגמרי, אשר הפליא את חבריו ועורר את קנאתם. מהרה נאספו סביבו קהל גדול של נערים וילדים, אשר התבוננו בכַוָנה עצומה להמצאתו החדשה; ונער אחד, אשר עד עתה היה הוא “גבור היום” ולב הכל מכֻוָן אליו, מפני חֲתָך שבאצבעו, – הנה עכשיו פנה הודו, גלה כבוד ממנו והכל סרו מעליו. היטב חרה לו לנער הנעלב131 ולכן אמר בבִטול מעֻשֶה132, שאין זו אומנות גדולה לירוק כרקיקתו של תם; ועל זה קבל תשובה מנער אחר: “ענבי-בסר!” – אז פנה וילך-לו בנפש עגומה, כגבור שהוסר זר-הדַפְנָא מעל ראשו.
אחרי כן פגש תם בהוֹקֶלְבֵּירִי פין, זה נער פוחז וריק, בנו של שכוֹר מפוֹרסם לגנָאי133 בכל העֲירָה. זה הנער הולקבירי היה שנוא ונורא על כל האמוֹת, יען כי היה עצל, פרוע, מחוסר-תרבות, רע ושפל – ויען כי כל הילדים העריצו אותו, התענגו בחברתו האֲסוּרה, ובכל לבם התאוו להיות כמוהו. כמובן, גם תם לא יצא מן הכלל, וגם הוא קנא בנער המשולח. המובדל והמָחרם הזה, שהוא רשָאי134 לעשות כל מה שלבו חפץ; כמובן, גזרה עליו דודתו באִסור חמוּר, שלא ישַחק עם הוקלבירי; וכמובן, היה משַחק עמו בכל שעת-הכושר. הולקבירי היה לבוש תמיד בגדים בלים ומטולאים של אנשים מגודלים, שלא לפי מדתו. מגבעתו היתה ממש קן-עורבים, שהפרוץ מרובה בה על העומד, עם שולים קרועים וקטועים; בגדו – בזמן שהיה לובש בגד – היה סרוח לו על עקביו, והכפתורים שמאחוריו היו למטה ממָתניו; רק כִתְפָה אחת נָשאה את מכנסיו, שהיו מתלבטים מאחוריו כשק ריק, ושוליהם היו נסחבים בטיט-חוצות, אם לא נפשלו135 למעלה. הוקלבירי היה חפשי לנפשו, לעשות כטוב בעיניו. בימות-החמה היה ישן על גבי המדרגות שלפני הבתים, ובימות-הגשמים – ברפתים ריקות; הוא לא היה מחויב ללכת לא לבית-הספר ולא לבית-התפלה ולשמוע קול נוגש ומורה ומדריך ולצַיֵת136 לשום אדם; הוא היה רשָאי לצוד דגים ולשחות בנהר בכל עת ובכל שעה, ולִשְהות137 שם ככל אַות-נפשו; איש לא מִחה בידו להאבק ולהִנָצות; רשאי הוא לאַחר בנשף וללכת לישון בשעה שהוא רוצה; באביב היה הוא מן הראשונים להתהלך יחף, ובבציר היה הוא האחרון לשים מנעלים לרגליו; מעולם לא נצרך לרחוץ פניו וידיו או ללבוש לבָנים נקיים. בקִצור, כל מה שעָלוּל138 לעשות את החיים עליזים ויקרים, כל זה היה לנער המאושר הזה. כך חשבו הנערים ההגונים, המעונים והאסורים בכבלי התרבות והנִמוּס, באותה העֲירָה.
תם שאל בשלומו של הרֵיקא139 הרוֹמַנְטִי, והלז החזיר לו שלום.
– מה זה בידך? – אמר תם.
– חתול מת.
– אנא, הרַאני נא. אכן, פגר גמור, איפה מצאת?
– קניתי מנער.
– ומה נתת במחירו?
– פתקא כחוּלה ושלחופית140, שהשגתי בבית-המטבחים.
– ומאין באה לידך הפתקא הכחולה?
– קניתי מאת בֵּן רודזירש בעד קֶרֶס של חַכה.
– הגידה נא, חתול מת מה תועלת בו?
– מַה? מרפאים בו יַבָּלוֹת, כידוע.
– ואיך הוא סדר הרפואה?
– פשוט מאד, קח את החתול ושאהוּ לבית-הקברות, כחצות הלילה, במקום אשר נקבר בו-ביום אדם רשע שמֵת בלא וידוּי. בחצות-הלילה יבוא שֵד אחד, ואפשר שנַים ושלושה, לקחת את הרשע המת; ואולם אתה לא תראה אותם, אלא תרגיש מעֵין רוח נושבת, ואפשר תשמע קול דבריהם. וכאשר ישאו את המת, תשליך את החתול אחריהם וכה תאמר: “שד לֵך אחרי המת, חתול לֵך אחרי השד, יבלות לֵכנה אחרי החתול, אני פטור מִכֶּן!” זוהי סגולה בדוקה לכל היבָלות שבעולם.
– נִכָּרים דברי אמת. ואתה נסית סגולה זו?
– לא, אבל הזקנה הוֹפְּקִינְס אמרה לי.
– אם כן, אין כל ספק בדבר, שהרי על הזקנה אומרים שהיא מכשפה.
– אומרים? ואני יודע בבֵרוּר. היא כִשפה את אבא. הוא בעצמו סִפר. פעם אחת הלך ברחוב, ופתאם ראה שהיא מכשפת אותו; אז חטף אבן – ולולי מִהרה הזקנה להמלט, אז היתה שָם קבורתה. והנה בוֹ בערב נפל אבא לתוך גַיְא, בהיותו שכור, וישבור את זרועו.
– הוי, מה נורא הדבר! וכיצד ידע שהיא מכשפת אותו?
– רבונו של עולם, כלום קשה לדעת זאת? אבא אמר, כשהן מסתכלות בך בלי-הרף, זה אות שהן עושות בך כשוף, ביחוד כששפתותיהן דובבות. יען כי כששפתותיהן דובבות, הרי הן אומרות “אבינו שבַּשָמַיִם”141 מהוּפך.
– שמע נע, הוקי, מתי תעשה את הנסיון בחתול?
– בלילה הזה. בטוח אני, שהם יבואו הלילה לקחת את הזקן ויליאַמס.
– אבל הרי הוא נקבר כבר בשבת. האם לא לקחו אותו במוצאי-שבת?
– מה אתה סח142! כלום יכולים הם לעשות דבר לפני חצות? ובחצות-הלילה מתחיל כבר יום הראשון, והרי תבין שהשדים אינם אוהבים מאד לטַיֵל143 ביום הראשון.
– שכחתי. בוַדאי כן הדבר. הלא תקחני אִתך?
– מדוע לא? אם רק אינך פחדן.
– פחדן? לאו, ידידי! ובכן, כאשר תלך, תעמוד לפני ביתנו ותיליל כחתול, ואז אצא, והלכנו יחדו.
– טוב! וגם אתה תענה לי ביִללת-חתולים, למען אדע. בפעם שעברה נתַתַּני לנהום “מיַאוּ” שעה שלמה לפני ביתכם, ואתה לא ענית, עד אשר פתח הזקן הֵייס את החלון והשליך אבנים וקרא: “חתוּל, חתול ארור!” וגם אני זרקתי לבֵנה בחלון ונפצתי את הזגוגית144, – רק אל תגלה את הדבר!
– אל תירא. ואולם בפעם שעברה לא יכלתי לענות ב“מיאו”, יען כי הדודה שמרה עלי ולא סרה ממני אף רגע. אך הפעם איליל לנכון. הגידה נא, מה זה עוד בידך?
– לא כלום, דַיָרָה145
– איפה מצאת?
– שם ביער.
– מה תדרוש במחירה?
– איני יודע. איני רוצה למכרה.
– אבל זו דַיָרה קטנה מאד.
– כמובן, לא קשה ל“בַטֵל” דַיָרה של אחרים. אולם אני מסתפק במועט. דַיָרה קטנה זו מספיקה לי.
– פְשְש! יש דַיָרות כאלה לאין מספר. לוּ חפצתי היו לי אלף כָּהֵנה.
– אדרבה, ומה מעכב146? אלא שאתה יודע היטב, כי לא תוכל להשיג. זו דַיָרה יפה, בכירה. הוֵה יודע, שהיא הראשונה שראיתי בשנה זו.
– שמע נא, הוק, אני אתן לך את שִנִי בעדה.
– הַראה!
תם הוציא גליון קטן ויפתחהו בזהירות. הוקלבירי בדק את השן בעומק העיוּן, ולבסוף אמר:
– האין זו מזוּיֶפֶת147
תם הפשיל את שפתו העליונה וַיַראהו את החלל שבין שִניו.
– אני מאמין – אמר הוקלבירי – העסק נגמר.
תם הסתיר את הדירה בקוּפְסָה148 קטנה העשויה לגרגירי-רפואה, שהיתה קודם-לכן בית-כלא לחסיל, והנערים נפרדו איש מעל רעהו בקורת-רוח: כל אחד התברך בלבו שעשה עסק טוב.
כאשר הגיע תם אל בית-הספר הקטן, נכנס לתוכו ברגלים ממהרות, כאדם הנחפז לעסקיו. אחרי שתָלה את מגבעתו על יתד, טש אל מקומו בזריזות עַסְקָנִית149. המורה, שישב בקַתֶּדְרָא150 נִשָאָה, היה מתנמנם קצת באותה שעה, כי זמזומם של התלמידים ה“מתמידים” יִשֵן אותו. ביאתו של תם הֵעירה אותו מתנומתו.
– תומאס סוֹייר!
תם ידע מן הנסיון, כי כשהוגים את שמו במלואו, זה סימן ל“מלחמות”.
– הנני, סיר!
– גשה הלוֹם, מה זה אֵחַרת שוּב, כנהוג?
תם אמר כבר לחוש מפלט לוֹ אל השקר – והנה הופיעו לעיניו שתי קוֻצות צהובות היורדות על גבה של בריאה יפה, שהכיר בה כרגע את “משאת נפשו”; ובסקירה מהירה ראה, כי ליד הנערה הקטנה הזאת נשאר עוד המקום הפָּנוּי151 האחד על ספסל הנערות. אז ענה תוך-כדי-דבור:
– אני עמדתי בחוץ ושוחחתי עם הוקלבירי פין!
לבו של המורה פג מִבֶּהָלה, ועיניו תעו. זמזומם של המתמידים חדל, וכל התלמידים השתוממו: כלום יצא הנער החצוף הזה מדעתו?
– מה, מה אמרת? – גמגם המורה.
– עמדתי בחוץ לשיח עם הוקלבירי פין!
דברים ברורים; אי אפשר לטעוֹת בפירוש המלות.
– תוֹמאַס סוֹייר, זוהי ההודאה היותר חצופה ששמעתי מִיָמי. עבירה כזו אין עונשין עליה במקל לבד. הִתפַשט את המָתנִיה!
המורה דש, עד אשר יגעה ידו ואגודת-השבטים נֶחְבְּטָה במדה מסוימת152. אז יצאה הפקודה:
– עתה לֵך ושֵב עִם הנערות! והיה זה לך למוּסר לְהַבָּא153
הגיחוך הכָבוּש154 שהסתלסל בכל החדר, הִכלים את הנער, למראית-עין. ואולם באמת פחד ורחב לבו, בהנתן לו חפצו לשבת בקרבת משאת-נפשו. הוא ישב על קצה הספסל, והנערה נֶעְתְּקָה הלאה, בזקפה ראשה בגאון. לחישות ורמיזות וחיוּכים מלאו אל כל החדר, אך תם ישב דומם, צנוע, נשען בזרועותיו על העמוד הארוך והנמוך אשר לפניו, וכאילו הוא שקוע בספרו. לאט-לאט חדלו התלמידים לשים אליו לבם, והזמזום הרגיל מִלא שוב את האויר. עכשיו התחיל תם להציץ מן הצד על שכנתו. היא הרגישה בזה ותְּעַקֵם שפתיה נגדו, ותִפֶן לו ערף. בעוד רגע, כאשר הֵסַבה אליו ראשה בגנבה, והנה אפַרסֵק מונח לפניה. היא סִלקה155 את הפרי הצִדה; תם הקריב אותו בחשָאי אל מקומו הראשון; היא סלקה אותו שוב, אבל הפעם לא כל-כך באיבה. בסבלנות השיב תם את האפרסק למקומו בפעם השלישית – אז לא סלקה אותו עוד. תם שִרְטֵט156 על הלוח שלו: “אנא, קחי נא, יש לי רב”. היא הציצה אל הכתוב, אבל לא נעה ולא זָעה. אז התחיל הנער לצַיֵר דבר-מה על הלוח, בסָככוֹ בכפו השמאלית על “יצירתו”, כאִלו אינו רוצה להראותה. בתחלה לא שָמה הנערה לב לזאת כלל; אך לאט-לאט החלה סקרנותה הטבעית להתגלות באותות דקים-מן-הדקים. הנער הוסיף לעסוק במלאכת-מחשבת שלו, כאִלו אינו מרגיש בה כלל. היא נסתה להציץ מֵעַל כתפו של המצַיֵר, והוא עשה את-עצמו כאִלו אינו רואה את תחבולותיה ומַאֲמַצֶיהָ. אז לא יכלה עוד להתאפק ותלחש בְבַיְשָנוּת:
– הַראני נא!
תם הרים את כפו קצת מעל “יצירתו”, והנה הופיעה קַרִיקַטוּרה משונה של מין בית עם שני מִגדָלים ומן הארובה מתַּמר ועולה עשן בצורת מַחֲלֵץ של פְקקִים157. לבה של הנערה הקטנה נמשך מאד אחרי מלאכת-מחשבת זו, עד כי שכחה הכל. כאשר כלה תם לצַיֵר את כל התמונה, הסתכלה בה בהתפעלות ותלחש:
– יפה מאד, עתה עֲשֵה אדם.
האָמָן צִיֵר לפני הבית מין צורה משונה, דומה לדַחלִיל-גַנִים158, שלפי גדלה היתה יכולה לפסוח על הבית. ואולם הנערה לא היתה מן ה“מבקרים” הַקַפְּדָנִים159; בעיניה מצאה המִפלצת חן רב. ותוסף ותלחש:
– זה אדם יפה מאד. עתה צַיֵר אותי כשאני הולכת.
תם עשה תכף-ומיד כרצונה, ומתחת ה“מצבוֹע” שלו יָצא מין שעוֹן-חוֹל ועל ראשו לבָנה במִלוּאה, ושני קני-תבן לשני צדדיו (ידים, כביכול), ובאצבעות הדקות והפְשוקוֹת160 נתונה מְנִיפָה עֲנָקית.
– נחמד ונעים! – אמרה הנערה – לוּ יכולתי גם אני לצַיֵר!
– מלאכה קלה מאד – ענה תם בלחש – אני אלמדך.
– באמת? מתי?
– בשעת ארוחת-הצהרים. התלכי לאכול בביתך?
– אני אשאר פה, אם תחפוץ.
– טוב, כן יקום. מה שמֵך?
– ביקי תאַצ’יר. ושמך שלך? אה, אני יודעת: תומאס סוֹייר.
– בשם זה קוראים לי למלקות, וכשאני מתנהג כהוגן שמי “תם”. קראי לי תם, הלא?
– כן אעשה.
תם התחיל לכתוב דבר-מה על הלוח, כשהוא מַסְתִּיר את הכתב מעיני הנערה. אבל הפעם לא התבַּיְשה וְתָבְעָה161 בפה לראות את הכתוב.
– אין כדאי, זה לא-כלום.
– אבל אני רוצה לראות.
– לא, לא אַראה, פן תגידי.
– לא אגיד לאיש. באמת ובאמונה שלא אגיד.
– לא תגידי לשום אדם בעולם? כל ימי חייך?
– לעולם לא אגיד. עתה הראני נא.
– לא, אָסוּר לך לראות!
– אם כן, תם, הריני חפצה דַוְקָא לראות – ותשם את ידה הקטנה על כפו, ותִגְרָה קטנה התחוללה. הוא התנגד, למראית-עין; אך באמת הסיר ידו לאט-לאט, עד אשר נגלו הדברים הכתובים על הלוח: “אני אוהב אותך”.
– הוי, נער רע! – צפצפה במָחאָה162 לו על כפו בלאט, אבל התאדמה והכָרת פניה ענתה163 בה שהיא שבֵעת רצון בכל-זאת.
באותו הרגע הרגיש הנער כי יד חזקה תופשת באזנו ומושכת למעלה. ובמשיכה מכאבת זו נסחב תם לארכו של כל החדר, אל מקום-מושבו הקבוע. כל התלמידים מלאו עליו פיהם שחוק. והמורה עמד עוד עליו רגעים אחדים מלא-זעם, ואחר עזב אותו, בלי דַבֵּר דבר, וילך וַיֵשב על כסא-מלכותו בקתדרא. אמנם אזנו של תם קָדחה, אך לבו עלץ.
וכשוב המנוחה בבית-הספר, התאמץ תם להעמיק עיונו בלמודיו, באמת ובתמים; אבל מוחו היה מבולבל יתר מִדַי. כאשר הגיעה שַעְתּוֹ לקרוא מעל הספר, היתה קריאתו מטורֶפֶת164 ומשֻבֶּשֶת165. אחרי-כן נשאל בגיאוגרפיה, ויהפוך נחלים להרים, הרים לנהרות, נהרות ליבשה, – בקצור, העולם נהפך שוב לתהו ובהו. אפילו בהַכְתָּבָה לא שחקה לו השעה: הוא נכשל בשגיאות גסות גם במלים היותר פשוטות, עד כי לאחרונה הוכרח להפרד מן אות-הכבוד של בדיל (בעד הצטינות בהכתבה) שנשא על לבו בגאון במשך ירחים אחדים.
פרק ו': הָאֵרוּסִים 🔗
ככל אשר התאמץ תם להַפנות את לבו אל שעורו, כן הלכו רעיונותיו הלוך והתפזר. ובראותו כי הוא עמל לשוא, נאנק ופִהֵק ויתיאש מן הלמודים. העת ארכה לו מאד! רבונו של עולם, מתי תגיע ההפסקה של צהרים? בבית-הספר היה חום מחניק, מיַשן. ההמולה הדקה של עשרים וחמישה תלמידים המשננים את שעוריהם, נסכה רוח תרדמה, כזמזום של דבורים. שם במרחק, תחת קרני-השמש הלוהטות, מתנשאים צלעי-ההר הירוקים, מבעד לְמַסֶכֶת השָני שנסך עליהם החורב. מיני צפרים מרפרפים במרום בעצלתים; זולתם אין כל נפש חיה בחוץ, מלבד פרות אחדות, שגם הן מתנמנמות.
נפש תם נכספה לחופש, למרחב, או לפחות, לאיזה דבר-שַעֲשועִים, שאפשר לבַלות בו את השעה שאין לה סוף. שלא במתכַוֵן ירדה ידו לתוך כיסו – והנה אורו פניו: הֲרֵי הקוּפְסָא! הוא הוציא אותה בלאט, פתח אותה, שִחֲרֵר166 את הדַיָרָה ויתן לה לטַיֵל על פני העמוד הארוך והשטוח. הבריה האֻמללה שָמחה בוַדאי גם היא באותו רגע – אבל שמחתה היתה מוקדמת; כי אך שָמה לדרך פעמיה, והנה רמז לה תם במדקרת-מחט לפנות לצד אחר.
סָמוּך167 לתם ישב ידידו הנאמן, דזוֹ הארפיר, שהתענה גם הוא בשעמום, ועל-כן שמח מאד על מחזה-השעשועים שערך לו רֵעוֹ. דזוֹ לקח גם הוא מחט, ויחל לעזור לידידו בחנוך האסיר. המִשחק היה הולך ונעים מרגע לרגע. ואולם אחרי זמן מועט הֵעיר תם, שהם מפריעים איש את רעהו בחנוך משותף כזה. לכן לקח את הלוח של דזוֹ וימשוך בו קַו באמצע; ממעלה למטה, ויאמר:
– עתה נעשה כך: כל זמן שהרמש יתהלך בגבולך, אתה רשאי לדפקו ולהריץ אותו, ואני לא אגע בו כלל; אך אם ישתמט מידך ויכָנס לתוך גבולי, אסור לך לנגוע בו, עד אשר יעבור שוב את הגבול.
– טוב מאד. נהג ולֵך!
הרמש השתמט תכף מתם, ויעבור את “קו-המַשוה”. אז החל דזו לעַנות אותו, עד אשר נמלט לרשותו של תם. כך החליף הרמש את אדוניו לרגעים. ובעת שהנער האחד עִנה את הדַיָרה בכונה עצומה, היה השני מסתכל בחזיון בעיון עמוק גם הוא: שני הראשים כפופים-צפופים168 יחד על הלוח, ושתי הנשמות שקועות כָלִיל בַמשחק, עד ל“הִתְפַּשְטוּת הגַשְמִיוּת”169. לאחרונה האירה ההצלחה את פניה לדזו: הרמש האֻמלל שוטט הנה והנה ולצדדין, נרעש ונפחד כהנערים בעצמם, אך בכל פעם אשר קרב אל הגבול, הכריחה אותו המחט של דזו לשוב על עקביו. אבל תם לא יכל לעמוד בנסיון, וישלח את ידו עם המחט לרשות חברו. אז התקצף דזו ויאמר:
– תם, הָשב ידך! הַנַח לו!
– אני חפצתי רק לגרות אותו קצת.
– לא, אדוני, לא כהוגן עשית. אל תגע!
– מה הָרַעש!
– הרמש נמצא עתה ברשותי, מעֵבֵר לקַו!
– שמע נא, דזו הארפיר, סוף-כל-סוף הדַיָרה הזאת שלי היא ולא שלך, ואני רשאי לעשות בה כל מה שלבי חפץ, ואפילו – – –
מכת-שוט כַבִירה נִחתה בקול שריקה על שכמו של תם, וּשְנִיָה, כדומה לה, על זה של דזו; ובמשך שני רגעים התאבכו עמודי-אבק משתי המָתניות, לצחוק ולשעשועים לכל התלמידים. שני הנערים היו עסוקים כל-כך במִשחקם, עד שלא הרגישו כלל בדממה אשר קמה קודם-לכן פתאם בבית-הספר בטרם התגנב אליהם המורה חֶרש, על בהונות רגליו, וגם בעמדו עליהם. הוא גם התבונן, זמן ידוע, בעמדו מאחריהם, אל מחזה-השעשועים שעָרכו לעצמם, עד אשר הוסיף עליו “נופך170 מִשֶלוֹ”.
כאשר נפסקו הלמודים טָש תם אל ביקי וילחש לה באזנה:
– שימי מגבעתך על ראשך, כאִלו את הולכת הביתה. וכאשר תגיעי לקרן-זוית, התחמקי מֵחַברוֹתיך ושובי הלום דרך הסִמטא171. ואני אלך בדרך אחרת, ושם בסמטא נִפָּגֵש.
תם יצא מבית הספר בכְנוּפְיָא172 של תלמידים, וביקי – בכנופיא אחרת. אחרי זמן מועט נפגשו שניהם בסמטא, וישובו יחדיו לבית-הספר הריק מאדם. אז ישבו שניהם צפופים לפני לוח, ותם נתן לה חרט וינהל את ידה על פני הלוח, עד אשר יצא מתחת ידם עוד מין בית משונה. וכאשר חדלו למצוא חפץ באמנוּת, החלו לפַטפט. תם התמוגג מתענוג.
– אוהבת אַת עכברים? – שאל.
– לא, אני מתעבת אותם.
– גם אני – כשהם חיים. אבל כַוָנתי לעכברים מתים, לנענע אותם בחבל מסביב לראשך.
– לא, לא, אין רצוני בשום עכברים. ואולם אני אוהבת ללעוס רִשוּנא173
– אה, מה טוב! מתאוה אני עתה מאד לרשוּנא!
– האמנם? לי יש. אני אתן לך ללעוס קצת, אך על מנת להחזיר.
זה היה תענוג גדול. הם לעסו חליפות, בנענעם את רגליהם מתוך קורת-רוח.
– ההיית מִיָמיך בקֻרקוס?
– פְּשִיטָא174! ואבא הבטיח להוליכני שָמה עוד, אם אתנהג כהוגן.
– אני הייתי בקרקוס שלש או ארבע פעמים, – פעמים אין מספר. שם יש תמיד דברים מַפליאים ומבַדחים. אני החלטתי להעשות “לֵץ” בקֻרקוס לכשאגדל.
– באמת? הדבר יפה מאד. פני ליצני הקרקוס משוחים ומנומרים175 כל-כך – תאוה לעינים!
– כן, כן. והם מאספים ממון – כמעט שקל ליום, כך אמר לי בן רודזירס. הגידי לי, ביקי, האם לא היית מעולם ארוּסה?
– מה זאת?
– פשוט, מאוֹרשה, כדי להנשא לאיש.
– לא, מעולם.
– רצונך להיות?
– כמדומה לי. אבל איני יודעת. למה הדבר דומה?
– דומה? אין זה דומה לשום דבר. עליך רק להבטיח לנער אחד, שתִּנָשְאִי רק לו לבדו, ולא לשום-שום איש אחר, לעולם, לעולם, לעולם-ועד, ואחרי-כן נשיקה – וחֲסָל176! כל אחד יכול לעשות זאת.
– נשיקה? בשביל מה?
– משום – כדי – כך נוהגים.
– הכל נושקים?
– בודאי הכל, כל אלה שאוהבים זה את זה. זוכרת אַת מה שכתבתי על הלוח?
– כ-כן.
– מה היה כתוב שָם?
– לא אגיד לך.
– האגיד לך אני?
– כ-כן, אבל בפעם אחרת.
– לא, עתה.
– לא, לא כעת, – מחר.
– אנא, אנא, ביקי, תכף. אני אלחש את הדברים באזנך.
ביקי החרישה, כי לא יכלה לבוא לִידֵי החלטה. ואולם תם קבל שתיקתה כהודאה, וישם את זרועו על שכמה, וילחש לה את הדברים בקול רך מאד, בהדביקו את שפתיו אל אזנה. ואחר אמר:
– עתה אִמרי אַת לי בלחישה אותם הדברים בעצמם, מלה במלה.
היא סרבה קצת, ואחר אמרה:
– הסב פניך מנגדי, לבל תראה כשאלחש. רק אל נא תגיד לאיש עד עולם! השמעת, תם? אל תגיד!
– לא, לא, בודאי לא אגיד. ועתה, ביקי.
הוא הֵסב את פניו, והיא גחנה בבַיְשָנוּת ותלחש באזנו: “אני – אוהבת – אותך”.
ואז קפצה ממקומה ותתרוצץ מסביב לכל הספסלים והעמודים, ותם אחריה. לבסוף הסתתרה בפנה ותחבוש פניה בסנורה הלבן. תם חבק את צוארה, ויָשב לעצם הִעניָן:
– עתה, ביקי, עתה נגמר הכל – הכל, מלבד הנשיקה. אבל, אל תראי מזאת, אין כאן כלום. אנא, ביקי, בבקשה.
והוא מרט בידה ובסנורה.
לאט-לאט הורידה את ידיה ותט אליו את פניה שאדמו מן המרוצה. הוא נשק לה בקול מצלצל על שפתיה האדומות.
– עתה – אמר – תם ונשלם כל הענין. מעתה, ביקי, אסור לך לאהוב שום נער, חוץ ממני, ואסור לך להִנָשא לאחר, חוץ ממני, לעולם, לעולם, לעולם-ועד. הלא?
– כן אעשה. לעולם לא אהב אחר חוץ ממך, ולעולם לא אנָשא לאחר חוץ ממך. תם. וגם אתה לא תשא אחרת חוץ ממני, לעולם-ועד, השמעת?
– פשיטא! כמובן. כן נוהגים תמיד. ועוד זאת: תמיד כשנבוא לבית-הספר, או בלכתנו הביתה, תלכי רק עמי – כשאין רואה; ואַת תבחרי אותי, ואני אבחר אותך תמיד לכל מִשחק ושעשועים, יען כן המנהג של חתן וכלה.
– האח, מה נעים להיות ארוסה! ואני לא ידעתי כלל.
– אָ, אני יודע זאת זה כבר, כשהייתי עוד עם אימי לורינס…
אך תכף עצר תם במלים, ויבּוֹך; עיניה התועות של ביקי הגידו לו כי חטא בשפתיו.
– הוי, תם! אם כן אינני כלל הארוסה הראשונה שלך!
והילדה נתנה בבכי קולה.
– אל נא תבכי, ביקי, אין לי עוד דבר עם אותה אימי.
– לא, לא, תם, הנך יודע בעצמך, כי לא כן הדבר.
תם נסה לחבק את צוארה, אבל היא הָדפה אותו, ותַסב פניה אל הקיר ותוסף לבכות מרה. הוא נסה שוב לפַיְסָה ולְשַדְלָה177 בדברים, ושוב נדחף אחור. אז התגעשה גאוָתו, ויפן ויצא החוצה. זמן מועט עמד בחוץ, נגרש ונבוך, ולרגעים נשא עיניו אל הדלת, אולי תִתעֲשֵת178 ותצא לבקשו. אבל ביקי לא יצאה. אז החל הסָפֵק לעַנותו: אולי באמת, הוא החַיָב? קשה היה לו מאד להיות שוב הפותח בשלום, אבל הכניע את גאונו ויכָנס. הילדה עמדה עוד בפנה, בפנים מוסבים אל הקיר, ומתיפחת בקול רם. לבו הכה אותו. הוא נגש אליה ויעמוד רגע, מבלי דעת במה להתחיל. לבסוף אמר:
– ביקי, אני – אני אוהב רק אותך לבדך.
במקום תשובה נשמעו רק יְבָבוֹת.
– ביקי – פצר תם – ביקי, הלא תגידי לי דבר?
עוד יבבות.
אז הוציא תם מכיסו את החמדה הגנוזה שלו: גוּלת נחושת קטנה, ויסב אותה אל מול פני ביקי, כדי שתראה, ויאמר:
אנא, ביקי, קחי נא את זאת!
היא הדפה את ידו מפניה, והגוּלה נשמטה לארץ. את העלבון הזה לא יכול עוד תם לשאת. הוא יצא החוצה בחרי-אף, וישא את רגליו וירץ הרחק-הרחק, על מנת שלא לשוב עוד אל בית-הספר ביום הזה. ביקי התרגשה מאד, ותרץ אל הפתח – ותם איננו. היא חשה אל החצר – וגם שם איננו. אז הרימה את קולה ותקרא:
תם! שובה, תם!
היא הטתה אזניה לכל עֵבר – אך אין קול ואין עונה. אז ישבה על הספסל ותָשב לבכות מרה ולערוך תוכחות לעצמה. בין כה וכה החלו התלמידים להתאסף בבית-הספר, לשעוּר שלאחרי הצהרים, והיא הוכרחה לחדול מבכי ולקבור יגונה בלבה הנשבר.
פרק ז': רוֹבִּין-הוּד 🔗
תם אחז דרכו בארחות עקלקלות, בסמטות נדחות, כדי שלא יפגש בתלמידים השבים לבית-הספר; ושתים, שלש פעמים עבר נחל קטן, יען כי לפי אמונת הנערים, מעבר-המים סגולה בדוקה היא להַטעות את הרודפים. הוא היה סר וזעף ועלוב-נפש מאד.
כחצי שעה אחרי-כן כבר עבר את ההר, ובעמק אשר מאחריו לא נראה עוד בית-הספר כמעט כלל. אז בא תם בחורש מֵצַל, וישב שם על האזוב תחת צל אֵלָה עבותה. דממה מוחלטת שררה ביער, אין רוח נושבת, אין אף קול עלה נדף, גם זמרת-הצפרים נָדַמה מחם הצהרים – כאִלו התעלפה כל הבריאה מחרבוני-קיץ. רק לפעמים נשמע קול דפיקתו של הרָחָם המנסר באילנות, מה שהבליט עוד יותר את הדומיה והבדידות. ואולם הסביבה העצובה הזאת התאימה יפה לרוחו הנכאה של הנער.
זמן רב ישב שקוע בהרהורים, כשמַרְפֵּקיו נשענים על ברכיו וסנטרו נתון בין כפות ידיו. החיים נדמו לו כהבל ורעוּת-רוח, וכמעט קנא בחברו, דזימי הודזיס, שמת זה לא כבר. מה טוב ומה נעים – אמר בלבו – לנוח ולישון ולחלום עד עולם-ועד, כשהרוח מתלחש בין האילנות ומלַטֵף179 את העשבים והפרחים שעל קברך, ואתה חפשי מדאגות ומיסורים… לוּ רק היתה בידו תעודה הגונה מבית-הספר לשבתות, היה מוכן ומזומן לצאת מן העולם ולהִפָּטר מכל. ועתה, בענין אותה הנערה הקטנה. וכי מה עשה לה? לא-כלום. הוא חשב עליה רק טובות, וזה הגמול אשר שִלמה לו! היא התנהגה אתו ממש כעִם כלב. אמנם, היא תִנָחם באחריתה, אך אז כבר יעבור המועד. אה, לו יוכל למות לזמן מועט!
ואולם הלב הספוגי180 של הנער אינו יכל להתכַּוֵץ181 זמן רב במסגרת צרה של מחשבה אחת. לאט-לאט שב תם להבלי העולם הזה. ומה, אם יפן ערף לעֲיָרתו ויֵעָלם פתאם מן העין? אולי יברח בהֵחָבֵא לארצות רחוקות, מעֵבר לים, ולא ישוב עוד עד עולם? מה תאמר היא על כך? מה תרגיש היא? הרעיון להעשות “לץ” בקרקוס שב אליו עוד פעם, אך הוא דחה אותו בבוז. זו הבדחנות והליצנות, זו התלבשת הנקוּדה והברוּדה, נדמתה לו ממש כעלבון, כחלול הקדש, עתה כשנפשו מתהלכת בגדולות ונפלאות. לא, הוא ילך ויהיה לאיש-צבא, ואחרי שנים רבות ישוב מוכתר-תהלה ומעוטר-נצחון. או, טוב מזה, הוא ילך ויתחבר אל האינדיאַנים הפראים ויצא אִתם לצוד ראֵמים, יקפץ על ההרים הרמים והנשאים, יתהלך בערבות-אין-סוף של המערב הרחוק, ובאחרית הימים ישוב כשהוא נשיא-גבור לשבט אינדיאני, כֻלוֹ סָמָר מִנוֹצוֹת, איום ונורא בכתבוֹת-קעקע, – וכאריה יזנק אל בית-הספר לשבתות, בבקר-קיץ לוהט ומיַשן, בשאגת-מלחמה המקפיאה את הדם, – וכל חבריו ילטשו אליו עיניהם ויתפקעו מקנאה!
אך לא! יש עוד רעיון נעלה ונשגב מזה: הוא יהיה לשודד-הים! הנה הדבר אשר חפץ. עתה פרוש לפניו כשמלה כל עתידו, והוא עוטה הוד והדר שאין לתאר. כבוד-שמו יהיה מלא עולם, וכל הבריות יחילו לזכרו! בהוד נורא תפליג אניתו השחורה, הארוכה והשטוחה, הנקוּבה “רוח סערה”, ביַמים רחוקים, תדכא תחתיה גלים תלולים, ומֵעל חרטום-הספינה יתנפנף דגלו הקודר המַטיל אימה! וכאשר תגיע תהלתו למרום-קִצה, אז יופיע פתאם בעֲיָרתו הקטנה ויכנס לבית-התפלה, והוא כלו מוקשה ושזוף-שמש, לָבוש חָזִיָה של קטיפה182 שחורה, עם מַגָפַיִם גדולים ומִצחת-עור לפיהם, וסוּדרוֹ183 אדם כדם, ובחגורו נעוצים אֶקְדָחִים, חרבו על ירכו, מגבעתו רבת-הנוצה יורדת לו על עיניו, וידיו נושאות את דגלו הקודר, שעליו מצוירות גֻלגלוֹת ועצמות משולבות, – ואז ישמע בגאון ובעליצות-נפש את הלחישות סביבותיו: “זה תם סוֹייר, שודד הים!”
– כן יקום. כָלה ונחרצה. הוא יברח מביתו ותכף יתחיל בדבר. מחר בבקר ישים לדרך פעמיו.
והנה נשמע מרחוק, מתוך עבי-היער, קול תרועה רצוצה של חצוצרת-ילדים. כרגע פשט תם את מָתְנִיָתוֹ ואת מכנסיו, חגר על מתניו אחת מכתפות-מכנסיו, רץ בזריזות אל גזע עץ רקוב הידוע לו, לקח משם את כלי-זינו (מלאכת-ידיו מכבר): קשת וחִצים, חרב-עץ, וחצוצרת-פַח, – וישא את רגליו וירץ, יחף, כשכתנתוֹ מתנפנפת ברוח. תחת אֵלוֹן גדול עמד ממרוצתו, ויתקע בחצוצרתו תקיעה לתשובה, ואחַר התחיל ללכת אט על בהונות רגליו, הולך ומביט סביבותיו בזהירות, ומדַבר בלאט – אל בני-לִוְיָתו המדומים184
– עמדו, אנשי-חילי! אל תמושו ממקומכם, עד אשר אתקע בשופר!
עתה הופיע מבֵין השיחים דזו האַרפיר, באותו המלבוש האוירי ובאותו הנשק הכבד כזה של תם.
– עמוד! – נתן עליו תם בקולו – מי זה נועז לבוא ביער שירווד בלי רשיוני?
– גיי הגיסבורני איננו זקוק185 לרשיונו של שום אדם! מי זה אתה, אשר – אשר –
– – – “ערבת לבך לדבר בלשון כזאת” – מִהר תם ללחוש ל“אויבו” את סוף הפסוק (כי הם דברו “ככתוב”, על פי ספור ידוע).
– מי זה אתה, אשר ערבת לבך לדבר בלשון כזאת?
– אנכי רובין הוּד, אשר יתן כרגע את נבלתך למאכל לעוף השמים!
– אם-כן, אתה זה השודד המוחרם המפורסם! הבה, נתראה פנים! עמוֹד על נפשך!
הם הוציאו את חרבותיהם – והמלחמה התלקחה. בלי שהִיוֹת הפילו את אנשי-חילם (בני לִויתם המדומים) חללים ארצה; ואז יצאו שני הגבורים לקרָב, למלחמת-שנַים עזה, לכל פרטיה ודקדוקיה. הם מִלאו חובתם באמונה, הכל “ככתוב”, עד כי שאפו ונשמו בכבדות ופלגי-זעה ירדו מעל פניהם.
– נפוֹל! נפוֹל! – צעק תם לבסוף – למה זה אינך נופל?
– איני רוצה! מדוע אינך נופל אתה? הלא אחריתך מרה מִשֶלִי.
– זה אינו כלום. אני אינני צריך לנפול. כך לא נאמר כלל בספר; שם כתוב בפֵרוש: “חרבו של השודד באה בערפו של גיי הגיסבורני, והוא נפל מת ארצה”. עליך להסוֹב ולתת לי לתקוע חרבי בערפך.
אין עצה ואין תחבולה לנגד פסוק מפורש בספר. ובכן התהפך דזו בעל-כרחו, קבל את מכת-המות, ויפול חלל.
– ועתה – אמר דזו בקומו על רגליו – עתה עליך לתת לי להרוג אותך. כך צריך להיות על-פי יוֹשר.
– לא, לא, בשום אופן! זה לא כתוב בספר.
– זוהי אמַתלה186 מגונה. נבָלה היא מצִדך!
– אם-כן, זאת נעשה: אתה תהיה לפי-שעה הנזיר טוק, או בנו של הטוחן, וְתִפצע את מוחו באַלָה; או שאני אהיה השופט הנוטינגהמי, ואתה תהפך לזמן מועט לרובין הוּד, ואז תוכל להרגני.
הפְשָרָה הזאת היתה לרצון לשני הצדדים, והכל נעשה כפי שהותנה. אחרי-כן שב תם להיות רובין הוּד כבראשונה, וַיָזָב מדֻקר לעיני הנזירה הבוֹגֵדָה. ואחרי ככלות הכל, מִלא דזו תַפקיד של שַיָרא187 שלֵמָה של שודדים מקוֹננים, ויסחב הלאה את הגֹוֵעַ וישם בידיו הרפות את הקשת והחצים. ותם אמר: “במקום שיפול החץ, שם תקברו את רובין הוּד האמלל, תחת עץ רענן”, ויוֹר חצו, ויפול פרקדן ארצה, ויאמר לנפוח נפשו; אבל, מעשה שטן, נזדמנו לו תחתיו חרולים ממאירים, וַיִתַּר ממקומו בזריזות שאינה מצויה כל-כך בגוסס.
אז לבשו הנערים את בגדיהם, ויטמינו את כלי-זינם, ויצאו מן היער; ובלכתם הביעו את צערם על אשר עברו ובטלו מן העולם גזלנים מהוללים – זו אבֵדה שאין לה תמורה. הם בדקו ומצאו, כי מוטב להיות ראש-השודדים ביער שירווד שנה אחת, מהיות נשיא לארצות-הברית כל הימים.
פרק ח': הָרֶצַח 🔗
בערב ההוא שֻלחו תם וסיד למִטותיהם בחצי השעה העשירית, כדרכם תמיד. הם קראו את התפלה שעל המטה, וסיד נרדם תכף. ואולם תם שכב עֵר, ויחכה בקצר-רוח ובהתרגשות. כמדומה לו, שעוד מעט יעלה השחר – והנה השמיע השעון רק את השעה העשירית! זה הביא אותו, ממש, לידי יאוש. הוא היה חפץ לפרכֵּס188 ולהתהפך מצד על צד, כראוי להתרגשותו, אבל ירא פן יעיר את סיד. ובכן שכב דוּמם, בעינים פקוחות בחשכת-הלילה. מתוך הדממה המוחלטת, המקיפה אותו מסביב, החלו להתגנב לאזנו, לאט-לאט, צלילים דקים וקולות-רַחַשׁ189 משונים: קשקושו של השעון מִסְתַּמֵן בבירור גמור; הרהיטים הישֵנים משמיעים קול-פקיעה סוֹדי, שלַבי הסולם חורקים בלחש, – בודאי “רוחות” סובבים בחוץ. מחדרה של הדודה פולי בוקעים ועולים קולות מדודים של נחרה עמומה. מאיזה מקום שאי-אפשר לסַיֵם מְצָרָיו190 בשום אופן, השמיע הצְרָצַר צרצוריו המַלאים. ואחריו התחילה פתאם איזו חפושית לנסר בכותל למראשותיו של תם – ויחרד הנער וילפת. ובחוץ התנשאה בדמי-הליל, ממרחק, יללת כלב ועליה באה תשובה ממרחק גדול עוד יותר…
מתוך אימה ודאגה התנמנם תם קצת, שלא ברצונו; השעון הכריז את השעה האחת-עשרה, והוא לא שמע. ופתאם הגיעו לאזנו, כשהוא חֶצְיוֹ חולם וחציו עֵר, קולות של “מיאוּ” ממושך ונוּגה, פתיחת חלון בבית הסמוך וקול קורא: “לעזאזל, חתול ארור!” וקול-נפץ של בקבוק ריק, – כל אלה העירו את תם כל-צרכו, ובן-רגע לבש את בגדיו, יצא בעד החלון, וזחל על ידיו ועל רגליו לארך הגג. שתים ושלש ענה גם הוא ב“מיאו” קלוש, ואחר קפץ על הסְכָכָה191 של דירי-העצים, ומשם ישר על הארץ.
שם מצא את הוקלבירי פין עם החתול המת שלו. מהרה נעלמו הנערים בחשכת-הלילה, וכעבור חצי-שעה כבר הפליגו בעשבים הגבוהים והצפופים של שדה-הקברות.
בית-עלמין192 זה היה ישן-נושן, והוא השתרע על גבעה, במרחק פרסא וחצי מן העיר, מוקף מחיצה רקובה וכפופה שאין בה מתוֹם. כֻלו עלה קמשונים, כסו פניו חרולים; אף מצבה אחת לא עמדה על מקומה, והכתבות “פה נקבר…” שנמשחו עליהן לפנים, כבר נִטַשְׁטְשוּ193 ונמחקו, ואי-אפשר עוד לקראן, לוּ גם היה שָם אור.
רוח חרישית הילילה בין האילנות; נדמה לתם, שזו תלונת המתים על שמפריעים את מנוחתם. הנערים נדברו בלחישה, בנשימה עצורה; כי אמץ-לבם רפה קצת פה באפלה העמוקה ובדממה הנאדרה. בזמן מועט מצאו את גל-הקבר החדש אשר בקשו, ויתבצרו מאחרי שלשה אֵלוֹנים, שעמדו צפופים בקרבת הקבר. כן ישבו ויחכו דוּמם רגעים אחדים, שאָרכוּ בעיניהם מאד. רק יללת ינשוף במרחק הפריעה פעם את דממת-המות. תם לא יכל עוד לשאת את הדומיה האיומה, על-כן השתדל להמציא חמר לשיחה.
– מה דעתך, הוק? – אמר בלחש – הטוב בעיני המתים כי באנו הלום?
– לוּ ידעתי! – ענה חברו אף הוא בלחישה – מה נורא המקום הזה! הלא?
ושוב החרישו שניהם; כל אחד הרהר בתשובה על שאלת תם.
– מה דעתך, הוק? – פתח תם שוב בלחישה – השומע ויליאמס החִגר מה שאנחנו סָחים194?
– בודאי, לכל הפחות נשמתו מרגישה בכך.
אחרי הפסקה קטנה אמר תם:
– צר לי שלא אמרתי “האדון ויליאמס”. אבל באמת לא כִוַנתי כלל לפגוע בכבודו. הכל קוראים לו “הַחִגר”.
– צריך אדם להזהר בדבריו מאד כשהוא מדבר על שוכני-עפר אלו.
ההערה הזאת הִקפיאה את הנערים ואת השיחה. פתאם תפש תם בזרוֹעו של חברו וילחש לו: הס…!
– מה זאת? – ענה הוק בלחישה, וּשְנֵיהם התכַוְצו מִפַחד.
– הס…! הנה שוּב! האינך שומע?
– הוי, תם, הם הם! אהה, אלהים, הם באים! ואנחנו מה נעשה?
– איני יודע. אפשר שלא יִראו אותנו?
– הוֹ, תם, הם רואים גם בעלטה, ממש כחתולים. לוּ לא באתי הנה!
– אין דבר – אל תירא. אינני מאמין שיִגעו בָנו לרעה. הרי אין אנחנו עושים כלוּם. אם לא נַנוּע ולא נזוּע, אפשר שלא ירגישו בנו כלל.
– הלוַאי! אבל כל עצמותי רוחפות.
– הס! שמעה!
הנערים נדחקו עוד יותר איש אל רעהו, וכמעט פסקה נשימתם. קולות מתלחשים עלו מִקצה בית-הקברות.
– הַבֵּט! שָם, שם! – לָחש תם – מה זה?
– אורות מַתעים. הוי, תם, זה איוֹם מאד!
מיני צוּרוֹת בלתי-מסוימות הלכו הלוך וקרוב בתוך האפֵלה, והן מנַענעות פַנָס-פח ישן, שהפיץ על פני האדמה המון נקודות-אור.
– אלה הם, השֵדים – לחש הוק בחלחלה – בלי שום ספק. שלשה הם. אוי לנו, כי אבדנו! היודע אתה איזו תפלה על-פה, תם?
– אנַסה. אבל אל תפחד ככה; הם לא יעשו לנו רעה. "ברוך אתה המַפיל חבלי שֵנה על – –”
– הס….!
– מדוע? מה?
– בני-אדם הם! האחד בודאי, – הִכַּרתיו לפי קולו: זה הזקן פוֹטיר.
– אך אולי טעית?
– הוא ולא אחר. ועתה, אל תנוע ואל תזוע. הוא אינו מסוגל כלל להרגיש בָנו. מָלֵא הוא, כמנהגו תמיד – השַתְיָן הזקן!
– יהי כדברך. אני לא אניע אֵבר. הנה עמדו – אינם יכולים למצא. עתה הם קרֵבים שוּב. עתה חם להם. ועתה קר להם. שוּב חם – חם מאד! באמת, מלֵאים הם על כל גדותם. יודע אתה, הוק? אני הכרתי עוד אחד מהם לפי קולו: זה האינדיאני דזו!
– כן, כן, זה בן-התערובות195 הארור! פָגוֹש בשֵדים ממש, ואַל בבני-אדם כאלה! תָאֵב אני לדעת, מה הם מבקשים פה?
הנערים חדלו להתלחש. כי שלשת האנשים הגיעו לקברוֹ של ויליאמס החִגר, ויעמדו סמוך למַחבוֹאם של תם והוק.
– זה הוא המקום! – נשמע קולו של השלישי, ולאור הפנס הכירו בו הנערים את הדוקטור רובינסון, רופא צעיר לימים.
פוֹטיר והאינדיאני דזו הביאו אִתם מִטה נשואה עם חֶבל ושני מַעדֵרים. הם השליכו ארצה את משאם ויחלו לחפור כדי לפתוח את הקבר. הרופא העמיד את הפנס על שפת הקבר, והוא ישב על הארץ וישען בעָרפוֹ על אחד האלוֹנים. הוא היה עתה קרוב כל-כך להנערים, עד כי יכלו לנגוע בו.
– בשקידה, בחשק! – זֵרֵז את החופרים – פן יעלה הירח והפריעָנו ממעשינו.
– הם נהמו איזו תשובה, ויוסיפו לַחפוֹר. במשך רגעים אחדים לא נשמע בלתי אם חריקת המעדרים, בזרקם מתוך הקבר עפר ואבני-חצץ. לבסוף הִקיש מַעדר אחד על מִכסה הארון בקול עמום. ובעוד רגע העלו האנשים את הארון, ובתנועה גסה הטילו את גופת-המת על הארץ. באותו רגע הופיע הירח מבעד העננים וַיָאֶר את הפנים הלבָנים של המת. האנשים הגישו את המטה ויניחו עליה את המת. ויכסוהו בשמיכה ויקשרו בחבל. פוטיר הוציא מכיסו סכין גדול, ויכרות את קצה-החבל המדולדל 196 ואַחר אמר:
– הנה, אדוני המפונק, הנה עשינו בשבילך את המלאכה הנקיה; ועתה מהר והוֹצא אלינו עוד חמשה שקלים, ואם לאו, תִשָאר כל הכבוּדה כאן.
– יפה אמרת! – הסכים לו האינדיאני.
– מה זאת? מה אתם דוברים? – קרא הרופא – הלא אַתם דרשתם את שכרכם למַפְרֵעַ197 ואני כבר שלמתי לכם!
– כן, ועוד יותר מזה עשית – אמר האינדיאני בגשתו אל הרופא שעמד עתה – לפני חמש שנים גֵרַשתני מן המִטבח198 של אביך, באחד הלילות, כאשר באתי לבקש מעט אכֶל, ואתה אמרת, כי דבר-בליעל יָצוק בי. וכאשר נשבעתי לקחת נקם ממך, אפילו לאחר מאה שנה, הושיב אותי אביך בבית-הכלא, כאַחד הריקים. כסָבוּר199 אתה ששכחתי את הדבר? לאו! לא לחנם נוזל בעורקַי דם האינדיאנים. עתה באת בכַפִי; הבה, נגמור את חשבונותינו!
ובדברו עוֹפף את אגרופו על פני הרופא. אך הלז השתער עליו בכל-כחו עד כי הוּטל הנָבל ארצה. אז התעורר פוטיר, סכינו נשמט מידו מִבֶהלה, והשִכור הזקן צעק:
– הֶרף! אל תשלח ידך אל חבֵרִי!
ובִן-רגע התנגשו פוטיר והרופא במלחמת-אגרופים עזה ואיומה, עד כי רָעדה האדמה תחתם. בין כה וכה קם האינדיאני על רגליו, ובעיניו נִצתה חמת-פראים. הוא הרים את סכינו של פוטיר, ויחל לסובב בלאט את הנאבקים כחתול אורב, מחַכה לשעת-הכּושר. והנה הצליח הרופא להחָלץ מידי פוטיר, ויחטוף את המִכסה הכָבד מעל ארונו של ויליאמס ויך בו את פוטיר ויָהם אותו וַידַכאהו לארץ. וברגע זה מצא לו האינדיאני שעת-הכושר, ויתקע את הסכין עד הנִצב בלֵב הרופא הצעיר. הֶחָלָל התמומט ויפול קצָתוֹ על פוֹטיר ויָזב דמו עליו – ובאותו רגע כִסו העננים על הירח ויאפילו על המחזה הנורא, ושני הנערים הנפחדים והנרעשים נשאו את רגליהם ויברחו בעלטה.
כאשר הציץ הירח שוב מִבֵּין העננים, והנה האינדיאני עומד על שני הגוּפים ומסתכל בהם בעינים קודחות. שפתי הרופא דובבו מיני מלים לא-ברורות ואחַר נאנח פעם ושתים וַיִדם לנצח.
– חשבונותינו נגמרו, רופא ארור! – מִלמל האינדיאני בחמת-רצח.
הרוצח מִשמש בכיסו של הנרצח ויקח לו את כל הכסף אשר מצא. אחרי-כן שָם את הסכין בכף ימִינוֹ של פוטיר, וישב-לו על שפת הארון. עברו רגעים אחדים, ופוטיר התחיל להתנועע ולהאנק. הוא ראה את הסכין בכפו, הֵצִיץ בו – ויזדעזע, ויפילהו מידו. אחרי-כן התרומם מעט ויֵשב על הארץ, ובזוָעה הדף מפניו את גופת-הרופא, ויבט סביבותיו בתמהון-לבב. והנה פגעו עיניו באינדיאני, ויאמר:
– בשם אלהים, מה זאת, דזוֹ?
– זה עסק בִּיש200 – ענה הלז בלי מוּש ממקומו – אבל למה עשית זאת?
– אני? חס וחלילה!
– ראוּ נא את הַמִתַּמָם201! לא, ידידי, בדבוּרים כאלה לא תסיר עוֹנך.
פוטיר רָעַד כֻלו ופניו הלבינו כסיד.
– אני דִמיתי, כי כבר סר ייני מעלי; אבל עתה הנני שִכוֹר יותר מבשעה שבָּאנו לכאן. ראשי סחרחר, ובשום אופן איני יכול להעלות בזכרוני אף דבר אחד. הגידה נא, דזוֹ, באמת ובתמים, כחבר יָשָן: האמנם עשיתי זאת? אני לא התכַּוַנתי כלל, חי-נפשי, לא עלה על דעתי כלל. אמוֹר נא, דזו, איך באה ונהיָתָה? מה נורא הדבר! והוא עודנו צעיר לימים כל-כך, מלוּמד גדול כל-כך!
– הדבר נעשה בפשיטות. אתם הייתם נִצים ונאבקים; הוא חטף את דף הארון והכה אותך ארצה, עד כי נשתַטַחת בפישוּט ידים ורגלים; אתה קמת בפִיק בִּרכַּים, חטפת את הסכין ותקעת בלבו, בו ברגע שהוא שִלשֵל202 לך מכה שניה, מכה גדולה ונאמנה – וכן שכבת על הארץ כמת, עד עתה.
– אוי לי, לא ידעתי כלל מה שאני עושה. אָמוּתה תכף-ומִיַד, אם ידעתי. כל זה בא, בוַדאי, מחמת היי"ש203 והשכרון. מיָמי לא השתמשתי בסכין בשעת קטטה. הייתי בא במַצה204, אבל בלי כלי-מות. הכל יודעים זאת, דזו. ועתה, אנא, דזו, אל נא תגיד לאיש! הַבטיחני נא, שלא תגַלה! הלא אנשים אחים אנחנו. תמיד אהבתי אותך, דזו, גם עמדתי לימינך ורַבתי את ריבך. העוֹדך זוכר? אני משביע אותך, שלא תגַלה!
והאמלל כרע על ברכיו ויפורש כפיו אל הרוצח הגס.
– אמת הדבר, אתה התנהגת אתי תמיד ביושר ובתמים, וגם אני לא אָסגירך, וידעת כי גם אני אדם הָגוּן205.
– הו, דזו, הנך מלאך ולא אדם. ובעבוּר זה תבָרכך נפשי כל ימי חיי – ופוֹטיר נתן בבכי קולו, שפך דמעות של תודה.
– הרף! לא זו השעה ליַבב. לך עתה לדרכך, ואני אלך לדרכי. רק הִזָהר והִשָמר, לבל תשאיר סמנים אחריך.
פוטיר נשא את רגליו וירץ כצבי, וַיֵעָלם כרגע. האינדיאני הניע ראש אחריו ויאמר:
– לולא היה מוחו מבולבל מן המַכות אשר הֻכה ומבוּסם206 מן הייש, לא שכח את הסכין. אך עתה, גם אם יזכור, הלא יירא הזקן לשוב יחידי אל מקום כזה כדי לקחת אותו. הפחדן!
רגעים אחדים אחרי-כן היה בית-הקברות שומם ועזוּב; רק הירח השגיח אל ההָרוג, אל גופת ויליאמס, אל הארון חסַר-המִכסה ואל הקבר הפתוח. מסביב – דומית מות.
פרק ט': הַשְּׁבוּעָה 🔗
שני הנערים רצו כאַיָלים, בדרך אל העֲיָרה, ולא הוציאו הֶגה מפיהם, כי הפַחד הֶעתִּיק מהם מִלים. לפרקים הביטו מאחריהם בדאגה, כאִלו יראו מפני רודף. כל גזע-עץ נדמה להם כאדם וכאויב, וכמעַט פָרחה נשמתם. וכאשר עברו על בתי-הכּפריים הראשונים שמחוץ לעיר, הִפִּילה עליהם נביחת כַּלבי המִשמר אימה גדולה כל-כך, עד שהתחילו רגליהם ממש לעוּף, כאִלו עשו להן כנפים.
– לוּ רק יהי בָנוּ כח להגיע אל הַבוֹרְסָקי207 היָשן! – לָחש תם בנשימה קטוּעה – רגלַי כושלות, אני נופל תחתַי!
הנשימות המרוסקות208 של הוקלבירי היו תשובתו היחידה. הנערים חָגרו שארית אונם, כדי להגיע למחוז חפצם זה, לבסוף באו אל הבנין הרעוע, ויתפרצו אל תוכו בעד הפתח הפתוח, ויפלו ארצה באין-אונים. ברוך אלהים! עתה מצאו להם מסתור. לאט-לאט שבה אליהם רוחם.
– הוקלבירי! – פתח תם בלחישה – מה דעתך? מה תהי אחרית הדבר?
– אם ימות הרופא רובינסון, יהיה סוף הדבר לִתְלִיָה.
– זה מִנַיִן209 לך!
– סְמוֹך עלי! אני יודע מה שאני אומר.
תם הִרהר210 קצת, ואחַר אמר:
–ומי יודיע את הדבר? אנחנו?
– מה אתה סָח211! חלילה לנו! הַגע בעצמך: אם יִקרה מִקרה והאינדיאני דזו לא יִתָּלה, הלא הרוֹג יהרגֵנו, מיד או לאחר-זמן, בלי שום סְפֶק סָפֵק212.
זאת חשבתי גם אני.
– אם יגיד איש – הזקן פוֹטיר הוא; רק הוא מסוגל לשגעון כזה – שִכּוֹר הוא רוב ימיו.
תם הוסיף להרהר, ואחרי כן הֵעיר:
– הוק! הלא פוטיר אינו יודע כלום, ואיך יוכל להגיד?
– מדוע-זה אינו יודע?
יען שהוא קִבל את המַהלומה האיומה ברגע שהאינדיאני עשה מה שעשה. כלום יכול לראות דבר? כלום יכול להרגיש בדבר?
– אכן צדקת, תם!
– ועוד זאת! אפשר שהזקן מת מֵעָצמת המכה!
– אין מזה ראיה! הרי הוא היה שָתוּי213 באותה שעה, כמו בכל עת ובכל שעה, ואני יודע, כי כשאַבָּא ‘מָלֵא’. תוכל להַקיש על ראשו בפטיש ולא תזיק לו. כך אומר אבא בעצמו. והוא הדין214 בפוֹטיר.
תם הרהר שוּב ויאמר:
– הוק! בטוח אתה בעצמך שתוכל לשמור את הסוד?
– שאלה היא זו? הלא אנחנו מחויבים לשמור את הסוד, כמו שבארתי לך. זה השד האינדיאני יַטביע אותנו בלי כל שְהִיָה215 כזוג של חתולים, אם יוָדע לו שהִתמַלטה מפִּינו אף מלה אחת באותו ענין. וידע אתה, תם? ליֶתר-בטחון נִשָבע איש לרעהו שאסור לנו לגלות את הסוד.
– גם אני מסכים. זה יהיה חִזוּק גדול. תקַע לי את כַפך ונִשָבע ש…
– לא, לא באופן פשוט כזה! כך עושים בענינים קטנים, בסודות של מה-בכך216 – אבל כאן הרי יש סַכָנת נפשות! כאן צריך להיות הכל כתוּב וחתוּם, באותיות גדולות, על-גַבי דבר של קַיָמא217 – ולַחתוֹֹם צריכים דוקא בדם!
הצעה זו הפליאה את לב תם. הרעיון נשגב! כמה מִסְתּוֹרִין218, כמה עלטה, כמה הוד נורא יש בשבועה כתובה כזו! גם השעה, גם המקום, גם כל הסביבה – הכל מַתאים לכך. הוא הרים מעל הארץ קלִפַּת-עץ לבָנה שהִזהירה לאור הירח, ויוֹצֵא מכיסו שָריד מְכֻרְסָם של עִפָּרוֹן אָדום, וַיֵשב בקרן-אורה, וישרטט על הקלִיפה בזֵעַת-אפיו את השוּרוֹת הללו, בהַדגישו כל תֵיבה ותיבה בלחיצת לשונו בין שִניו:
הוקלבירי השתומם על הסופר המהיר, על יפי הכתב ועל הסגנון הנמלץ, ומיד הוציא שִכָּה219 משפת המָתניה שלו כדי להטיף דם מאצבעו. אך תם עצר בעדו:
– הרף! אל תעש ככה. שִכָּה זו של נחשת, ואפשר הֶעלתה נְחֻשְתָּן.
– מה זה נחשתן?
– זה רַעל. מֵבין אתה? אם תִבלַע קוֹרֶט220 ממנו – תִפוֹל מת.
ויקח תם אחת ממְחָטָיו, וכל אחד מהנערים דקר את בהן ידו עד אשר הוציא טִפַּת דם.
אחרי דקירות אחדות הצליח תם לחתום את שמו בראשי-תיבות, בהשתמשו בקצה הזרת שלו בתור עט. אחרי כן הורה את חברו איך לכתוב “ה. פ.” – ובזה תם ונשלם סדר השבועה. אז קברו את הקלִפה סמוך לַקיר, בהמון טָקסים221 ולחָשים והַשבָּעות. – מעתה סגורות שפתותיהם על מַסגר, והמַפתח הָשלך לים הגדול.
ברגע הזה זָחלה ועָברה חֶרש איזו צורת אדם בעד הַפִּרצה של הבנין מֵעֵבר השני; אך הנערים לא הרגישו בכך.
– אמָר-נא, תם – לָחש הוקלבירי – הרי שבועה זו מחַיֶבת אותנו לשמור את הדבר בסוד עד עולם?
– בוַדאי. אנחנו מחויבים לשתוק, וְיַעבור עלינו מה! ואם לאו, אנחנו נופלים ומתים תכף – כלוּם שכחת?
– כן, מִסְתָמא כך הוא.
עודם מתלחשים, והנה נשמעה יללת כלב בקרבת הבנין. הנערים הזדעזעו וידָחקו איש אל רעהו.
– למי מֵאִתָּנוּ הוא מִתְכַֹוֵן? – אמר הוק בשפתים רועדות.
– איני יודע. הַבֵּט בעד הסדק! חיש מַהר!
– לא, לא, אני לא אביט!
– אנא, תם. הנה – עוד פעם!
– ברוך השם! אין לדאג עוֹד. הכרתי את הקול; זה כלבו של האַרביסוֹן.
– כך? טוב מאד. ואני כמעט מַתִּי מפַחד – דִמיתי שזה כלב תועה, שאין לו בעלים.
נשמעה שוּב יללתו של הכלב. לב הנערים נָמס.
– הוי, תם! הרי זה אינו כלל כלבו של הארביסון! הסתכל נא! תם, כֻלו רועד, הציץ סוף-סוף בעד הסדק.
– אהה, הוק! – באה תשובתו בקול מִקֶבר – אשר יָגרְתָּ בא! זה כלב זר, תוֹעה!
– חוּשה, הביטה עוד, תם! למי מִתכַּוֵן מְבַשֵׂר רע זה?
– מסתָמא הוא מתכַוֵן לִשנֵינוּ, שהרי אנחנו יושבים כאן יַחדָו.
– אוי לנו, תם, אבַדנו, אָבדְנו! אני בודאי יורד לגיהנם, שהרי רשע גָמור אני.
– כך, כך. זאת לנו, יען אשר עָסַקנו תמיד בהוֹלֵלות, יען אשר עשינו תמיד מה שאסרו עלינו לעשות. אני יכלתי להית נער הגון, כסיד, – אך לא, לא רציתי. אבל, אם רק אצא בשלום הפעם, לא אוסיף עוד להתהולל בבית-הספר לשבתות.
ותם התחיל ליַבב בלאט.
– אתה רשע!? – אמר הוקלבירי והתחיל ליַבב גם הוא – אתה ממש צדיק גמור כנגדי! אוי, רבונו של עולם, הלוַאי שתהא לי אף מַחצית מזכותך שלך!
פתאם קפץ תם בשמחה וילחש:
– ראֵה, ראה, הוק! הלא הוא הִפנה את אחוריו אלינו!
הוק מהר והציץ גם הוא בעד הסדק ולבו מלא חדוה.
– בחיי-ראשי, כן הדבר! הגם קודם-לכן עמד כך?
– בוַדאי, אלא שאני השוטה לא שַמתי לבי לזאת. אם כן, למי-זה הוא מתכַּוֵן?
הכלב חדל להיליל. תם הטה אזנו: מִיַרכתי הבנין בקע ועלה קול משונה.
– הס, מה זאת? – לָחש תם.
– הקול דומה לקִרקוּר של חזירים. לא – זה קוֹל נַחרוֹ של אדם. אַבָּא היה ישֵן כאן לפעמים עם החזירים – ולוּ שמעת את נַחרָתוֹ שלוֹ, ממש מעורר מתים! אבל אבא הלך מעירנו זה כבר, ובודאי לא ישוב עוד אליה.
התשוקה לבקש מאורעות נפלאים חָזרה ונֵעוֹרה בלב הנערים.
– הוק, הבה, נלכה ונראה מי שם – אני הולך בראש.
– אין לבי לכך. מי יודע – אולי זה האינדיאני דזו!
תם התחיל מפַקפק. אבל סוף-סוף לא יכלו הנערים לעמוד בפני הנסיון, ויסכימו לנַסות, בתנאי, שאִם תפסק הנחרה ימהרו תֵכף להמלט. ובכן הלכו אט, על בהונות רגליהם, איש אחרי רעהו. כאשר הגיעו בקִרבת הנִרדם, דָרכה רגלו של תם על זמוֹרה יבֵשה ותִשָבר בקול רעש. הנרדם נאנח, התהפך קצת, ופניו נראו לאור הירח; זה היה הזקן פוטיר. הנערים, אשר לִבם פָג בהִנוֹעַ האיש, נרגעו תכף לאחר שהכירו אותו. הם יָצאו בזהירות מן הַדִיר222 הרעוּע – והנה שוּב אותה יללת הכלב. ויפנו ויראו והנה הכלב הזר עומד במרחק צעדים אחדים ממקום מִשכבו של פוטיר, ופניו מָפְנִים אליו. והוא מיַלל בזָקפו חטמו למעלה.
– הוי, הוי, אליו הוא מתכַּוֵן! – קראו שני הנערים פה אחד.
– שמע נא, תם – אמר הוק אחרי הפסקה קצרה – אומרים, כי לפני שני שבועות, בחצות הליל, בא כלב זר וסבב את ביתו של דזוֹן מילר בקול יללה. ובכל זאת, עדַיִן לא מת שם איש.
– גם אני שמעתי את הדבר. אך כלום לא נִכְוְתָּה בתו של מילר באש שעל גבי הכִירה כוִיוֹת איומות לאחר ימים מועטים?
– גם זה אמת. אך הרי היא לא מתה. ולא עוד, אלא שהיא הולכת ושבה לאיתנה.
– ומה בכך? אתה תראה את אשר יקרה אותה. היא תלך למיתה, בלי שום ספק, כמו שהזקן פוטיר הולך למות. הלא כל הכושים אומרים כך, והם בקיאים היטב בענינים כאלה.
אחרי כן נפרדו איש מעל רעהו, וראשם מלא הרהורים.
כאשר עלה תם לחדר-משכבו בעד החלון, כבר היה הלילה קרוב לקצו. הוא פשט את בגדיו בזהירות יתרה וישכב על מטתו, ולבו בטוח, שאיש לא הרגיש בצאתו ובבואו. אך הוא לא ידע, כי סיד הצנוע הנוחר בכל כחו, הוא באמת עֵד זה זמן רב.
ממחרת היום ההוא, כאשר הקיץ תם משנתו, לא היה עוד סיד בחדר. לפי מעמד השמש ברקיע, ראה תם כי השעה מאוחרת. מדוע-זה לא העירו אותו, לא דחפו אותו עד אשר יקום, כנהוּג תמיד? זה אות לא לטובה. לא עברו חמשה רגעים והוא כבר התלבש ויָרד לחדר-האכל, בתנומות על עפעפיו ובלב דואג. בני המשפחה ישבו עדַיִין אל השלחן, אבל סעודת-שחרית כבר נגמרה. תם לא שמע קול גערה ותוכחה, אבל ראה שהכל מסִבים עיניהם מנגדו, ובכל חלָלוֹ של החדר שררה דומיה קשה וכבד-ראש, שהִקפיאו את לבו של החוטא. הוא ישב אל השלחן, וינַס להתלוצץ ולהתראות כָעלֵז – אך עמלוֹ היה לשוא: הלָצוֹתיו לא עוררו שום צחוק, שום תשובה. ובכן השתקע בדממת-עצב.
לאחר שאכל פת שחרית, רמזה לו דודתו ללכת אחריה אל החדר השני. פני הנער אורו כמעט, בקַוֹותו שעתה יתנו לו המַלקות – וחסַל. אך לא כאשר דִמה כן היה. הדודה שפכה מְרִי-שִיחה ותבך עליו ותשאלהו, עד מתי יוסיף לשבר ולדכא את לבה; ולאחרונה אמרה לו, שהוא יאַבד את עצמו ויוֹריד את שֵיבָתה ביגון שאוֹלה. כי היא כבר נוֹאשה ממנו ואין בה עוד כח לעצור בעדו. הדִבוּרים הללו הכאיבו את לבו יותר משהיו מכאיבים אלף מלקות את בשרו. הוא בכה, הצטדק, בִקש סליחה, הִבטיח להיטיב מַעלָלָיו, – וסוף-כל-סוף נפטר בשלום מדודתו, אבל הִרגיש שאין כאן מחִילה שלֵמה על שעבר ולא אמונה שלמה לעתיד.
הוא יצא מן הבית בלב נִשבר ונִדכא, ולא חשב אפילו להִנָקם מסִיד על מַלשִינוּתוֹ; ואך לחִנם מִהר הלז להתחמק מפניו בצאתו. תם התנהל ברוח עצובה לבית-הספר, ויקבל שָם את ענשוֹ, יחד עם דזוֹ האַרפיר, על אשר בטלוּ אתמול מלִמוּדם; הוא סָפַג223 את המלקות בשִויוֹן-נפש: מה לו ולקטַנוֹת כאלה. בעת שלבו טָעון224 בדאגות גדולות כל-כך! אחרי-כן ישב על מקומו, ויסמוֹך את זרועותיו על העמוּד אשר לפניו, ואת לִסְתוֹתיו225 תמך בכַפות-ידיו, ויבט אל הקיר בעינים קָמוֹת, במבט קופא של שְבַע-רגז ויגון, אשר צרֹתיו עברו ראשו. והנה הרגיש מִתַחת למַרְפֵקוֹ איזה עצם קשה ועגוֹל. הוא שִנה לאט-לאט את מצבו, ובאנחה לקח את העצם בידו. העצם היה כרוך בִניָר. תם פתח את הגליון – ומלבו הנשבר פרצה אנחה ממושָכה, אדירה ואיומה. בגליון נמצאה גוּלת-הנחשת! זו היתה הַטִפָּה האחרונה למַלא את כוס-היגוֹנים שלוֹ!
פרק י': דְזֵ’יק פּוֹטֶיר226 🔗
לעת הצהרים נִרעשה פתאם כל העֲיָרה מן המעשה הנורא. לא היה צרך בטלגרף (אשר על אדותיו עוד לא חלמו בעת ההיא): השמועה עברה מפֶה לפֶה, מבית לבית, במהירות לא פחותה מזו של הטלגרף. כמובן, קרא מורה בית-הספר דרור לתלמידיו ביום הזה; כי אִלו לא עשה כן, מה היו הבריות אומרים עליו! – ליד הנרצח נמצא סכין מגאל בדם, ומי-שהוא הכיר בו את סכינו של הזקן פוֹטיר – כך סִפרו את המעשה. ועוד סִפרו, כי אחד מאנשי העֲיָרה שֶאֵחַר אמש לשוב לביתו, מצא את פוטיר רוחץ את ידיו באגם, לערך בשעה השנית אחרי חצות הלילה, ואך רָאָהו פוטיר בָרח וַיֵעָלם, – עִנְיָן חשוּד מאד, ובפרט דבַר הרחצה, שאינה כלל ממנהגיו של פוטיר. ועוד ספרו, כי מאז הבקר בודקים את כל הבתים ומחַפשים את “הרוצח”, את פוטיר (הקהל הגדול אינו מתעכב בחקירות ודרישות יתרות, אלא חורץ משפטו בלי התמהמה), אבל עדַיִן לא נמצא. שוטרים מזוינים נשלחו לכל הָעֲבָרִים, והשֶריף227בטוח, שעד הערב יּתָּפש הפושע.
כל אנשי העֲיָרה נָהרו אל בית-הקברות. תם שכח את יגונו ושברון-לבבו, וַיִלָוֶה גם הוא אל הקהל הגדול אשר נָהַר אל בית-הקברות. וכאשר הגיע אל המקום הנורא, ועיניו ראו שוּב את המחזה האיום, נדמה לו כי כבר עברו יָמים ושָנים מן העת שהיה כאן באחרונה, פתאום הרגיש צביטה בזרועו, ובהסִבוֹ ראשו ראה והנה הוקלבירי עומד לפניו. כל אחד מהם כוֹנן מַבָּטו לעֵבר אחר, כדי שלא לתת מקום לחשוד בהם. אך הבריות לא שמוּ לב להם כלל. הכל היו שקועים בשיחות על אדות המראה הנורא שנגלה לעיניהם.
“האמלל!” “הוא צעיר לימים כל-כך!” “זה יהיה מוּסר לשודדי-קברים!” “הנָבל פוטיר יִתָּלה, אם יִתָּפס!” דבוּרים כאלה וכאלה נשמעו מעל צד; והכהן הלוּתירי, שנמצא באותו מעמד, הֵעיר: “זה מוּסר שַדַי, אצבע אלהים היא!”
ופתאם נזדעזעו כל אבריו של תם: מַבָּטו נִתקל בפַרצוּפוֹ הגס והקר של האידיאני דזו. ובו ברגע התחיל ההמון לנוע ולהתפרץ, ובקולות קראו: הנהו! הנה הוא בא!
– מי? מי?
– הזקן פוֹטיר!
– הנהו, הצִפוֹר בפח! פִקחו עין – הוא מנַסה להתחמק! מַהרו לגדור אָרחוֹ!
ואולם האנשים שעלו על ראשי האילנות, ממעל לראש תם, ענוּ, אין הוא מתכַּוֵן כלל להמלט, אך הוא נראה כנבוֹך ומבולבל.
– חוצפה כזו! – אמר אחד מן הקהל –נִכסוף נִכסַף לבוא ולהשביע עיניו בפוֹעַל-כפיו, – אלא שלא שִער למצא כאן בני-לוָיה.
ההמון נֶחצה לִשְנַיִם, וישימנו ידים להשֶריף, אשר עבר ביניהם באחזו בזרועו של פוטיר. פניו של האמלל היו פרוּעים, ובעד עיניו נשקפה האימה שתָּקפה אותו. כאשר עמד לפני הנרצח, רָעד כֻלוֹ, כאִלו אחָזַתּוּ עֲוִית228, ויַסתר את פניו בכפות-ידיו ויתן בבכי קולו:
– אַחַי, אני לא עשיתי זאת! אני נשבע בכבודי, שלא עשיתי זאת!
– וכי מי זה מַאשים אותך? – נשמע קול מתוך הקהל.
הקריאה הזאת עוררה את פוטיר. הוא הרים את ראשו ויסקור את הקהל במבט עצוב ומלא יאוש. והנה ראה את האינדיאני, ויקרא:
– הוי, דזו! הלא הבטחת לי לבלתי – – –
– סכין זה שֶלְךָ הוא? – פָנה אליו השֶרִיף בהוֹשיטו לוֹ את כלִי-המות.
רגליו של פוטיר מָטוּ, וכמעט נפל ארצה, לולא מהרו לתמכו ולהושיבו על הקרקע.
– לבי נִבא לי, שאִם לא אשוב הלוֹם לקַחתוֹ… – מִלמל ברעדה; אחרי-כן נִענַע את ידו הרָפה בתנועה של יאוש, ויאמר: “הגד להם, דזוֹ – עתה תוכל לספר הכל – לא תועיל עוד הַעֲלָמה”.
תם והוקלבירי עמדו נדהמים, ויהיו כמשוגעים ממראה-עיניהם ומִמִשמע אזניהם, בעת שהעיד האינדיאני האכזר את עדוּת-השקר שלו במנוחה שלֵמה. פני השמים היו טהורים בשעה זו, ובכל זאת חכו הנערים, כי כרגע יַרעים אֵל עליון וברקים ירוֹב על קדקדו של הרשע. אך בראותם כי הזֵד השקרן כִלה את עדותו ועדַיִן הוא עומד על רגליו, שָלֵם בכל גופו, באו לידי החלטה, כי הרשע הזה מכר את נפשו לַשָטן וכרת עִמו ברית, – ועל כן שָבו ממחשבתם הראשונה, להפר את השבועה ולהציל את פוטיר הנקי האובד; כי מי זה יִתגָרה בבעל-בריתו של השטן!
– מדוע לא התעַלמת? למה באת הֵנה? – שאל אחד מתוך הקהל את פוטיר.
– לא יכלתי, בשום אופן לא יכלתי – ענה פוטיר בהֵאָנקו – אמרתי לברוח, אבל רגלַי הובילוני הֵנה… והוא התחיל שוב לבכות.
רגעים אחדים אחרי-כן כשָנה האינדיאני לפני השֶריף את עדות-השקר, באותה המנוחה עצמה, ויקַיֵם את דבריו בשבועה. ובראות הנערים כי גם הפעם לא היו קולות וברקים, נתחזקה אצלם ההחלטה, כי דזו מכר את נפשו לַשָטן. הוא נחשב עתה בעיניהם כיצוּר היותר נפלא שבעולם, ולא יכלו עוד לגרוע עין ממנו. הם גמרו בלבם לארוב לו בסתר, בלילות, אולי יצליחו לראות מַשֶהוּ229 של אדונו הנורא – השטן.
סודו הנורא של תם ומוסר-לבו גזלו שנָתו מעיניו כמעט שבוע תמים; ופעם אחת בבקר בשִבתם כלם אל השלחן לאכול פת-שחרית, אמר סיד:
– תם, הנך מתהפך כל הלילה על מטתך והנך מדבר מתוך שנָתך ואינך מניח לי לישון.
פני תם חָורו ועיניו שַחו לארץ.
– זה סימן רע – הֵעירה הדודה פולי בכובד-ראש – מה זה בלבבך, תם?
– לא כלום; איני יודע מאומה… – ואולם ידו של הנער רָעדה כל-כך, עד שהָפך את ספל הקָפֶה אשר לפניו.
– ואתה מדבר מתוך שנתך זָרוֹת ומשוּנוֹת – הוסיף סיד – בלילה שעבר צעקת פעמים רבות: “דָם, דם!” ואחרי-כן קראת: “אל תעַנו אותי כל-כך – אני אסַפר הכל!” מה הוא המעשה שאתה רוצה לספר?
עיני תם חָשכו ולבו תעה, – ומי יודע מה קרה אז, לולא באה הדודה לעזרתו שלא במִתכַּוֵן:
– כך! – אמרה הדודה – זאת פעוּלת הרצח הנורא. גם אותי מבַעֲתִים עתה חלומות איומים כמעט בכל לילה. יש שנדמה לי בחלום שאני הרגתי את הנפש.
ומידי הֵעירה, שגם היא אינה יודעת מנוחה כל העת הזאת. הדברים האלה הרגיעו, כנראה, את סיד. ותם מהר להֵעָלם מעיני המסובים, באיזו אמַתלה, – ובמשך כל השבוע התאונן שהוא חש230 בשִניו, ובכל לילה היה קושר מטפחת על לחָייו. בלילה היה מסיר לפעמים את המטפחת ויושב במטתו ומאזין בחשך, ואחרי-כן קושר שוב את המטפחת על לחייו, – והוא לא ידע, כי סיד שוכב אז עֵר ומתבונן אל כל תנועותיו, ואולם לאט-לאט סרה מעל תם רוחו הנכֵאָה – וממילא חדל גם כאֵב-השִנַים. ובינתַים המציאו חבריו מִשחק חדש: לעשות חקירת בית-דין על פגרי חתולים; והשחוק הזה לא היה לרצון לתם, כי הוא הזכיר לו את סודו הנורא. וסיד ראה, כי תם משתמט בכל האמתלאות לקבל עליו תפקידו של “קוֹרוֹניר”231, אף שמנהגו תמיד לקחת חלק בראש בכל מִשחק חדש. ועוד זאת ראה סיד, כי אחיו אינו משתתף גם בתור “עֵד”, ובכלל הוא משתדל שלא להשתתף כלל במשחק זה, – כל זה הִתמיה מאד את סיד, אך הוא שמר את הדבר בלבו ולא הגיד לאיש. ואמנם, סוף-סוף לא האריך המשחק הזה ימים, כי החַברַיָא לא מצאה בו עוד ענין, אחרי שעבר חִדוּשוֹ – ונפשו של תם שבה למנוחתה.
בימי דאבונו ועצבונו היה תם מתהלך לעתים קרובות לפני בית-הכלא כדי לזרוק ל“הרוצח”, בעד שִבכת הברזל של החלון, מיני מאכלים ומַמתקים והמתנות הקטנות הללו הועילו להשקיט במקצת את מוסר-לבו של הנער. בית-הכלא היה בנין-לבֵנִים קטן, אשר עמד בַבִּצה בקצה העֲיָרה, ושום מִשמר לא הוּשם עליו; ואף אמנם לא היה צרך בכך, כי על-פי-רוב היה הבית ריק, מאֵין עוברי-עבֵרָה בעֲיָרה הברוכה הזאת.
אמנם, אנשי העֲיָרה התאוו מאד להושיב את האינדיאני דזו בכֶלא בעוֹן שוד-הקברים; אבל הכל פחדו ויָראו ממנו, ולא נמצא אף איש אחד שהיה רוצה להיות המתחיל בדבר, – ולכן נִשתַּקע232 הענין.
פרק י"א: הַדּוֹדָה פוֹלִי עוֹסֶקֶת בְּחָכְמַת-הָרְפוּאָה 🔗
לא בלי סִבה הִסִיחַ233 תם את דעתו מן הסוד הנורא שהֵעיק עליו, – באה דאגה חדשה והִשכיחה את הראשונה. ביקי תאַצ’יר חדלה לבוא לבית-הספר. ימים אחדים עשה הנער את-עצמו כאִלו אינו מרגיש בכך; בגאוה ובגודל-לבב התאמץ ל“בַטל” את הדבר: מה לו ולנערה הקטנה? אך הבִטול של גאוה לא האריך ימים. הוא התחיל מתהלך לפני בית אביה של הנערה, ולבו דָוה עליו מאד. הנערה היתה חולה. ומה אִם תמות? הרעיון הזה לא נתן מנוחה לנפשו. לבו לא הלך עוד אחרי שחוק-המלחמה, ואף לא אחרי שוד-הים. חמדת החיים נָגוֹזה, עָברה, ולא נשאר אלא יגון ודאָבה. כלי-שעשועיו החביבים עליו מונחים עתה עזובים ושוממים בקרן-זוית, – הוא לא מצא בהם כל חפץ.
הדודה פולי דָאגה עתה באמת ובתמים לבריאותו של הנער, וַתָּחל להלעיטו כל מיני רפואות ו“סגולות”. הזקנה היתה מאותן הבריות התמימות המאמינות בכל לבן בכל הרפואות ו“הסגולות” החדשות, שמָמציאיהן מכריזים234 עליהן בעתונים. כל מה שאיזה רמאי היה מחַדש במקצוע זה, הרי היא ממהרת תיכף לעשות בו נסיון – לא בעצמה, כי היא לא חָלתה מִיָמֶיה – אבל בכל מי שנזדמן ליָדה. היא היתה חותמת על כל העתונים העוסקים ב“תִקון הבריאות”; וההדיוֹטוּת הגסה שבהם היתה נִשמת אַפָּה. כל ההבלים האמורים בעתונים הללו: כיצד שוכבים לישון וכיצד קמים, כיצד אוכלים וכיצד שותים, כיצד מטַיְלים ומה בגדים לובשים, – כל זה היה בעיניה “תורת אמת”; ולא חָשה ולא הִרגישה שֶיַרְחוֹניה אלה סותרים דברי עצמם כמעט בכל חדש וחדש. היא היתה אשה פשוטה ויִשרת-לבב, ולכן היתה “קָרבן שָמֵן” להרמאים בעלי הריקלַמות. מזוּיֶנת בגליונות עִתוֹניה המשַקרים ו“בסגולות” חדשות מן החדשות, היתה הולכת מבית לבית להביא מַרפא ו“צרִי-גלעד” לשכניה החולים – ואוי לו למי שפגע בו “מלאך רפאל” זה!
ובאותו הזמן נודעה להדודה פוֹלי מתוך עתוֹניה סגולה חדשה לכל המחלות שבעולם: זו הרפואה במים קָרים. ולכן ראתה הזקנה ב“מָרה השחורה” של תם הזדמנות יפה לנַסות בו את כחה וגבורתה של הרפואה החדשה. יום יום הוציאה את הנער ממטתו כעלות-השחר, הוֹבילה אותו אל דיר-העצים ושָם שפכה עליו מַבוּל של מים קרים; אחרי-כן שִפשפה אותו באלונטית גסה, עד אשר הֶאדים כַתוֹלע, ואז הֶחזירה אותו למטתו; ולאחרונה כרכה אותו בסדין לח וכסתה אותו בשמיכות למען יזיע היטב-היטב, עד שכמעט יצאה נשמתו מתוך זֵעה.
אך לַמרות כל אלה, לא סרה מחלתו של הנער: “המרה השחורה” שלו התגברה, ופניו נעשו חִורים יותר ויותר. אז הוסיפה הדודה על רפואותיה עוד אָמבטאות חמות, אמבטאות לחצי הגוף, ועוד אמבטאות שונות. אך רוחו של הנער עצוּבה כמקדם. הוסיפה הדודה על רפואת-המים עוד תחבולות אחרות: העמידה235 את מזונותיו על דַיְסָא לבד, והִדביקה על גופו כל מיני תַחבָשוֹת – וכל זה ללא הוֹעיל.
הנער האֻמלל קבל את כל ה“יִסורים של אהבה” הללו בשתיקה ובשִויון-נפש ולא נִסה כלל להתנגד להם. על זה התרגשה הזקנה עוד יותר: שויון-נפש שכזה הרי הוא סימן למחלה קשה מאד! והנה נזדמנה לה מודעה בעתוניה, המכריזה על “מִיץ-סַמים” חדש המעודד כל רוח דַכָּא – ותכף הִזמינה את התרופה החדשה. טָעֲמה את ה“מִיץ” בקצה לשונה, וימצא חן בעיניה מאד: הרי זה ממש אש מְפַעְפַּעַת236, מיץ כזה עלוּל גם להַחיות מתים. ובכן עזבה את רפואת-המים ואת האמבטאות החמות ואת כל יתר הסגולות והתרופות, ותשלך יְהָבָה237 אך על המיץ הזה. היא נתנה לתם מְלוֹא כף קטנה, ותחַכה בדאגה לפעולת הרפואה. והנה, הֶאָח! נָסו יגון ואנחה, ותהי הרוָחה: בן-רגע גָז שויון-נפשו של הנער, הוא מלא תכף חיים ותנועה, ויתגעש וַיסתָּעֵר וַיִתַּר ממקומו, כאִלו הִסיקו תחתיו כל שבעה מדורי גיהנם בבת-אחת.
עתה נוֹכַח תם כי הגיע זמן לקום מחָליוֹ. הוא זמם תחבולות איך להחָלץ מחכמת הרפואה של דודתו, ואחרי ישוּב-הדעת מצא כי אך טוב לפניו להתראות כאִלו הוא חובב מאד את הרפואה החדשה, את המִיץ הקוֹדח. הוא התחיל לדרוש את המיץ לעתים קרובות כל-כך, עד שגערה בו הדודה לבל יוסיף עוד להַלאוֹתה. לוּ היה לה עסק כזה עם סיד המקשיב והצנוע, אזי היתה מלֵאה שמחה על רעבתנותו לרפואותיה, אבל תם היה חשוד בעיניה מאד, ולכן התחילה לבדוק בחשאי את בקבוק המיץ. היא בדקה ומצאה, שהמיץ הולך ופוחת באמת, אבל היא לא ידעה שהנער מרַפא בו את הסדק שברצפת חדר-האוכל.
ויהי היום ותם מַטיף נטפי-הרפואה לתוך הסדק, והנה בא פִּטר, זה החתול הצהוב של הדודה, ובראותו את הכף הקטנה בידי תם, התחיל לנהום ולמצמץ238 בעיניו. כמבקש לגימה239 מן המטעמים הללו.
– אל תבקש, פטר, אם אין לך צרך בכך – אמר אליו תם.
ואולם פטר רמז בעיניו, שיש לו צרך גדול בכך.
– נו, אם רצונך בכך, הנני מְוַתֵּר על חלקי ונותנו לך. אבל, ידידי, אם לא ינעם לחִכך, אל נא תתרעם על אחרים אלא על עצמך – כי בזאת חפצת. השמעת?
פטר הסכים גם לתנאי זה. ובכן פָשק תם את פי החתול וַיִצק לתוכו מלוֹא הכף, עם “הַכְרָעָה”240 מסוימת. פִּטר קפץ קפיצה כאַמָתַיִם גָבהה ויתן קולו בשירת-המלחמה של “אדומי-העוֹר”, ויתרוצץ מסביב לחדר, ובדרך מרוצתוֹ נתקל בכלי-הבית וישלך ארצה את עֲצִיצֵי-הפרחים241, ויעש חורבן גדול בכל החדר. אחרי-כן התיצב על רגליו האחוּרות ויָחל לרקד מין מָחול שובב, כמתהולל מתוך תענוג, בסבבו בראשו ובהריעו תרועת-ששון איומה. ושוב התחיל להתרוצץ מסביב לחדר, ובכל אשר יִפנה יַרשיע. לקול הרעש פָרצה הדודה פולי החדרה, ותספיק עוד לראות את חתולה האהוב עושה “סִיום” לשַערוּרִיוֹתיו בקריאת-הידד פראית וקופץ בעד החלון בגָררו אחריו את עציצי-הפרחים הנותרים. הזקנה עמדה נדהמה ותשקף ממעל למשקפיה על המַהפכה. ותם התגלגל על הרצפה, מתפַקע מצחוֹק.
[איור: הזקנה משקיפה על המהפכה. עמוד מספר 72 במקור המודפס]
– הוי, תם, מה זה היה לחתול?
– אני איני יודע, דודתי – ענה הנער בקול נחנק מֵחוּכָא242.
– מִיָמַי לא ראיתי כזאת. מה זה שוֹבב את פִטר משובה נִצַחת כזו?
– גם אני איני יודע. אל-נכון משתובבים ככה כל החתולים, כְשֶלִבָּם טוב עליהם.
– האמנם? כך? – ובקוֹלה של הדודה נשמע נגון מבַשר רע.
– כך, כמדומה לי, שֶכֵּן הם עושים –
הזקנה כָפפה את גַבה וַתִּסקור את החדר בחשד, ותם שומר תנועותיה בענין ובדאגה גם יחד. ופתאם ראה (אך כבר אֵחר את המועד) את המקום אשר ממנו תפָּתח הרעה: מתחת המִטה הֵצִיץ קָצֶהָ של כף-הרפואה. הדודה הרימה את הכף, ותם הוריד לארץ ראשו במבוכה. הזקנה תָפשה את תם בבית-האחיזה הרָגיל – באזנו – ותדפוק על ראשו דפיקה מכאיבה בבית-אצבעה.
– עתה הגידה נא, שקץ, מה הִמריצך לעַנות ככה את החתול העָלוב?
– אני עשיתי זאת בחמלתי עליו, יען כי אין לו דודה.
– אין לו דודה? מה זה תמַלל דברי-רוח!
– אין אלה דברי-רוח. יען כי לוּ היתה לו דודה, אזי היתה היא שורפת את פיו וחוֹמרת243 את בני-מֵעיו ברפואותיה, בלי חַנוֹת, כאִלו היה בן-אדם.
הדודה פולי הִרגישה מוסר-לב. הדבר נראה לה בצוּרה חדשה לגמרי: מה שהיא אכזריוּת לחתול, תוּכל להיות אכזריוּת גם לנער. לבה נעשה רך כרגע ורגשי נוחם ורחמים התעוררו בקרבה, ובעיניה נוצצו דמעות. היא שמה ידה על ראש הנער ותאמר בלשון רכה:
– הלא רק לטובתך כִּוַנתי, תם. ואף אמנם הועילה לך הרפואה.
תם הביט ישר בפניה, ולגע דק רִפרף על שפתיו באמרו:
– יודע אני, כי כַוָנתך היתה טובה, דודתי, וגם אני הִתכַוַנתי רק לטובתו של פִטר. ואף אמנם הועילה לו הרפואה, – מעולם לא ראיתי אותו מרַקד ומפַזז באופן יפה כל-כך…
– נו, הרף נא, תם, לבל תכעיסני שוב. ועתה לך לבית-הספר, והשתדל להיות נער טוב וחכם, ולא תצטרך עוד לרפואות.
תם בא לבית הספר קודם הַתחלת הלמוד. בכלל היה תם בעת האחרונה מן הזריזים המקדימים, מה שהִתמִיהַ מאד את חבריו. ואולם, תחת להתהולל ולשַחק עם חבריו, היה מתהלך הֵנה והֵנה ליד השער. מתאונן היה, שהוא חָש244 בגופו קצת. ובאמת היו פניו רעים. עיניו היו כתוֹעוֹת לכל עֵבר, אך בעיקר היו נטויות אל הדרך העולה לבית-הספר. מרחוק נראה דזיף תאַצ’יר, ופני תם אורו; וכאשר קרב הנער, רץ תם לקראתו ויבוא אִתו בדברים וישתדל בכל מיני תחבולות להוציא מלים מפיו על אדות ביקי אחותו, בדרך עקלתון (כי בוש לשאוֹל לה בפירוש); אך דזיף לא היה פִקח ביותר, ולא הבין אָנה פני הדברים מוּעָדוֹת. עיני תם צָפוּ בהתרגשות אל כל סִנָר245 שנגלה מרחוק, ובאיבה הפנה ראשו מבעלת-הסִנָר, בראותו כי אין זו שהוא מבקש. לבסוף כָלו כל הסִנָרים מן הדרך, ותם בא לידי יאוש, ויכנס לבית-הספר הריק, כדי להתעצב ביחידוּת. ופתאום והנה נראה עוד סִנָר אחד בשער, ולב תם רקד מגיל. כרגע קפץ החצרה ויתהולל כאינדיאַני ממש: שָאג, צָהל, הִתגרה בחבריו, קפץ מֵעַל לגָדר קפיצה שיש בה סכנת-נפשות, התהלך על ידיו, התיצב על ראשו, – בקִצור הוא הֶראה הפעם כל מעשי תָקפּוֹ וגבורתו, בהציצוֹ לרגעים מן הצד, לראות, אם שָמָה ביקי תאָצ’יר את לִבָּה לזאת. אך היא, כנראה, לא הרגישה כלל בכל הטורח שהוא טורח בשבילה, ואף לא הֵעִיפה עיניה בו. האמנם לא ראתה אותו כלל? הוא התחיל לעולל עלילות-גבורתו בקִרבתה: סבב אותה בתרועת-מלחמה של “אדומי-העור”, חטף כובע מעל ראש נער ויזרקהו על הגג, נדחק לתוך כנוּפיה צפופה של נערים ופָרץ לו דרך ביניהם ב“סערה” עד אשר מָטוּ רגליהם, והוא בעצמו התהפך על רגליו ועל ראשו ויפול ממש תחת חָטמה של ביקי, – והיא שָטְתָה מעליו, ובגוֹבה אַפָּה אמרה: “פשש!… יש נערים החושבים שהם מפליאים לעשות בתעלוליהם!”
תם התגעש, לחייו להטו מִקֶצף ובזיון. הוא קם על רגליו ויתגנב לבית-הספר, נָבוך ונִדכֶּה.
פרק י"ב: שׁוֹדְדֵי-הַיָם הַצְעִירִים 🔗
תם בא לידי החלטה. כָלה ונחרצה היא, וממנה לא ישוב. הוא נער עזוב מכל, אין לו רֵעַ ואוהב, אין חומל עליו. אפשר, שבאחרונה יתחרטו ויתאבלו כאשר יראו להיכן הביאו אותו. הוא עשה כל מה שבכחו ללכת בדרך הישר, אבל הם לא הניחו לו. ומכיון שהם רוצים להִפָּטר ממנו, הרי הוא נותן להם חפצם זה. כך, הם הִכריחו אותו להתיצב על דרך לא-טוב, ועתה אין לו ברירה: הוא אנוּס ללכת בדרך חטאים!…
שָקוּע בהרהורים כאלה עזב תם את בית-הספר בשעת ההפסקה, וכבר יצא מחוץ לעֲיָרה, וצלצול הפעמון, הקורא לתלמידים לשוב אל השעור, הגיע לאזניו מרחוק כקול דממה דקה. הוא נתן בבכי קולו, בזָכרוֹ כי לא יוסיף עוד לשמוע אותו הצלצול הידוע והחביב, – אך מה יוכל לעשות, והם מכריחים אותו לכך. ואולם הוא סולח להם, לאכזרים הללו. והוא הולך ובוכה, ואנקותיו מרעישות את האויר.
ובאותו רגע בא לקראתו ידידו הנאמן, דזוֹ האָרפיר, והכָּרַת פניו של זה ענתה בו, שגם הוא נושא בלבו מחשבה נוראה שבאה מתוך יאוש. נִכָּר שכַּאן נפגשו שני אמללים בדעה אחת. תם התחיל לסַפר לידידו מתוך יבָבוֹת, במחותו דמעותיו בשַרוָלוֹ, מה רע ומר לו בביתו; הכל שונאים אותו ומעליבים246 אותו, אין לו בלתי אם להרחיק נדוד בעולם הגדול על-מנת שלא לשוב עוד לעירו עד נצח; וַיסַיֵם247 את שֶפך-שיחו בתקוה, כי הוא, דזוֹ, לא ישכח אותו.
והנה נמצא, שאותם הדברים בעצמם חפץ דזו להגיד לתם, ולשֵם כך בא הנה. אמו הלקתה248 אותו, בשביל שחשדה אותו ששתה איזו שַמֶנֶת, אשר לא טָעם כלל ולא ראה כלל; ברור הדבר, שהיא אך מתאַנה לו כדי להפטר ממנו, יען כי היא שונאה אותו; ובכן אין לו עצה אחרת, כי אם ללכת אל אשר יִשָאוהו עיניו; הלואי שתהי אמו מאושרת ולעולם לא תתחרט על אשר דחפה את בנה האמלל לתוך העולם האכזרי להתעַנות ולמות.
כן הלכו שני האמללים יחדו, הלוך ושפוך מרי שיחם איש בחיק רעהו, ובאותו מעמד כָרתו ברית חדשה, ברית אַחוה, לדבוק איש באחיו ושלא לעזוב לעולם זה את זה, ורק המות יפריד ביניהם. ואחרי-כן התחיל כל אחד לברר ולבאר לחברו את מחשבתו אשר הוא זומם לעשות. דזו השתדל להוכיח, כי אך טוב להיות לנזיר-פָרוש, להתבודד במערה ולהתפרנס בקלִפוֹת-עצים ובלחם-נִקוּדים ולִגוֹעַ לפרקים ברעב ובקוֹר ובשאר מיני מחסור. ואולם אחרי אשר שמע את עצתו של תם, הוכרח דזו להודות, כי אמנם יש יתרון מוּחשי לחיים של פושעים, ולכן הסכים גם הוא להיות לשודד-הים.
במרחק שלשה מלין מס"ט פטרבורג (זה שם העֲיָרה), במקום אשר שם מתרחב נהר-מיסיסיפי עד יותר ממיל, נמצא אי ארוך וצר, מכוסה ביערות, והמים אשר לחופו האחד אינם עמוקים. האִי הזה לא-נוֹשָב מאדם, כי קרוב הוא לעֵבר השני של הנהר, מְקום יער-עַד, אשר כמעט לא דרכה בו רגל אדם. את האי הזה – אִי-דזקסוֹן – בחרו הנערים, המיועָדים להיות שודדי-הים, למָעוֹן להם. את מי ישודו כאן – שאלה זו לא עלתה כלל לפניהם. הם הלכו לבקש את הוקלבירי פין, ועד מהרה מצָאוהו, ועד מהרה התחבר אליהם: לוֹ הרי אין עוד כל תקנה, וכל העסקים שָוים בעיניו. אחרי-כן נפרדו איש מעל רעהו, על-מנת להפגש במקום שומם על שפת הנהר, במרחק שני מילים מן העֲיָרה, בשעה הנבחרה, כלומר: בחצי-הלילה. שם, באותו המקום, יש רַפסוֹדה קטנה, ואותה צריך לתפוש. וגם תְנָאי-הוּתנה, כי כל אחד יביא אִתו חַכּוֹת וקרָסים ומעט צֵידה, ככל אשר תשיג ידו בעלָטה ובסודי-סודו, כיָאוּת לשודדים. ובשובם אל העֲיָרה הודיעו לכל חבריהם ברמזים רַבֵּי-הכַּוָנה ובהנאה עצומה, כי “בקרוב תִשָמע שמועה בעיר”, – ועם זה צִוו על הנערים לשמור את הדבר בסוד.
כחצות הלילה בא תם עם נַקניק מבוּשל ועוד מקצת מזונות, ויסתתר בין הרולים על ראש גבעה קטנה הנשקפה על פני מקום-המוּעָדָה. שקט ודממה מסביב. תם הטה אזנו לשמוע – אך שום רַחַש קל לא הפריע את מנוחת הלילה, אז שרק שריקה קצרה. מתחתית הגבעה ענו לו בשריקה. תם שרק עוד שתי פעמים, והתשובה נתקבלה בדיוק. אחרי-כן נשמע קול קורא: מי פה?
– תם סוייר, הַפִּירַטוֹן השחור. ומי אתם שָם? קִראו בשמותיכם!
– הוק פין, חֲמוּץ-הידים, ודזוֹ האַרפיר מְחִתַּת-היַמים. (את הכִנויים האיומים הללו הִמציא להם תם מתוך ספורי-השודדים הידועים לו).
– לחַיֵי249! עתה הַגידו הַסִיסְמָא250!
שני קולות צרודים לָחשו בבת-אחת את מִלַת-הסימן האיומה שהחרידה את הלילה ההוֹזֶה:
– דָם!
אז השליך תם את הנַקניק מעל ראש הגבעה למַטה, והוא בעצמו התגלגל אחריו על פני צלע-הגבעה הזקוּפה, מה שגָרם נזק מסוּיָם לבגדיו ולעוֹר-בשרו. אמנם יכל היה לרדת בפשיטות בנתיב קל ומרֻוָח, אבל זה לא נאה לשודד-הים, המחַבב כל-כך את הסַכָּנוֹת והַחַתְחַתִּים.
דזוֹ, המכונֶה “מחִתַּת-הימים”, הביא אִתו רק חתיכת-חֵלֵֶב, וגם זה עלה לו בסכנת-נפשות וכמעט שנתפש בגנֵבתו. ו“חמוּץ-הידים” גָנב והביא קדרה לבִשול והרבה עלֵי-טַבַּק; אך חוץ ממנו לא היה בין “השודדים” מעַשנים או לועסים טַבק. “הפירַטוֹן השחור” הודיע, שאי-אפשר לצאת לדרך בלי אש. זה היה רעיון מחוכם; באותם המקומות לא ידעו כמעט על מציאותן של גפרוריות בימים ההם. ויראו הנערים אש מעַמְעֶמת251 על גבי רפסודת גדולה, וימהרו ויתגנבו אליה ויחטפו אוּד אחד. את “השוֹד” הזה הוציאו לפעולה בכַוָנה עצומה ו“בהִדוּר” מיוחד ובתכסיסים252 מדוקדקים: לרגעים לחשו איש לרעהו: “הס!” ובכל פסיעה ופסיעה שָמוּ אצבעם על פיהם, או שלחו ידם פתאם אל הפִּגְיוֹן253 המדומה שבחגורתם המדומה, ובלחישות זועמות חִלקו פקוּדוֹת, כי, אם יזוז “האויב” ממקומו, צריכים ל“הַלעיטוֹ את הצעצוע עד הנִצב”. יען כי “המתים אינם הולכי רכיל”. אמנם הם ידעו היטב, שאנשי הרפסודת הלכו זה כבר על העֲיָרה ללון באכסניות או להתהולל בבתי-מַרזח; אבל זו אינה סִבה מַספיקה להתנהג במעשה כזה שלא כדרך השודדים.
סוף-סוף הפליגו254 שלשת הגבורים שלנו בנהר על הדוברה הקטנה שכָּבשו. תם היה המפַקד של “האניה”; הוּק תפש את המָשוֹט הקיצוֹני, ודז’וֹ – את המָשוֹט מִקֶדֶם. תם עמד באמצע “האניה”, בעינים קודרות ובידים משולבות, ונתן את פִקוּדָיו בקול נמוך255 וקשה.
– לעֵבר הרוח! הַטוּ המִפְרָש! הַתִּירו! בכח!
[איור: שודדי הים מפליגים במים. עמוד מספר 78 במקור המודפס]
אך מכֵּיוָן שהדוֹברה הקטנה הִפליגה לאִטָה במי-מנוחות, הרי מובן מאליו כי כל הקריאות והצִוויים הללו לא נאמרו אלא ל“תפארת המליצה”, בלי שום כַּוָנה מיוחדת.
– באיזו מִפְרָשִים מתנהלת האניה?
– בתַחתִּיים, שנִייִם ועִלִיים, אדוֹן!
– יעלו חצי-תְרֵיסר256 מכם על ראש התּרֶן! תֵכף!
– כמִצְוָתְך, אדון!
– הַדקוּ את חבלי-המפרש! בזריזוּת!
– כמִצְוָתְך, אדון!
– המָשוֹט לצד החוף! עתה, בני-חיל, הזדרזו257!
הדוֹברה עברה עתה את אמצע הנהר, והנה היא מפליגה מנגד העֲיָרה. אורות כֵּהים אחדים סִמנוּ מרחוק את מקומה. נִכָּר, שאנשי העֲיָרה שקועים בתרדמה שלֵוָה, הַרחֵק מן המים הכַּבירים הזרוּעים רִבבוֹת נִיצוצוֹת-כוכבים, ובלי ידיעה כל-שהיא על אדות המאורע החשוב המתרגש ובא. “הפּירַטוֹן השחור” עומד על מקומו בזרועות משולבות על חָזֵהו, והנהו שולח את “מַבָּטו האחרון” אל מקום שְשוֹניו הראשונים ויגוֹניו האחרונים; צר לו מאד, ש“היא” אינה רואה אותו עתה, בשעה שהוא נִצָב בלי-חָת בלב ים זועף ועַיִן בעַיִן הוא רואה את המות והוא הולך לקראת גורלו בצחוק-מֶרִי על שפתיו. אכן, דמיונו של תם לא נצרך להִתאַמצות יתֵרה, כדי להעתיק את אִי-דזקסון אל לב האוקיָנוס, ברִחוק אלפי מילין מעיָרתו. ובכן שלח את “מבטו האחרון” בלב נשבר ומרוּצה גם יחד. יתר השודדים היו עסוקים גם הם במִשלוֹח מבטם האחרון, והם האריכו כל-כך בהשקפתם על העֲיָרה, עד שכמעט נסחפה הדוברה בזרם הנהר מהלאה למחוז-חפצם. אך לאָשרם הרגישו בסכנה זו בעוד מועד, ויאחזו בתחבולות הנחוצות. וכשתי שעות אחרי חצות-הלילה נַחָה הדוֹברה על שִרטון258 במרחק מָאתים אמה מן האי, והשודדים שלנו נשאו את טעַן259 “האניה” אל האי, בלכתם, הלוך ושוב, במי-מָתְנַיִם. בין תשמישי הדוֹברה נמצא גם מִפְרָש ישן, ואותו פרשו על השיחים כאהל, למַחסה לצֵידה; הם בעצמם יִישנו תחת כִפַּת הרקיע, כראוי לשודדים.
כעשרים צעדים מן החוף, בתוך עֲבִי-החורשה, הבעירו מדוּרה, ויבַשלו מקצת חֵלב לארוחת-הערב, ובאותה סעודה בִזְבְּזוּ260 כמעט מַחציתו של הלחם השחור שהביאו אִתם. מה נהדרה בעיניהם סעודה כזו, תחת כִּפַת השמים, בתוך יער-עד, על אִי טָמִיר261 ונעלם מעיני אדם, – ממש כמנהג פרָאים אמִתִּים! באותה שעה נמנו וגמרו שלא לשוב עוד אל “היִשוּב” עד עולם.
אחרי אשר תַם החלב המבושל ואחרי אשר נאכל כל הלחם עד פְּרוּסה262 אחרונה, השתטחו על פני הדשא אצל המדוּרה, בנחת-רוח יתֵרה. אמנם הם יכלו לתוּר להם משכב פחות חם, – אבל איך יְוַתְּרוּ263 על פרט נכבד ומלַבב כל-כך בחיי-שודדים: זו שכיבה מסביב למדוּרה במחנה!
– האָח, מה יפה כאן! – קרא דזוֹ בהתפעלות.
– מה היו אמרים חברינו, לוּ ראו אותנו בכך? – הֵעִיר תם.
הם לא היו אומרים כלום, אלא היו מתפַקעים מקנאה. האין זאת, הוּק?
– בלי שום ספק – ענה הוק – בכל אופן אני שבע-רצון מאד. חיים טובים מאלה אינני דורש לי כלל. הרי מעולם לא אכלתי דֵי שָבְעִי, – וכאן אין הם יכולים לבוא לדוּש את בשרי ולטלטלני הֵנה והנה ולשפוך עלי חמה וגעָרוֹת וקללות.
– אלה הם חיים כלבָבי! – אמר תם – אין צורך להשכים קוּם בבקר, אין צורך ללכת לבית-הספר, לרחוץ, לסרוק, וכדוֹמה ממעשי-טפשות. עתה הנך רואה, דזוֹ, כי שודד-הים אינו צריך לעשות כלום, כשהוא ביַבָּשה; תחת אשר נזיר-פרוש מחויב להתפלל כל היום, וגם אין לו במה לשעשע את נפשו.
– בוַדאי כן הדבר – הסכים דזו – בתחלה לא בדקתי את הדבר כל צרכו; ואולם עתה לא אכחד כי חיי-שודדים מוצאים חן בעינַי שלא בערך יותר, אחרי אשר טעמתי מהם.
[איור: השודדים יושבים מסובים על החוף. עמוד מספר 80 במקור המודפס]
הוק “חמוּץ-הידים” לא השתתף הרבה בשיחה זו, כי היה עסוק במלאכה נקיה: הוא נָבַב לו גִבעוֹל ויישם בפי שפוֹפרת זו קוֹמץ-טַבַק מגוֹלל בעָלֶה, ויקח גחלת מעל המדוּרה ויַצת אש במִקטַרתו, ובהנאה עצומה העלה תִמרוֹת עשן מפיו. יתר שודדי-הים קנאו בו מאד, ויגמרו בלבם למהר ללמוד את חכמת-העִשוּן.
– מה היא, בעצם, עבודתם של שודדי-הים? – שאל הוּק מתוך ענן-הקטרת ומתוך הרחבת-הדעת.
– אָ, יש להם עבודות שונות ורַבוֹת-הענין – הוֹאיל תם לבָאר את הדבר – תופשים אניות ושורפים אותן ונוטלים את הכסף ואת הזהב וטומנים אותם במַחפוֹרוֹת איוּמוֹת על האִי שלהם, ושם שומרים שֵדִים ורוּחוֹת על אוצרותיהם; ומלבד כל זה הם הורגים את כל האנשים הנמצאים באניות ומשליכים אותם אל הים.
– ואת הנשים הם מביאים אל האִי שלהם – הִגִיהַ264 דזוֹ את דברי חברו – אֵין הם הורגים נשים.
– חס וחלילה! – קִיַם תם את הדבר – את הנשים אין הם הורגים, כי על-כן הם בעלי נפש נדיבה ביותר.
– וכמה בגדים יקרים הם לובשים! – קרא דזוֹ בהתפעלות – כל מַלבוּשיהם זהב וכסף ואבנים טובות.
– למי כל אלה? – שאל הוק.
– כמובן, לשודדי הים.
הוק בָחַן במבט עצוב את בגדיו הקרועים והבלוּאִים.
– אם כן, אינני דומה כלל לשודד-הים – אמר בדאגה – אך מה אעשה, ובגדים אחרים אין לי.
ואולם חבריו נִחמו אותו: במהרה בקרוב יבואו המלבושים היקרים, ולהַתְחָלָה יוצאים ידי-חובה גם בסחָבות כאלה, – אף שעל-פי-רוב נוהגים השודדים לצאת לפעלם בתִלבוֹשת הגוּנה.
לאט-לאט נָדַמָה השיחה, והעֲיֵפוּת נָסכה רוח תרדמה על הבוֹרחים הקטנים. מִקטַרתוֹ של “חמוּץ הידים” נשמטה מבין אצבעותיו, ובעוד רגע יָשן שנת-ישָרים. ואולם “מְחִתַּת היַמים” ו“הפִירַטוֹן השחור” לא נָמו שנתם על-נקלה. הם התפללו תפלה שעל-המטה, בלחש ובשכיבה, אחרי אשר עתה אין מי שיַכריחם להתפלל בקול ובעמידה. אמנם, הם גמרו בלבם שלא לאמר את התפלה כלל,– אך בכל-זאת יָראו להוציא לפעולה את ההחלטה המסוכנת הזאת. ואחרי אשר כבר נאחזו שמוּרוֹת-עיניהם בחבלי שֵנה, הנה זה בא אורח לא-קָרוּא ויפריע מנוחתם: זה היה מוסר-לב. הִתחילה דאגה לעַנות את נפשם, שֶמָא לא עשו כדת בברחם בהחבא; ואחרי כן זכרו את דבר גנֵבת הצֵידה – ומצוּקוֹת-נפשם התגברו עוד יותר. הם נִסו אמנם להרגיע את רוחם, בטענה, שכבר לקחו בחשָאי פעמים רבות ממתקים ותפוחים, – אבל השטן, הַנוחַם, לא נשתתק בטענה זו. ולאחרונה הוכרחו להודות, כי אין הנִדוֹן265 דומה לראיה: לקיחת ממתקים ותפוחים אינה אלא מעשה-תעלולים, תחת אשר לקיחת לחם ונקניקים ושאר מיני מזונות הרי הוא גנבה בפועל-ממש – ועל זו יש “לאַו” מפורש בעשרת הדִברוֹת. ובכן גמרו בלבם, כי כל היָמים אשר יהיו שודדי-הים, לא יתגָאלו בעבירה מגונה של גנבה. אז רפה מוסר-לבם, והשודדים הצדיקים נרדמו במנוחה שלֵמה.
פרק י"ג: אִי שוֹמֵם 🔗
כאשר הֵקיץ תם בבקר, הִתמיהה אותו מאד הסביבה אשר בה הוא שָרוי266: איזה הדרך בא הֵנה? הוא שפשף את עיניו, ויבט, וישקף, ויהַרהר רגעים אחדים – עד אשר נזכר שֶבִּן-לילה היה לשודד-הים. זה עתה הֵאיר הבקר; האויר אָפוּר267 וָקריר; מנוחה ושַלוה נעימה שוררת בעבִי היער השוקט. שום עָלֶה לא ינוע; רחש קל לא יפריע את הטבע ההוזה. רסיסי טל, דוֹמים לפנינים גדולות, רועדים על העָלים והדשָאים. שִכבה לבָנה של אפר כִסה את המדוּרה, ורצועה דקה של עשַן-תכלת בוקעת ועולה מתוכה. דזו והוּק עודם ישֵנים. אך הנה נשמע, שָם הַרחק ביער, קול צפור; עוד מעט וחבֶרתה עונה לה; גם הרָחָם החל לנסר באילנות. לאט-לעט הִלבִּינו ענני-בקר האפוּרים והקרירים, ובה במִדה התגברו תשוּאוֹת החיים ביער. לנגד עיני הנער הסוֹקר, התגולל המחזה הנפלא של הטבע המקיץ משנתו ויוצא לפָעלוֹ. הנה תולעת ירוקה קטנה זוחלת ובאה על עָלֶה רְוֵה-טל, לרגעים היא זוקפת את ראשה ורֻבָּה כדי “להָרִיח את האויר”, ואחַר היא מוסיפה לנסוע. זהו “החַיט המודד”, אומר תם בלבו; וכאשר קרבה אליו התולעת, ישב דוּמם כאבן, מוּטל בין תקוה ופחד: התבוא התולעת אליו, אם תִשטה מעליו? היא זחלה, זחול ושוב, פעמים אחדות, ולב תם הוֹלם פעם. פתאם עצרה התולעת במהלכה, זקפה את חצי גופה, כמתיַשבת בדבר, ואחר עלתה על רגלו של הנער ותסע עליה במתינות. לב תם רקד בקרבו מִגיל, שהרי זה סימן בדוּק ומנוּסה שבקרוב “יתחדש” בערך-בגדים, ואין כל ספק שהבגדים יהיו תלבושת נהדרה של שודד-הים… אחרי-כן באה בתהלוכה גדולה עדת נמלים, זריזוֹת, עסקָניוֹת; נמלה אחת תפשה בכַפֶּיה עַכָּביש מת, גדול ממנה פי-חמשה, ו“בְזֵעת אַפֶּיה” סָחבה אותו למעלה על גזע עץ. הנה הופיעה גם “פרת-משה-רבנו”, נקוּדה וברוּדה, ובקַלוּת-דעת טִפסה ועלתה לגוֹבה מסוּכן – עד למרוֹם-שִיאוֹ של גִבעול. תם גחן אליה וַיְמַלְמֵל:
פָּרָתִי, פָּרָתִי, חוּשִי עוּפִי הַבָּיְתָה!
סֻכָּתֵךְ בּוֹעֶרֶת, וִילָדַיִך גַלְמוּדִים.
ותכף פָרשה את כנפיה הקטנות ותָעף לראות מה נִהיתָה, – מה שלא הִתְמִיהַ כלל את תם. שהרי הוא יודע מתוך נסיונותיו הרבים, ש“הפרות” התמימוֹת הללו הן פַחדָנִיוֹת גדולות לענין דליקה, ולא פעם ולא שתים התעַלל בהן ברַמָאוּת זו. – בֵינתַים הלך וגדל השאון וההמולה, הצפצופים והזמירות של בעלי-הכנף למיניהם. עוֹף-לֵץ אחד עמד על ענף-עץ, ממעל לראשו של תם, ובִמשוּבה נֶעלָסָה חִקה את קולותיהם של שכניו כדי להַקניטם; ועורב-עִמקי קוֹלַנִי בא בטִיסה, בלַהַט כָחוּל-עַז, וירד על זמורה בקִרבת תם, ויט ראשו הצִדה ויסקוֹר בעיון גדול את האורחים הזרים. סנָאִית קטנה אפוּרה, ועוד אחת גדולה וצהובה, שרדפו זו אחרי זו מענף לענף, עצרו פתאם בדִלוּגיהן וקפיצותיהן, כדי להסתכל היטב בנערים ולפַטפט על אדותם; וַדאי לא ראו החיות הקטנות הללו מִימֵיהן צורת אדם, ולכן לא ידעו: הַצריכות הן להִבָּהל, אם לא. – בקצור, כל הַיקוּם אשר ביער כבר השתקע בעסקיו בזריזות ובשקידה; קרני-שמש הולכות ומתמתחוֹת, וזעיר שם זעיר שם הצליחו לַחדוֹר בעד העלים הצפופים; ופַרפָּרים מנומרים באו להוסיף נופך268 משלהם על חיי-היער המגוּוָנים269 והעליזים.
תם הֵעיר את יתר שודדי-הים ותכף טָשוּ שלָשתם בתרועת-ששו אל השִרטון, ובעוד רגע והנה הם משתקשקים במימיו הצלוּלים, עושים “צִפּוֹר” במים, רודפים זה את זה ומתהוללים כאינדיאנים. הם לא חשו שום געגועים על אותה העֲיָרה הקטנה השקועה עדַיִן בתרדמת-שַלוה, שָם מעֵבר לנהר הגדול הרחב. בלילה נסחפה הדוֹברה שלהם בזרם הנהר – ואיננה; אך על האבדה הזאת עוד שמחו הנערים: שהרי הם עתה כאִלו שרפו את הגשר אשר בינם ובין היִשוּב.
הם שבו אל ה“מחנה” שמחים ורעננים ורעבים כזאבים– ושוב הוּצתה המדורה. הוּק גִלה בקרבת ה“מחנה” מַעין מים קרים וזַכים; ויתקנו להם הנערים בזִיכים270 מַעֲלֵי-אגוֹז רחבים, וימצאו, כי מַים חיים, ממוּתָקים בקסם של יַעַר-פרא, הם חלִיפין יפים במקום קַהוה. ובעת אשר דזוֹ חָתך חתיכות חֵלב לארוחת-הבקר, הלכו תם והוק אל קצֵה-האי הקרוב, וישליכו חַכָּה בנהר – ותכף מצאו שלל רב. ובטרם הספיק דזוֹ לראות איפה נעלמו, והנה שָבו הצַיָדים עם המון דגים קטנים וגדולים מכל המינים, הם צלו את הדגים בחֵלב, וינעמו לחִכָם מאד.
אחרי סעוּדה שמֵנה זו, שכבו לנוח בַצֵל, והוּק עִשן את מקטרתו. ואחרי-כן הלכו שלָשתם לתור את האי. על דרכם מצאו הרבה דברים יפים ומשעשעים, אבל לא שום דבר מפליא ומַתמיה ביותר. הם בדקו ומצאו, כי ארכוֹ של האִי הוא כשלשה מילין, ורָחבוֹ – כרֶבע מיל, וכי רק תעָלת-מים צָרָה מבדילה בינו ובין עֵבר הנהר. בתעלה זו התרחצו כמעט בכל שעה ושעה, עד אשר עברה עת הצהרים, ואז שבו אל המחנה. רַעבוֹנם החזק לא הִרשה להם ללכת לצוּד דגים לסעודת-הצהרים, אבל הם אכלו לתֵאָבוֹן את הנַקניק הקר, ואחרי אשר מִלאו כרֵסָם בוֹ השתטחו בַצֵל להשיח. ואולם השיחה התנהלה בכבֵדות, ועד מהרה נשתַתקו שלָשתם. הדוּמיה מסביב, שַלְוַת-ההוד שביַער, רגש הבדידוּת, – כל אלה החלו לפעול פעולתם על הלבבות הרַכִים של השודדים בני-יוֹמם. הם השתקעו בהרהורים. רגש של עַצבות מדומדמת271 תָקף אותם, והרגש הזה קבל עד-מהרה צורה ברורה: הם התגעגעו על ביתם. אפילו פין “חמוץ-הידים” התחיל מהרהר על אחורי-החצרות שלו ועל הרפָתים הריקות שהיה יָשֵן בהן. אבל כֻלם התבַּישו ב“חולשָתָם” זו, ואף אחד מהם לא מצא עוז בלבבו להבִּיע בפיו את מחשבותיו.
והנה קול שאון משונה הגיע לאזנם מרחוק. בתחלה לא שָמוּ הנערים לב אליו; אך הקול הלך וגדל, וקשה לעמוד על טיבו272. אז קפצו הנערים ויביטו זה אל זה בתמיה ויטו אזנם לשמוע. הקול נָדַם רגעים אחדים, ואחרי הדממה התגלגל כרעם עמוּם מעֵבר הנהר.
– מה זאת? – קרא דזו בנשימה פזיזה273
– נפלאת היא בעיני – ענה תם בלחישה.
– אין זה רעם – אמר הוק בקול נפחד – יען כי הרעם – – –
– הס! – צִוה תם – הַקשב ואל תפטפט!
עבר עוד רגע של דממה, שהיה בעיניהם כשָנה, ושוב החריד אותו הקול הַפֶּלִאי את דומית-ההוֹד של היער.
הנערים נשאו את רגליהם וירוצו אל החוֹף אשר מנגד לעיָרה, ומבין השיחים הביטו נִכחם. על פני הנהר שָטה בנחת אנית-הקיטור הקטנה, המשַמשת להַעבָרה מחוֹף אל חוֹף. על המִכסה הרחב של האניה נראה קהל גדול מאד. לפני האניה ומאחריה הפליגו המון סירות קטנות, אך הנערים לא יכלו לראות מה עושים האנשים היושבים בהן. ופתאם עלתה מן האניה רצועה דקה של עשן לבן, ואחריו שוּב אותה ההמוּלה העמוּמה.
– עתה הוּברר לי הדבר – אמר תם – אדם טָבע בנהר והם מבקשים אותו.
– כן, כן –קִיַם הוק – כזאת עשו גם אֶשְתַּקֵד274 כאשר טָבע ביל טורנר, יָרו מִתּוֹתָח על פני המים למען יָצוף הטובע. וגם לוקחים כִכרות-לחם ומשִימים בהן כסף-חי וזורקים אותן על פני המים, והלחם יָשוּט אל המקום אשר שם הטובע, ושם יעמוד.
– גם אני שמעתי כזאת— אמר דזו – אבל קשה לי להבין, במה גדול כחו של הלחם…
– הדבר פשוט – בֵאֵר תם – לא הלחם הוא העיקר, אלא הלחשים וההשבעות שהם אומרים עליו בוַדאי בטרם ישַלחו אותו על פני המים. כך אני משער.
גם הוק ודזו הסכימו להַשְעָרה זו: שהרי גם השֵכל מחַיֵב, כי לחם פשוט לא יוכל למלא תַפקיד חשוּב כזה, אם לא הוכשר לכך על-ידי איזה לַחש.
– חפץ הייתי מאד להיות שָם עִמָהם בשעה זו – אמר דזו.
– גם אני – נֶענה הוּק – את כל הוֹן-ביתי הייתי נותן, כדי לדעת מי הוא הטובע.
[איור: הילדים מביטים אחרי האניה שיצאה לבקשם. עמוד מספר 86 במקור המודפס]
הנערים הוסיפו להביט ולהקשיב. ופתאם נצנץ רעיון נפלא במוחו של תם.
– חברים! – קרא בעליצות – אני יודע מי הוא הטובע: אנחנו!
באותו רגע היו הנערים בעיניהם כגִבוֹרים ממש. איזו גדוּלה! מבקשים אותם; מתאבלים עליהם; לבבות נשברים על אדותם; דמעות נשפכות עליהם; מזכירים את העָוֶל שעשו ל“אותם הנערים האמללים”; מתחרטים, מרגישים מוסר-לב בשבילם. והעיקר: הם, הנעלמים, היו עתה לענין ולשיחה בכל העֲיָרה, וכל הנערים מקנאים בהם, כלומר: בתהלתם ופִרסומם. הענין זה יפה מאד. בשביל כך לבד כדאי להיות לשודדי-ים.
כאשר פנה היום שָבָה אנית-הקיטור לעסקיה התמידיים, והסירות נעלמו. השודדים שֶלנו שבו אל המחנה, מלֵאֵי עליצוּת וגאון על כבודם ופרסוּמם ועל המהוּמה אשר קמה בעיר בשבילם. הם צדו דגים, צלו אותם, אכלו סעודת-הערב, ואחרי-כן התחילו לשער השעָרות: מה אומרים ומה חושבים עליהם בְעֲירָה. כמובן, כל העיר שרוּיָה בצער; פשוט: צָרַת-הכלל. התמונה הזאת שצִירו להם בדמיונם, היתה להם לנחת-רוח גדולה, ולכן הפכו והפכו בה זמן רב. ואולם במדה שהִתְעַבּוּ צללי-הלַיִל סביבותם, בה במדה נִגרעה שיחתם, עד אשר פָסקה275 לגמרי. הם ישבו אצל המדוּרה ובנפש-פזורה הסתכלו באש, – נִכָּר, שמחשבותיהם משוטטות הַרחק מִזֶה. ההתלהבות הראשונה חלפה, ותם ודזו לא יכלו לגרש מלִבם את המחשבות המצִיקוֹת על אדות הנפשות הקרובות להם, שהן בוַדאי אינן מתענגות כמוהם על “המעשה היפה”. ספקות ודאגות החלו לנַקר בקרבם; אנחות התמלטו מלבם בחשאי. לאט-לאט נִסה דזו לבדוק את חבריו ולחקרם בזהירות ובדרך עקלתוֹן, מה דעתם, למשל, על אדות חזָרה אל ה“יִשוּב” – לאו דַוקא תכף – אבל כך, בכלל.
ואולם תם נתן אותו לחרפה ולשנינה בגלל המחשבה הרעה הזאת; והוּק הסכים גם הוא לתם, עד כי הוכרח דזו לבאר את דבריו בדרך דרוּש, כי כוָנתוֹ לא היתה כלל כך, וכי רק לנַסות אותם אמר כזאת. בקִצור, הוא השתדל לגול מעליו חרפת “נער המתגעגע לסִנר אמו”, ככל האפשר. ובכן נדכא המֶרד תכף בראשיתו.
הלילה בא, ולהוּק הגיעה שעת “נפילת-אַפַּיִם”, ועד מהרה נִשמַע הוֹד-קל-נַחרתו. גם דזו נִרדם. ותם שכב זמן מוּעט בלי-נוֹע, נשען על מַרְפֵּקוֹ, ועיניו בָחנו את חבריו. אחרי-כן התרומם בזהירות על ברכיו, ולאור המדוּרה הכֵהה התחיל מחַפֵּש ומחַטט בעשב. בִקש ומצא קלִפּוֹת-שִקמה לבָנוֹת ודקות, בחר מהן שתַּיִם היותר טובות בעיניו, ישב אל המדוּרה, ובכבֵדות כתב עליהן דבר-מה בזנַב עִפרונו האדום. את הקלִפה האחת גָלַל וישם בכיסו, ואת השנית הניח במגבעתו של דזו, בצירוף אחדים מאוצרותיו היקרים: חתיכת קרטוֹן, כַדוּר של גוּמי, שלשה וָוֵי-חַכָּה, ועוד. אחרי-כן התגנב על בהונות רגליו בין האילנות, ובהיותו רחוק למַדַי מחבריו, נשא את רגליו וירץ בכל כחו אל התעָלה.
פרק י"ד: הַדּוֹדָה פוֹלִי מְסַפֶּרֶת בִּשְׁבָחָיו שֶֹל תָּם 🔗
בעוד רגעים אחדים כבר עשה תם את דַרכו במֵי-מָתנַיִם, ופניו מועדות אל עֵבר הנהר הנשקף מוּל העֲיָרה. כאשר עמד בחצי-התעלה, התגַבר הזֶרם, ולא יכל עוד ללכת ברגליו, לכן החליט לעבור בִשחִיָה את המֶרחק של מאה אַמוֹת שנשארו עוד עד החוף. בכל מאמצי-כחו שָחָה נגד הזרם, ובעמל כבד הגיע אל החוף. פלגי מים נזלו מבגדיו אך הוא לא שָם לב לזאת וברגלים ממהרות רץ בין עצי-היער לארך החוף. רגעים אחדים לפני השעה העשירית עמדו רגליו על כִכר קטנה ממוּל העֲיָרה, ועוד מהרה מצא את אשר בִקש: אנית-הקיטור הקטנה עמדה בחֶביון276 שִיחים אצל החוֹף התָלול. שַלְוַת- הַשקט פרוּשה על המקום הבודד תחת כִּפַּת הרקיע הזָרוּע כוֹכבים. תם זחל מעל החוֹף, בהסתכלו לצדָדין בזהירות, ירד המַימה, ובִשחִיָה קלה הגיע אל הסִירה הקטנה הקשוּרה באנית-הקיטור מאחוריה, ויסתתר בה תחת הספסל, וישכב ויחַכה בנשימה עצוּרה. לבסוף צִלצל הפעמן הסָדוּק, וקול מצַוה קרא: “הַפלִיגוּ!” ובעוד רגע הִפליגה האניה בנהר, והַסִירה בת-לִויתה מִדַדָה אחריה. תם ידע, שזו היא הנסיעה האחרונה של אנית-הקיטור בערב הזה, ולכן שמח מאד כי הִצליח חפצוֹ בידו.
כרבע שעה אחרי-כן פָּסקה תּנועת הגַלגלים של האניה. תם קפץ מן הסירה אל המַים, וַיִשְחֶה לארך החוף במרחק חמשים אַמה מן האניה, לבל ירגישו בו המַלחים, ואחרי-כן עלה על היבָשה, ויעבור דרך סִמטוֹת277 ומבואות ריקים מאדם, עד אשר הגיע אל חצר בית דודתו. בזהירות טִפס ועבר את המשוּכה, ומרחוק נראה לו אור נר בחדר הדודה. הוא נגש חֶרֶש אל החלון וירא והנה בחדר יושבת ומשוֹחחת כנוּפיא קטנה: הדודה פולי, סיד, מירי, ואמו של דזו האַרפיר. הם ישבו בקרבת החלון, ובינם ובין הפתח עמדה מטת הדודה. תם בא אל הפתח, ובזהירות יתֵרה פָתח לו רֶוַח קטן דֵי הַכניס בו את גופו, וַיִזחל בלאט וישכב תחת המטה.
באותו רגע קראה הדוֹדה: מה זה היה לנֵר שהוא דוֹמֵעַ? כמובן, הדלת פתוחה. מעשים משונים נעשים בימים האלה בביתנו. לֵך, סיד, וסגור את הדלת.
תם רָעד כֻלו, וכמעט הספיק להסתתר במַחבוֹאו. ואחרי שעברה הסכנה, הוסיף לזחול, עד אשר יכל כמעט לנגוע ברגליה של הדודה.
– ואולם, כאשר אמרתי – חזרה הדודה אל השיחה שנפסקה – הוא לא היה כלל נער רע, רק שובב. אהב להתהולל, כסַיָח, אך לבו היה טוב מאד.
והדודה נתנה קולה בבכי.
– ממש כדזוֹ שלי – אמרה מרת הארפיר – תמיד היה עושה שערוריות ותעלולים, אך הלב – זהב טהור! אוֹי לי, אני הִלקיתי אותו אז, בחָשדי אותו שהוא שתה את הַשַמֶנֶת, – ולא זכרתי כלל, שאני בעצמי שפכתי אותה, מפני שנתחמצה, ועתה לא אוסיף עוד לראות עד-עולם, עד-עולם, את בני העלוב!
ומרת האַרפיר גָעֲתָה בבכי.
– אני חושב, כי שָם במרוֹם יִיטב לתם – הֵעיר סיד – אך לוּ היטיב מעלליו – – –
–סיד! – גַערה בו הדודה בנזיפה (תם הרגיש, כי באותו רגע רָבוּ עיניה ברקים, אף כי לא יכל לראותה) – סיד! לא יֵצא מפיך דבר על תם שלי, אחרי שהלך לעולמו. אלהים יֵדַע דרכו, ולך יפה שתיקה. הוי, מרת האַרפיר, איך אוּכל לחיות, והילד איננו! הלא הוּא היה נֶחָמָתי וששוני – אף כי, על-פי-רוב, היה ממָרר את חַיַי ומקַצר את ימי.
– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך! אך גדול הכאב, גדול מאד! עוד ביום השבת שעבר פוֹצֵץ דזוֹ שלי מַבְעֶרֶת278 תחת חָטמי ממש, ועל זה קִבל שכָרוֹ ממני ביד רחבה. כלום יכלתי לשער אז, שבזמן קרוב כל-כך…! הי, לוּ עשה כזאת עתה, אז הייתי מחַבקת ומנשקת אותו.
– כך, כך, כך, אני יודעת היטב את מַכאוֹבך, מרת הארפיר. עוד אתמול בצהרים הִלעיט תם שלי את החתול סַם חָרִיף והבריה העלוּבה התהוללה עד שֶקִעקעה279 כמעט את כל הבית. ואני – אַל יחשוב לי אלהים עוֹן! – אני הִקַשתי על ראשו בבית-אצבעי – הוי נער אמלל! ואולם עתה נֶחלץ מכל צרותיו. והדברים האחרונים ששמעתי מפיו היו תוכחות לי – – –
הזכרון הזה הִכריע כָלה את הזקנה, וקוֹלה נחנק בבכי. גם תם שפך דמעות אחדות, שָם תחת המטה. אזניו שמעו גם יבבותיה של מירי ומקצת שבָחוֹ שהיא מַכניסה לפעמים בתוך השיחה. הוא נחשב עתה בעיניו שלא בערך יותר מבראשונה. ובכל-זאת נָגע עד נפשו צערה של דודתו, וכמעט אמר לקפוץ ממחבואו ולהַפתּיע280 אותה בשמחה רבה – הַפתעה תיאטרונית כזו היתה כל-כך לפי טעַמוֹ! – ואולם סוף-סוף התגבר על רגשותיו, ויוסף לשכב דוּמם ולהַאזין לדברי המסובים. מתוך קִטְעֵי-דבוּרים ורמזים של השיחה נודע לו, כי בתחלה חשבו, שהנערים טבעו בהתרחצם בנהר; אחרי-כן מצאו קצת סֶמֶך לכך בדוֹברה שנעלמה; ובינתַּיִם סִפרו אֵילו נערים, שהאובדים רמזו אמש, כי בקרוב “תַּהוֹם כל העיר”; מתוך כל הצֵרופים281 הללו באו חכמי העֲיָרה וחריפיה לידי החלטה, שהנערים ברחו בדוֹברה אל אחד הכפרים הקרובים. אך בצהרים נמצאה הדוֹברה במרחק חמשה מילין מן העֲיָרה, ואז אבדה כל תקוה: בודאי טבעו הנערים, כי לולא כן היה הרעב מַכריחם לשוב לפנות ערב או עוד קודם-לכן. והנה היום יום ד‘, והיה אם לא ימָצאו האובדים עד יום א’ הבא, אזי צריכים להִתיָאש מהם לגמרי, ובאותו היום יערכו “הזכרה” לנשמותיהם בבית-התפלה, תם נִזדַעזע.
מרת האַרפיר בֵּרכה את המסובים בשלום, בקול בכי, ותפן ללכת. אך בטרם תצא, הפכה פניה, ובהתעוררות פתאומית נפלו שתי הנשים השַכּוּלוֹת אשה על צוארי רעותה ותשפוכנה נפשן בבכי ממושך, עד אשר רָוַח להן, ואחַר נפרדו. בְּרך שאינו מָצוי בה אמרה הדודה שלום לסיד ולמירי, בלכתם לישון. סיד יִבֵּב קצת, ומירי התמוגגה בדמעות בצאתה.
הדודה פולי כרעה על ברכיה ותתפלל בעד תם, ותפלתה היתה כל-כך חמה, כל-כך מניעה-לב, וקולה הרועד מֵרֶגֶש ומִזקֶן היה מלא כל-כך אהבה בלי-מצָרים, עד כי לא יכל הנער להתאפק, ושוּב זָלגו עיניו דמעות.
זמן רב חִכה תם עד אשר נרדמה הזקנה; היא נאנקה לרגעים והתהפכה מצד אל צד. לסוף התנמנמה, ורק לפרקים השמיעה יבָּבות מקוטעות מתוך שנָתה. אז יצא הנער ממחבואו, ויעמוד ויתבונן בה, בסָככוֹ כַפוֹ על אוֹר הנר. לבו מלא רחמים רבים על הזקנה וכבר הוציא מכיסו את קְלִיפַּת-השִקמה המגוֹללת, ויאמר להניחה אצל הנר. אך תכף שב ממחשבתו; רעיון חדש נצנץ במוחו. הוא השיב את הקלִפה אל כיסו, גָחַן282 אל הזקנה הישֵנה ויִשק לה על שפתיה הנוֹבלוֹת, וחיש יצא מן החדר וַיִנעל הדלת אחריו.
הוא שב אל אנית-הקיטור, ובאמץ-לב עלה אליה, כי יָדע שאין בה איש מלבד השומר הזקן היָשֵן זה כבר כהָרוּג. תם הִתִּיר את הסירה הקשוּרה מאחורי האניה, וירד בה ויָשָט אל עֵבר-הנהר השני. הוא היה מוּמְחֶה283 למלאכה זו מִשֶכְּבר הימים, ובלי עמל הגיע אל החוף. מתחלה אמר לכבוֹש לו את הסירה, שהרי בשעת הדחק גם היא מן “אניה”, וממילא יש רשות לשודד-הים לתפשה; אך נמנע מֵעשוֹת זאת, כדי שלא לתת מקום לחקירות וחִפּוּשִים העלולים284 לגַלות את עִקבות השודדים. ובכן עלה אל היבָּשה וַיִנָפש מעט ביער. בשִבתו לנוח, תָקפה אותו שֵנה, אך הוא התגבר עליה במאמצי-כחו, ויקם וילך הלאה. כאשר הגיע אל התעלה כבר האיר הבקר, אך תם חִכה עוד עד אשר יָצָא השמש בגבורתו וַיָפָז את הנהר הגדול בקרני-זהבו. אז ירד תם המימה, ובעוד זמן מועט עמד בבגדים רטובים בקרבת המחנה, וישמע את קול דזוֹ בדַברוֹ:
– לא, הוק, תם לא ישַקר, שוֹב ישוּב. הוא לא יברח מן המערכה, כי חרפה היא לשודד-הים, ותם הוא בעל-גאוה ולא ינַבל כבודו. בוַדאי הלך באיזה ענין נכבד, אלא שאיני יודע מה זה.
– בכל אופן, הלא החפצים הללו לנו הם עתה?
– עדַיִן לא. על הקלִפה כתוב, כי אם לא ישוב עד ארוחת-הבקר –
– והנה שָב! – קרא תם בהופיעו בגאון בתוך המחנה, ביאתו הפתאוֹמית עשתה רשם אדיר.
עד מהרה נערכה סעודה מהוּדָרה, חֵלב ודגים, והנערים התנפלו על המעדנים כזאבים רעֵבִים. תם סִפר להם את כל הקוֹרוֹת אותו, ולא קִמץ ב“הוספות” כדי לפָאֵר וליַפוֹת את הדבר עוד יותר. לשֵמע דבריו, גדל ערכם של גבורינו בעיני-עצמם עד מאד. כתום הספור שכב תם בַּצֵל כדי לישוֹן עד הצהרים, ויתר השודדים הלכו לצוד דגים ולתוּר את האי.
פרק ט"ו: שַׁעֲשׁוּעִים חֲדַשִׁים שֶׁל שׁוֹדְדֵי-הַיָם 🔗
אחרי סעודת-הצהרים הלכה כל השַיָרה אל השִרטון לַחפוֹר ביצים של צָב-השִריוֹן. כדי למצא את המַטמונים הללו, היו נועצים מַקלותיהם באדמה, וכשהרגישו בחוֹל רך כרעו על ברכיהם ויחפרו ביד. לפעמים הוציאו מחוֹר אחד כחמשים ביצים עגֻלות, לבָנוֹת, גדולות כאגוזים. באותו הערב היתה להם סעודת-ביצים מהודרה, ואת הנוֹתר אכלו בבקר השני, הוא יום ו'. את יום המחרת בִלו בשעשועים שונים: שָחו במי-השרטון, קפצו ערומים מן המים אל היבשה, התגלגלו בחול החם, אף ערכו מין קִרקס אשר בו היו שלָשתם ה“לֵיצָנים”, כי אף אחד מהם לא אָבה לוַתֵּר על תפקיד נכבד כזה.
[איור: הנערים חופרים ביצים. עמוד מספר 92 במקור המודפס]
ואוּלם למרות כל השעשועים והתעלולים וההוללות שהמציא תם חדשים לרגעים, לא יכל דזו להתגבר על געגועיו לבית-אמו, ויגוֹנוֹ הלך וגדל משעה לשעה; כמעט בכל רגע היה נכון לתת קולו בבכי. גם הוק היה עצוב-רוח. אמנם גם בלבו של תם בעצמו נִקרו הגעגועים בלי-הרף, אך הוא התאמץ להסתיר יגונו מעיני חבריו. הוא נשא בחֻבּוֹ דבר-סתר, אשר עוד לא הגיעה השעה לגַלוֹתו; אך אם לא יחלוף דִכְדוּך-הנפש של חבריו, יהיה אנוּס, כמובן, לגלות להם סודו קודם זמנו. כדי להסיח דעתם אמר להם פתאם בבדיחוּת285 מעֻשָה:
– שמעו נא, חברים, אני בטוח כי על האִי שלנו ישבו לפָנים שודדי-ים גמורים286. בודאי טמנו כאן אוצרות-חשך. הבה, נַחפור ונחַפש. מה תאמרו, למשל, אם תזדמן לנו פתאם קופסה מָחֳלֶדֶת287 מלֵאה כסף וזהב?
ואולם הרעיון הנפלא הזה לא הִלהיב כלל את חבריו, והם עברו עליו בשתיקה. תם הציע עוד שתים שלש הצעות מלבְּבוֹת, וגם הן לא נכנסו אל הלב. דזו חִטט במקלו בחוֹל, ופניו היו קודרים וזועפים מאד. לבסוף אמר:
– אחַי, נעשה-נא קֵץ לדָבר! אני חפץ לשוב לביתי. אינני יכל לשאת את השעמוּם בבדידוּת זו.
– אַל-נא, דזו; לאט-לאט תִּתרגל – דִבר תם על לבו – זכוֹר נא, מה יפה כאן לצוד דגים!
–אין לי צורך בצֵיד-דגים. אני חפץ לשוב הביתה.
– אבל, דזוֹ, זכור נא מה יפה כאן להתרחץ ולשחוֹת; אין מקום טוב מזה.
– מה הנאה יש לי מרחיצה ושְחִיָה זו, אם אין מי שיאסור עַלי את הדבר! בקיצור, אני אשוב הביתה.
– ראו נא את התינוֹק! הוא מתגעגע על אִמָא!
– כן, באמת, אני מתגעגע, – וגם אתה היית מתגעגע, לוּ היתה לך אֵם. אני תינוק כמוך – ודזו יִבֵּב קצת.
– אם כן, נשַלח-נא את התינוק הבַּכיָן אל אמו – האין זאת, הוק? ילך לו הפָּעוּט288, הוא נִכסף לסִנר אמו. ואנחנו נִשָאר פה; הלא כן, הוק?
הוק מִלמל “הן”, בלי התלהבות יתֵרה. ודזוֹ קם ממקומו וילבש את בגדיו (כי באותה שעה ישבו שלשתם ערומים על החוֹל) ויחל לעשות הכָנוֹת ל“נסיעתו”. הוק לא גרע עין מדזו; הוא ישב דומם וזועף. והכָּרת-פניו ענתה בו, כי גם לבו הוא מלא “מחשבות רעות”. תם התרגש מאד, ולא קם בו עוד רוח. הוא הסתכל בפני הוק, והלז הוריד ראשו לארץ במבוכה. ובין כה וכה, ודזו נשא את רגליו וילך לו בלי אמירת שלום, ועוד מעט והנהו פוסע במי-התעלה אל מול עֵבר-הנהר. אז לא יכל עוד הוּק להתאפק ויאמר אל תם:
– גם אני חפץ ללכת. השִעמום גדול פה מאד, ואף כי עתה אחרי אשר עזָבָנוּ דזו. אנא, נלכה נא יחדָו, תם.
– אין דבר כזה עולה על דעתי כלל! לֶך-לך, אם רצונך בכך. אני אשאר פה.
הוק התחיל מאַסף את סחָבוֹתיו.
– הִמָלֵך נא היטב בדבר – אמר אל תם – אני יועץ אותך ללכת אתנו. אנחנו נחַכה לך על החוֹף.
– אם כן, תחכו עד שיבוא אליהו.
הוק פנה וילך בדאבון-נפש. תם הביט אחריו, וינחם את נפשו כי עוד יִמָלְכוּ חבריו ושוב ישובו אליו בעוד רגעים אחדים. אך הם הלכו הלאה במים בלי סימן של חרטה. אז הרגיש תם כי קשה יהיה לו לשבת בוֹדד בַּיְשִימֹון הזה. רגע קטן נלחם עם גאונו המתגעש, עד אשר הִכריעוֹ, ואחַר נשא את רגליו ויָרץ אחרי חבריו, בצעקו בכל כחו:
– עמדו! חכו! דבר-סתר לי אליכם!
הם עמדו ויהפכו פניהם אליו. כאשר הִדביק אותם, גִלה להם את סודו ברוב דברים. בתחלה הֶאזינו בלי-חמדה, אך כאשר הוברר להם ה“עקץ” שבִּזְמָמוֹ, הריעו בהתפעלות: “הַפלא ופלא!” אף אמרו, כי לוּ הגיד להם הדבר מקודם, לא היה עולה על דעתם כלל ללכת מזה.
שמחים ועליזים שבו הנערים אל המחנה, וישתקעו שוב בשעשועיהם, ופיהם לא פָסק להַלל ולשַבח את זמָמוֹ הגאוֹני של תם. ואחרי אשר מִלאו כרֵסָם בדגים ובביצים, הודיע תם, כי הוא רוצה עתה ללמוד לעַשן טַבק כהוּק. גם דזוֹ מצא חפץ בלמוד זה. הוק תקן להם מִקטָרוֹת, וימַלאן טַבק. ושלָשתם הִשְתָּרְעוּ על הארץ וַיָחֵלו להעלות תמרוֹת-עשר מפיהם. שני הטירונים289 עִוו פניהם קצת, כי טַעם הטַבק לא נָעַם לחִכָּם כלל; אך בכל-את אמר תּם:
– מה קלה היא מלאכה זו! לוּ ידעתי זאת, אזי הייתי מתחיל לעַשן זה כבר.
– גם אני – הסכים דזו! – הלא זה נעשה מאֵליו, בלי שום עמל. וגם אינני מרגיש אפילו מַשֶהוּ290 של בְּחִילָה291.
– כן גם אני – אמר תם – אני הייתי יכל לעַשן כל היום כֻּלוֹ. ואולם דזיף תאַצ’יר, בטוח אני, שהוא לא היה יכול בשום אופן.
– פשִיטָא292. הוא היה תועה כשִכּוֹר, תכף ב“מציצה” השנִיה. ינסה נא!
– וּדזוֹנִי מִילר? תָּאֵב הייתי לראות מה יִקרֵהוּ כאשר ינַסה לעַשן.
– הוא? “מציצה” אחת – ופָרחה נשמתו.
– הֶאָח, לוּ ראוּ אותנו עתה חברינו! שמע נא, דזוֹ, אל תצַפצף מלה בעִנין זה; ובאַחד הימים, כאשר נהיה במסִבה אחת עם כל הנערים, אשאל אותך פתאם: “דזו, מִקְטֶרֶת יש?” ואתה תענה, כך, כלאחר-יד293, תאמר: “כן, יש אִתִּי מקטַרתי הישָנה, וגם אחת חדשה; אלא שהטַבַּק אינו מן המובחר”; ואני אמַר: “אין בכך כלום, אם רק חריף הוא כאשר אהבתי”. ותכף תוציא מכיסך שתי מִקטרוֹת, ואנחנו נעַשן כזקנים ורגילים – ואז נראה אֵילו פַּרצופים294 יעמידו עלינו!
הֶאָח, המחזה יהיה מבדֵחַ295! הַלְוַאי שנִזכה לזה בקרוב!
– ואחרי כן נגיד להם, כי לָמַדנו לעַשֵן ביָמים שהיינו שודדי-הים. הוֹ, כמה יקַנאו אז בנוּ?
– בלי שום ספק!
ואולם לאט-לאט התחילה השיחה להתנהל בכבֵדות. ההפסקות נעשו ארוכות, והרקיקוֹת נעשו תכופות296 מאד מאד. נִדמה, כאִילו נהפכו כל הנַקְבוּבִיוֹת297 שבפיהם למַזְרֵקות פולטות. בשום אופן לא יכלו להַחריב את השלוּלִית298 שמִתַחת ללשוֹנם; זה היה מַבוּל ממש, וחלק ממנו שָטַף ועבר לתוך גרוֹנם והביא אותם לידי גִנוּחַ שאינו פוסק. פניהם של שני הטירוֹנים חָורו מאד, “צער בעלי חיים”! מקטרתו של דזו נשתמטה מבֵּין אצבעותיו הָרפוּיוֹת; גם זו של תם הָלכה בעקבותיה. וה“מַזרקות” פוֹלטוֹת בלי חָשָך, והשלוּלִית הולכת ומְצִיפָה את פיהם וגרונם. לסוף מִלמל דזוֹ בשפה רפה:
– סַכִּינִי אָבד לי; אֵלכה ואבקשהו.
– הנני לעזור לך לבַקש את אבֵדתך – צִפצף תּם בשפתים רועדות – אתה תלך בדרך זה, ואני אחַפֵּש שָם אצל המַעיָן. אַל-נא, הוק, אל תלך אִתָּנו – אנחנו נמצא בעצמנו.
הוק נשאר לבדו, ויחכה להם שעה שלֵמה. אז קצרה רוחו, וילך לבקש את חבריו. הוא מצא אותם ביער, רחוקים זה מזהו שניהם חִורים מאד ושניהם מתנמנמים299. ואולם הוק מצא סימן מובהק300, שהם “נִתרוקנו מתוכם” וכבר רָוַח להם.
[איור: תם מבקש את הסכין האובד. עמוד מספר 96 במקור המודפס]
באותו הערב בשעת הסעודה היו שני הטירוֹנים שַתקנים301 קצת ורכים ונכנעים שלא כדרכם. ואחרי הסעודה, כאשר הגיש להם הוּק מִקטרת, סֵרבו302 לו, באמרם שבריאותם אינה “בשלֵמות” – מסתָּמא קלקלו את קיבתם בארוחת-הצהרים.
כחצות הלילה הקיץ דזו משנתו, וַיָעַר גם את חבריו. חם מחניק וחוסר כל תנועה באויר בִּשרוּ שׁוֹאה קרובה. הנערים הִתכַּנסו יחדו ויבקשו להם מַחסה אצל המדוּרה, אף שהחם היה גדול גם בלא-כך. הם ישבו דוּמם, ובלב דואג חִכו למה שעתיד לבוא. מאחרי אש-המדוּרה נבלע הכל בעלטה וקַדרוּת. פתאם נצנץ אור מַרתיע303 על ירקרק האילנות, וכרגע דעַך. אחריו נָגה עוד שביב-אש, עַז מהראשון, ואחריו עוד אחד – וקול נַהמה עמוּמה התגלגל בין עצי היער, והנערים הרגישו כאילו נָשפה נשימה בלחייהם, ויזדעזעו, בדַמוֹתָם כי “לִילִית” עברה על פניהם. דממה. ופתאם והנה לַהט בָרק עַז הָפך לילה ליום, ויסַמן בדִיוק את כל קלח304-עשב הצומח לרגליהם – וגם נראו שלש צוּרוֹת חִורות ונִבעָתוֹת. ואחרי הברק הִרעים רַעם, שהתגלגל ובא מִשָמים ארצה, עד אשר נחבא קולו במרחק. רוח קר חלף ביער ויַרעש את העָלים, ויפַזר לכל עֵבר את אפר המדורה. ושוב הִגִיהַ הברק את מחשַכי היער, ואחריו קול רעם אַדיר וחזק, שנִדמה כאילו השליך בזַעף את צַמרות-העצים על ראשי הנערים. באימה ופחד התכַּוְצוּ305 ונדחקו איש לתוך רעהו בָאֲפֵלה הכבדה. טִפוֹת-מטר עָבוֹת התחילו לתוֹפף על הֶעָלים.
– חושו, חברים, הָאהֶלָה! – פָקַד תם.
הם רָצו כמשֻגעים, נתקלו306 בגזעי-אילנות, נסתבכו בענפים ובפארות וכל אחד תעה בדרך אחרת. רוח סערה התחולל והיליל בין עצי-היער. הברקים התרוצצו בלי-הרף, והרעמים התכופים החרישו את האזנים. גשם שוטף נִתַּך ארצה, והסערה הפכה אותו לנחָלים. הנערים קראו זה אל זה, אך קולם נחבא ביִללת-הסער ובגַלגל-הרעם. אך סוף-סוף הגיעו כֻלם אל האהל, קפואים מִקוֹר, נבהלים, ורטוּבים עד הבשר. ומכִיון שהם שלשה, הרי צרת-רבים חצי נחמה. ואולם לשיח לא יכלו, כי המִפְרָש הישָן מָחָא בשאון נורא על השיחים, מלבד הקולות והרעש אשר בחוץ. הסוּפה התגברה יותר ויותר, – ופתאם נִתַּק המִפרש מעל השיחים, וַיִנָשֵא על כנפי-רוח. הנערים אחזו איש בכף רעהו, וירוצו – בהִכָּשלם ובנָפלם לרגעים – לַחסות תחת האלה הגדולה אשר על שפת הנהר. השוֹאָה הגיעה עתה למרום-קִצָה. ברקים מְעַוְרִים פלחו לרגעים את העננים, וישפכו אור בהיר, בלי שום צל, על כל אשר על פני האדמה; העצים המתנועעים, הנהר המתגעש המכוסה קצף לבן, הגוּשִים העכוּרים של הגבָעות מעֵבר לנהר, – כל זה הִתראה בעד המָסָך השקוּף של הגשם המשֻפָּע. מרגע לרגע קָרַס כָּרע איזה עץ-ענק במלחמתו עם האיתָנים, וברעש נורא נפל אָרצה על פני שכניו. והרעם מתגלגל בקולות איומים, כקול נֵפץ תוֹתָחים. והסער התמרמר ברב קצף, עד שנִדמה כאִלו עוד מעט יקרע את האִי לקרָעים וְיַעלֵהו בָאֵש וְיַשקיעהו בנהר עד צַמרות-העצים וימחה אותו מעל פני האדמה ויָהום ויַחריש את כל היצוּר אשר עליו – והכל בבַת-אחת307 וברגע אחד. אכן, ליל-זוָעות היה הלילה ההוא לשודדים הקטנים.
ואולם לאט-לאט שָככה חמַת האיתנים, שפעת-הקַלְגַסִים308 נָדַמָה, העננים כָלוּ וילכו, וסדרי-הטבע שבו למַעגלי-שלום. הנערים חזרו אל המחנה, בעוֹדם נפחדים ונרעשים. ברעדה ובגיל גם יחד ראו כי השִקמה הענֵפה, אשר בצל דָלִיוֹתיה שכבו בלילות, הֻתְּשָה והֻשלכה לארץ, כי הִכה אותה הברק, – ומה גדל אָשרם, שבאותה שעה לא ישבו תחתיה! אפס, כי כל המחנה נשטף במים, וגם המדוּרה בכלל; ועל זה הצטערו הנערים מאד, כי הם היו מרוּטָבים וקפואים “עד הנפש”, ואיך ייַבשו את בגדיהם, ואיך יחממו את גופם? אך בעוד הם מתאוננים על רוֹעַ-מַזָלם, והנה נתגלה להם, כי מתחת לַקוֹרה הגדולה, ביִסוֹדָה של המדורה, עוד מעַמעמת אש כל-שהיא (כי הקוֹרה היתה שְקַערוּרָה בתחתיתה, ולכן לא הגיע שטף-המים אל אותו המקום). בשקידה עצומה התחילו ללַבּוֹת את הניצוצות העוֹממים, ובעזרת זמוֹרוֹת וקלִפוֹת-עצים יבשות שהוציאו מתחת הקורה, התלקחה האש יותר ויותר. אז יִבשו לאש-המדורה את מזונותיהם הרטובים, ויאכלו לתֵאָבוֹן סעודת-ערב שנִיָה. אחרי-כן ישבו ויסַפרו במאורעות-הלילה עד אוֹר הבקר; כי לא יכלו לישון, מאין מְקוֹם-יַבֶּשת לשכב עליו.
כאשר יצא השמש תָקפה אותם שֵנה, וילכו אל השרטון וישכבו על החוֹל. אך לַהַט קרני-השמש לא הניח להם לישון, ובכן קמו בעצלתַּים ויתחילו להתעסק בארוחת-הבקר. ואולם גם אחרי אשר סעדו את לבם, לא הוטב מצב-נפשם: עיֵפים היו ומרוסקי-עצָמוֹת ומתגעגעים לביתם. תם השתדל לשעשע את נפשם ולהסיח דעתם במִשחָקים שונים, ולא הצליח. אז הזכיר להם את הסוד הנכבד, ובזה עודד את רוחם קצת. וכדי שלא ישובו לדאָבה, הציע להם מִשחק חדש: להתהפך לפי-שעה משודדי-ים לאינדיאנים פראים.
הצעה זו נתקבלה על לבם: כרגע פשטו את בגדיהם, לִכלכוּ309 את גוּפם ברפש שחור, חברבורות-חברבורות, עד אשר דמוּ לעָרוֹד310 ושלשת ראשי-הגדודים (כל אחד היה, כמובן, דַוקא ראש ונשיא) השתערו ביער על מוֹשָבה אנגלית ויעשו אותה תֵל-עולם. אחרי-כן התפרדו לשלשה שבטים פראים, הצוררים זה את זה, ויזַנקוּ311 איש על רעהו מן המַארב בתרועות-מלחמה איומות, ויגזרו על ימין ועל שמאל, ויפשטו עורות-קדקדים לאלפים. זה היה יום של שפיכות-דמים, ולכן היו כֻלם שבעי-רצון.
[איור: האינדיאנים האויבים. עמוד מספר 99 במקור המודפס]
מאושרים ורעבים שָבו שלשת הגבורים אל המחנה לסעודת ערבית. אבל כאן באו במבוכה: אינדיאנים-אויבים אינם רַשָאִים לאכול על שלחן אחד, אלא אם הִשלימו בתחִלה, – וזה פשוּט אי-אפשר בלי עִשוּן משֻתָּף של מקטרת-שלוֹם. שְנַיִם מן האינדיאנים הצטערו באותה שעה, על אשר לא נשארו שודדי-הים כמקדם. אך הלא אסוּר לשַנות מן המנהג המקֻבּל בין הפראים; ובכן הוכרחו לקבל באהבה את המִקטרת שעברה מיד ליד, כדָת, ולשאוף ולהעלות עשן כראוי.
אך, לשמחתם הגדולה, נוכחו, כי הפרָאוּת הביאה להם תועלת גדולה: הם עִשנו הפעם בלי בחִילוּת יתרה ולא הצטרכו ללכת לבקש סכין אבוד. עתה גמרו בלבם לבלי הזניח עוד את כשרונם, ואחרי סעודת-הערב הוסיפו להשתלם באומנות העשוּן – ובהצלחה רַבָּה.
עתה נעזבה נא את שלשת הגבורים, כשהם מעַשנים ומפַטפטים312, ומתפארים, ואנחנו נשים פנינו אל מקום אחר.
פרק ט"ו: סוֹף הַדְּרַמָה 🔗
אותו יום השבת לא היה יום-שמחה לאנשי העֲיָרה. שתי משפחות, בית האַרפיר וביתה של הדוֹדה פולי, כֻּסוּ באבל וביגון ובנחלי דמעות. דממה מעיקה שָררה בכל העיר, שגם בלא-כך לא הצטַיְנה מעולם בשִפעת חיים ותנועה. אנשי המקום עשו את מלאכתם בנפש פזורה, דברו מעט ונאנחו הרבה. גם התלמידים לא שמחו הפעם בחופשָתם; לבם לא הלך אחרי מִשחָקיהם ושעשועיהם, ולאט-לאט נשמטו אחד-אחד.
אחרי הצהרים, כאשר כבר חדלו הלמוּדים, עוד התהלכה ביקי תאַציר בחצר השוֹממה של בית-הספר, ולא יכלה למצא תנחומים לנפשה העצובה.
– הוי, לוּ לקחתי אז מידו לכל-הפחות את גוּלת-הנחשת! – אמרה אל לבה ביגון – עתה אין לי כל זֵכר ממנו!
היא נאנקה דום, ואחר עמדה תחתיה ותאמר:
– זה הוא המקום. כאן היה הדבר. אָ, לוּ קרה הדבר עתה, לא הייתי מדברת אליו דברים קשים, לא הייתי מַקניטה313 אותו בשום אופן. אך הוא איננו עוד, ועד-עולם לא אוסיף עוד לראותו.
הרעיון הזה הכריע אותה תחתיו; היא הוסיפה להתהלך בחצר ברגלים כושלות, ואגלי-דמעה התגלגלו על לחייה. ליד השער התאספו המון נערים ונערות – חבריהם של תם ודזוֹ – ובכבוד והתרגשות התחילו מסַפרים זכרונות מן “היום האחרון” של שני האובדים: כאן אמר תם כזאת וכזאת, ושם עשה דזוֹ כזה וכזה; “אני ראיתיו באחרונה במקום הזה ממש, ואני עמדתי סמוך אצלו – והוא צחק ממש כך – ואני הרגשתי פתאם כעין מַדקֵרה בלבי – הלא יודעים אַתם – כך – כמובן לא הבינותי ולא יכלתי להבין אז מה זאת – אך עתה הוברר לי הדבר!”
אחרי-כן פָרצה מחלוקת: מי ראה באחרונה את הנערים בחייהם. ונמצאו הרבה שחפצו לזכות להצטַינוּת עצובה זו, וכל אחד הביא אותות ומופתים לדבריו. וכאשר הוחלט לבסוף כי פלוני ופלוני ראו אותם באחרונה ושמעו את דבריהם האחרונים, הביטו הכל בכבוד גדול על המאושרים הללו, ויש אשר קנאו בהם. ונער קטן אחד, אשר הִתאַוה גם הוא להתפאר באיזו “קורבה” מיוחדת אל המתים, אמר בגאון:
– ואותי חָבט תם סוֹייר פעם אחת יפה-יפה!
ואולם תוֹחַלתוֹ ל“הצטַיֵן” בזכרון זה נכזבה. הנערים לא מצאו שום גדולה בכך; שהרי כֻלם זכו לקבל מַהלומות מידי תם, ובכן אין בכך שבח מיוחד. התלמידים התפזרו, בהוסיפם לסַפר בשבחם של המתים, על פי דרכם.
ביום המחרת, כאשר כלו השעורים בבית-הספר לשבתות, התחיל פעמון בית-התפלה להזעיק את העם בקול הֶמיה עמוּמָה ונוּגָה, שהִתאימה אל הרוח הנכֵאה הנסוּכה על כל העיָרה. אנשי העיר התחילו להתאסף בבית-התפלה, לאחרי שהתלחשו רגע קטן בַבִּאָה על אדות המאוֹרע המעציב. ואולם בבית-התפלה גוּפֹוֹ לא נשמע שום קול לחש ופטפוט; רק רחש-השמלות, בשֶבת הנשים על מקומותיהן, הפריע את הדומיה החגיגית. גם הזקנים המופלגים314 שבעֲיַרה לא ראו מִימיהם קהל גדול כל-כך בבית-התפלה הקטן. כל העינים נטויות אל הפתח, – והנה נכנסה הדודה פולי בלוית מירי וסיד, ואחריהם משפחת הארפיר, כֻלם עטופים שחורים. כל הקהל, וגם הכהן הזקן, קמו ממקומם ויעמדו על רגליהם, עד אשר ישבו האבלים על הספסל הראשון אשר לפני הבימה. אחרי דממה קצרה, שנפסקה לרגעים על-ידי אנקות כבוּשוֹת315, פרש הכהן את כפיו ויתחיל בתפלה. שָרו מַנגינה מניעה-לב, שמתוֹכה נשמע הפסוק: “אני אמית וַאֲחַיֶה”.
אחרי הרִנה והתפלה, עלה הכהן הזקן על הבימה להספיד את הטובעים. במליצות יפות תאר המספיד את מעלותיהם ומדוֹתיהם הטובות וצדקותיהם המצוינות של הנערים המתים, עד כי כל הנאספים נָקוֹטו בפניהם על אשר עָצמו תמיד עיניהם מֵראות את כל הדברים הטובים שמצא המַספיד בשלשת הנערים, ותחת זאת ראו בהם תמיד רק עמל ואָוֶן. הַמספיד סִפר גם מאורעות אחרים מחיי הנפטרים316, שמתוכם נראה ברור טוּב-לבם ונדיבות-רוחם; וכל הנאספים נוכחו עתה, מה יפים ונדיבים היו המעשים ההם; אף נזכרו בצער גדול, כי בשעת-מעשה נדמו להם כדברים מכוערים מאד וכשערוריות הראויות למַלקוֹת. וכל מה שהמַספיד הוסיף לסַפר בשבחם של הטובעים, כן הוסיף הקהל להתרגש ו“להתרַכך” יותר ויותר, עד כי לאחרונה געו כֻלם בבכיה, במקהלה עם משפחות האבלים, וגם המספיד בעצמו לא יכל עוד להתאפק, ודמעותיו נִגרו על הבימה.
באותה שעה נשמע קול המולה דקה מֵעַל היָצִיַע, אך איש לא הרגיש בכך. והנה נפתחה דלת בית-התפלה בקול-חריקה. הכהן הזקן הוציא מתוך המִטפחת את פניו הרוחצות בדמעות, ויבט נִכחו אל הפתח – ויהי כנִדהם, כהלוּם רעם! לאט-לאט הִפנו גם הנאספים, איש אחרי רעהו, את עיניהם אל הפתח, – וכרגע קמו כאיש אחד ויהיו גם הם כנדהמים: אל בית-התפלה נכנסו שלשת הטובעים: תם בראש, אחריו דזו, וכמאַסף לכל המחנה נִגרר גל של סחבות, זה הוּק. הם ישבו, בכל עת ה“הזכרה”, על היָציע הריק וישמעו אל ה“הספד” שנערך להם!
הדודה פולי, מירי, ומשפחת האַרפיר, התנפלו כמטורפים317 על יַקִירֵיהם שֶקָמו לתחיה, וכמעט חנקו אותם בחביקות ונשיקות. רק הוק העָלוּב עמד מן הצד, נבוך ומבולבל, ולא ידע איך להסתר מן העינים הרבות המביטות אליו בלי חִבה יתרה. הוא התחיל כבר לזוז ממקומו כדי להתחמק אך תם תפש בו ויאמר אל הדודה:
– לא כן יֵעָשֶה, דודתי! הרי צריך מי לשמוח גם על תְחִיָתוֹ של הוק!
– בוַדאי ובוַדאי! אני שמֵחה מאד לראותו, את היָתוֹם העָזוּב! – והדודה פולי הֶעתִירה על הוּק האמלל סִמָנֵי-חִבה רבים כל-כך, עד שלא ידע עוד כלל מה לעשות במבוכתו הגדולה.
פתאם נתן הכהן בשיר קולו: “מזמור לתודה, הָרִיעו לה' כל הארץ…!”
ו“כל הארץ” הֵריעה. הקהל שָר אחריו את המִזמור העתיק בהתלהבות עצומה ובקול אדיר וחזק, עד כי נָעוּ אַמוֹת הסִפים. ותם סוייר, ה“פּירַטון השחור”, הביט סביבותיו על הנערים אֲכוּלֵי-הקנאה, וַיוֹדה בסתר-לבו, כי אכן זוהי השעה היותר מאושרת שבחייו.
כאשר יצא הקהל המרוּמה מבית-התפלה, אמרו, שהם נותנים רשות לרמות אותם שוב, ובלבד שישמעו עוד את המִזמור העתיק מוּשָר בהתלהבות כזו.
באותו היום קִבל תם נשיקות וסטירות (לפי חליפוֹת מעמד-נפשה של הדודה) יותר משהיה נופל בחלקו קודם לכך בשנה תמימה; וקשה היה לו לברר, אֵילו מהן הביעו ביתר-עז תודה לאלהים ואהבה לו לעצמו.
פרק י"ז: חֲלוֹם נִפְלָא. – בְּבֵית-הַסֵּפֶר 🔗
זו היתה אפוא המחשבה הגדולה אשר רקם תם בסתר – לשוב אל העֲיָרה עם חבריו השודדים ולראות בעיניהם ולשמוע באזניהם את התפלה וההספד שיֵעָרך לכבודם. ביום השבת בין העַרבָּיִם שָטוּ על קוֹרה אל החוף ועלו על היַבָּשה במרחק חמשה מילין מן העֲיָרה; שָם ביער יָשנוּ עד אוֹר הבקר. ואחרי כן התגנבו חֶרֶש, דרך סימטאות שוממות, אל היָציע של בית-התפלה, ויגמרו שָם את שנָתם בתוך תהו-ובהו של ספסלים חִגרים.
ביום ב', בסעודת שַחרית, הִפליאו הדודה פולי ומירי את חִבָּתָן וטוּבָן לתם, ויפַנקו אותו כילד קטן. השיחה היתה מלֵאה חיים, שלא כרגיל. בתוך יתר הדברים אמרה הדודה אל תם:
– לא אוכיח אותך על השחוק היפה שעשיתם לכם: לעַנוֹת ולבַלבל את כל העיר במשך שבוע תמים, בעת שאַתֶּם הנערים הייתם שמחים וטובי-לב. אך קשה לי להבין, איכָכה יָכלתָ להתאַכזר כל-כך גם אֵלַי ולהוֹגוֹת את נפשי כל הימים הללו. אם מצאת תחבולה לעבור את הנהר על גַבי קורה, כדי לבוא להזכרת-נִשמתך, הלא יכלת להודיע לי קודם-לכך, על-ידי איזה רמז, כי לא מַתָּ אלא הִשתּוֹבַבְתָּ.
– באמת יכלת לעשות זאת – אמרה מירִי אל תם – ובטוּחה אני כי היית עושה זאת, לוּ עלה הדבר על לבך.
– האין זאת? – קראה הדודה ופניה אוֹרוּ – הרי לא עשית זאת רק מפני שלא עלה הדבר על לבך?
– אני – באמת איני יודע. הלא בזה הייתי מקלקל את כל הדבר.
– תם, אני דִמיתי שאתה אוהב אותי קצת יותר – אמרה הדודה במרירות – לי היה נעים לדעת, שלכל-הפחות חשבת לעשות זאת. סיד היה חושב, וגם היה עושה. הוי, תם, עוד תִנָחם באחריתך – כאשר לא תועיל עוד החרטה – על אשר לא דָאַגת לי יותר בהיות לאֵל ידך.
– אל נא, דודתי – ענה תם – הלא נפשך יודעת מאד, מה טוב אני לך, ואמנם מצטער אני מאד, שלא עלה הדבר על לבי. אך, בכל זאת, הנה חלמתי על אודותיך. הלא גם זה עִנין!
– זה אינה שוֹה הרבה – אך סוף-סוף הוא יותר מִלא-כלוּם. ומה זה חלמת?
– שמעי נא: ביום ד' בערב ראיתי בחלוֹמי, והנה אַת יושבת פה אצל המִטה, וסיד שָם אצל הארגז, וגם מירי אצלו.
– באמת כן ישבנו. שמֵחה אני, שיש לנו מקום, לפחות, בחלומותיך.
– ואני ראיתי בחלומי, שגם אִמו של דזו האַרפיר ישבה אז אִתכם.
– באמת, היא היתה אז בביתנו! ומה חלמת עוד?
– אָה, המוֹן דברים. אלא שהם מטושטשים עתה במוחי.
– אַמץ נא את כח-זכרונך. מה עוד?
– כמדומה לי, שהרוח – הרוח נָשַף ב – ב–
– התאמץ נא להעלות את הדבר על זכרונך, תם. הרוח נָשַף באיזה דבר – הוֹסיפה נא!
תם לחץ את אצבעותיו אל מצחו בהתאמצות יתרה, רגע קטן, ואחר קרא:
– מצאתיה! עתה נזכרתי! הרוח נָשַף בנר לכַבּוֹתוֹ!
[איור: תם משתדל לעורר את כח זכרונו. עמוד מספר 105 במקור המודפס]
– אֵל רחום וחַנוּן! הוֹסֵף נא, תם, הוֹסף!
– וכמדומה לי שאמרת: כנראה הדלת – הדלת –
– נוּ, נוּ, הָלאה, תם!
– הַניחי לי רגע, להתבונן מעט. אַה, כן – אַת אמרת: כנראה הדלת פתוחה.
– חי נפשי, כן אמרתי, אוֹת בְּאוֹת! האין זאת, מירי? הלאה, תם!
– ואחרי-כן – אחרי-כן – אינני זוכר בבירור, אך כמדומה לי שצִוית את סיד ללכת ו – ו –
– האמנם? האמנם? אנא אמָר-נא: מה צויתיו לעשות? מה?
– אַת צוית אותו – צִוית אותו – כן לסגור את הדלת!
– פִלאי-פלָאים! מִיָמי לא שמעתי נפלאות כאלה! עתה יבואו נא המִתחַכּמים וְיאמרו לי, שֶכָּל החלומות דברים בטלים! תֵכף ארוּץ אל מרת האַרפיר לסַפר לה את הדבר. אראה נא, הֲתָעִיז לבטל גם את החלום הזה בפטפוטים על אדות “אמונות טפלות”. אנא, תם, הוֹסֵף!
– אָה, עתה הכל בָּרוּר לי כשמש. אַת אמרת אחרי-כן, כי בעצם אינני נער רע, אלא רק שובב, קל-הדעת, פוחז, כ – כסַיָח318, או כדומה לזה.
– כן אמרתי בדיוק. נפלאות הבוֹרא! הלאה, תם!
– ואחרי כן החלות לבכות.
– כן, בכיתי, ולא בפעם הראשונה. ואחרי כן – –
– אחרי-כן התחילה גם מרת הארפיר לבכות, וגם אמרה כי כן הוא גם דזו שלה. וכי היא מצטערת על אשר הִלקתה אותו בשביל שַמֶנֶת שהיא בעצמה שפכה אותה.
– תם! רוח-הקדש נִצנצה בך! אין זה חלום אלא נבוּאה, נבואה ממש! ומה עוד?
– אחרי כן דִבר סיד – הוא אמר –
– כמדומה לי, שאני לא אמרתי כלום – נכנס סיד לתוך דבריו.
– במחילה, סיד, אתה דִבַּרת! אמרה מירי.
– שימו ידכם על פיכם ואל תפריעו את תם! מה אמר סיד? הגידה נא, תם!
– הוא אמר, כי לפי דעתו טוב לי עתה שָם בַּשָמַיִם, אך לוּ היטבתי מַעלָלַי –
– הרי לכם! השמעתם? הלא כן אמר סיד, מלה במלה!
– ואַת גָעַרת בו על דבריו האחרונים.
– אמת! מה נאמר ומה נדבר – מַלאך גִלה לך את הדבר!
– ומרת הארפיר סִפרה על אדות מַבְעֶרת שֶפּוֹצץ דזו תחת חָטמה, ואַת סִפרת על אדות פִטר ומִיץ-הרפואה – – – ואחרי כן נדברתם על אודות החִפּושים שנעשו בנהר, ועל אדות הזכרת-נשמותינו שנקבעה ליום א'; ואז קַמתן שתיכן, את והזקנה הארפיר, והתחַבַּקתן ובכיתן, והיא הלכה לביתה.
– כל אלה הם דברים כַּהַוָיתם, הכל היה כאשר סִפַרת, לא שִנית אפילו כקוצו של יוד319 – ממש כאילו היית אִתָנו באותה שעה ועיניך ראו ואזניך שמעו הכל! ומה היה עוד?
– כמדומה לי שהתפללת בעדי – וכמו בהקיץ ראיתי אותך ושמעתי כל מלה ומלה בתפלתך. שכבת על מטתך, ואני מלאתי רחמים עליך, וכתבתי על קלִפַּת-עץ כדברים האלה: “אנחנו לא מַתנו כלל, אלא שהלכנו להיות לשודדי-הים”, והִנַחתי את הקלִפה על השלחן אצל הנר; וכאשר שכבת ויָשַנת, הפיקו פניך אהבה ודאגה מרובה כל-כך, עד שכמדומה לי שהשַחתי ראשי עליך ונשקתי אותך על שפתותיך.
– האמנם עשית זאת, תם? עתה אני סולח לך הכל בגלל הדבר הזה! – והזקנה חבקה את הנער בזרועותיה באהבה עזה, והוא הרגיש את-עצמו באותו רגע כנָבל שבנבָלים.
– יפה עשה תם, אף כי זה היה רק בחלום – הֵעיר סיד כמדַבר לנפשו.
– דום, סיד! כל אדם עושה בחלום מה שהיה עושה בהקיץ. הֵא לך, תם, תפוח גדול, אשר חשכתי לך לעת שתשוב בשלום. ועתה לכו לבית-הספר – כבר עצַרתם אותי כאן יתר מִדַי.
הקטנים הלכו לבית-הספר, והזקנה מִהרה אל מרת האַרפיר, כדי לסַפר לה את החלום הנפלא של תם ולסתור בזה את “דעותיה הנפסדות”320 על ערך החלומות. וסיד מהר לנפשו להגיד בקול את אשר הוא חושב בענין זה; אך בלכתו אמר לנפשו:
– זה חלום משונה מאד! חלום ארוך ומפוֹרט כל-כך, בלי שום מִשגה אף בפרט קטן! זה חשוב מאד!
מי יתאר את הכבוד וְהַיְקָר, אשר נִתַּן להם בהֵרָאוֹתו עתה בחוץ! הפעם לא התפַתֵּל ולא קפץ בלכתו, כמנהגו החביב, אלא צָעַד בהוד וחשיבות מיוחדת, כראוי לפִירַטוֹן המרגיש שֶכָּל העינים פונות אליו. הוא עשה אמנם את עצמו כאִלו אינו רואה את סקירות321 העינים ואינו שומע את ההערות שבקול ושבלחש, מִדֵי עָברוֹ, – אך באמת באו כשמן בעצמוֹתיו. הנערים הקטנים ממנו צָעדוּ אחריו בעקבותיו, מלאים גאון על הזכוּת להֵרָאות אִתוֹ יחד, ממש כאִלו זה היה המתופף שלפני איזו תהלוכה, או פִיל הנכנס לעיר בראשו של בֵּיבָר322 שלם. והנערים אשר בגִילו העמידו את פניהם כאילו אינם יודעים כלל שהוא נִתְעַלם מן העין כל אותם הימים, אך באמת היו אכולֵי-הקנאה, ואת כל אשר להם היו נותנים, כדי להיות שחוּמים323 ושזופי-שמש כמוהו, מפורסמים וגבורי-היום כמוהו.
בבית-הספר קבלו התלמידים את תם ואת דזו בהדרת-כבוד גדולה כל-כך, ועיניהם הפיקו התפעלות עצומה כל-כך, עד שלא ידעו עוד שני הגבוֹרים עד היכן יזקפו את חטמם, והתנַפחותם והתפָּארותם עברו כל חק. הם התחילו לסַפר את מאורעותיהם לקָהל השותה בצמא את דבריהם אבל רק התחילו; כי זה היה ספור ההולך ומתגבר כמעין הנובע, בלי תכלית ובלי קץ, כיד-הדמיון הטובה עליהם. ולבסוף, כאשר הוציאו את מקטרוֹתיהם והתחילו להעלות תִּמרות עשן סביבותיהם – אז הגיעה תהלתם למדרגה שאין עוד למעלה ממנה.
[איור: חתן-היום. עמוד מספר 108 במקור המודפס]
תם גמר בלבו, כי עתה אין לו עוד צרך באהבתה של ביקי תאַצ’יר. התהלה לבדה תספיק למַלא את כל לבו; מעתה יחיה רק על כבודו. עתה, כאשר כבודו מלא עולם, אפשר שהיא תבקש קִרבתו. ומה-בכך, תבקש-לה – ואז תראה שגם הוא יכול להיות קר ושְוֵה-נפש כאחרים. הנה היא באה. תם עשה את עצמו כאִלו אינו רואה אותה, וַיִסב משם אל כנוּפיא של נערים ונערות ויחל לשיח אִתָּם. הוא ראה איך ביקי מתרוצצת הֵנה והֵנה, בפנים מאדָמים ובעינים שוחקות, כאִלו היא רודפת אחרי חברותיה לתָפשן, ובכל פעם כאשר עלה צַיִד בידה, צָהלה ושָמחה; אך הוא הרגיש היטב, שהיא מתכַּוֶנת לצוד דוקא אותן החבֵרות אשר בקִרבתו, וכי לרגעים היא שולחת מַבָּט רב-הכַּוָנה אל עֵבר פניו. אך דַוְקָא בשביל-כך הִכביד את לבו עוד יותר, ובחריצות יתֵרה השתדל שלא תרגיש ביקי, כי הוא רואה את תחבולותיה, לאחרונה חדלה ממרוצתה ומִמִשחקה, ותלך אט לצד אחר, בהֵאָנחה לרגעים ובהציצה בסתר על תם. היא ראתה, כי הוא מַרבה שיחה ביחוד עם אֵימִי לוֹרֵינְס – וכמוֹ מַדְקֵרָה הרגישה בלבה, ותתגעש ותתעצב גם יחד, ותאמר לסור משם, אבל רגליה הובילוה דַוְקא אל הכנוּפיא אשר בה עמד תם. בעליצות מְעֻשָה פנתה אל נערה שעמדה בקרבת-תם, ותאמר בקול צָהלה:
– שמעי נא, מֵירִי אוֹסְטֵין, אני רוצה לדבר אִתך על אדות סעוּדת רֵעים.
– האח, מה טוב! ומי יערוך את הסעודה?
– אמי הבטיחה להַרשוֹת לי לעשות סעודה.
– ומה דעתך, חמדת-לבי? התתן אמך רשות גם לי לבוא?
– בְוַדַאי! הלא הסעודה היא שלי, ואמי תרשה לי לקרא לכל אשר אחפוץ.
– זה יפה מאד! ומתי!
– במהרה בקרוב. כך, תכף כאשר יבואו ימי-הדרור של הקַיץ.
– אם כן, הלא תקראי לכל התלמידות והתלמידים שבבית-ספרנו?
– כך, את כל רֵעַי וידידַי – וכל מי שחפץ להיות ידידִי – וביקי הביטה מן הצד אל תם; אך הוא היה שקוע כֻלו בשיחתו עם אימי לורינס, כי באותו רגע סִפר לה את פרטי הסערה שהתחוללה באותו ליל-זוָעות על האי, ואיך פוֹצץ הברק את השקמה הגדולה “לשבָבים”, ממש “סמוך לחטמו”.
– האוּכל גם אני לבוא אל הסעודה? – שאלה גריסי מילר את ביקי.
– בודַאי!
– ואני? – שאלה סאלי רודזירס.
– פְּשִיטָא!
– וגם אני? וגם דזו? – הֵאִיצה בה סיוזי הארפיר.
– כן, כן!
כל הנערות והנערים הקיפו את ביקי בתרועת-ששון ובמחיאות-כפים, וכֻלם בקשו וקבלו הַזמנה – מלבד תם ואימי. תם פָנה וילך-לו בקרירות, בהוסיפו לשיח עם אימי. שפתי ביקי רעדו ועיניה מלאו דמעות; אך היא כסתה על אותות צערה וכעסה הללו בבדיחוּת מעֻשָה ובפִטפוטים שאינם פוסקים עד אדות הסעודה – אף כי עתה לא היתה עוד הסעודה שוָֹה בעיניה כלום, וכן גם כל החיים. לבסוף התחמקה מרֵעוֹתיה, ותסתתר בפנה ותשפוך את כל יגונה וקִצפה בזרם של דמעות. וכאשר צִלצל הפעמון להתחלת השעור, קפצה ממקומה ועיניה רבו ברקי-נקמה.
עתה יודעת אני מה לעשות! – אמרה לנפשה בזקפה ראשה בתנועה חזקה של מרי וגאון, עד אשר נתפזרו תַלתליה הצהובים לכל עֵבר.
– בשעת המרגוע הוסיף תם להראות חִבה יתֵרה לאימִי לורינס, ובכוָנה הוביל את רעוּתוֹ החדשה אל המקום אשר ישבה ביקי, למען הַרעימה. זמן רב סבב עם אימי בכל החצר ולא מצא את ביקי. לאחרונה גִלה את מַחבוֹאה – ופתאם פרחה לה שמחת-זדונו! ביקי ישבה לה על ספסל קטן מאחרי בית-הספר, יחד עם אלפריד טימפל, ושניהם עִינו בספר-ציוּרים; הם ישבו צפופים וכפופים ושקועים כל-כך בעסקם זה, עד שנדמה כאִלו שכחו באותה שעה את כל העולם כֻלו. זרם-קנאה יוֹקד השתפך בכל עורקיו של תם. הוא נָקוֹט בפניו על אשר השתמט מביקי בשעה שהיא בקשה קִרבָתו; ובחרוֹת אפו בו קרא לעצמו “טִפש” וכל שמות של גנאי, וכמעט געה בבכיה מרוב קצף. אימי הוסיפה לפטפט בלכתם, כי היא היתה שמֵחה ומאושרה; אך קולו של תם נָדַם, וכמו דבקה לשונו לחִכו. הלא לא שמע כלל מה שהיא אומרת לו, וכשהיתה מַפסיקה בדבוּרה כדי לחַכות לתשובתו, היה מגמגם בפזור-הנפש “הן” או “לאו”, ותמיד שלא כענין. הוא עבר פעמים אחדות על פני הספסל הקטן, אשר שם ישבה ביקי עם אלפריד, כמו לָזוּן324 את עיניו במחזה זה הקורע את לבו, וכמעט יצא מדעתו, בראותו כי ביקי אינה מרגישה כלל במציאותו, כאלו לא היה כלל ב“ארץ-החיים”. ואולם בזה טעה; ביקי ראתה אותו היטב, וגם שָמחה לראות כי עלה בידה לעַנוֹת את נפשו כאשר עִנה את נפשה. ובין כה וכה, והפטפוט העליז של אימי היה עליו לטרח. הוא נִסה להִפָּטר ממנה באֲמַתְלָה של עבודה נחוצה, של שעור הטעון325 שִנוּן, – אך לשוא! היא החזיקה בו ולא הִרפתה ממנו. לבסוף הצליח להחָלץ ממנה, ואימי אמרה לו בתמימות, כי היא תחכה לו אחרי כלוֹת הלמודים, למען ילכו שניהם יחדָו הביתה. “לעזָאזל! אין עצה ואין תבונה לנגד ה”נגע" הזה!" – אמר תם אל לבו בסורו מעליה בחפזון.
תם הלך לו בנפש מרה וברעיונות קודרים. “כל נער, רק לא זה!” – דִבר אל נפשו בחָרקו שִנָיו – “כל נער שבעיר זו, רק לא אותו המתהַדר הנבזה שבא לכאן מסינט-לוּאי ודוחק את עצמו להיות אריסטוקרַט! חַכה לי, חביבי! אני חבטתי אותך היטב-הָדֵק! נפול תפול לידי – ואז אַראך…”
ותם עשה תנועות משונות באויר, כאלו הוא מתופף באגרופיו על אויב מדומה ובועט בו ברגליו ותולש את שערו.
– אַהא, עתה תדע! קִבַּלת דַיֶךָ, מה? אם-כן, ברַח לך, וזכוֹר את הַלֶקח הזה!
ואחרי אשר יִסר, בדמיונו, את האריסטוקרט כדֵי-רשעתו, נשא את רגליו וירץ הביתה, כדי לבַלות שם את שעת המרגוע. הוא לא יכול עוד נשוֹא את משוּגַת-אָשְרָה של אימי, ועוד פחות מזו יכול להביט אל סמל-הקנאה שלו. וביקי הוסיפה להפוך עם אלפריד בספר-הציורים; אך כאשר ארכו הרגעים ותם לא עבר עוד על פניהם לעַנוֹת את נפשו, הִתחילה שמחת-נִצחונה להתקדר, והציורים חדלו להעסיק אותה. היא נעשתה כִבְדת-ראש, פזורת-נפש, ואחרי-כן עצובת רוח. לרגעים הִטתה אזנה בשמעה קול צעָדים, אך תוחלתה נכזבה – תם איננו ואיננו. אז יָרְעָה לה נפשה מאד, ותִּנָחם על אשר הרחיקה ללכת כל-כך בנקמתה. ואלפריד העלוב התחיל מרגיש שהיא משתמטת ממנו, ולא ידע בשביל מה; וכאשר התאמץ למשוך את לבה אל הציורים בקראו לרגעים: “אַה, מה יפה תמונה זו! ראי נא, ראי נא!” לא יכלה עוד הנערה להאריך רוחה, ותקרא: “הֶרף ממני! אין נפשי אל הציורים!” ובקול בכי הָלכה-לה מִשָם.
אלפריד מִהר אחריה ויחל לדבר על לבה דברים נִחוּמים, אך היא קראה:
– גש הלאה! מה לי ולך? אני שוֹנאה אותך!
הנער עמד נבוך, תוהה ותָמֵהַ: בַּמֶה חָטא לה? הלא היא בעצמה אמרה, שהיא נכוֹנה להביט בציורים כל היום כֻלו – ופתאם נָסה בבכי! שָקוע בהרהורים326 מָרים נכנס אלפריד לבית-הספר הריק. ואחרי אשר התבונן היטב בדבר, הוברר לו כל הענין: הנערה קֵרבה אותו רק להנָאָתה, כדי להכעיס את תם. כמובן, לא הועיל הרעיון הזה להקטין את שנאתו הישָנה לתם. הוא חָרַש מזִמה, איך להתנקם בנער הזה מבלי להעמיד את עצמו בסכנה. והנה ראה לפניו את ספר-הלמוד של תם – וכאן מצא מקום לִגְבות327 את חובו. בשמחת-נָקם פתח את הספר, וכאשר הגיע אל מקום השעור שאחרי-הצהרים, שפך דיוֹ על כל הדף. באותו רגע הִשקיפה ביקי מן החצר בעד החלון, וַתֵּרא את אשר עשה אלפריד, וַתִסוֹג אחור לבל ירגיש בה. היא יצאה מן החצר ללכת הביתה, בכַוָנה למצא את תם ולגַלות לו את הדבר: תם יכיר לה טובה, וברית-שלוֹמם תתחדש. ואולם בהיותה בחצי הדרך, שָבה ממחשבתה זו. היא זָכרה את העלבון אשר העליב אותה תם בבקר, בשעה שדִברה על אדות הסעודה שהיא עושה, – והזכרון הזה מִלא אותה חֵמה וכלימה. ובכן גמרה בלבה, לתת אותו ללקות בשביל ספרו שנתלכלך328 בדיו, ומלבד זה עוד תשנא אותו לנצח-נצחים.
פרק י"ח: תָּם מִצְטַדֵּק. נְדִיבוּת-רוּחַ 🔗
תם בא הביתה סר וזעף, ותכף מן הדבור הראשון של דודתו, נוכח כי כאן לא ימצא צֳרִי ליגונו.
– תם, אני – אני אפשיט את עורך מעליך!
– וכי מה זה עשיתי, דודתי?
– אתה עוֹלַלת לי יתר מִדַי. הנה אני רצתי בלי-נשימה, כזקנה פתַיָה, אל מרת הארפיר, בתקוה שאביא אותה לידי אמונה בחלום-ההבל שלך, – אבל, לא מִנָה ולא מקצָתה! עוד קודם-לכן סִפר לה דזוֹ כיצד התגנבת אל ביתנו באותו הערב ושמעת את כל אשר נדברנו. הוי, תם, באמת לא אדע מה תהי אחרית נער שכמותך, הנועז לעולל עלילות כאלה! לבי נהפך בקרבי, בזכרי כי נתתני ללכת אל מרת הארפיר ולהיות בעיניהם כמִשְתַּטָה, ולא רמזת לי אף במלה אחת!
עתה לָבַש הדבר צורה אחרת. בבקר נדמתה לו תחבולת-עָרמתו כהֲלָצָה יפה ומחוכמה מאד; עכשיו היתה בעיניו גסה ושפלה ומכוערה מאד. הוא הוריד לארץ ראשו ובמבוכתו הראשונה לא ידע מה לענות. לבסוף אמר:
– סלחי נא לי, דודתי, נִחַמתי כי עשיתי זאת – אבל לא נמלכתי, לא התישבתי בדבר.
– הוי, ילד, הלא זאת רעתך, שאינך חושב כלל אלא כשהדבר נוגע להנאתך ולשעשועיך. חשבת איך לבוא מן האי בלילה, כדי לשחוק על מִשְבַּתֵינו, חשבת איך להתל בי בּבְדוּתָה329 של חלום; אבל לא חשבת איך לרחם עלינו ולחלצנו מדאגותינו.
– דודתי היקרה, יודע אני כי התנהגתי כנָבל, אבל בתחלה לא היתה מחשבתי כלל לעשות נבָלה כזו. באותו הערב באתי הֵנה לא ללעוג לכם, אלא כדי להרגיע את רוחכם ולהגיד לכם כי לא טבענו כלל בנהר.
– אה, תם, לוּ ידעתי כי היתה בך מחשבה טובה כזו, הייתי סולח לך כמה וכמה פשעים. ולא עוד, אלא שהייתי שמֵחה גם על בריחתך. אבל הרי זה שקר גמור! כי מדוע זה לא הִרגעת אותי ולא הגדת לי?
– יען כי – ראי נא, דודתי היקרה, כאר נדברתם אז אל-אדות הָאַזְכָּרה שתֶּעָרך לנו, נִצנץ בי פתאם הרעיון, להתגנב לבית-התפלה ולהַפתיע אתכם בשעת הזכרת-נשמותינו. זה היה רעיון יפה מאד, ולא חפצתי לקלקל אותו. ולכן השיבותי את קלִפַּת-העץ לתוך כיסי ושתקתי.
– איזו קלִפָּה?
– הקלִפָּה שעליה כתבתי אליך,שאנחנו נעשִינו שודדי-הים. עתה צר לי מאד, שלא הקיצות משנתך כאשר נשקתיך. באמונה, צר לי מאד.
הקמטים הקשים שבפני הדוד הוחלקו כרגע, ובעיניה נצנצו רך וחבה.
– הבאמת נשקת אותי?
– כן, בוַדאי.
– האמנם? ומדוע נשַקתַּני, תם?
– יען כי נכמרו רחמַי עליך, כי נאנקת כל-כך מתוך שנתך.
הדברים נשמעו כדברי-אמת. קולה של הזקנה רעד מהתרגשות, באמרה:
– תן לי עוד נשיקה, תם – ושא את רגליך לבית-הספר, ואל תוסיף עוד להפריעני!
ואך יצא הנער מן הבית, והזקנה רצה אל המֶלחתה ותוצא משם מָתְנִיָה קרוּעה ובלוּאה, זו שלבש תם בימי היותו פירַטון. אך כרגע נמלכה, ותאמר אל נפשה:
– לא, לא אחַפש ולא אנַסה. בטוחה אני, שהנער העלוב כִּזֵב לי, אבל זה שקר של רוח נדיבה – כדי לתת תנחומים לנפשי. אלהים יסלח לו, שהֲרֵי מחשבתו היתה טובה. ובכל אופן איני רוצה לגַלות את השקר – לא אחַפש.
היא הניחה את המָתניה הַצִדָה ותהַרהר רגע קטן. שתי פעמים שלחה את ידה לקחת את הבגד, ושתי פעמים השיבה אותה אחור. לאחרונה התגברה על פִקפוקיה, באמרה אל לבה: “זה שקר במחשבה טובה – זה שקר הגון – אין לי להצטער עליו”. וכן התחילה לחַפש בכיסי המתָניה. לא עבר רגע, וכבר קראה את הרָשוּם על קלִפַּת-העץ – קראה ודמעות נִגרו מעיניה.
– עתה עלוּלה אני לסלוח לנער גם תִּלֵי-תִּילִים330 של חטאים!
הנשיקה החמה שנתנה הדודה פולי לתם בצאתו מן הבית, הֵנִיסה את יגונו ותמלא את לבו שמחה ואושר. הוא הלך לבית-הספר ברוח עליז, ובהיותו בחצי-הדרך הִקרתה ההצלחה לפניו את ביקי תאַצ’יר. בלי לפַקפק אף רגע רץ אליה ויאמר:
– אני התנהגתי אִתך היום שלא כהוגן, ביקי, ועל זה אני מצטער מאד. לא אוסיף עוד לעשות כזאת עד-עולם, כל ימי חיי. אנא, הַשלימי אִתי – הלא?
הנערה עמדה תחתיה ותבט אליו בחרי-אף ותאמר:
– יהי נא חסדך, אדוני תומאס סוייר, לסור מעלי ולהַרפות ממני. עד-עולם לא אדבר אִתך עוד.
היא הניעה בראשה וַתֵּשְט מעליו ותעבור. תם נדהם כל-כך, עד כי בגדל מבוכתו שכח מֵענוֹת לה: “אין ההפסד גדול כל-כך, מרת גאיוֹנה!” וכאשר נזכר בכך, כבר עבר המועד. ובכן לא אמר כלום; אבל כל קרביו יָקדו מחֵמה. שקוע בהרהורים מרים נכנס לחצר בית הספר, ומאד צר לו שאין ביקי נער: האח, איזו מָנה יפה היה נותן לה, לוּ היתה נער! בחצר נפגש שוּב עִם ביקי, ובעברו על פניה זרק לה מלה עוקצת331. אף היא השיבה לו כדומה לזו – והפֶּרץ התרחב ביניהם. ביקי מלאה חמת-נקם, ובקצר-רוח חִכתה לצלצול-הפעמון, כי כלתה נפשה לראות את מוסר-תם על הקלקלה שבספר-למודו. המחשבה, אשר נִצנצה במוחה בראשונה ל“מסור” את אלפריד טימפל חלפה עתה כָלִיל.
האומללה! היא לא חשה ולא הרגישה כלל, כי לה בעצמה נישקפת צרה גדולה. המורה, מר דובינס, כבר הגיע לשנוֹת-בִינה, ותַאות-לבו לא נִתנה לו. אדיר היה חֶפצו לעלות למדרגת “דוקטור”, אבל עניוּתוֹ גָזרה עליו להשאר בשפל-המדרגה של מורה כפרי. וספר היה למר דובינס, אשר בו היה משתקע בעומק העיון בכל יום ויום, בשעה שהתלמידים היו משַננים את שעוריהם לפני התחלת הלמודים. הספר הזה היה סגור על מַסגר בשלחן-הכתיבה של המורה. לא היה אף תלמיד אחד, אשר לא בעָרה בו התשוקה להציץ בספר הפלאי הזה; אך מעולם לא נזדמנה שעת-הכוֹשר לכך. לכל נער ולכל נערה היתה השערה מיוחדת על אדות הספר, אך ההשערות היו שונות כל-כך, עד שאי-אפשר היה לעמוד על טיבו. עתה, כאשר עברה ביקי לפני שלחן-הכתיבה הלז, שעמד אצל הפתח, ראתה, והנה הֶאָח! המַפתח תָחוּב במַנעוּלוֹ. היא פנתה כה וכה, ובראותה כי אין נפש-אדם בבית-הספר, מהרה והוציאה את הספר מֵחֶביונו, שַער-הספר – “אַנאַטומיה” מאת פרופיסור פלוני-אלמוני – לא הגיד לה כלום; ובכן התחילה להפוך את הדפים, אחד אחר אחד. לבסוף נמשכו עיניה אל דף אחד אשר עליו מצוירת בצבעים יפים תבנית-אדם. באותו רגע נפל צל על הדף: תם התגנב בפתח ויסתכל בציור. חיש-מהר סגרה ביקי את הספר; אבל מחפזון ומהתרגשות קרעה את הדף המצויר עד אמצעיתו. היא נבוֹכה מאד, השליכה את הספר לתוך תיק השלחן, סבבה את המפתח במנעוּלוֹ, ומבזיון וקצף נתנה בבכי קולה.
– תם סוייר, זהו מנהג מכוֹער הראוי לך: להתגנב כמרַגל ולהסתכל במה שאחרים מסתכלים…
– מאיִן יכלתי לדעת, שאַתְּ מסתכלת באיזה-דבר?
– הלא תכָּלם, תם סוֹייר! עתה בוַדאי תלך ותַלשין אותי, – ואנה אני באה, אנה אני באה! הרי הֵעָנש אֵעָנש – ואני לא נענשתי מעולם בבית-הספר!
היא רָקעה ברגלה הקטנה ותאמר:
– יהי כן! עשֵה את הנבָלה, כטוב בעיניך. ואולם גם אני יודעת איזה דבר. עוד מעט ותראה. חרפה, נבָלה!
ושוב פרצה בבכי, ותָּרץ מבית-הספר החוצה.
[איור: במקום החטא. עמוד מספר 116 במקור המודפס.]
תם עמד דומם, תָּמֵהַ ומשתומם על חרי-האף הגדול הזה.
הנערות הללו הן באמת אומה משונה מאד – אמר תם בלבו – היא לא נענשה מעולם בבית-הספר! פשש… ומה בכך אם לוקים? אך מה אמַר ומה אדבר – רַכַּת-לב ורַכַּת-עור היא ככל הנערות. כמובן, לא יעלה על דעתי להלשין את הפתַיָה הקטנה הזאת אל הזקן דובינס. אבל, כלום תועיל לה שתיקתי? הזקן דובינס ישאל: מי קרע את ספרו. אין עונה. אז יעשה כמו שהוא עושה תמיד: יחקור וידרוש את כל אחד בפני עצמו, וכאשר יגיע אל הנפש החוטאת, ימצא את עוֹנה גם בלי אמֶר ודברים. הַכָּרַת-פניה תענה בה. הלא כן הן הנערות: אין בהן אף מַשֶהו332 של אמץ-לב ועזות פנים. ובכן תקבל עָנשה. כן, ביקי תאַצ’יר תֵעָנש – אין לה כל עצה ותחבולה להמלט מֵענש. – תם הִרהר זמן מועט, ואחר הוסיף: “וכן צריך להיות: היא חפצה לראות אותי בקלקלה כזו – תטעם נא עתה טעמים של יסוּרים!”
בעוד רגעים אחדים בא המורה, והלמודים החלו. תם לא מצא חפץ רב בשעורו. לרגעים הסב פניו להביט אל ספסל הנערות; פניה הנוּגים של ביקי הדאיבו את נפשו מאד. באמת, אחרי כל אותם הדברים שהיו בינו ובינה לא היה צריך כלל לחמול עליה – ובכל-זאת הרגיש רחמים רבים אליה. ואולם דאגתו לעתידותיה של ביקי הֶעסיקה אותו רק זמן מועט, כי עד מהרה נטרד בעסקיו הפרטיים: המורה מצא את עוֹנו בדבר הדיוֹ שנשפכה על ספר-למודו. החקירה והדרישה בענין זה הסירו לפי שעה את הרוח הנכֵאה גם מעל ביקי; צרתו של תם הִשכיחה אותה את צָרָתה שלה. היא לא האמינה, כי תם יוכל להֵחָלץ מצָרה, אם יכחש ויאמר שיָדיו לא שפכו את הדיו על ספרו. וכאשר שִערה, כן היה: הכָחשתו של תם הועילה אך לרָעתו. בתחלה דִמתה ביקי, שהיא תשמח לאידוֹ, וגם התאמצה לפַתות את עצמה, שבאמת היא מוצאת קֹרַת-רוּחַ333 בזה; אך באחרונה התחילה לפקפק קצת. כאשר קרבה הסכנה, היה עם נפשה לקפוץ ולהגיד כי אלפריד טימפל עשה את הדבר; אך כרגע התגברה על רצונה הטוב, באמרה לנפשה: “הלא תם מתכונן להגיד למוֹרה, שאני קרעתי את הציור בספרו. לא, לא אגיד דבר, אפילו כדי להציל נפשו ממות!”
תם קבל את עָנשוֹ, ויָשב אל מקומו בלי שום התמרמרוּת על עִווּת-הדִין. הוא לא חשב עצמו כלל כ“נָקי אובד”. מי יודע? – אמר בלבו – אולי באמת שפכתי אני את הדיו על ספרי בשעת משובה והוללות, מבלי אשר הרגשתי בכך. הוא כִחש, רק כדי-שלא לשַנות מן המנהג; ואחרי-כן, “התעקש” בכחשו, כדי שלא לנטות מן הפרינציפיון.
עברה שעה תמימה. המורה ישב על כסא-מלכותו, וראשו התנדנד למטה כמתנמנם: האויר מלא אותו השאון המיַשן של המוני קולות המשַננים את פִרקם. אך הנה התעורר מר דובינס, התמודד, פִּהֵק334 ואחר פתח את תיק-שלחנו ויאמר להוציא משם את הטָמיר335 – אך נראה כמפַקפק, אם יקחנו אם לא. רוב התלמידים נשאו אליו עיניהם בעצַלְתַּיִם, אך שנַיִם מהם שמרו את תנועות-ידיו בעִיון עצום ובלב חרד. מר דובינס לקח את הספר בידו בנפש פזורה, ואחר הניחוֹ על השלחן לפניו ויתכונן לקרא בו.
תם נתן עיניו בפני ביקי. היא דָמתה בעיניו ברגע זה לשָפן מֻרדף ומֻדָח, שכבר כונן הצַיָד אל ראשו את קנֵה-רוֹבֵהוּ. בִן-רגע שכח תם את כעסו וריבוֹ אִתָּה. חיש-מהרה צריך למצא עצה ותחבולה – תכף בלי התמהמה! אבל דוקא קִרבת הסכנה בִלבלה את מוחו והחלישה את כח-ההמצאה שלו. הנה נצנץ במוחו רעיון יפה: הוא ישתָּער אל המורה, יחטוף את הספר מידו וינוס החוצה! אבל בעוד הוא מהרהר בהחלטתו זו, וכבר עבר המועד – המורה פתח את הספר. הוי, לוּ יכול תם להשיב אחוֹרַנית את הרגע הקטן של פקפוקו! עכשיו אבדה כל תקוה, – תשועת ביקי היתה תלויה בהֶרף-עין, ואותו הֶרף-עין אֵחר בפקפוקו! המורה סקר בעינים מזָרוֹת אֵימה את כל התלמידים והתלמידות. מפני המבט הזועם הזה נִחתו הכל, הורידו לארץ ראשם; אָחזה רעדה גם את הנָקִי שבנקִיים. דומיה איומה שררה בכל הבית; המורה אסף אליו את כל חמתו, ואחַר הוציא מפיו בקול יבש וחד את השאלה:
– מי קרע את הספר הזה?
דממה מוחלטת. המורה הטביע עיניו בתלמידים, איש אחרי רעהו, אולי תעיד חָזוּתו על החוטא.
– בנימין רודזירס, האתה קרעת את הספר?
תשוּבה שלילית. הפסקה.
– יוסף האַרפיר, אתה?…
– לאַו. תם התרגש יותר ויותר; חקירה אִטִית זו הגדילו עוד את יסוריו. המורה סָקר שוב את כל ספסלי הנערים, נִמְלַך בדעתו רגע קטן, ואחר פנה אל הנערות.
– אימי לורינס?
תנועת-ראש שלילית.
– שושנה הארפיר?
אותה התנועה עצמה. עתה הגיע תוֹרָה של ביקי. כל אבריו של תם רעדו מרוב התרגשותו. הוא ראה כי אבדה כל תקוה. והמורה נתן עיניו בה ויאמר:
– רבקה תאַצ’יר! (תם הביט אליה: פניה חורו כסיד) הַאַתְּ קרעת – לא, הביטי ישר אל פנַי (היא שִלְבָה ידיה כמבקשת רחמים) – אַת קרעת את הספר?
במהירות הברק התרוצץ רעיון במוחו של תם. הוא קפץ ויקרא:
– אני עשיתי זאת!
כל התלמידים הביטו אליו בתמהון: האִם יָצא מדעתו? ותם עמד תחתיו רגע קטן, דֵי הָשיב רוחו, ואחַר שָם לדרך פעמיו, אל המורה, לקבל את הענש מידו. התמהון, התוֹדה, הכבוד וההערצה, שזָרחו עליו מֵעיני ביקי הנמוֹגה, בעלוֹתוֹ לגַרְדוּם336, היו לוֹ שִלוּמִים די והוֹתר אפילו בעד מאה מַלקות. מָלא התפעלות בעצמו על ההוד וההדר שבמעשה-גבורתו ונדיבותו זו, סָפַג337 תם את המַלקות, בלי צפצוף כל-שהוא – והמלקות היו הפעם קשות ואכזריות מאד, שכמוהן לא הוציא עוד מר דובינס מתחת ידו. וכן קבל בשויון-נפש גם את תוֹספת-הענש: להשאר בבית-הספר שתי שעות אחרי כלוֹת הלמודים. הוא יָדע, מי יחַכה לו בחוץ עד תום זמן כִּלְאוֹ!
בלילה הזה, כאשר שכב תם על מטתו, הִרבה לחשוב איך להִתנַקם באלפריד טימפל; כי ביקי סִפרה לו, בבשת ובחרטה, את כל פרטי הדבר. אך גם מחשבות-הנָקם פִנו מקום עד מהרה להרהורים יותר נעימים, והוא נִרדם בעוד אזניו מלֵאות את הדברים האחרונים של ביקי:
– הוֹ, תם, איך יכוֹלתָּ להיות נדיב-רוח כל-כך!
פרק י"ט: הַמִּשְׁפָּט 🔗
ימי הדרור של הקיץ היו ארוכים ומשועממים מאד. ביקי תאַצ’יר נסעה אל עיר-מולדתה לבַלוֹת שָם את ימי-החפש – ונפשו של תם ריקה. ובעוד הוא מבקש לו שעשועים חדשים, והנה באה מחלת-הבהרת ותאסרהו אל מטתו במשך שבועות אחדים. גם כל העיָרה כמו נרדמה בחום-הקיץ.
אך פתאם באה תנועה גדולה ותעבר את רוח-התרדמה מעל העיָרה. המשפט על דבר הרצח בשדה-הקברות החל להתברר. זה היה עתה ראש שיחתם של אנשי העיָרה. תם הטה אזנו לשמוע כל אשר ידֻבר בענין זה, ובכל שיחה דִמה למצא רמז המכֻוָן אליו, ואף כי לא יכול לברר לעצמו, איך אפשר לחשוד אותו שהוא יודע את סוד הרצח, בכל-זאת היה חרד ונפחד כל אותה העת. הוא קרא את הוק אל מקום בודד, כדי לשיח אתו בסוֹדם הנורא, למען יִרוַח לו מעט, וגם כדי להִוָכח, אם לא הוציא הוק דבר מפיו בקלות-דעתו.
– הוק, האם הגדת לאיש דבר על אוֹדות הענין?
– על איזה ענין?
– יודע אתה מעצמך.
– אַה, בודאי לא הגדתי.
– אף מלה אחת?
– אף לא חצי מלה, חי-נפשי. ולמה זה שאַלְתַּני כזאת?
– כך, אני יָראתי…
– הלא יודע אתה, תם, כי לא נִשָאר בחיים אפילו שני יָמים, אם יוָדע הדבר לאיש.
תם נִרגע קצת. ואחרי הפסקה קטנה אמר:
– ואם יאיצו בך, ואם ידרשו ממך בחָזקה, התגיד?
– יאיצו בי להגיד? כן, אם אֶתְאַוֶה מאד שאותו השד האינדיאני יטביעני בנהר, אזי אגיד. באופן אחר – לאַו!
– טוב מאד. כמדומה לי שאין לנו מה לפחוד, כל זמן שנשמור פִינו ולשוננו. ובכל-זאת לא יזיק, אם נחַדש את השבועָה – ליתר תוקף.
– אני מסכים.
השבועה האיומה נִשנתה בכל הוֹדָה הנורא.
– הוק, מה אומרים הבריות על אדות הענין? שמעתי שיחות לאין מִספר.
– הבריות? הם באחד: פוטיר, פוטיר ופוטיר! כשאני שומע שיחתם, תאחזני רעדה, ולהֵחָבא אני חפץ במעמקי אדמה.
– וכן גם אני. לפי דעתי, דבר האבוד הוא, זה הזקן פוטיר. ומה האם לא צר לך עליו לפְרָקִים338?
– כמעט תמיד. אמנם, האבֵדה אינה גדולה, אדם ריק הוא, אבל מעולם לא עשה רעה לאיש. לעתים היה צָד דגים קצת, כדי שיהיו לו מעות לשתות לשָכרה – ורוב זמנו בִלָה בשֵנָה. אבל את מי אין כמו אלה? אין לי להתבַיֵש אפילו בפני המטיפים שלנו, ואני יודע, כי לבו לא רע כלל. פעם אחת נתן לי חצי-דג, כשהסעודה לא היתה מספיקה לבעליה. ופעמים רבות עמד לי בשעת דחקי.
– ולי הִתקין תמיד נחשי-ניָר וגם היה רוֹכס וָו אל חַכָּתִי. לוּ יכלנו לחַלצו מרָעתו!
– לא, תם, אנחנו לא נוכל להוציאו מִמַסגר. וגם לא נועיל לו בכך; שהרי תֵכף יתפשו אותו שוּב.
– כן הדבר, בוַדאי. אבל מצטער אני לשמוע איך הם מנַבלים את שמו וטופלים עליו עלילות שקר.
– גם אני כועס על זאת. חי-נפשי, באזני שמעתי אותם אומרים שהוא הרוצח היותר גדול בכל הסביבה, וגם מתפלאים הם, שלא תלו אותו זה כבר.
– כן, הכל אומרים כך. ואני שמעתי אותם אומרים, כי, אם יֵצא לחפשי, יקרעוהו כדג.
– וגם עשה יעשו זאת.
הנערים נדברו עוד זמן רב, אבל השיחה לא הביאה להם נַחת. כאשר הגיעו דמדומי339 הערב עמדו רגליהם אצל בית-הכלא הקטן הבודד, – כאִלו חִכו שֶיִקרה איזה דבר-פלא. אשר ישים קץ למצוקות-נפשם. אבל מאומה לא קרה; שום מלאך ושום קוסם לא שמו לב, כנראה, לגורלו של האסיר העלוב.
הנערים עשו כמנהגם תמיד: הם נגשו אל שִבכת-החלון ויושיטו לפוטיר מעט טַבַּק וגפרוּרים. חדר-כִלאו היה בקומה התחתונה, סמוך לקרקע, שומרים לא עמדו שם.
דברי התודה והברכה של הזקן על מַתנוֹתיהם, היו תמיד כמדקרות-חרב ללבם. אך הפעם יִסרו אותם כִליוֹתיהם ביותר, והם היו בעיניהם כבוגדם ושפלים, באמוֹר אליהם פוטיר כדברים האלה:
הִגדלתם חסדכם אִתִּי, נערים, יותר מכל בני עירנו. ואני לא אשכח זאת לעולם. לפעמים אני אומר אל לבי: הלא תמיד הייתי מתקן נחשי-ניָר לנערים – אני אומר – וגם הייתי מַראה להם את המקומות היותר טובים לציד דגים, וגם עשיתי להם טובות ככל יכלתי, ועתה שכחו כֻלם את הזקן פוטיר בעת צרתו, רק תם והוק לא שכחוהו –אומר אני – וגם אני לא אשכחם. ועתה, נערים, הנה אני עשיתי מעשה נורא – שִכוֹר הייתי ומשוגע הייתי באותה שעה – ועל-כן יתלוני, וכך נאה לי. נאה וטוב לשִכוֹר כמוני. אך למה זה אַבעית אתכם בדברי, ואתם הייתם טובים לי תמיד. ואולם זאת חפצתי להגיד לכם: אל תִשתַּכרו לעולם, ולא תגיעו למקומי. עִמדו נא שָם לצד שמאל – כך – נעים לי לראות פנים חביבים, בעת שהכל עזבוני. פנים טובים, פני-ידידים… עִמדו איש על שכם רעהו, למען אוכל למשש אֶתכם בידי. כך. תִקעו לי כַפכם – ידיכם הקטנות תעבורנה בעד הסוֹרג340, אך ידי גדולה וגסה. ידיכם קטנות ורָפוֹת, והן עזרו הרבה לפוטיר האומלל, ובודאי היו עוזרות עוד יותר, לו היה הדבר ביכלתָן.
[איור: אצל חלון הכלא. עמוד מספר 122 במקור המודפס.]
תם שב הביתה בלב נשבר ונדכא, ובלילה בִעתוּהּוּ חלומות רעים ונוראים. כל יום המחרת ויום שלאחריו היה מתהלך לפני בית-המשפט; כח טמיר וכביר דחף אותו בחָזקה להִכָּנס אל הבית, אבל הוא כבש את יצרוֹ ויעמוד בחוץ. ואותה המלחמה הפנימית בעצמה היתה גם להוק. שני הנערים השתדלו להשתמט איש מפני רעהו; כל אחד מהם התאמץ לסור מעל בית-המשפט וללכת בדרך אחרת, אבל רגליהם הובילו אותם שוּב אל מקומם הראשון. תם הטה אזנו לשמוע לשיחות הבטלנים היוצאים מבית-המשפט, אבל השמועות היו רעות ומרגיזות: המוֹקשים שֶטָמנוּ לפוטיר האומלל הולכים ומתהַדְקִים341 סביבותיו יותר ויותר. מקץ היום השני לבֵרור המשפט, עברה השמועה בעיר, כי עדותו של האינדיאני דזוֹ אין להָזיז עוד, וכי עתה אין עוד כל ספק בִדְבַר פסק-הדין שיחרצו השופטים.
באותו הערב שב תם הביתה בשעה מאוחרת מאד, ויבא אל חדרו בעד החלון. רוחו היה סוער מאד, ושעות אחדות עברו עד אשר נרדם וַיִישן. ביום המחרת בבקר נהרו כל אנשי העיָרה אל בית-המשפט, כי ביום הזה חִכו לגמר-הדין. עד מהרה נמלא אולם-המשפט אנשים ונשים מִפֶה לפֶה. אחרי הַמְתָּנָה ממושכה נכנסו ה“מושבעים” בשורה ארוכה, אחד אחַר אחד, וישבו על מקומותיהם. בעוד רגעים אחדים הכניסו את פוטיר אסוּר בכבלי-ברזל, והוא חִור כסיד ועיניו תועות באפס-תקוה, ויושיבוהו על מקום, ששם יוכלו כל הסקרנים ללטוש עיניהם אליו. גם האינדיאני דזו היה לתל שכָּל העינים פונות אליו. אך הוא היה עז וקר ובלי-חָת כמשפטו תמיד. עברו עוד רגעים אחדים, ויבואו גם השופטים, והשֶריף הודיע כי הישיבה נפתחה. קמה דממה, לא נשמעו בלתי אם הלחישות בין עורכי-הדין ורַחַש הניָרות בַהפוֹך בהם השופטים והסניגורים. כל ההכנות הממושכות הללו הגדילו עוד את הרושם החגיגי ועוררו עוד יותר את כונת-לבם של הנאספים.
נקרא עֵד, שהגיד, כי מצא את פוטיר רוחץ את ידיו בנחל באותו הבקר אשר בו נגלה דבר הרצח, וכי אך ראהו פוטיר, מִהר להתעלם מן העין. הקטֵיגוֹר342 שאל את העֵד שאלות אחדות ויאמר אל סנגורו343 של פוטיר:
פרק כ: פַּחַד תָּם. הַחֻרְבָּה 🔗
ושוּב היה תם לגבור-היום בעיָרתו: הזקנים הללוהו וחבבהוהו, ובני-הנעורים קנאו בו. שם-תהלתו נקבע גם בדפוס לדורות-עולמים על-ידי העתון המקומי, שהִרבה לסַפר בשבחוֹ. ויודעי בִינה לעִתִים החליטו, כי עתיד הוא עוד לעלות על כסא-הנשיאוּת של ארצות-הברית, אם לא יעלה לתלִיָה קודם-לכן.
והעולם ההפַכפך וקל-הדעת חִבֵּב ורִחֵם עתה את פוטיר השִכּוֹר, באותה ההַפְרָזה344 בעצמה, שֶבָּה בָּזָה ושִקֵץ אותו מקודם. אבל כך מנהגו של עולם, ואין לדון אותו בגלל-זה לכף-חובה.
ימיו של תם היו עתה ימי כבוד ותהלה, אבל לילותיו היו לילות נדוּדים וזוָעות. בחלומו ראה תמיד את האינדיאני דזוֹ הַבָּא לקחת נקם. גם הוק היה עתה נרעש ונפחד מאד, יען כי תם הגיד את כל פרטי הדבר לסניגורו של פוטיר בערב שלפני גמר-הדין, ולכן חרד לבו של הוק, פן יְשַתְּפוּ345 גם את שמו לאותו הענין, אף שמנוּסָתו של האינדיאני פטרה אותו מן היסוּרים לבוא להָעִיד בבית-דין. אמנם, הנער האמלל השביע את הסניגור לעבור עליו בשתיקה. אבל הרי גם תם בשַעתו התחַיֵב בשבועה היותר חמוּרה ואיומה לשים מחסום לפיו, ובכל-זאת כאשר הציקו מוסר-לבו קם וילך בנשף בערב יום המשפט אל הסניגור ויספר לו את כל המעשה הנורא, – ואיך יוכל עוד הוק להאמין לשבועותיהם ולהבטחותיהם של בני-אדם.
גם תם לא ידע שָלֵו בנפשו. עִתִּים דָאַג, פן לא יתפשו את האינדיאני; ועִתִּים פָּחַד, פן יתפשוהו. הוא הרגיש בנפשו, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימות האדם הזה ובעיניו יִראה את פִגרוֹ.
נקבעו פרָסים למוצאי הרוצח, חפשו ובדקו בכל הסביבה – והאינדיאני דזוֹ נעלם ועקבותיו לא נודעו. בַּלָש346 עושה-נפלאות, מהולל ברוב התשבחות, בא מן העיר סן-לואי להראות כח-מעשיו בענין זה; הוא בא ויחַפש ויבדוק בחורים ובסדקים, הֵרִיח את האויר מסביב, נענע בראשו, קרץ בעיניו בערמוּמיוּת יתרה, ולאחרונה הודיע, עליז-גאוה, כי מצא – – “עקב”. אך יען כי אין נוהגים לתלות “עקב” אפילו בשביל רֶצַח, לכן נמלך הבַּלָש המחוכם, וישב לעירו ולביתו – ותם נשאר בפחד ובדאגה כמקדם.
ואולם מיום ליום הלך ונִטַשטש347 הרשם הנורא, ולאט-לאט הִסִיחוּ348 הנערים את דעתם מִפַּחדם ודאגתם ויבקשו להם ענין חדש. ובאחד הימים תָּקפה את תם לפתע-פתאם תשוקה עזה – לַחפּוֹר מַטמונים ולבקש אוצרות-חשך. ותם אינו אוהב ל“החמיץ”349 את מחשבותיו: אומר ועושה. תכף הלך אל דזו האַרפיר, כדי לשַתֵּף אותו בעסק זה; וכאשר לא מצא אותו בביתו, חָש אל “בן” רודזירס – גם זה איננו: הלך לצוד דגים. תם פָנה כה וכה, והנה נתקל350 בהוּק, המכוּנה, “חמוּץ-ידים”. כשהשעה דוחקת, אפשר לצאת גם בו ידי-חוֹבה. תם משך אותו אל פִנה נסתרה, ובסודי-סוֹדות ערך לפניו את מחשבתו הגדולה. הוּק הסכים תכף. הוק מוּכן ומזומן תמיד להשתתף בכל מיני עסקים המבטיחים שעשועים ואינם דורשים מעות-מזומן, – שהרי יש לו במדה גדושה351 אותו מין עת שאינה כסף.
– איפה נחפור? שאל הוק.
– בכל מקום שנחפוץ.
– כלוּם נמצאים האוצרות בכל מקום שהוא?
– בוַדאי לא. הם נסתרים במקומות מיוחדים – לפעמים באִיִים שוממים, ולפעמים בארגזים רקובים, מתחת לשרשיו של עץ זקן ויבש, בדִיוק באותו מקום שיפול עליו הצֵל בחצות-הלילה. אך לרוב – תחת הרִצפה של בתים עזובים ושוממים, ששָם קִננו “רוחות”.
– ומי מַטמין את האוצרות באדמה?
– כמובן, גזלנים. ומה דִמית אתה? הדירקטורים של בתי-הספר לשבתות?
– איך אוכל לדעת זאת! לוּ היה שלי, לא הייתי גוֹנז אותו; אני הייתי מוציא את הכסף ומתענג על כל טוּב.
– גם אני. אך גזלנים אינם מתנהגים ככה; הם גונזים תמיד אוצרות והולכים להם.
– ואינם באים כלל לקחת מה שגנזו?
– לא. הם מתכַונים לבוא, אך על-פי-רוב הם שוכחים את סִמני-המקום, או שהם מתים בינתַיִם. וכן מונח-לו האוצר באדמה יָמים רבים, עד שהוא מעלה חלוּדה; ופתאם מִזדַמן לידו של אדם אחד איזה גליון בָּלה שהוֹריקו352 פניו מחמת זִקנה, ובכתב הזה נרשמו הסמנים אשר על-פיהם יִמָצא האוצר. ושבוע תמים יעמול האיש בקריאת הכתב, יען כי האותיות אינן פשוטות אלא כתב-חרטומים.
– חרטוּמים? מה זה?
– כתב-חרטומים, זה צורות ותָוִים וכדומה, שלכאוֹרה353 אינם אומרים כלום.
– היש בידך גליון-של-חרטומים כזה?
– לא.
– אם כן, איך תוכל למצא את האוצר בלי סמנים?
– אין לי צורך בסמנים. הגזלנים גונזים את אוצרותיהם תמיד בבתים שתפשו רוחות, או על אחד האִיִים, או תחת עץ מת ששָרשוֹ יוצא דוֹפָן354. והנה את אִי-דזקסון תַרנוּ ובדקנו קצת, ועוד נוכל לחַפש בו עוד פעם. וגם יש חוּרבה ישָנה שקִננו בה רוחות, על הגבעה ממול הנחל; וגם יודע אני המון עצים זקנים, ששָרשם בוֹלט מן הצד.
– ותחת כל עץ שכזה טמוּן אוצר?
– מה זה עולה על דעתך? לא!
– אם כן, איך תדע, תחת איזה עץ צריך לחפור?
– נחפור תחת כל העצים הללו.
– הלא אז נחפור כל ימי הקיץ!
– ומה בכך? שַוֵה לנגדך, שבאחד הימים תמצא סיר-נחשת מָלֵא דוֹלָרים, כמאה לערך, או ארגז רקוב מָלא אבנים טובות ומרגליות – מה תאמר אז? אַהאַ?
עיניו של הוק נוצצו, כאלו נפלה בהן דליקה.
– הוֹ, הוֹ, זה היה יותר מִדַי בשבילי. תן לי את מאה הדוֹלָרים, ואת האבנים הטובות אני מוחל לך במחילה גמוּרה.
– טוב מאד. ובכל זאת אתערב אִתך, שלא תשליך אחרי גֵוְך גם את האבנים הטובות. הרי יש בהן שֶשָוְיָן עשרים דוֹלַר כל אחת. אין אף אחת שמחירה פחות מחמשה או ששה דולרים.
– האמנם? בפוֹעל ממש?
– חֵי נפשי! שאַל את כל מי שיהיה, ויַגִדִך. כלום לא ראית מימיך אבנים יקרות? למשל: נפך, סַפִּיר ויַהלוֹם?
– לא ראיתי מעולם, אם לא יַטְעֵנִי זכרוֹני.
– אה, אצל מלכים הן נמצאות חֳמָרים-חֳמָרים.
– גם מלכים לא ראיתי מִיָמַי.
– פשיטא! כאן באמריקה! אך לוּ נִזדַמַנת לאירופה, היית רואה אותם המוֹנים-המוֹנים, עד שֶיִבְלוּ שפתותיך מִלֵאמר דַי.
– אפשר. ואולם הגידה נא: באיזה מקום נתחיל לחפור?
– גם אני איני יודע בבֵרוּר. אולי נָחֵל באותו העץ הזקן בעל הענף היבש, שם על הגבעה מאחרי היער.
– מַסכים.
הנערים מצאו להם מַכּוּש355 מקולקל ומַעְדֵר, וישימו לדרך פעמיהם. עיֵפים ומזִיעים באו אל מחוֹז-חפצם – מהלך שלשת מילין – וַישתַּטחו תחת עץ עָנֵף להִנָפש ולעַשֵן קצת.
– מה יפה פה! – אמר תם – שמע נא, הוק: אם נמצא פה אוצר, מה תעשה בחֶלקך?
– אני אכַל בכל יום ויום לַחמָנִיָה356 ממֻלָאה בבשר ואשתה אַחריה כוס-סוֹדָה, ואבַקר בתמידות כל קִרקוס שיבוא לכאן. וכך אבַלה את יָמַי בנעימים.
– האין בדעתך להניח חלק מן הכסף לפִקָדון?
– להניח לפקדון? זה למה?
– כך, כדי לחשוֹך לימים הבאים – כדי שיהי לך תמיד במה להתפרנס.
– אין כדאי! סוף-סוף ישוב אבי לעירנו וְיִקח ממני את הכסף בחזקת-היד, וחיש-קל יבַזבז357 ויפַזר עד פרוטה אחרונה. אם כן, למה אחשוך ואקמץ? ואתה, תם, מה תעשה אתה בחלקך?
– אני אקנה לי תוף חדש, חרב חַדה, וגם מִטפַחת-ענִיבה אדומה לצוארי, וגם כלב גדול, וגם אקח לי אשה.
– תקח אשה? מה אתה סח358!
– כן, כן, כאשר אמרתי.
– תם, האם לא נִטרפה דעתך359?
– חַכה – וראית.
– אם כן, תעשה שטוּת מאין כמוה. ראה, למשל, אבא ואמא שלי. מלחמת-תמיד! הם התקוטטו ונִצוּ כל הימים. אני זוכר זאת היטב.
– מִזֶה אין רְאָיָה360. הנערה שאקח אני לאשה, היא לא תִנָצֶה עִם איש.
– תם, אני אומר לך: כֻלָן שָווֹת. הן מוציאות את האדם מן העולם. שמַע לעצתי: הִתיַשב היטב בעִנין זה! ומה שְמָה של אותה תינוקת?
– זו אינה כלל תינוקת – זו נערה.
אחת היא; מי שאומר “תינוקת” אינו מִשתַבש361, ומי שאומר “נערה” אינו משתבש: כזו כן זו. ובכן, מה שְמָה?
– בקרב הימים אגיד לך, לא עתה.
– יהי כן. אפס, אם תקח אשה, אֶשַאר אני גַלמוד ועזוּב יותר מבראשונה.
– לא-כלל! אתה תבוא ותֵשב אִתָּנו יַחד. ואולם עתה נחדל-נא מזאת, עת לגשת אל העבודה. הבה, נחפור!
כחצי שעה עבדו בזֵעת-אַפָּם – חָפרו ולא מצאו כלום. יָגעו וחָפרו עוד כחצי-שעה – ועמָלם היה לשָוא. וַיאמר הוק:
– האם תמיד הם מטמינים עמוֹק כל-כך?
– לפעמים, אך לא תמיד. כפי הנראה, לא בָחַרנו את המקום הנכון.
הם בחרו מקום אחר, והעבודה הֵחֵלָה מחָדש, אם גם בכבֵדוּת ובידים רפות. זמן רב חפרוּ דוּמָם. לסוף הִפסיק הוק את עבודתו, וַיִשָעֵן על מַעדֵרוֹ, ויַקנח בשַרוֵלו את טִפות-הזֵעָה העָבוֹת שנָזלו ממצחו על פניו, ויאמר:
– ואָנה נלך לחפור אחרי-כן?
– אדַמה, שצריך לעשות נסיון תחת העץ הזקן אשר על גבעת-קאַרדיף, שָם מאחרי ביתה של האלמנה.
– אקַוה, כי שם יהיה המקום טוב ומוצלח. אבל, תם, האִם לא תקח האלמנה את האוצר מידינו? שהרי העץ עומד על אדמתה.
– היא תקח? אַדרבא, תנַסה נא לקחת! האוצר שַיָך תמיד למוֹצאוֹ – ואחת היא לי, באדמת-מי נמצא.
הדברים האלה הרגיעו את רוחו של הוק, והעבודה נמשכה שוּב בשקידה. אך כעבוֹר זמן-מה קרא הוק:
– לעזאזל! כנראה, גם פעם טָעִינו במקום. מה דעתך, תם?
– הדבר תָמוּהַ מאד, באמת. אינני יכל להבין זאת. לפעמים מַפריעות המכַשפות. בוַדאי גם כאן יד מכשפה באמצע.
– הבָלים! למכשפות אין שום שליטה בַיוֹם.
– צדקת. שכחתי דבר מפורסם כזה. אַה – עתה הוברר לי הדבר! טפשים גדולים אנחנו גם שנֵינו! הרי צריך לכַוֵן את המקום אשר שם יפול צִלוֹ של הענף היבש בחצי-הלילה, ושם צריך לחפור!
– אם כן, הרי יגענו עד עתה לריק. לעזאזל! מה לעשות? נשוּב הלוֹם בערב, אף כי הדרך רחוקה מאד. התוכל להתחמק מביתך?
– אשתדל. צריך לעשות הדבר בלילה הזה; כי, אם יראה איש את החפירות הללו, הרי יבין תכף על שום מה הן, ובא ולקח את האוצר, ואותנו יעזוב לאנחות.
– בוַדאי. אני אעמוד לפני ביתכם בלילה ואשמיע קול יללת-חתול, למען תדע.
– טוב. ועתה נסתיר-נא את כלי- מלאכתנו בין השיחים.
סמוך לחצות-הלילה שָבו הנערים למקום-החפירה, ויֵשבו בעלטה ויחַכו. המקום היה שומם, בודד, והשעה שעת מִסתּוֹרין362 ואֵימִים. “רוחות” מתלחשות בין עֳפָאִים, שֵדִים מצִיצים מכל פִנה אפֵלה, קול עמוּם של נביחת כלב העומד על המשמר נִשָא באויר מִמֶרחקים, ולעומתו עונה ינשוף ביִללת-תוגה. הנערים ישבו נפחָדים בסביבה האיומה הזאת, ודבריהם היו מעטים. סוף-סוף הגיעה שעת-חצות – לפי חשבונם – הם כִונו את המקום אשר שם נפל צל הענף, ותכף התחילו לחפור. הפעם היה לבם בטוח שיצליחו, ולכן עבדו בזריזות ובחשק נמרץ. הבוֹר נתעמק יותר ויותר, ובכל פעם שהִקיש המַעדר על איזה דבר קשה, פָחַד ורָחב לבם, – אך תוֹחַלתם נכזבה תמיד: בדקו ומצאו אבן או שרשי עץ. לסוף אמר תם:
– כנראה, גם הפעם נעמול לריק. לא זה המקום.
– אי-אפשר! הלא מקום-הצל מסומן אצלנו בדיוק, בחבל.
– יודע אני – אך, כנראה, יש כאן פְּסוּל אחר.
– איזה פסוּל?
– אנחנו כִוַנוּ את השעה רק בדרך-הַשעָרה. אפשר שעוד לא הגיעה חצות-הלילה, או שכבר עברה.
הוק השליך את מַעדרו אָרצה, ויאמר:
– ענין רע מאד. צריך ללכת מזה בידים ריקָניוֹת – שהרי אי-אפשר לנו לכוֵן את השעה. ומלבד זאת – מה נורא המקום הזה, בשעה כזו, שרוחות ומכשפות סובבות אותנו מכל צד. אני מרגיש כל העת איזו תמונה איומה מאחרַי. ירא אני להסב עיני, פן אראה לנגדי איזו מכשפה המחַכָּה לשעת-הכושר363. סָמַר בשָרי מִפַּחד…
– גם אני שָרוי364 באֵימה. על-פי רוב הם מניחים אצל האוצר גופת-מת, בתור שומר.
– רבונו של עולם!
– כן הם עושים. שמעתי רַבּוֹת כאלה.
– תם, אני אינני אוהב לעשות חפושים ובדיקות במקומות שֶמֵתִים מצוּיים שם. איני רוצה שיהיו לי עסקים עמהם.
– גם אני אינני חפץ להרגיזם. פתאם יזקוף אותו המת שִלְדוֹ ויתחיל לדַבר אלינו!
– הֶרֶף, תם! נורא לשמוע! אני יועץ לעזוב את האוצר בכאן, ולנַסוֹת במקום אחר.
תם הִרהר קצת, ויאמר:
– בחוּרבה של הרוחות. שם הוא המקום הנכון!
– חס וחלילה! אינני אוהב חורבות של רוחות. אֵלו רעות עוד מִמֵתִים. יש שהמתים קמים ומדַברים, אבל הם אינם מתגנבים אליך חֶרֶש, אינם מציצים בך פתאם ממעל לכתפך, אינם מַבעיתים אותך בחריקת-שִנַיִם, כמעשה הרוחות. זאת אינני יכל לכַלכל, תם, ושום אדם לא יוּכל.
– כדברך כן הוא, הוק. אבל אל תשכח, שהרוחות משוטטות רק בלילות, ואולם ביום לא יפריעו אותנו לחפור ככל אַוַת נפשנו.
– אמנם כן – אבל הלא ידעת, כי שום אדם אינו עובר על פני אותה חוּרבה לא יוֹמם ולא לילה. מדוע?
– אין זה אלא מפני שלא נעים לגשת אל בית שֶבּוֹ נהרג אדם. וגם מעולם לא נראה שם שום רוח גָמוּר, אפילו בלילות, מלבד איזה שביב אש ירוקה המנצנצת לפעמים בעד החלון.
ובמקום שמנַצנצת אש ירוקה, אין כל ספק, שיש איזה "רוּח' מאחריה. גם הַשֵכל מחַיֵב זאת. שהרי הכל יודעים, כי באש כזו משתמשים רק הרוחות.
– כן הדבר. אבל ביום הרי לא יבואו, ומדוע זה לא נחפור שָם יוֹמָם?
– יהי כדברך. אם רצונך בכך, נחפור באותה חורבה. אבל לבי מנַבא לי דבר רע…
הנערים ירדו מן הגבעה במרוּצה. ושם בעמק נראתה לנגדם, לאור הירח, החורבה העזובה והבודדת: גדֵרה נהרסה משכבר הימים, חרולים מכַסים את כל פני החצי עד המִפתָּן בכל ארובת-העשן נוטה לנפול, החלונות ריקים מזגוגיות, והגג שקוּעַ בקצהו האחד. הנערים עמדו תחתם ועיניהם נטויות אל החורבה: אולי ינצנץ פתאם שביב אש ירוקה. הם נדברו בלחישה, כראוי לאותה שעה ולאותה סביבה; ואחרי כן פָנו לימין, כדי שלא יצטרכו לעבור על פני מעוֹן-הרוחות, וילכו לביתם בדרך ארוכה, דרך היער אשר על צלע גבעת-קארדיף.
פרק כ"א: הָאוֹצָר 🔗
ביום המחרת לעת הצהרים שָבו הנערים אל העץ היבש: הם באו לקחתאת כלי-מלאכתם. תם דחק את השעה ללכת אל החוּרבה; גם הוק מצא, כפי הנראה, חפץ בחפירה הבאה, – אבל פתאם קרא:
– שמע נא, תם, היודע אתה, באיזה יום אנחנו עומדים?
תם העביר במוחו במהירות את כל ימי השבוע, ואַחר הביט אל הוק בעינים קָמוֹת:
– הוי, אֵלִי! עיקר גדול כזה שכחתי!
– גם אני – אבל עתה נזכרתי פתאם, שהיום יום הששי!
– הנה צרה! ראה נא, הוק, כמה צריך אדם להיות זהיר במעשיו. לא חסר לנו, אלא להתחיל בעסק שכזה ביום ו'! ביום המוכן לפורעניות!
זה דבר ידוע אפילו לטפשים. ומלבד זאת חלמתי בלילה הזה חלום רע, חלום מָלא עכברים.
– האמנם? זה סִמן רע. הם נשכו זה את זה?
– לא!
– אם כן, אין הרעה גדולה כל-כך. מכיון שלא נשכו, הרי זה רק סימן שיֵש כאן סכנה, אבל אפשר להמלט ממנה. עלינו רק להיות זהירים בתכלית הזהירות. נִדחה את החפירה ליום מחר, והיום נשַחק. היודע אתה שחוק רוֹבין הוּד?
– לא. מי זה רובין הוּד?
– אֶה, זה היה אחד מגדוֹלי-הגדולים שבאנגליה – והמובחר שבהם. זה היה גזלן.
– האַח, מה יפה! הַלוַאי שאזכה גם אני לכך. ואת מי היה גוזל?
– רק שֶריפים והגמוֹנים365 ואנשים עשירים ומלכים, וכיוצא בזה. אך אל העניים לא שלח ידו. הוא אהב את העניים, ותמיד היה חוֹלק אִתָּם את שְלָלוֹ, חלק כחלק.
– אדם משונה.
– כן, משונה מאד. הוא היה נדיב-רוח, מאין כמוהו. אין עוד נדיבים כאלה בעולם. הוא יכול להכות ארצה את כל מי שיהיה, אפילו כשיָדו האחת קשורה לו מאחוריו. וכשהיה מוֹרה בקֶשת לא החטיא חִצוֹ את המטרה אף במרחק מיל וחצי. ואם החטיא כחוּט-השערה, היה יושב ובוכה מִצַער, ומקַלל כל היום כולו. ובכן, נשַחק שחוק רובין הוּד. אני אלַמדך.
בשחוק הזה בִלו את כל העת שאחרי הצהרים. לפעמים קרובות שלחו מבט אוֹרב אל “מעוֹן-הרוחות” אשר מתחת לגבעה, והֵעירו איזו הֶעָרה קצרה על המִפעל הנָכוֹן להם ביום מחר. וכאשר החֵלה השמש לשקוע לפאת-מערב וצללי האילנות היו הָלוֹך ואָרוֹך, שָמוּ הנערים לדרך פעמיהם, ללכת לביתם, ועד מהרה נתעלמו מן העין בַּחרְשָה שעל צלע גבעת-קארדיף.
ביום המחרת, תכף אחרי הצהרים, עמדו שוב אצל העץ היבש. קודם-כל עִשנו ושוֹחחו מעט, ואחרי-כן הוסיפו לחפוֹר באותו הבוֹר שֶכָּרוּ שִלשום, – לא בתקוה יתֵרה, אלא רק כדי לצאת ידי חובתם, כדי שלא יהא לבם נוֹקפָם366 אחרי-כן. הן הָעֵד העיד תם עדות נאמנה, שפעמים רבות קָרה, שעזבו חופרי-מטמונים את עבודתם מקוצר-רוח, בעוֹד רק טפחים אחדים עד האוצר, ואך הלכו-להם, בא אדם מן השוק ויוציא את האוצר בחפירה אחת. ואולם הנערים לא הצליחו גם הפעם, ובכן שָמוּ את כלי-מלאכתם על שִכמם וילכו משם, בהחזיקם טובה לעצמם, שלא התנהגו עם המַזל בקלות-ראש, אלא מִלאו בתכלית הדיוק את כל המצווֹת התלויות בחפירת-מטמונים.
כאשר הגיעו אל החוּרבה, עמדו תחתם זמן מועט כמפַקפקים. דממת-המות שמסביב, תחת קרני-השמש הלוהטות, העַצבות, השממון, הבדידות של כל הסביבה – כל זה רוֹפף מאד את אמץ-לבם, ולא קם בהם רוח להִכָּנס למעון-הרוחות. הם התגנבו בַלָאט אל הפתח, ובלב הוֹלֵם מִפַּחד הסתכלו בִּפְנִים-החוּרבה. שָם ראו: חדר חֲסַר-רִצפה, אשר עשבים עלו בו, כִירה עתיקה, חלונות בלי זגוגיות, וכֶבש367 רָעוּעַ לעלוֹת אל הָעֲלִיָה; ובכל מקום ובכל פנה תלויות מדוּלדלות סחבות-סחבות של קורי עכביש עזובים. לאחרונה נכנסו הנערים פנימה, על בהונות-רגליהם, רועדים, מתלחשים, באזנים קַשובות לכל רַחַש קל, נכונים להמלט על נפשם בכל רגע.
ואולם לאט-לאט הִסכינו עִם הסביבה העגוּמה, ומקומו של הפחד לָקחה הסקרנות: הם התחילו לבדוק את החורבה בעִיוּן רב, ובקרב נפשם השתוממו אף הִתגָאו על אמץ-לבם. ועד מהרה זָחה עליהם דעתם כל-כך עד שהחליטו לעלות בכבש ולראות מה שָם בעלִיָה. אחרי אשר הִקניטו368 זה את זה בעלילה של פחדנות, השליכו שניהם את כלי-מלאכתם בפִנה, ובבת-אחת עלו בכבש. בדיוּטָא369 העליונה היה אותו החורבן בעצמו שבדיוטא התחתונה. באחת הפִנות עמד ארון-עץ, מעֻלף מִסתוֹרין שהחריד קצת את הנערים, – אך שום דבר-סתר לא נמצא בו: הוא היה ריק. עתה סר פחדם מעליהם כָּלִיל, וכבר אמרו לרדת למַטה ולהתחיל במלאכה – והנה פתאם תפש תם בזרוֹע חבֵרוֹ וילחש לו באזנו: הס!…
– מה זה? – הֵשיב הוק בלחישה, ופניו הִלבינו.
– הס! – הנה שָם – שומע אתה?
– כן, כן – אוי לי!… נמהר לנוס!
– דם, ואל תזוז ממקומך! הנה הם נכנסים בפתח.
הנערים השתטחו על קרקע-העליה, ויצמידו את עיניהם אל הסדקים שבין הנסָרים, וישכבו באימה גדולה.
– עתה עָמדו – לא, הם הולכים ובאים – הִנה הִנם – הס, הוק, אל תוציא הגה מפיך – אוי לנו! הלוַאי שנֵצא בשלום.
אל החורבה נכנסו שני אנשים. תכף אמר כל אחד מן הנערים אל לבו:
– הנה הספרדי הזקן, הַחֵרֵש-האִלֵם, הסובב ברחובות העיר, זה ימים אחדים; ואת השני אינני יודע, לא ראיתיו מעולם.
אותו “השני” היה לָבוּש סחבות, שערות-ראשו פרוּעוֹת, וחָזוּתוֹ מעידה עליו שאיננו אדם כָּשֵר ביותר. הספרדי היה עטוּף אדרת רחבה, שְעַר-לחָייו לָבן וצַמְרִי, שערות-ראשו, הלבנות גם הן, יורדות לו על כתפיו מתחת למגבעתו רַחבת-השוּלַיִם, ועל עיניו סוֹככים משקָפַיִם ירוקים. שני בני אדם הללו ישבו על הארץ, נשענים אל הקיר ופניהם אל הפתח, ו“השני”, שדִבר בשעת כניסה370 בלחש, הִמשיך את שִיחתו בקול יותר רם.
– לא – אמר – אני נמלכתי היטב בדבר, ואין נפשי אליו. סכנה בדבר.
– סכנה! – נָהַם הספרדי החֵרש-האִלם, לתמהונם הגדול של שני הנערים – הבָלים!
לשמע הקול הזה נזדעזעו הנערים וכמעט יצאה נפשם. הם הכירו את קולו של האינדיאני דזו!
אחרי הפסקה קצרה, הוסיף האידיאני:
– כלום יש לך דבר מסוכן יותר מן העסק האחרון שלנו – ובכל-זאת יצאנו בשלום.
– זה ענין אחר. רחוק מן העיר, באין שום בית. גם אם לא הִצלחנו, לא היה הדבר נודע לאיש.
– וכי קטנה היא הסכנה לבוא הֵנָה יוֹמָם? הלא כל רוֹאֵנוּ יוכל לחשוד אותנו!
– גם אני יודע זאת. אבל הרי לא היה לנו מקום אחר להִסתֵּתר אחרי אותו עסק בִיש371. אף רוצה אני לעזוב את החורבה הזאת. עוד אתמול הייתי מוּכן לכך, אך אי-אפשר היה לזוּז מכאן, כל-זמן שאותם השֵדים הקטנים התעסקו שָם על הגבעה, פנים אל פנים אלינו.
“אותם השדים הקטנים” נזדעזעו לשֵמע הדברים האלה, ויגילו ברעדה על מזלם הטוב, שהזכיר להם אתמול בעוד מועד כי זה יום הששי. ומאד צר להם, כי דחו את מִפְעָלם ליום אחד ולא לשנה תמימה. בינתַּים הוציאו שני האנשים מזונות מכִיסם, ויַפליגו372 באכילה. ואחרי ישוב-הדעת373 ממוּשך, אמר האינדיאני דזו:
– זאת נעשה: אתה תשוב למקומך, שָם במעלה הנהר, ותחכה עד אשר אשמיעך דבר. ואני אתגנב עוד פעם העירה, לראות, לשמוע ולהָרִיחַ. ואת העסק “המסוכן” נדחה לזמן מועט, עד אשר אראה שהשעה מוכשרת לכך. ואחרי ככלות הכל, נָרִימה פעמינו לטיכאס!
העצה הזאת ישרה בעיניהם. עוד מעט ושניהם פִהקו בכל פה.
– עָיְפָה נפשי לשֵנָה – אמר האינדיאני – אָנוּמה מעט, ואתה תעמוד על המִשמר.
הוא שכב על הקרקע, נתקַפל בין העשבים, ועד מהרה נשמע קול נַחרתו. חבֵרוֹ דחף אותו פעם ושתים, והוא שתק. עתה התחיל גם השומר להתנמנם, ראשו נטה לארץ יותר ויותר, ועוד מעט נחרו שניהם במַקהלה.
הנערים שאפו רוח לרוָחה, ותם לָחש אל רעהו:
– עתה שעת-הכושר – נתחַמק!
– אינני יכול – ענה הוק – אם יקוצו – ומַתִּי!
תם פָצר בו, אך הוק עמד במאוּנו. אז קם תם בזהירות יתרה, ויאמר ללכת לבדו. אבל אך נִסה להציג כף רגליו על קרקע העלִיה, השמיעו הנסרים הרקובים והמדולדלים קול חריקה איומה כל-כך, עד שכמעט פָרחה נשמתו מפַּחד. הוא צנח על מקומו, ולא מצא עוד עוז בלבבו לעשות נסיון שני. וכן שכבו הנערים בלי נוֹעַ, והזמן ארך בעיניהם עד מאד, עד כי נִדמה להם שכבר תַּם ונִשלם סדר-זמנים וכבר הִזקין הַנֵצח; ואולם אחרי-כן ראו, לשמחת-לבם, שהשמש מַתחילה שוקעת.
והנה חָדַל קול-נַחרתו של האחד. האינדיאני התעורר וַיֵשֶב, פנה כה וכה ויצחק צחוק נַעֲוֶה בראותו את חברו יושב וראשו מוּטל על ברכיו. הוא בעט בו ברגלו ויאמר:
– יפה שמרת! נס גדול הוא שלא קָרָנוּ אסון בשמירה מעוּלה כזו.
– האמנם יָשַנתי?
– כך, במִקצת. עתה עת לנסוע מזה. אך מה נעשה לאותו הכיס הנפוח?
– גם אני איני יודע. נעזוב אותו לעת-עתה כאן במקומו. לא טוב לקחתו אתּנו בטרם נִסַע הַנֶגְבָּה. שש מאות וחמשים שקלי-כסף – זה משא!
– צדקת. הלא נוכל לשוב הֵנה עוד פעם.
– כן, אבל רק בלילה, כמו שעשינו עד עתה.
– טוב. אבל שמע נא: אפשר שיעבור זמן רב עד אשר נמצא שעת-הכושר לגמור את העסק המדובר – מי יֵדַע מראש את כל המכשולים? ואם כן, אולי טוב לנו להטמין את מָמוֹנֵנו באדמה, עמוֹק-עמוק.
– עצה טובה! – הסכים השני, ויגש אל הכירה ויכרע על ברכיו ויָרֶם את לוּח-הכּיִרַיִם, וימשוך מִשָם שק, שהשמיע קול צִלצול עליז של כסף. הוא הוציא מן השק כשלשים דוֹלַר לו לעצמו וכסכום הזה גם לחבֵרוֹ, ואחרי-כן מסר את השק להאינדיאני, שכבר התחיל לחפור בוֹר בסַכִּינוֹ בקרן-זָוִית.
הנערים שכחו בִן-רגע את כל בַלהוֹתיהם ודאגותיהם. בעינים נוצצות שמרו את כל תנועותיו של האינדיאני. איזו הצלחה! עשר גדול כזה שָמוּר להם! עתה ימצאו אוצר גדול בלי טרחה יתֵרה, בלי ספֵקוֹת על אדות המקום הנכון! בלי-הרף דחפו איש את רעהו במַרְפֵּקָם, זו דחיפה נמלצה, שפירושה: “נוּ? האם לא יפה עשינו שבאנו הֵנָה?”
פתאם עצר האינדיאני בחפירתו: סכינו פגש בדבר קשה.
– מה שָם? – שאל חברו של דזו.
– לוח-עץ רקוב. אך לא – כמדומה לי, זה ארגז. עזָר-נא לי מעט, ונראה מה שם. לא – אין לי עוד צרך בך, כבר נָקַבתי בו חוֹר.
הוא שלח ידו בעד החוֹר לתוך הארגז, וכרגע הוציא אותה.
– בן-אדם, הלא זה זהב!
– שני האנשים בדקו את המטבעות אשר הֶעלה האינדיאני בחָפְנוֹ – הנה הם זהב טהור. הנערים למעלה התרגשו והתפעלו לא פחות מן המוֹצאים בעצמם.
– אנחנו נוציא את הארגז כרגע – אמר חברו של האינדיאני – הנה שם מִימִין לכירה מושלכים בין העשבים מכוש ישָן ומַעדר – זה עתה ראיתים.
הוא רץ ויבֵא את כלי-מלאכתם של הנערים. האינדיאני לקח את המכוש, בדק אותו בעִיוּן, הניע ראשו, מִלְמֵל לעצמו דבר-מה, ואחַר נגש אל המלאכה.
עד מהרה הוציאו את הארגז מחיק האדמה. זה היה ארגז קטן, כּבוּל בברזל. שני האנשים זנוּ374 את עיניהם באוצר, בשתיקה של אושר.
– בשם השטן! – קרא האינדיאני – אלפי דוֹלרים יש כאן!
– זה כבר עברו שמועות, שהמקום הזה היה מסתוֹר לחבורת-השודדים של מוריל במשך קַיִץ אחד – הֵעִיר חברו.
– ידעתי, ידעתי – ענה דזו – ועתה רואה אני, שזו היתה שמועת-אמת.
– עתה הרי אין לך עוד צורך באותו ה“עסק” שאמרת.
האינדיאני הביט אל חברו בפנים קודרים ויאמר:
– אינך יודע את טִבעִי, וגם אינך יודע את טִיבוֹ של אותו “עסק”. אין זה שוֹד, אלא נָקם – הוסיף האינדיאני ואש-חֵמה נִצתה בעינו – ואני נצרך לעזרתך בענין זה. אָפִיק את זמָמִי, ואז – לטיכאס! ועתה לֵך לביתך, אל אשתך וילדיך, וחכה לי עד אשר אקראך.
– יהי כדברך. ומה נעשה באוצרנו? האם נחזירהו למקומו?
– כן! (שמחה וששון בין בני-עֲלִיָה). אך לא! חי-השטן, לא! (יאוש ויגון בין בני-עלִיה). עיקר שכחתי: על המכוש מצאתי עקבות אדמה לחה! (הנערים כמעט התעלפו מֵאֵימה). ובכלל, מה למכוש ולמַעדר בחורבה זו? ומה האדמה הלחה אשר עליהם? מי הביא אותם הלוֹם – ואנה פָנו בעלי-הכלים? שמעת איזה קול? ראית איזו תמונה? לא, לא אהיה שוטה להָשיב את האוצר לאדמתו, כדי שיבואו אותם האנשים ויראו את עקבות החפירה ויקחו להם את הזהב! לאו, דַוקא לא! אני אקח את הארגז אל מאוּרתי.
– פשיטא! בנוּמר 1?
– לא – בנוּמר 2, תחת הצלב. המקום הראשון אינו בטוח – גלוי יתר מִדַי.
– יהי כן. ואולם הנה רַד היום, עת ללכת.
האינדיאני הלך מֵחַלוֹן לחלון, ובזהירות ובעִיון השקיף מסביב.
– מי זה הביא את כלי-המלאכה הללו? מה דעתך – אולי התחבאו בָעֲלִיָה?
הנערים נבעתו מאד ולא נותרה בהם נשמה. והאינדיאני אחז בסכינו, עמד רגע כמפַקפק, ואחר שָם פניו אל הכֶּבש. הנערים אמרו להֵחָבא בארון, אך מרוב פַחד לא היה בהם כח לזוּז ממקומם. המדרגות רָעשו מִמִצְעֲדֵי האינדיאני – ולמראה הסכנה הקרובה התעודדו הנערים מִפַּלָצוּתָם ויעוּפו אל הארון – והנה קול רעש ונפץ: המדרגות הרקובות התערערו, והאינדיאני נפל מלוֹא-קומתו ארצה בתוך שברי הכֶּבֶש ההרוס, כשהוא מקלל קללות נמרצות.
– הרי לך! – אמר לו חברו – למה זה חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת? אם יש אנשים שָם למעלה, יֵשבו-להם – מה אִיכפת לנו375? אם יחפצו עתה לקפוץ למַטה ולפצוֹע את מוֹחם – מי מעַכֵּב? בעוד רבע-שעה יהיה חשך בחוּץ – ילכו נא אחרינו, אם רצונם בכך – אני מסכים. לפי דעתי, גם אם הצִיצוּ עלינו אותם האנשים שהביאו את הכלים לכאן, בוַדאי חשבו אותנו לשדים ורוחות, וכדומה. אתערב אִתך, שהם רצים עוד עתה בלי נשמה.
האינדיאני נָהַם ברגז, אך סוף-סוף הוכרח לשמוע לעצת חברו, להִכּוֹן לדרך בטרם יֶחשך. ובעוד רגעים אחדים הִתחַמקו מן החורבה, בנשאם אִתם את אוצָרם.
עתה קמו הנערים על רגליהם. עצמותיהם רחפו עדַיִן מפחד, אבל נפשם שָבה למנוחתה. הם הביטו בעד בקִיעי-הקיר אחרי שני האנשים ההולכים ונעלמים. הירדפו אחריהם? חס וחלילה! דַי להם, שיצליחו לרדת מן העלִיה בלי רִסוק-איברים, ולמהר לשוב העירה. הנערים לא הִרבו שיחה; הם קצפו על עצמם, על רוֹעַ-מַזָלם, שֶגָרם להם להביא את המכוּש והמַעדר לכאן. לולא זאת, לא היה עולה שום חשד על לבו של האינדיאני. הוא היה מטמין בחוּרבה את הכסף ואת הזהב, עד אשר יכַלה את “נקמתו”, ואז היה רואה בא ורואה כי אוצרותיו התעופפו! הוי, הכֵּלים הארורים, הם קִלקלו הכּל! ובכל-זאת החליטו הנערים, להיות עיניהם פקוחות על דרכי ה“ספרדי”, כאשר יבוא העירה לבקש לו שעת-הכושר ל“נקמתו”, – אולי יצליחו באָרבם לגלוֹת ולמצוא את ה“נוּמר 2” הסוֹדִי. וכאן הִבהיל פתאם רעיון נורא את תם:
– נקָמה? הוי, הוּק, אולי מתכַּוֵן הוא אלינו?
– הֶרֶף נא, תם, פן אֶגְוַע – התחנן הוק ואֵימוֹת-מות נפלו עליו.
בַּדֶרֶך דָנוּ הרבה בשאלה זו, וכאשר נכנסו העירה באו לידי הסכּם, שאפשר כי הוא מתכַּוֵן לאחר ולא להם – ואפילו אם הוא מִתכַּוֵן להם, כַוָנתו בהכרח רק לתם, שהרי תם לבדו הֵעִיד עליו בבית-דין.
נחָמה רפויה מאד לתם, להיות לבדו בסכנה! שותפות עדִיפָה376 בענין שכזה, אמר תם בלבו.
פרק כ"ב: מְזִמּוֹת חֲדָשׁות. נוּמֶר 2. 🔗
המאורעות של אותו היום עִנו את נפשו של תם גם בחלומות בלילה ההוא. ארבע פעמים אחז בידו את האוצר היקר, וארבע פעמים נשמט מבין אצבעותיו בהקיצו בין חלום לחלום. ובבקר, בשכבו על מטתו, נדמה לו, כי כל מִקרֵהו ביום אתמול לא היה רק חלום; והשעָרָתו זו נתחזקה עוד אצלו, בזָכרו את רבוי הזהב שבארגז: זהב רב כל-כך אי אפשר לראות בהקיץ. מִיָמיו לא ראה תם יותר מחמִשים דולר בבת-אחת, וככל הנערים אשר כגילו וכמַעמָדו דִמה, שהספורים על אדות “מאות” ו“אלפים” אינם אלא הַפלָגות וגוּזמאות, – סכוּמים עצוּמים כאלה אינם כלל במציאות. הוא לא יכל לצַיֵר בדמיונו, שאפשר שיִמָצאו תחת ידו של אדם מאה דולרים במזומנים.
ואולם כל מה שהוסיף להרהר במִקרי יום אתמול, כל מה שנזכר יותר בפרטי הדברים, התחילה דעתו נוטה להאמין, שאמנם באו עליו כל המאורעות הללו בהקיץ. וכדי לעשות קץ לספקותיו, הלך תכף אחרי פת-שחרית לבקש את הוק.
הוא מצא את הוק יושב עצוּב על שפת אַרְבָּה377 נמוכה, ורגליו משכשכוֹת במי-הנהר מתוך עגמת-נפש. תם גמר בלבו לחכות עד אשר יפתח הוק באותו ענין, והיה אם לא יפתח הוק, אות הוא, שהכל היה רק חלום.
– הוֹ, הוק!
– שלום, תם!
הפסקה.
– הוי, תם, לוּ הִנַחנו את הכלים הארורים ביער אצל העץ היבש, היה עתה הממון בידינו. מה נורא הדבר!
– אם כן אפוא, אין זה חלום, לא חלום! הלוַאי שהיה זה חלום!
– מה אינו חלום?
– כל אותו המִקרה של יום אתמול. נוטה הייתי לחשוב, שהכל היה בחלום.
– חלום! לולא נשבר הסולם, אז ראית חלום יפה! כל הלילה ראיתי בֶחָזוֹן אותו הספרדי הארור עם התַחבשת שעל עיניו, מתנפל עלי לחנקני. יִמַח שמו וזכרוֹ!
– לא יִמַח. אדרבא, צריך למצא אותו בשביל האוצר. צריך להתחַקוֹת עליו, כדי לגַלוֹת את ה“נומר 2”.
– כן, כן – גם אני הִרהרתי הרבה באותו נומר 2. מה פירושו, לפי דעתך?
– איני יודע. זה ענין עמוק. אולי הוא מִספר של בית?
– מה זה עולה על דעתך! אם מִספר של בית הוא, אז לא בעיר הנִדַחת הזאת. הלא כאן אין הבתים מסומנים כלל במִספָרים.
– צדקת. הבה, נַעיֵן בדבר. אַה – מצאתי! זה בוַדאי מִספר של חדר בבית-מַרְזֵחַ. הלא ידעת, כי בבתים כאלה יש חדרים מסומנים.
– בוַדאי, בודאי כן הוא. ומכִּיון שבעירנו יש בסך-הכל רק שני בתי-מרזח, הרי לא יהיה החִפוּש קשה.
– חַכה לי פה, הוק – כרגע אשוב.
תם לא אהב להֵרָאות בחברתו של הוק במקומות של פּוּמְבֵּי378. לא עברה חצי-שעה, והוא שב וימסר להוק את אשר הֶעלה בחקירתו. בבית-המרזח המשובח, נִשכַּר הנומר 2 זה כבר לעורך-דין צעיר, והוא יושב בו עדַיִן. ובבית-המרזח השני, שאינו חשוב כל-כך, מעֻלף הנומר 2 במִסתּוֹרין. הנער, בנו של בעל-הבית, הגיד לו, שאותו החדר סָגוּר כל הימים, ומעולם לא ראה שום אדם יוצא ונכנס בו אלא בלַילה; טעם הדבר אינו ידוע לו, וגם לא העמיק לחקור בזה; הוא בא לידי החלטה, כי רוחות מקַננים שם, ואֶמש ראה שם נגַה-אור.
– זה כל מה שנודע לי, הוק. כמדומה לי, שזהו אותו נומר 2 שאנחנו מבקשים.
– גם לי נראה כן. ומה נעשה עתה?
תם השתקע במחשבות, ואחַר אמר:
– זאת עצתי. הפתח האחרון של אותו נומר 2 פונה אל המָבוּי הקטן שבין בית-המרזח ובין אוצר-הלבֵנים הישן. השתדל אפוא לאסוף מַפתחות-של-פתחים ככל אשר תמצא ידך, וגם אני אמשוך לי את כל המפתחות שבבית דודתי, ובלֵיל אָפֵל נלך שָמה וננַסה לפתוח. ואתה ארָב-נא בעינים פקוחות להאינדיאני דזוֹ – הלא הוא אמר כי יבוא העירה לצרך נִקמתו – ואך תִראהו, תצא אחריו בלאט בעקבותיו; והיה, אם לא יֵלך לאותו נומר 2, אות הוא כי לא זה המקום.
– רַחמָנא לִצלן379! איך אלך אחריו לבדי – ירא אני!
– אל תירא, זה יהיה בודאי בלילה. הוא לא יראה אותך כלל – ואם יראה, לא יחשוֹד בך.
– אם יהיה חשך גדול, אפשר שֶאָעִיז ללכת אחריו. קשה מאד, אבל אנַסה.
– בלי שום תנאי ופקפוק! הרי אפשר שלא ימצא שעת-הכושר לנקמתו, ולבו יִמָלך עליו ללכת ולקחת את אוצרו! התבין?
– כן, כן, תם, צדקת. אלך, אלך אחריו, בודאי. ב“הֵן” שלי!
– אם כן, אל תִתרַפה! ואני אעשה את שלי, בזאת תוכל לבטוח.
בוֹ בלילה יצאו הנערים לפָעלם. עד השעה התשיעית בערב התהלכו בקרבת בית-המרזח. האחד הִשגיח מרחוק על המָבוי, והשני – על פתח הבית. בקרבת בית-המרזח. האחד הִשגיח מרחוק על המָבוי, והשני – על פתח הבית. אך איש לא נראה במבוי, ושום אדם הדומה לספרדי לא יצא ולא נכנס בפתח בית-המרזח. תם הלך לביתו, אחרי אשר הִתְנוּ, שאִם יהיה חשך גדול, יבוא הוק אל חלון-חדרו וייליל כחתול, ואז ילכו יחדו לנַסות את המפתחות. ואולם הלילה היה בהיר, ולכן עזב הוק את מִשמרתו, וכחצות הלילה הלך וירַפֵּד יצוּעוֹ בדִיר נעזב, בין חביוֹת ריקות.
גם בלילה הבא, גם בלילה השלישי, לא הצליח חפצם בידם. אך הלילה הרביעי – זה היה אור ליום ו' – היה אָפֵל מאד, ולכן קִוו להצלחה. תם לקח אִתו את העשָשִית הישָנה של דודתו, ומַטְלִית גדולה להאפיל עליה. לפי-שעה הניח את העששית בדִיר-משכבו של הוק, והמִשמר הֵחל. כשעה לפני חצות-הלילה נסגרו דַלתי בית-המרזח ונרותיו כֻּבוּ. שום ספרדי לא נראה. שום אדם לא יצא ולא נכנס במָבוי. בקִצור, הכל טוב ויפה.
תם נכנס אל הדיר, הדליק נר העששית, כָרַך אותה היטב במטלית, ושני הגבורים שלנו התנהלו בעלָטה אל בית-המרזח. הוק עמד על המשמר, ותם גִשש באפלה במָבוי. עברה שעה ארוכה – שהיתה בעיני הוק כנֵצח-נצחים – ואין קול ואין סימן-חיים מצד תם. הוק נרגז ונִפעם מאד. אל-נכון התעלף תם – ואפשר שמֵת, אפשר שאחָזָהו השָבץ מִפַּחד ומהתרגשות. בחֶרדתו הגדולה לא הרגיש הוק, שהוא הולך וזָז ממקום-מִשמרתו לתוך המָבוי. הרהורים איומים התרוצצו במוחו, ועוד מעט ופָרחה נשמתו.
פתאום האיר הברק, ובו ברגע נִגלה אליו תם.
–נוּסָה! – קרא תם בלי נשמה – הִמָלט על נפשך!
אך למוֹתָר שָנה את אַזהָרָתו, – הראשונה הִספיקה דַי והוֹתר. הוק הרחיק לרוץ כבר, בטרם יצא הדִבּוּר השני מפי תם. הנערים טָשוּ כנשרים, בלי עמוֹד רגע, עד אשר הגיעו אל אכסדרה380 ישָנה בקצה העיר. ואך נכנסו אליה, התחוֹללה שואָה, וגשם שוטף נִתַּך ארצה.
הוי, הוק, נורא היה הדבר! אני עשיתי נסיון בשני מַפתחות, אט-אט ובזהירות יתרה, אך הם השמיעו קול חריקה איומה כל-כך עד כי לא נותרה בי נשמה. אף מַפתח אחד לא היה מכֻוָן אל המַנעול. שלא במתכַון אחזתי בכף-המַנעול – והנה נפתחה הדלת! היא לא היתה נעוּלה כלל! נכנסתי, הסירותי את המַטלית מעל העששית – ומה ראו עיני? עוד פסיעה אחת, ואני נפלתי בכפו של האינדיאני דזוֹ!
– האמנם? אוי, אוי!
– בפוֹעל ממש. הוא שכב על הקרקע בפִשוט ידים ורגלים, בתרדמה עמוקה – עם התַחבושת הירוקה על עיניו.
– אֵל רחום וחנון! ומה? הוא לא הֵקִיץ?
– לאַו, לא נָע ולא זָע. שִכּוֹר, מִן-הסתם. חטפתי את המטלית ואת רגלַי – ואינני!
– ואת הארגז עם הזהב ראית שָם?
– שַעתי לא היתה פנוּיה לבדיקוֹת כאלה, לא ראיתי את הארגז ולא ראיתי את הצלב. לא ראיתי כלום, מלבד בקבוק ריק וצִנצֶנת של בדִיל סמוּך להאינדיאני. וגם ראיתי שתי חביות והמון בקבוקים בחדר. עתה אבין, מי הם ה“רוחות” שקננו באותו חדר: רוחות של יי"ש381!
– שמע נא, תם, הלא זו שעת-הכושר מאין כמוה לחטוף את הארגז, בעוד האינדיאני נִרדם שִכור.
– פשיטא! אדרבא, נַס נא!
הוּק הִתחלחל: “לא, לא – אין כדאַי”.
– גם אני חושב, שאין כדאי. בקבוק אחד בצדו של האינדיאני אינו מספיק. לוּ היו אצלו שלשה, הרי זה סימן שהוא “מָלֵא” כל צָרכו, ואז הייתי עָרב את לבי.
אחרי התבוננות ממושכה אמר תם:
– שמע נא, הוק: כל-זמן שהאינדיאני באותו החדר, לא נוכל לנַסות את הדבר. זה מסוכן מאד. אבל אם נשמור עקֵביו בכל לילה ולילה, הרי בוַדאי נראה אותו פעם אחת יוצא מִשָם, ואז נחטוף תֵכף את האוצר – וַחֲסַל! 382.
– אני מסכים. נכון אני לעמוד על המשמר בכל לילה ולילה, אפילו עד הבקר, ובלבד שתעשה אתה את גמַר העסק.
– נִיחָא383. וכאשר תראה שהגיעה השעה לכך, תמהר אל חלון-חדרי ותיליל כחתול; ואם לא אשמע מתוך שֵנָה לקול האות הזה, תשליך צרורות עפר אל הזגוגית, אז אצא כרגע. ועתה הנה עברה השוֹאָה, ואני אלך הביתה. בעוד שעוֹתַיִם יֵאוֹר הבקר, שוּב ועמוֹד שָם על המשמר כל אותה העת. הלא?
– דִבַּרתי ואקַיֵם. אני אארוב לו אפילו שָנה תמימה. בַיוֹם אישן, ובלילה אעמוד על המשמר.
– טוב מאד. ואיפה תישן?
– בדִיר-החָציר של בן רודירזס. הוא מַתּיר לי – וגם הדוד דזאַק, הכושי של רודזירס הזקן, מַרשה לי. אני שואב מַים מן הבאר בשביל הכושי כשהוא דורש זאת ממני, ובכל פעם שאני שואל מעמו הוא נותן לי דבר-מה לאכול. איש טוב הוא הכושי. אוהב הוא אותי, על שאינני מתנהג אִתו בגאוה. לפעמים אני יושב אצלו ואוֹכל עמו יחד. אבל – אַל תגיד זאת לאיש. כשאדם רעֵב, הוא מוכרח לעשות דברים שאינם כלל ממנהגיו הקבועים.
– ובכן, הוק, אם לא אצטָרך לך בַיוֹם, לא אַפריע את שנתך. ואם אתה תצטרך לי בלילה, תגש אל חַלוֹני ותיליל כחתול.
פרק כ"ג: הַטִּיּוּל 🔗
אף-על-פי שסתם יום ששי קשה הוא – אותו יום הששי הביא לתם בשורה טובה: משפחתו של השופט תּאצ’יר שָבָה אמש העירה. בשורה זו הִשכיחה אותו לפי-שעה את האינדיאני ואת אוצרו, וביקי תפסה את המקום הראשון בלבו. תכף הלך לראותה, וזמן רב שִחקו ב“צחוק-שמשון” וב“מחבואים”, בחברה גדולה של חבֵרים וחבֵרות, עד אשר עָיְפוּ. וכדי להַגדיל השִמחה, נֶעתרה מרת תאצ’יר להפצרותיה של ביקי, לקבוע ליום-מחר את ה“פיקניק”384 שהבטיחה לה זה כבר. ביקי לא ידעה נפשה משמחה, וכן גם תם. עוד בטרם יבוא השמש נשלחו ההזמנות, ותכף אָחזה קדחת של הכנוֹת ועסקנוּת עליזה את בני-הנעוּרים שבעיָרה. התרגשותו של תם לא הניחה לו לישון באותו הלילה; הוא קִוה לשמוע בקרוב את יללת-החתול של הוק, ולהשיג את האוצר ולהַפתִּיע בו מחר את ביקי ואת כל החבורה. אך תוחלתו נכזבה: שום אוֹת לא בא בלילה ההוא.
ביום המחרת, בשעה העשירית בבקר, התחילה להתאסף כְּנוּפְיָא עליזה וצוהלת בביתו של השופט תּאצ’יר, ועד מהרה היו כולם נכונים לדרך. ההוֹרים נמנעו מֵהִשְתַּתֵּף בפּיקניק, למען יהיו הקטנים חָפשים לנפשם יוֹתר ולא יָעיק עליהם עול “דרך-ארץ”: בטוח בטחו, כי ילדיהם יהיו שמורים מפגע רע תחת כנפיהם של בני-הלְוָיָה הגדולים: שתים שלש עלמות כבנות שמונה-עשרה ובַחוּרים אחדים כבני עשרים ושלש.
השַיָרא385 העליזה, עמוּסה סלים מלאים צֵידה, התנהלה דרך הרחוב הגדול אל אנית-הקיטור הקטנה שנִשכרה לצרך הפיקניק. סיד היה חולה ולא יכל להשתתף בשמחה זו; וגם מירי נשארה בבית כדי לנחמוֹ ולשעשעו.
בשעת-הַפרידה אמרה מרת תּאצ’יר אל בתה:
– ביקי, הלא קשה יהיה לך לשוב הביתה בערב. טוב, כי תָלִינִי הלילה אצל אחת מֵחַברוֹתַיִך, אשר ביתה קרוב יותר אל החוף.
– אם כן, אִמָא, אלין בבית שושנה הארפיר.
– רק היי נבוֹנה והתנהגי כהוגן.
ואך יצאו מן הבית אמר תם אל ביקי:
– הידעת? אני אגיד לך את אשר נעשה. תחת ללכת אל דזו הארפיר, נסור אל ביתה של האלמנה דוגלאס, אשר על הגבעה. היא תתן לנו גְלִידָה386! אצלה תמָצא גלידה כמעט בכל יום – הרבה מאד. והיא תקבל אותנו בשמחה רבה.
– אַה, הדבר יפה מאד!
ואולם תכף נִמלכה ואמרה:
– אבל, מה תאמר אִמא?
– היא לא תדע כלל!
הנערה פִקפקה עדַיִן:
– כמדומה לי, שלא טוב אעשה, אבל –
– שטוּת! לאִמך לא יִוָדע הדבר. ומה בכך? הלא כל חֶפצה רק שלא תאֻנה אליך רעה – ואני בטוח, שהיא בעצמה היתה שולחת אותך אל מרת דוגלאס, לוּ עלה הדבר על לבה. כן, בוַדאי!
ה“כִבוּדים” המתוקים הנשקפים לה בבית האלמנה, יחד עם הפצרותיו של תם, פִתּוּ את הנערה וגם יָכלו לה. ובכן גמרו, שלא יגַלו לאיש את זממם בדבר “סדר-הלילה”.
האניה הביאה את השַיָרא אל חורֶש מֵצַל, במרחק שלשה מילין מן העיָרה. הילדים פָּשטו על היבשה, ועוד מעט התפוצץ הֵד קולם ומצהלותיהם בכל מרחבי היער ומעל ראשי הגבעות אשר מסביב. כל מיני המִשחָקים שיש בהם כדי לחַמֵם את הגוף עד לידי זֵעָה ולהוֹגיע עד לידי אִבוּד-נשימה, נתקימו ונעשו בשקידה יתֵרה ובתכלית הדִיוק; ולבסוף שָבו בני החבורה, רעבים כזאבים, אל המחנה, ובכַוָנה עצומה השמידו את כל המזונות והממתקים שבסַליהם עד תֻּמָם. אחרי הסעודה ישבו לנוח ולפטפט תחת צל הָאַלוֹת העבֻתּוֹת. ופתאם אמר האחד:
– מי ומי ההולכים אל המערה?
הצעה זו נתקבלה בכל הדעות. תכף הוציאו מִסַלֵיהם צרוֹרוֹת של נרות, והתחילו לטפס על הגבעה. פי-המערה היה בצלע-הגבעה, בגוֹבה גדול, וצורת-הפתח שלה כמין אַלפא יוָנית (A). הדלת, העשויה עצי-אלונים חזקים, היתה פתוחה לרוָחה. מאחריה היה תא קטן, מצוּנָן כמַרתף-קֶרַח, עם קִירות שנעשו בידי הטבע מאבני-שִיד המזיעות טִפות קָרוֹת. הטַיָלִים עמדו תחתם וישקיפו מתוך הָעֲלָטה על הכָּרים הירקרקים המתנוססים לאור השמש, שם בעמק לרגלי הגבעה. ואולם הוֹד-היופי והשירה הסוֹדִית שבהשקפה זו לא משכו את לב הקטנים זמן רב, ועוד מעט שבו להוֹללוּתם ולמשוּבוֹתיהם. כמעט הדליק נער אחד את נרו, והנה התנפלו עליו כֻלם לכבותו; בעל הנר הֵגין עליו בכל מאמצי-כחו, אך סוף-סוף הפילו את הנר מידו או כִבוּהו, וכך היה הדבר הולך ונשנה מתוך מצהלות שמחה כמה פעמים. אבל גם לצחוק זה בא הקץ, והשַיָרא התחילה להפליג387 במערה, במוֹרד התלוּל של המבָוֹא הראשי, ולנגה האור המטפטף של שוּרת הנרות דִמדמוּ388 קירות-הסלעים המתנשאים בגוֹבה ששים רגל, ששָם יתקַמרו389 לכִפָּה אחת. המבוא הראשי הזה רָחבוֹ רק כשמונה או כעשר רגל, ולשני צדדיו הִסתָּעפו עוד המון מבואות גבוהים וצרים; כִי על-כן היתה מערת מק-דוגאל באמת רק לַבִּירִינְט390 גדול, עם יציעות ואולמים ומבואות עקלקלים אין-מִספר, שהתפַּתלו והסתַּבכו זה בזה, ואשר לא ידע איש את מוֹצָאם. רק חלק קטן של המערה היה ידוע לבני-הנעורים, אך מעולם לא ערבו את לבם להרחיק ללכת במורד המבוא הראשי, כי אין קץ ואין תכלית למערה זו גם בעומק. אפילו תם בכבודו ובעצמו לא ידע את המערה יותר מידיעת חבריו.
החבורה הוסיפה ללכת לארך המבוא הראשי כשלשת רבעי מיל, ואחרי-כן התפרדה לכנוּפיוֹת ולזוּגוֹת, שהתפזרו במבואות הצדָדִיִים לרדוף איש אחרי רעהו ולארוב זה לזה בפִנות. בצחוק הזה בִלו הילדים זמן רב.
ואולם לאט-לאט החלו הכנופיות לשוב אחת-אחת אל פתח המערה, כֻלם עיֵפים בלי-נשימה, צוהלים ועליזים, נְקוּדים מכף רגל ועד ראש בנטפי-חֵלב של הנרות, מלוּבָנִים בסיד ומשוחים בחֵמָר, ונֶהֱנים עד מאד מִסֵדר-היום. הם השתוממו בראותם שכבר הגיע הלילה. זה כחצי-שעה שפעמון האניה אינו פוסק לצלצל ולקרא להם. ובכן תם ונשלם ה“פיקניק”, וכאשר הִפליגה האניה בנהר, טעוּנה חַברַיָא הוֹלֵלָה, לא היה בין הנוסעים אף אחד שהצטער על אבוד-הזמן, מלבד רַב-החוֹבל.
והוק עמד כבר על מִשמַרתו בעת שנִצנצו אוֹרוֹת האניה בעברה על פני הנָמָל391. על האניה שררה דממה, כי השַירָא העליזה נחָה שָקטה עתה, מֵאֵין עוד אוֹנִים להתהולל ולהשתובב. הוק הביט אל האניה בתמיה: מה טיבה של זו? ומדוע לא תעמוד אל הנמל? אך עד מהרה הסיח דעתוֹ ממנה, וישם כל מַעינָיו בעסקו שלו. חשכת-הלילה הולכת וגדולה, והשָמַים התקַדרו עָבִים. נָדַם שאון המרכבות, כבו הנרות בבתים, חדלו העוברים והשבים, כל העיָרה הלכה למנוחות-השֵנה וַתַּשאר את הצוֹפה הקטן לבדו בתוך הדוּמיה, בין ה“רוחות”. הנה השעה האחת-עשרה, וגם בבית-המרזח כֻבו הנרות, ויהי חשך-אפֵלה מסביב.
הוק עומד ומצַפה זה עִדָן ועִדָנים392 – לפי חשבונו – ואין קול ואין תמונה. בטחונו התחיל מתרופף. עד מתי יעמוד על המשמר? וכי יש תועלת בכך? אם לא טוב יותר ללכת לישון?
פתאם הגיע לאזנו קול שאון דק. כרגע התעורר ויעש אזנו כאַפַרכסת. דלת בית-המרזח נסגרה בלאט. הוק מהר להסתתר בקרן-זוית אצל דיר-הלבֵנים. באותו רגע עברו על פניו בחפזון שני אנשים, והאחד נשא דבר-מה תחת זרועו. זהו, בוַדאי, האוצר! היֵלך ויקרא לתם? לא, הוא לא יעשה אִוֶלת כזו – שהרי בינתַיִם יתעלמו האנשים מן העין יחד עם האוצר. מוּטב שילך אחריהם בלאט; בחשכת-הלילה לא ירגישו בו. וכן עשה: הוא התגנב מאחריהם בחשאי כחתול, ברגלים יחפות, משתדל שֶיְהֵא רֶוַח ביניהם ובינו, דֵי היוֹתוֹ רואה ואינו נראה.
בתחלה הלכו האנשים לארך הנהר, ואחרי כן פנו לימִין ויכוננו פעמיהם אל גבעת-קארדיף. הם עִקמו את הדרך על ביתו של הווילשי (איש ממדינת “וילש” באנגליה) הזקן, אשר בצלע ההר, ויוסיפו לעלות. אך כאשר הגיעו כמעט לראש הגבעה, נטו פתאם אל נתיב צר בין שיחים סבוכים, ויתעלמו בעלטה. הוק הרחיב צעדיו, אחַר עמד תחתיו. הטה אזניו לכל עֵבר – אין כל ואין קול, מלבד קול דפיקות לבו. אהה אלהים, האמנם זה דבר האבוּד? הוק נשא רגליו לרוץ אחריהם בכל מאמצי כחו – והנה איש מכַעכֵּעַ כמעט סמוך לחטמו! לבו של הוק נמס כמַים, הוא התחלחל והתנודד, כאִלו תָקפוּ אותו תריסר393 מיני קדחת בבת-אחת. ובכל זאת הכיר את המקום אשר הוא עומד עליו – זה היה במרחק אַמוֹת אחדות מביתה של האלמנה דוגלאס. “טוב מאד – אמר בלבו – יגנזו את האוצר כאן; לא קשה יהיה למצאו”.
והנה נשמע קולו של האינדיאני דזו, קול נמוך מאד:
– יקח אותה השטן! כנראה באו אליה אורחים. הרי אור בביתה, בשעה מאוחרת כזו.
– אני אינני רואה שום אור.
זה היה קולו של ה“שני” שראו הנערים בחוּרבה. לבו של הוק קָפָא. עתה הבין, למִי מתנַכֵּל האינדיאני; זו היא, אפוא, ה“נקמה” שהוא זוֹמם! זכר הנער כי האלמנה עשתה אִתוֹ טובות, לא אחת – ועתה הנה האנשים הללו הולכים להרוג אותה! הירוץ להזהירה מן הרעה הנשקפת לה? אי-אפשר! הלא הם יאחזוהו תכף.
ובעוד הוא נמלך ומתיעץ בלבו, והנה נשמע קולו של האינדיאני העונה לחבֵרו:
– אינך רואה, יען כי השיחים גודרים בעדך. גש הנה ותראה.
– כן, יש שם אורחים. מוּטב שנַחדול מעֵסק זה!
– לַחדול! עתה, כשאני נכון לעזוב את המדינה הזאת עד עולם! הלא אמרתי לך: אין לי צרך במָמוֹנה – תוכל לקחת הכל לעצמך! אני שואף לנקָמה. לוּ ידעת מה עולֵל לי בַּעלָה של זו! ולא פעם ולא שתַים! בהיותו שופט-השלום דָן אותי למַכות-מַרדוּת, בשביל שהייתי נָע-ונָד. ולא זו בלבד, אלא – בזָכרי זאת תבער אש בעצמותי! – הוא צִוה ליַסרני בשוטים! ליסרני בשוטים לפני פתח בית-הכלא, ככוּשי – לעיני כל! השמעת? – להצלָחָתוֹ נפח נפשו בטרם נִשתַּחרַרתי. אך מה בכך? אם אין הוא כאן, אתנַקם באשתו!
– אנא, אל נא תהרוג אותה!
– להרוֹג? מי מדַבר כאן על אדות הריגה! אותו הייתי הורג בלי פקפוק, אך לא אותה. אם רוצים לעשות נקמה באִשה, אין הורגים אותה, אלא פוֹגמים394 את צורתה – למשל: משַסעים את נחיריה, כורתים את אזניה, כחזיר.
– בשם אלהים! הלא זה – – –
– הַחרש, ויִטב לך! אני אקשור אותה אל המִטה, אם תפַּח רוחה בפגימה זו, לא אני אָשֵם בכך. אני לא אעוֹרֵר זַעקת-שֶבר על אבֵדה זו. ואתה, עמִיתי, אתה תהיה לי לעֵזר במלאכה זו – אני לבדי לא אוּכל לעשותה. ואם תהיה סרבָן395 באותה שעה, הרוֹג אהרגך! ואז אהרוג גם אותה – למען לא יִוָדע עד-עולם מי עשה את כל המלאכה הזאת.
– מֵילא, אם רצונך בכך, מוטב שֶנִגש תכף אל המלאכה. אני רועד כֻּלי.
– תכף? בעוד האורחים בבית? ידידי היקר, אני מתחיל לחשוד בך – הִשָמר והִזָהֵר! לא – אנחנו נַמתין עד שיכַבו הנרות, יש לי פנאי.
הוק לא יכול עוד לעמוד על מקומו. הוא עצר בעד נשימתו, ובזהירות התחיל לצעוד אט אחורנית, בהתנדנדו פעם על רגלו הימנית ופעם על רגלו השמאלית. בתחבולה חרוצה זו הצליח להִסוֹג אחור במרחק כמה צעדים. אז עמד תחתיו וַיקשב – אין קול ואין תנועה. עתה אחז דרכו, בזהירוֹת ובלאט, בנתיב הצר בין השיחים, וכאשר הרגיש שהוא נִמצא כבר מחוץ לסכנה, נשא את רגליו וירץ בכל כחו, עד אשר עמד לפני פתח ביתו של הווילשי הזקן. הוא התדַפּק על הדלת, ותכף נִזדַקרו396 בעד החלון ראשיהם של הזקן ושני בניו החסונים.
– מה קול השאון הזה? מי דופק שָם? מה לך?
– פִתחו לי, חיש מַהר! אני אסַפר הכל.
– אבל. הלא תגיד מי אתה?
– הוקלבירי פין – פִתחו לי, חִיש!
– הוקלבירי פין, בפועל ממש? כמדומה לי, שזה איננו מן השמות שֶכָּל השערים נפתחים לפניהם. ובכל-זאת, פתחו לו, בָנַי, ונראה מה הָרַעש.
– בבַקָשה מכם, אל תגידו כי אני הוא שסִפַּרתי לכם – אלה היו דברי הוק הראשונים כאשר נפתחה הדלת – אנא, אל תגידו, פן יהרגוני. אבל האלמנה הֵיטיבה עִמָדי לפעמים, לכן מחויב אני לסַפר, רק הַבטיחו לי שלא תגַלו את שמי.
– כנראה יש אִתו באמת דבַר-סתר, כי על-כן הוא מתרגש ככה – אמר הזקן – נוּ, הוֹצא את הדבר אלינו, אתה הקטן, ואיש מֵאִתָּנו לא יגַלה סוֹדך.
לא עברו שלשה רגעים, והזקן ושני בניו, מזוּיָנים כל-צרכם, עמדו כבר על ראש הגבעה, והנה הם צועדים על בהונות רגליהם בנתיב הצר בין השיחים. הָלאה מִזֶה לא לִוה אותם הוק. הוא הסתתר מאחרי אבן גדולה, ואזניו קַשוּבות. קמה דמָמה מעִיקה, מַחרידה – ופתאם התפרץ קול ירִיָה וקול צעָקה מרה. הוק לא הִמתין397 ליֶתר הפרטים. הוא נִתַּר ממקוֹמו ויַשָט מעל הגבעה, וירץ ככל אשר נשאוהו רגליו.
פרק כ"ד: הוּק מְגַלֶּה נִסְתָּרוֹת 🔗
ביום המחרת, כעלות השחר, והוק דופק בנחת על דלת סוּכָּתוֹ של הווילשי הזקן. יושבי הסוכה יָשנו עדַיִן, אבל שנָתם היתה “נִים ולא נים”398: עוד לא נרגע רוחם מִמאוֹרע הלילה.
– מי שם? – נשמע קול מבעד החלון.
– אנא, פתחו לי! זה רק הוק פין! – ענה הוק בקול נמוך ונפחד.
– לשֵם זה אפתח את דלָתַי בכל עת ובכל שעה; ברוך בואך, נער טוב!
לקַבָּלת-פנים חביבה כזו לא הסכין הנָע-ונָד הקטן מעודו; אזניו לא שמעו מעולם ברכת “ברוך הבא”. לכן עמד עתה משתומם לשמע דִבוּרים כאלה.
הדלת נפתחה כרגע והוק נכנס החדרה. הגישו לו כסא לשֶבת, והזקן ובניו מהרו להתלבש.
– נוּ, נַערִי, בוַדאי רעב אתה מאד. עוד מעט נאכל פת-שחרית – נזיד חם, שדעתך תהיה נוֹחה ממנו. איפה נעלמת אמש? ואני ובַחוּרַי קִוִינו שתסור אלינו ללון.
– אני נבהלתי מאד מקול הירִיָה – ענה הוק – ונחפזתי לברוח. רַצתי כשלשה מילין, בלי עמוֹד רגע. עתה באתי, כי חפץ אני לדעת אחרית הדבר. ואני באתי לפני אוֹר הבקר, כי לא חפצתי לפגוע באותם הרוצחים, אפילו אם הם פגרים מתים.
– צר לי עליך, נער מִסְכֵּן; נִכָּר, שלא טָעַמת טעם שֵנה הלילה. אבל יש כאן מִטה בשבילך, תוכל לנוח – אחרי אשר תסעד לבך. לא, ידידי, הנבָלים לא מתו – ועל זה אנחנו מצטערים. על-פי הסִמָנים שמסרת לנו בספורך, מצאנו את המקום על-נקלה. צָעַדנו על בהונות-רגלינו ונעמוד במרחק חמש-עשרה רגל ממקום רִבצם. ובנתיב הצר, בין השיחים, חשך כָּפוּל-שמונה. פתאם הִרגשתי, שאני נכון להתעַטש. איזה פגע רע! התאמצתי לכבוש את העטישה, אך לשוא! היא התפרצה בקול רעש גדול – ואחרי הרעש קול חריקת זמוֹרוֹת; כנראה, נִבהלו נֶחפזו הנבָלים לשֵמע עטישוֹתי. קראתי את הפִזמוֹן: “יְרוּ, בַּחוּרים!” ובעצמי יריתי מֵאֶקְדָחִי אל המקום, שֶמִשָם בא השאון. גם בַחוּרַי ירו. אבל הנבָלים כבר התחמקו, ואינם. אנחנו רדפנו אחריהם בַעֲבִי היער, אך לא הִשַגנום. כמדומה לי שלא נפגעו מִירִיוֹתינו. גם הם יָרוּ אלינו פעמים אחדות, אך כדוריהם שָרקוּ סמוך לאזנינו ולא פגעו בנו. כאשר לא נשמע עוד קול מִצעדיהם, חדלנו מֵרדוֹף, וַנֵרד וַנוֹדיע את הדבר לשוטרים. הם הִזעיקו עַם רב, וישימו מִשְמָר על חוף הנהר, וכאוֹר הבקר יבוא הַשֶרִיף עם אנשיו להניע בכבָרה את היער. גם בָנַי ילכו שָמה. חבַל399, שאין אָנו יודעים כלל את מַראיהם של אותם הנבָלים – זה היה מועיל הרבה. אתה, נַערִי, בודאי לא יכלת להסתכל בהם באפֵלַת-הלילה?
– אדרבא, אני מכיר בהם היטב – ראיתים פעמים אחדות בעיר.
– האָח! אם כן, מסָר נא לי את סִמָניהם!
– האחד הוא אותו הספרדי הזקן, החֵרש-האִלם, המשוֹטט במקומות הללו בעת האחרונה; והשני לובש סחבות, ומראהו אָיוֹם וחשוד מאד.
– רב לך! עתה יודעים אנחנו מי הם! פעם אחת נִקְרֵיתִי עליהם ביער, מאחרי ביתה של האלמנה, וכרגע נָגוֹזוּ. מַהרו, בַחוּרַי, ולכו והודיעו את השֶרִיף, – פת-שחרית תאכלו אחרי-כן!
הבַחורים קמו ללכת, והנה קפץ אליהם הוק ויקרא:
– אנא, אל-נא תגידו לאיש, שֶמִמֶני נודע כל הדבר. בבקשה מכם!
– יהי כן, אם רצונך בכך. אבל, הלא טוב לך שֶיִוָדע כי על ידך נתגלגלה זכוּת400.
– לא, לא, לא! אנא, אל תגידו!
כאשר יצאו הבחורים, אמר הווילשי הזקן אל הוק:
– הִשָקֵט, הם לא יגידו – וכן גם אני. אך מדוע זה לא תאבה, שיודע הדבר בשִמך?
הוק לא חפץ בשום אופן לגַלות את סודו; רק אמר, שהוא יודע הרבה דברים על אדות האחד מִשני האנשים, ובוַדאי יהרגוהו, אם יִוָדע שהוא היה המַלשין.
אך הזקן לא הסתפק ברמזים הללו, ויוסף לחקור את הנער. הוק ענה על שאלותיו תשובות שאינן מחֻוָרות401 כל-צרכן; הוא אמר, כי במקרה נזדמן בקִרבת בית-המרזח, ובראותו את שני האנשים יוצאים משם, הלך אחריהם מתוך סַקרנות, ואז שמע מה ששמע. בספורו היו הרבה דברים שלא נתקבלו על לבו של הזקן, עד אשר לאחרונה אמר הלז:
– שמע נא, נַערִי. רואה אני, כי ירא אתה לגלות לי את כל לבך. ואולם אני מבטיחך, כי לא יפול משערתך ארצה – אני אָגן עליך, אשמרך מכל רע. הנה מדבריך יוצא, שאותו הספרדי איננו לא חֵרש ולא אִלם. אתה יודע מה טיבו של אותו ספרדי, אלא שאינך רוצה לגַלות. בטַח בי והַגד לי את האמת, ואני לא אבגוד בך!
הוק הסתכל היטב בעיני-הזקן המפיקות תם וישר, ואחַר גָחן402 ולָחש לו באזנו:
– זה איננו כלל ספרדי – זה האינדיאני דזוֹ!
הזקן קפץ ממוֹשָבו ויקרא:
– עתה מִתבָּררים הדברים! בראשונה, כשֶדִבַּרת אדוֹת שסַע נחִירַיִם וכריתת אזנים, דִמִיתי כי זוהי הוֹסָפה מִשֶלְך לתפארת המליצה – שהרי אנשים לבָנים אינם מתנַקמים באופן כזה. אבל אינדיאני – זה ענין אחר לגמרי!
בשעת סעודת-הבקר הִמשיכו את השיחה, והזקן סִפר, כי אֶמש, בטרם ישכב, לקח פַּנָס בידו והלך למקום-המאורע לבקש עקבות דם. דם לא נראה, אבל נמצא צרוֹר – – –
– וּבתוֹכוֹ?
הקריאה הזאת התפרצה במהירות הברק מִשִפתי-הוק, שהִלבינו כסיד. בבבוֹת403 נרחבות ובנשימה עצוּרה חִכה לתשובה. הזקן השתומם, הרחיב גם הוא עיניו, ואחר ענה:
–כלי-אומנות של גנבים. אבל מה זה היה לך?
הוק נאנח אנחה של רוָחה. והזקן הביט עליו בכבד-ראש, ויאמר:
– כן, מַכשירים404 של גנבים ושודדים. זה, כנראה, הִניח את דעתך. וכי מה דִמית אתה שאפשר להיות באותו צרוֹר?
הוק נבוך מאד. אין הוא מוצא ברגע זה שום תשובה הגוּנה על שאלתו של הזקן, שאינו גוֹרֵע עיניו ממנו. ובגודל מבוכתו נזרקה מפיו תשובה טפשית זו:
– אפשר – ספרים של בית-הספר לשבתות.
צחוק אדיר התפרץ מפי הזקן, עד שהתנודד כל גופו מכף רגלו ועד קדקדו (צחוק שכזה, אמר, מועיל לבריאוּת יותר מכל הרופאים שבעולם, והכסף נשאר בכיס), ואחר אמר:
– נער מִסְכֵּן, עוד לא שבה נפשך למנוחתה מִבִּעוּתֵי-הלילה. ומה פלא, אם נתבַלבל מוֹחך קצת? אך אין בכך כלום, – תשכב, תנוח, ושַבתָּ לאיתנך.
היטב חרה להוק על טפשוטו ועל התרגשותו העלוּלה405 לעורר חשד. אך בעצם הדבר שמח מאד, כי עתה נודע לו בבֵרור, שהצרור שנָשא האינדיאני תחת זרועו בצאתו מבית-המרזח, לא היה כלל האוצר. עתה הולך הכל למישרים: האוצר עודנו גנוּז שם ב“חדר השני”, – עוד היום יִתָּפשו הגזלנים ויֵאָסרו בכלא, ובלילה ילך הוא עם תם ויקחו-להם את הזהב בלי יגיעה ובאין מַכלים דבר.
עוד לא כִלו לאכול, והנה קול דופק בדלת. הוק קפץ והסתתר באַחד המַחבוֹאים; הוא נזהר, שלא ישַתְּפוהוּ לאותו המאורע אפילו שִתוּף רחוק. הזקן הכניס לתוך סוכתו גבירות אחדות ובעלי-בתים חשובים – ביניהם גם האלמנה דוגלאס; אגב ראה, כי כנופיות של אנשי-העיָרה עולים על הגבעה ופונים למקום-המאורע, אות הוא, כי כבר עברה השמועה בכל העיר.
הווילשי הזקן הוכרח לסַפר לאורחיו את כל הדבר לכל פרטיו. האלמנה הוֹדתה לו על הצָלַת-נפשה.
– אל-נא, גבִרתי! – הִפסיק אותה הזקן – יש נפש אחת, אשר לה אַתְּ חַיֶבת תודה הרבה יותר מאשר לי ולבָנַי. אבל אותו המושיע לא נתן לי רשות לגַלוֹת שמוֹ. לולא הוא, לא היינו יודעים כלל כי סכנה נשקפה לך.
כמובן עורר עִנין המושיע הפֶּלִאי את סקרנותם של האורחים ביתר-עז, עד שבשבילו כמעט הסיחו דעתם לגמרי מעֶצם המעשה. אבל לַמרות הפצרותיהם, לא גִלה הזקן את סודו.
באותו היום (הוא היום הראשון בשבוע) הקדימו כל אנשי העיָרה לבוא לבית-התפלה, אף שבימי החפש של הקיץ שָבתו הלמודים גם בבית-הספר לשבתות, שהוא מקום התפלה. ואמנם, הקהל לא בא לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אלא ביחוד אל החדשות והשמועות השונות על אדות מאוֹרע-הלילה. סִפרו, שעדַיִן לא נִגלו עקבות הפוֹשעים. כאשר כָלתה הדרָשה, והָעֵדָה נָהרה אל הפתח, הִדביקה אשת השופט תּאציר את מרת האַרפיר, ותאמר לה:
– כלום אומרת ביקי שלי לישון כל היום כֻלוֹ? ואמנם ידעתי מראש, כי היַלדה תהיה עֲיֵפָה מאד אחרי הטִיּול של אתמול.
– ביקי שֶלָך?…
– נוּ, בוַדאי – אמרה מרת תאציר בהביטה בתמיה על השואלת – הלא היא לָנה בביתך הלילה?
– לא-כלל!
מרת תאציר חָורה כסיד, וַתִצנח בלא-כח על הספסל. ובאותו רגע קָרבה ובאה הדודה פולי, והיא מפַטפטת לתֵאָבון עם אחת מרעותיה.
– שלום לך, מרת תאציר! מה שלומך, מרת האַרפיר? השוֹבב שלי לָן, מִסתָמא, בביתה של אחת מִכֶּן – ועתה הוא יָרא להֵרָאות אֵלַי. ואמנם, שַלֵם אשַלם לו כפָעלוֹ.
מרת תאצ’יר הניעה ראשה בלא-כח, ופניה חָורו עוד יותר.
– תם לא היה בביתנו – אמרה גם מרת האַרפיר נִפְעָמה.
הדודה פולי נבהלה מאד. הקהל, שהיה נכון לצאת מבית-התפלה, עמד תחתיו. נשמעו קולות מתלחשים, וכל פנים הפיקו דאגה. שָאלו את הילדים, שאלו את המוֹרוֹת המשגיחות. כֻלם ענו, שאינם יודעים בבֵרור, אם היו תם וביקי על האניה בחזירתה: החשך היה גדול, ולא עלה על דעת איש לבדוק, אם לא נִפקד מי מהמטַיְלִים. לבסוף הביע אַחַד הצעירים חשָש406 נורא: אפשר, ששני הילדים נשארו במערה! מרת תאַצ’יר התעלפה, והדודה פולי נתנה בבכי קולה וַתפָרֵש כַּפֶּיהָ.
השמועה המחרידה פָּרחה מִפֶּה לפֶה, מכנוּפיא לכנופיא, מֵרחוב לרחוב; לא עברו חמשה רגעים, והפעמונים צלצלו בחָזקה, וכל העירָה הוֹמָה. נשכח לפי-שעה מאורע-הלילה, הגזלנים לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו עוד, – תכף נֶחבשו סוסים, הוּכנו סירות וספינות ואנית-הקיטור בראש, ובטרם מלאו לשמוּעה האיומה שלשים רגעים, כבר נסעו מאתים איש, בדרך-היבָּשה ובנהר, אל המערה.
כל אותו היום היתה העירָה שוֹממה ורֵיקה, כאִלו נִמְחָה כל היקוּם אשר בה. נשים רבות באו לבַקר את הדודה פולי ואת מרת תאַצ’יר, לנַחמן ולעוֹדדן. הן בכו אִתָּן יחד – ובכִיה זו יפה מן הדִבוּר.
כל אותו הלילה, שזָחַל במתינות איומה, חִכתה העירָה לידיעות מן המערה – ואין. וכאשר עלה השַחר סוֹף-סוֹף, בא שליח מיוּחד – לבקש עוד נרות ועוד מזונות. מרת תאצ’יר כמעט יצאה מדעתה, וכן גם הדודה פולי. השופט תאצ’יר שלח אליהן מן המערה דברי נִחוּמים ותקוה, אבל האומללות לא התעודדו.
הווילשי הזקן שב לביתו עם דִמדומי-בקר, כֻלוֹ נִכְתָּם בנִטפי נרות-חֵלב, מלוכלך בחמר, ונִלְאֶה ויָגֵעַ עד אֶפֶס כח. הוא מצא את הוק שוכב עדַיִן על המטה; הנער היה מוטל בקדחת ומדַבר “מתוך האש”. רופאי-העירָה היו כֻלם במערה, לכן באה האלמנה דוֹגלאס לכלכל אותו בחָליו.
בבקר התחילו לשוב אל העירה קבוצות-קבוצות של כוֹשלים ויגיעי-כח; ואולם האמִיצים שבאזרחים הוסיפו עוד לחַפש ולבדוק במערה. מפי השָבים נודע רק, כי המחַפשים חָדרו אל הפִנוֹת היותר רחוקות שבמערה, אשר עד עתה לא דָרכה שָם רגל אדם; כי בודקים בעיון גדול בכל החוֹרים ובכל הנקיקים; כי בכל המבואות האפלים מתנוצצים נרות ונשמעים קולות-תרועה ויריוֹת-אקדחים למרחוק. על קיר-סלע, הרחק מן הדרך הכבושה שבמערה, נמצא רשוּם בשחוֹר-דֶשן של נר השמות “תם וביקי”, וסמוּך לאותו המקום – קֶטַע של סֶרֶט407 מגואָל בחֵלב. מרת תאצ’יר הכירה את הסֶרט, וַתְּרַוֵהוּ בדִמעותיה – ויאוּשָה הלך וגָבַר.
שלשה ימים ושלשה לילות איוּמים עברו בתוחלת ממושכה – והילדים לא נמצאו. על העיָרה כִסה קִפָּאון של יאוש. האנשים התהלכו כצלָלים, ולא קָמה בהם רוח לעסוק במלאכתם. באותם “שלשת ימי אפֵלה” גִלו השוטרים במקרה, כי בעל “בית-המרזח לנזירים מן היין” היה מוכר בסתר מַשקאות משַכרים: אבל גם ה“חִדוּש” הזה לא עשה כמעט כל רשם על הקהל בעת צרה כזו.
והוק עודנו שוכב על ערש-דוָי. ביום השלישי, כאשר רָפתה הקדחת לפי רגע, התחיל לשיח עם האלמנה בקול חלוש על אדות בתי-מרזח, ולבסוף, שאל בפחד ודאגה, אם לא נמצא דבר-מה בבית-המרזח לנזירים, במשך ימי-חָליוֹ.
– כן, נמצא – ענתה האלמנה.
הוק נִתַּר ממשכבו ויקרא בקול זוָעָה:
– מה – מה נמצא שם?
– יין-שרף! ובגלל זה נסגר הבית. שוּב שכַב נא, נערי – מצעקתך נִבְעֲתִּי מאד!
– אנא, הגידי נא לי עוד דבר אחד, רק דבר אחד: האִם תם סוייר היה המוצֵא?
עיני האלמנה ירדו דמעות.
– הס, הס, נערי! אסור לך להרבוֹת שיחה. חולה אתה, חולה מאד!
אם כן, לא נמצא שם דבר מלבד יין-שרף! הרעש היה אחר לגמרי, אילו מצאו את הזהב! ובכן נעלם האוצר, אבד לעולם! אך למה היא בוכיה? תָמוּה הדבר, מה ראתה לבכוֹת לפתע-פתאם?
הרעיונות האלה התבלבלו והתלַבטו במוחו הרופף של הוק, עד אשר נרדם תחת כבד מַשָאָם. והאלמנה אמרה לנפשה:
– עתה ינוּח הנער האומלל. מה זה עלה על דעתו: תם סוייר מָצא! הלואי שיצליח איש למצא את תם בעצמו! הוי, מעט מספר האנשים, שיש להם עוד תקוה וכח להוסיף לבקשוֹ!
פרק כ"ה: תָּם וּבִיקִי בַּמְּעָרָה 🔗
עתה נשובה נא אל תם וביקי, שאמנם נשארו במערה ביום-הפּיקניק. בתחלה שוטטו במבואות האפֵלים יחד עם כל החבוּרה וזָנוּ עיניהם בפִלאי-המערה הידועים מכבר והנקראים בשמות נמלצים: “טרַקלין”408, “בית-הכנֶסת”, “היכל-אַלאַדין”, וכהֵנה וכהֵנה. אחרי כן נפרדו מן החבורה וילכו לבדם במבוא עקַלקַל, בהרימם נרותיהם כדי לקרא את הערבוּביה המסובכה של המון השמות, הכתָבוֹת והפתגמים, הרשומים על קירות-הסלעים בִשחוֹר-דֶשן של נרות-חֵלב. בהוסיפם ללכת ולפטפט, לא הרגישו כלל שכבר באו אל פִנה רחוקה, מְקום אין עוד שום כתבֶת על גבי הקירות. הם רשמו את שמותיהם על אבן בולטת וילכו הלאה. וככל אשר הרחיקו ללכת, כן רבו הנפלאות שנגלו לעיניהם בבטן-האדמה: מַעיָנוֹת, מַפְּלֵי-מַיִם, מדרגות-סלעים טִבעיות, לשונות ארוכות של אבני-גביש נוצצות תלויות ועומדות בנס, ועוד המון פִלאי-הטבע. הם הלכו בדרך עקלתון ממבוא למבוא, מִתָּא אל תא. לפעמים עשו להם סִמָנים, למען ימצאו את הדרך בחזירתם; אך לרוב, מתוך התפעלות והשתוממות על מראה-עיניהם, שכחו לעשות סמן. הנה הגיעו אל פֶּלֶג מַקסים, אשר תוכו רָצוּף אבני-גביש נוצצות כעין הקרח; זה היה בתוך מִנְהָרָה נפלאה, אשר קירוֹתיה נִתמָכים על המון עמודים בעלי צורות משונות, עמודים שנתהוו מתוך טִפטוּף שאינו-פּוֹסק של מים המעורבים בסיד, במשך אלפי שנה. תחת הַסִפּוּן של המִנהרה התגודדו אלפי עטלפים; אוֹר הנרות הפריע את מנוחתם, ובצפצוף-קצף טָשו על הנרות לכַבוֹתם. תם ידע את מִנהגם זה ואת הסכנה שבכך; לכן חטף את
ידה של ביקי ויָנס אִתָּה אל המבוא שנזדמן להם באותו רגע; ובזה השכיל לעשות, – כי כבר הספיק עטלף אחד לכַבות את נרה של הנערה, ברגע צאתה מן המִנהרה. העטלפים רדפו אחרי הילדים במרחק רב, אך הבוֹרחים רצו ממבוא למבוא, עד אשר נמלטו מאויביהם המסוכנים. וכאן גִלה תם במַעבה-האדמה יאוֹר גדול המשתרע למרחוק. תם חפץ לתור את היאור מסביב, אך נִמלך ובא לידי הכרה, כי לפי-שעה מוּטב לָשֶבת ולהִנָפש מעט. עתה, בפעם הראשונה, נפעמו הילדים מן הדומיה המוחלטת409 שמסביב להם.
– מה זאת? – אמרה ביקי – לא הִרגשתי כלל שזה זמן רב לא הגיע לאזנינו קולם של יתר בני החבורה.
– הדבר פשוט: אנחנו העמַקנו לרדת במערה, הרחַקנו ללכת צפוֹנה, דרוֹמה או מזרחה, איני יודע בבירור, לכן, הלא תביני, שאי-אפשר לנו לשמוע כאן את קולם.
ואולם ביקי התחילה מתרגשת.
– כמדומה לי, כי טוב לנו לשוב אל החבורה. מה דעתך, תם?
– גם אני חושב כן. מוטב שנשוב.
– התמצא את הדרך? אני לא אמצא את ידי ואת רגלי בסבך המבואות והארחות העקלקלות.
– אני, כמובן, הייתי מוצא את הדרך, אבל – העטלפים הארורים. אם יכַבו את שני נרותינו – זה יהיה ענין רע. לכן, ננַסה נא לשוב בדרך אחרת, כדי שלא נצטרך לבוא בקִרבתם.
– יהי כן, ובלבד שלא נִתעה! אוי, מה נורא הדבר! – והנערה התחלחלה מפני אפשרות כזאת.
הם קמו וילכו. עברו מבוא אחד, מבוא שני, הסתכלו סביבותיהם, אולי יכירו איזה דבר שכבר ראו בביאתם, – אך אין כל דִמיון: הדרך חדשה להם לגמרי! תם התאמץ להרגיע את רוחה של ביקי, ובכל פעם כשבָדק את הדרך והבדיקה לא עלתה יפה, היה אומר לה בצחוק מעֻשֶה: “אין בכך כלום! עוד לא התיַצַבנו על הדרך הנכונה, אבל אל תדאגי – עוד מעט נִמצא את הדרך!” אבל בסתר-לבו הֵחל גם הוא לדאג, ובלי ברֵירה סָר אל כל מבוא שנזדמן לפניו. ביקי התרַפקה עליו, והיא נמוֹגה מפַחד ודאגה; לשוא התאמצה לעצור בעד דמעותיה – הן נִגרו בלי הפוגות. לבסוף אמרה:
– הוי, תם, למה זה נירא מפני העטלפים? נשובה אל דַרכנו הראשון. הלא אנחנו נבוכים ומסתַבכים יותר ויותר בדרכים החדשים הללו!
פתאם עמד תם ויאמר: “שִמעי!” ובתוך הדומיה המוחלטת התחיל לצעק בכל כחו. קוֹלו נִשא בהֵד נורא בכל המבואות הריקים, שֶכָּלָה במרחק בצלִיל רָפה, הדוֹמה לצחוק-לעג.
– הֶרֶף נא, תם, הדבר נורא מאד!
– אמת, נוֹרא, אבל הרי הם יָכלו לשמוע – ותם הוסיף לצעק.
הצלצול של אותה מִלה “יָכלו” היה נורא עוד מזה של צחוק-הלעג, – מלה זו הִביעה אָבדן-תקוה. הילדים הטו אזניהם – אך אין קול עונה. תכף שב תם על עקביו וַירחב צעדיו. אבל עוד מעט הרגישה ביקי בפקפוקיו של תם, כי מורה-הדרך שלה תועה גם בחזירתם!
– הוי, תם, הרי לא עשית שום צִיוּנים בדרך!
– אכן נוֹאַלתי, ביקי, נוֹאלתי מאד! לא עלה על דעתי כלל, שנצטרך לשוב בדרך הזה! לא, אינני יכול למצא את הדרך – הכל
נתבלבל אצלי.
– תם, תם! אבַדנו, אָבָדנו! עד עולם לא נצא מן המקום הנורא הזה! אוי לנו, מדוע נפרדנו מן החבורה!
היא התנפלה ארצה ותבך ותיליל בקול נורא כל-כך, עד כי נבהל תם מאד, כי ירא פן תמות או תצא מדעתה. הוא ישב על ידה ויחבק אותה בזרועותיו; והיא הסתירה פניה בחיקו, התרפקה עליו, שפכה לפניו את שיחה, את פחדה ויגונה – והַהֵד הרחוק הפך הכל לצחוק-לעג. תם התחנן אליה, להתעודד ולבל תִתיָאש; אך היא ענתה, שאין בה כח ליַחֵל עוד. אז החל להוֹכיח ולחָרף את עצמו באזניה, על אשר הביא אותה במצב נורא כזה. תחבולה זו עשתה רשם: תֵכף קמה הנערה ותבטיח להתחזק ולהתעודד וללכת אחריו אל אשר יוליכֶנה, רק אַל יוסיף עוד להַאשים את נפשו, – שהרי הוא איננו אָשֵם יותר ממנה.
ובכן הֵרימו פעמיהם ויוסיפו ללכת, בלי מַטָרה – פָשוּט, אל אשר יִשָאוּם רגליהם. הישיבה קשה ומדַכאה את הרוח – מוּטב לִנדוֹד הָלאה.
כן הלכו זמן רב, בלי תכלית, בלי תועלת. פתאם לקח תם את הנר שביַד ביקי ויכַבה אותו. קִמוץ זה לא דרש בֵאוּרִים. ביקי הֵבִינה, מה פֵּרוּשוֹ, ושוּב נָמַסָה תקוָתה. היא ידעה, כי בכיסו של תם שָמוּר נֵר שלם ועוד ארבעה-חמשה זַנבות-נרות – ובכל זאת צריך לקַמֵץ…
לבסוף, כאשר לא יכלו עוד רגליה לשאת אותה, ישבה ביקי לארץ, וגם תם ישב אצלה. הם שוֹחחו על אדות ביתם ומִשפַּחתם וחבריהם, על אדות מִטוֹת מוּצָעות, וביחוד על אדות אור-השמש המתוק. ביקי בכתה, ותם התאמץ לנַחמה; אך כל תנחומותיו כבר נתמַזמזו410 מרוֹב שִמוּש, וכמעט שנשמעו כלעג וקֶלס. סוף-סוף תָקפה שֵנה את ביקי העיֵפה, וַתֵּרָדם. על זה שמח תם מאד. הוא ישב והסתכל בפניה הנוּגִים, והנה לאט לאט סר הענן מעליהם והם נעשים צוהלים ועליזים תחת הַשְפָּעַת חלומות נעימים; הנה הופיע גם צחוק על שפתותיה וַיָנַח שם. השַלְוָה שֶעַל פני הנרדמה עוֹדדה במקצת גם את רוחו של תם, ורַעיוניו הִרחיקו נדוֹד ליָמים ראשונים, לזכרונות נעימים. ובעודנו שקוע בהרהוריו, והנה הֵקיצה ביקי – ואך פָקחה את עיניה, והצחוק גָז חיש מעל שפתותיה, והיא נאנחה.
– הוי, יכלתי לישון! מי יתן ולא הקיצותי עד עולם! – אך לא, לא, תם! אל נא תֵעָצב! לא אוסיף דַבֵּר עוד כזאת!
– שָמֵח אני כי יָשַנת. עתה תוסיפי אוֹנים ואנחנו נמצא את הדרך.
– הבה, ננַסה!
הם קמו וילכו שלובי-יד, בלי תקוה. הם התאמצו לאמוד411, בקֵרוב, כמה זמן עבר עליהם בבטן-האדמה; כמדומה להם, שהם מִתעַנִים כאן זה ימים רבים – אולי שבוע תמים, – אבל זה אי-אפשר, שהרי עוד לא תַמוּ נרותיהם.
לאחרי שהלכו זמן מרוּבה – הם לא יכלו לדעת כמה שעות – בִקשו ומצאו מַעֲיַן-מים. ליד המעין ישבו שוב לנוח, אף כי ביקי הִבטיחה שהיא תעצור כח ללכת עוד הלאה. ואולם תם מֵאֵן, וזה הִתמִיה אותה. תם הדביק את נרו בחמר אל הקיר מִמוּלָם, והם ישבו דוֹממים, שקועים בהרהורים. לבסוף הִפריעה ביקי את הדוּמִיה:
– תם, אני רעבה מאד!
תם הוציא מכיסו דבר-מה.
– הזוֹכרת אַת זאת?
– כן – ענתה ביקי בצחוק רפה – הלא זו עוגת-החתונה שלנו.
– הלואי שהיתה גדולה כגִיגִית412! הרי זה כל מה שנשאר לנו.
תם חָצָה את העוגה לשנַים, וביקי אכלה את חֶלקה בתיאבון גדול, אך תם פֵּרַר רק מִקצת מֵחֶצְיוֹ שלו. לקִנוּח-סעודה413 שָתו לרוָיָה מִמֵי-המַעין. אחרי שְהִיָה מוּעטת הִצִיעה ביקי להוסיף ללכת. תם החריש רגע קטן, ואחַר אמר:
– ביקי, התוכלי לכַלכל את הדבר אשר אמַר לך?
פני ביקי חוָרו, ובכל-זאת ענתה, כי תוכל.
– אם כן, יָדוֹע תדעי, כי עלינו להשאר במקוֹמנו זה – במקום שיש מַים לשתות. זה זנב-הנר האחרון שלנו!
ביקי נתנה קולה בבכי ואנקה. תם השתדל לנַחמה ולהרגיעה, אך לא הועיל כלום. לבסוף אמרה ביקי:
– תם, הלא הם יפקדו אותנו וְיָבוֹאו לבַקשנו!
– בוַדאי, בודאי!
– מה דעתך, תם? מתי יפקדו אותנו?
– אדַמה, תכף כאשר יעלו על האניה לשוב העירה.
– אבל אפשר שאז יהיה חשך בחוץ ולא ירגישו כלל בהֵעָדְרֵנו414?
– זאת אינני יודע. אבל איך שיהיה, הרי אִמך תרגיש תכף כאשר ישובו האחרים לביתם – –
תם עצר בדבריו: מתוך פניה הנבהלים של ביקי רָאה שנכשל בלשונו. הרי ביקי לא היתה צריכה כלל לשוב הביתה בלילה הזה! שניהם החרישו ונשתקעו במחשבות. הם הביטו בדאגה אל זנב-הנר ההולך ופוחת לעיניהם – עוד מעט יִתַּם – בעוד רגע תכַסה אותם עלָטה איומה…
זמן רב אחרי-כן – מי יודע כמה שעות עברו? – התעוררו שניהם מִתַּרדמה קשה, שנפלה עליהם מתוך יאוש מר. תם השתדל להוציא, למצער, מלה אחת מפי ביקי, אך היא נשתתקה מֵעָקַת-לב, נוֹאשה מתקוה. תם חִוה דעתו, כי בודאי כבר מחַפשים אותם, וכי צריך לצעק בקול רם, למען ישמעו המחפשים. ואף אמנם נִסה לצעק, אבל ההֵד הרחוק הֶחזיר את קולו מתוך החשכה בצלצול איום כל-כך, עד כי לא קמה בו רוח לעשות נסיון שני.
עברו עוד שעות ארוכות, והרעב הֵחל שוב להָציק לאסירינו האומללים. תם חָצה את פַת-העוגה שנשארה מֵחֶלקו, ויאכלו. אבל אכילה מועטת זו עוררה עוד יותר את תאבונם, והם נשארו רעֵבים מִבַּתְּחִלה.
פתאם אמר תם:
– הס! – השמעת, ביקי?
הם עצרו בעד נשימתם ויקשיבו. מרחוק נשמע קול רפה, כקול קורא. תם ענה לעומתו בקול רם, ויאחז ביד ביקי ויקומו וילכו, בגַשְשָם באפלה, ובכַונם דרכם אל המקום שֶמִשָם באה הקריאה. הקול נִשנה, וכנראה הלך וקרב.
– הם הם! קרא תם – הם באים! נרחיבה צעדינו, ביקי! עתה נִצַלנו!
הילדים לא ידעו נפשם מרוֹב-שמחה. ואולם למהר ללכת לא יכלו, כי הדרך מָלֵא חַתחַתִּים, חריצים ופחָתים – דרוּשה זהירוּת יתֵרה. הנה הגיעו אל בוֹר, ויעמדו. תם השתטח על הארץ, וַישַלשל ידו לתוך הבור, לראות הֶעָמוק הוא, אם לא, – אך ידו לא הגיעה עד תַחתִיתוֹ. ובכן צריך לעמוד ולחַכות כאן, עד בוֹא המחַפשים. הם הטו אזנם לשמוע – והנה הקולות הולכים ומתרחקים, עוד מעט ונָדַמוּ כָלִיל! תם צעק עד אשר נִחַר גרונו – אין עונה! חִכו, חִכו הילדים – ותוחלתם נכזבה, שום קול לא הגיע עוד לאזנם.
בלב נשבר ונִדכה זָחלו ושָבו אל המַעיָן. אחרי שעות ארוכות ומדַכאות נרדמו שוב; ובהקיצם היו רעבים ומדוּכָאֵי-יאוּש. תם שִעֵר, כי עתה כבר הגיע יום ג'.
פתאם עלה רעיון במוחו: הרי יש בקִרבתם עוד מבואות צדָדִיים, ומדוע לא יָתוּר אותם, תחת לשֶבת בעצַלתַּיִם ובשממון? גם ביקי הִסכימה לכך. ובכן הוציא תם מכיסו פתִיל ארוך של נחַש-ניָר ויקשור את קָצֵהו אל זִיז415 הבוֹלט מן הקיר, וַיֵלֵכו: תם בראש, בהַתִירוֹ מִדֵי לֶכתוֹ את פַּקַעת416 החוט. מקץ עשרים צעדים הגיעו לקרן-זָוִית. תם כָרע על בִרכיו, בָדק את הקרקע, אף הושיט ראשו ורובו מֵעֵבר לזוית כדי לבדוק עד מקום שיָדו מַגַעת – ובו ברגע נראתה מאחרי סלע, במרחק עשרים אַמָה, יד-אדם עם נר דולק! תם הֵרִיע תרועת-ששון,
ותכף נראה כל גופו של בעל-היד – זה האינדיאני דזו! פַּלָצוּת אָחזה את תם, ולא היה בו כח למוש ממקומו. אך בעוד רגע עָלַץ לבו, בראותו כי ה“ספרדי” נשא את רגליו ונִתעַלם מן העין. תם התפלא, איככה זה לא הכיר האינדיאני את קולו, ואיך לא קפץ והרג אותו בגלל עדותו בבית-דין; אין זאת – אמר בלבו – כי ההֵד שִנה את קולי עד כי לא נִכר.
תם כִּחֵד מביקי את דבַר פגישתו האיומה, ועל שאלתה, למה הֵרִיע בקול, אמר, כי הריע תרועה סתם, בלי סבה מיוחדת.
ושוּב שבו האמללים אל הַמעין, ושוּב יָשנו שֵנה ארוכה, ושוּב הקיצו רעֵבים ורפי-כח. לפי השעָרתוֹ של תם כבר הגיע יום ד' או ה‘, וגם אפשר שֶעַתה יום ו’ או יום השבת. בודאי – אמר בלבו – כבר חדלו לבקש אותנו ונוֹאשוּ ממנו.
תם הציע לביקי, ללכת לתוּר מָבוֹא אחר. אבל כחה של ביקי רפה מאד, היאוּש נָסַך עליה רוח-אַפַּתִּיָה417, שאין תחבולה לנגדה. היא אמרה, כי לא תמוש ממקומה, אלא תחכה למָות, אשר לא יאַחֵר עוד לבוא. תם יכול ללכת עִם הפתיל שלו לתור מבואות חדשים – אמרה – אם רצונו בכך; אבל היא מַפצירה בו, שישוב אליה לפרקים לשיח אִתה; אף הִשביעה אותו, כי כאשר יגיע רִגְעָה האחרון, יעמוד אצלה ויאחז בידה עד אשר יבוא הקץ… תם נשק לה, בהתאמצו לעצור בעד אנקותיו ששָמוּ מחנק לגרונו, אף עשה את עצמו כאִלו לבו בטוח, שיפגוֹש במחפשים או שיגַלה מוֹצָא מן המערה. אחרי כן לקח את הפתיל ויזחל על ברכיו ועל ידיו אל אחד המבוֹאים, בהִתעַטף עליו נפשו מרָעב, מִצָרה, ומִפַּחד-הַבָּאוֹת…
פרק כ"ו: נִמְצָאוּ 🔗
הגיע יום ג', וגם הוא כָלה ביגון – הילדים – האובדים לא נמצאו. בבית-התפלה של העירה התפללו בעדם בצִבור; ועוד הרבה, הרבה תפלות של יחידים נִשאו בַעדם מעמק הלב – ועדיין לא באה בשורה טובה מן המערה. רוב המחַפשים שבו אל העירָה ואל עסקיהם, באָמרם כי אין עוד כל תקוה למצא את הילדים. מרת תאצ’יר חָלתה מעצר418 רעה ויגון, ובמַחלתה הקשה לא חדלה לדבר מתוך קדחת ולקרא לבִתָּה בקול קורע לב. הדודה פולי נִשתַּקעה בעצבת דומֵמה, ושערות-שֵיבָתה הלבּינו כמעט כָּליל.
אָתָה לַילה, ואנשי העיָרה שכבו על מִטָתָם ביגון ובאפס-תקוה.
ופתאם, כחצות הלילה, והנה כל פעמוני העירה התחילו מצלצלים בקול שוֹבב, פָּרוּע, – ובִן-רגע הִשתַּקשקו ברחובות המון בריוֹת לבוּשים למחצה, לשליש ולרביע, והם מריעים בקול-ששון: “עוּרו, עוּרו! נמצאו, נמצאו!” ולמַרבה הַגִיל והשָאוֹן תוֹפפו במַחבוֹת-בְּדִיל ותָקעו בשופרות. כל הקהל נדחק אל שפת הנהר, לקבל את פני הילדים המֻצָלים, שהובאו העירָה במרכבה פתוחה, מוּסָעָה בידי בעלי-בתים חשובים ובקול המון חוגג.
בכל הרחובות והבתים הדליקו אוּרִים לפִרסום הנס, והלילה הזה היה ליל-שמורים, ליל חג ושמחה, לכל אנשי העירה, ועל דעתו של שום אדם לא עלה כלל לשוב לשכב. הכל נדחקו לביתו של השופט תאצ’יר, נפלו על ה“מציאה”, על המוּצָלים, חִבקו ונשקו אותם, לחצו את ידה של מרת תאצ’יר, נִסו לדַבר דָבר ולא יכלו מרוב-התרגשות, ונשמטו אחד-אחד בטפטפם אגלי-דמעה על רִצפת-הבית.
שמחתן של מרת תאצ’יר ושל הדודה פולי אין לתאר בדברים. רק דבר אחד צֵער קצת את מרת תאצ’יר: בַעלה היה באותה שעה במערה עם שאר המחפשים, והָרָץ הממַהר שנשלח אליו לא הִספיק עדַיִן לבַשרו את הבשורה הטובה.
תם שכב על סַפָּה, מוקף קהל-שומעים שֶשָתו בצמא את דברי-ספורו. הוא תֵאר להם את מאורעותיו בהוֹסָפת הרבה “נופכים”419 מִשֶלוֹ, כיד הדמיון הטובה עליו. וזה מה שֶקָרה אותו – לפי דבריו – למן הרגע שעזב את ביקי לבדה והלך לתור מבוֹאים חדשים:
הוא עבר שני מבואים ויבוא למבוא שלישי, אך כאן הגיע הפתיל שלו עד קצו, ולכן אמר לשוב על עקֵביו – ופתאם ראה מרחוק נקודת-אור קטנה, כאור יום. הוא הִשמיט את הפתיל מידו, ויזחל אל אותה הנקודה,420
המאורע על גבעת-קארדיף, וגם הוגד לו, כי גוִיָתו של הנָבָל הלָבוּש קרָעים נמצאה בנהר, בקרבת הנמל; כנראה טָבַע בחָפצוֹ להִמָלט על נפשו.
מקץ שני שבועות לְצֵאת תם מן המערה, שב הוק לאיתנו, עד כי הוּתרה לו כל שיחה, על איזה ענין שיהיה. וילך תם אליו להגיד לו את כל לבו. על דרכו סר לבית השופט תאצ’יר להתראות עם ביקי שעה מועטת. השופט ואחדים מִבָאֵי-ביתו נכנסו עם תם בדברים על אדות מאורעותיו, ואחד האורחים שאל אותו בלצון, אם אין ברצונו לבַקר עוד פעם במערה, תם ענה, כי הוא רוצה מאד בכך.
– פשיטא! – אמר השופט – ובלי ספק יש עוד הרבה כמותך, הרוצים בכך. אבל אני אחזתי בתחבולות נמרצות. עתה לא יאבד ולא יתעה עוד שום אדם באותה מערה.
– איככה זה?
– פשוט, יען כי זה שני שבועות צויתי לשים בריחי-ברזל על השער הגדול של המערה ולִנעול במַנעוּל משֻלָש – והמפתחות שמוּרים אִתִּי.
פני תם חָורו פתאם כסיד.
– מה לך, הנער? הוי, חוּשוּ הלוֹם! מַיִם, מים!
הביאו מים וַיַזו על פני תם.
– אַה, עתה רָוַח לך. אך מדוע זה נִפעַמת ככה, תם?
– הוי, אדוני השופט, הלא האינדיאני שָם במערה! – – –
במהירות הברק התפשטה השמועה בכל העירָה, ובעוד רגעים אחדים הִפליגו בנהר תריסר סירות ואחריהם אנית-הקיטור, כֻלן מלֵאות אדם מִפֶה לפֶה, ומגַמת-פניהן אל המערה. תם ישב בסירה אחת עם השופט תאצ’יר. כאשר פתחו את דלת המערה, נראָה מחזה איום: האינדיאני דזו שכב מת על הארץ, ופניו נצמָדים אל הסדַק שבדלת, כאילו היו עיניו תלויות עד הרגע האחרון אל אור השמש ואל ארץ-החיים. תם נפעם מאד, שהרי הוא ידע מן הנסיון מה קשים היו מכאוביו של האומלל… הוא נד לו מעומק-הלב; ובכל-זאת חָש בנפשו הרגשה של רֶוַח והַצָלה. עתה, רק עתה הכיר תם, כמה גדולה היתה האימה שהִפיל עליו אותו רָשע למִן היום שהגיד עדותו בבית-דין!
האינדיאני נקבר ליד פתח המערה. מקרוב ומרחוק נהָרו המונים-המונים, בספינות ובעגלוֹת, לחזות בקבורתו: הם הביאו אתם את ילדיהם והרבה מיני מזונות, ואחרי-כן הגידו, כי בקבורה זו בִלו את הזמן בנעימים, כמעט לא-פחות מאשר בתלִיָה…
ממחרת יום הקבורה, בבקר, הוליך תם את הוק למקום-סתר, כדי לשיח אתו בענינים נכבדים. הוק שמע כבר מפי הווילשי הזקן ומפי האלמנה דוגלאס את כל אשר עבר על תם; ועתה סִפֵּר הוא לתם את כל פרטי המאורע שלו באותו הלילה שֶרָדף בלאט אחרי האינדיאני וחבֵרוֹ, ולבסוף אמר ברוח עצובה:
– עתה לא תבין, תם, כי מי שמָצא את היי"ש באותו נוּמר 2, הוא מצא שם גם את הזהב. לא לנו הוא האוצר – לא נוסיף לראותו עד עולם!
– הוק, יָדע תדע, כי האוצר לא היה מעולם באותו נומר 2!
– מה? – קרא הוק ויסתכל בפני חברו בעין בוחנת – האמנם נִגלה לך רָז חָדש?
– האוצר טָמוּן במערה!
בעיני-הוק נִצתה אש.
– תם! הִשָבע לי בכבודך – הבאמת ובתמים תדבר, או מַשְטֶה421 אתה בי?
– באמת ובתמים, הוק! התלך אתי שָמָה לעזור לי להוציאוֹ?
– בוַדאי ובודאי! רק אל תִתעה שוּב.
– הִשָקט! הדבר יעלה בידינו בלי כל עמל.
– מה טוב ומה נעים! אך מִנַיִן לך שהאוצר – – –?
– הוק, חַכה נא עד אשר נבוא שמה. אם לא נמצאהו, הרֵינִי מתחַיֵב לתת לך את הַתף שלי ואת כל היָקר לי בעולם. בהֵן שלי!
– מַסכים! ומתי נלך?
– רצונך – תֵכף. הכבר התחזקת דֵי-צָרכך?
– האם רחוק המַטמוֹן במַעבה-המערה? הלא אני קַמתי על רגלַי רק זה שלשה-ארבעה יָמים ויוֹתר מִמִיל לא אוּכל ללכת – לפי הַשעָרָתי.
– הוא רחוק כחמשה מילין מִפֶּתַח-המערה, בדרך שהכל הולכים, – אבל יש דרך קצרה מאד, שאין איש יודע, חוץ ממני. אני אנהגך שָמה בסירה. אני אעשה הכל – אינך צריך להניע יד.
– טוב. נִסַע ונלכה.
– חכה מעט. עלינו להִצְטַיֵד בלחם ובשר, גם נִקַח אִתַּנו את מִקטוֹרותינו, ושַקים קטנים, וַפּקָעוֹת של חוטי-נחַש-ניָר, וגם אותה ההמצאה החדשה, שקוראים לה קִסמי-גפרית. לוּ ידעת כמה הצטערתי, על אשר לא היו תחת-ידי באותם היָמים הנוראים!
תכף אחרי הצהרים שָכרו להם הנערים סירה קטנה ויפליגו בנהר. בהיותם במרחק מילין אחדים מִפֶּתח המערה, אמר תם לרעהו:
– הביטה, הוק: בכל המִישוֹר הזה אין בית ואין כלום – רק שיחים ושיחים. ואולם, הרואה אתה אותה רצוּעת-האדמה הקטנה ששָם היתה מַפּוֹלֶת זה לא כבר? כן – זהו אחד הציוּנים ששַמתי לי. כאן נעלה אל היבשה.
– הוק! – אמר תם לאחרי שעָלו אל היבשה – מן המקום הזה, שאנחנו עומדים עליו, תוכל לִנגוֹע בפתיל-חַכָּה באותו החוֹר שבַעדו נבוא אל המערה. עתה פקַח עיניך וחַפֵּש!
הוּק פִּשפֵש422, פִשפש ולא מצא כלום. ותם צָעַד בגאון אל סבַך-שיחים ויאמר:
– הנה המקום! עַיֵן בו היטב – חוֹר טָמִיר423 כזה אין בכל הסביבה. ואתה אל תפטפט – אל תגַלה אותו לאיש! הנה זה ימים רבים הִתאַוִיתי להיות לשודד, לגזלן, ולא מצאתי לי מְאוּרָה הגוּנה, שהרי העיקר הוא להיות נֶעלם מעיני כל חי. עתה מצאנו לנו מַחבוֹא כחֵפצנו, והוא יהיה כָמוּס עִמָנוּ – רק לדזוֹ האַרפיר ולבֵן רוֹדזירס נגַלה אותו, שהרי עלינו לאסוף חבוּרה שלֵמה, כי אם אַיִן, לא תהיה שום צורה לכל הענין. “חבוּרה של תם סוייר!” – זה יצַלצל יפה, מה?
– יפה ומהוּדר. ואת מי נשַדֵד?
– את כל הבא בידינו. אנחנו נארוב לעוברי-אָרחוֹת – כך הוא המנהג על-פי-רוֹב.
– והָרג נהרוג אותם.
– לא – לא תמיד. נסגור אותם במערה, עד אשר יתנו כפֶר.
– מה זה כפֶר?
– מָמוֹן. מכריחים את השבויים לכתוב אל קרוביהם לאסוף כסף ככל אשר תמצא ידם, פִדיון נפשם; ואם לא יתקבל הכסף מִקֵץ שנה תמימה, הורגים אותם. כן נוהגים בכל המדינות. רק את הנשים אין הורגים. אותן כוֹלְאִים פשוט, במערה. הנשים השבויוֹת הן תמיד יפות עד מאד ועשירות לאין-חֵקר. נוֹטלים מהן את שעוֹניהן ותכשיטיהן וכדומה, ועִם זה מסירים לפניהן את המגבעת ומדברים אִתן בנעימות ובנִמוס. אין בעולם אנשים מנומסים כגזלנים – זה דבר ידוע, כך כתוב בכל הספרים.
– האח, מה יפה! כמדומה לי, כי טוב היות גזלן מִהיוֹת פִּירַטוֹן.
– בודאי, עָדיף424 הרבה, בכמה בחינות – שהרי אין זה רחוק מן הבית, וגם אפשר לבקר בקרקוס, וכיוצא בזה.
הנערים נכנסו במערה בעד החור – תם בראש, להורות הדרך. כאשר עברו את המִנְהָרה, קשרו את קצֵה חוּטֵיהם אל זיז ויתנהלו הלאה. עוד צעדים אחדים, ורגליהם עמדו אצל המַעָין. תם הרגיש חַלחָלה בכל עצמותיו. הוא הראה להוק את שריד-הנר המדובק בחמר אל הקיר, ויסַפר לו, איך הוא וביקי הביטו ביאוש אל גסיסת-השלהבת.
הנערים השפילו קולם; החשך והדומיה שמסביב הֵעיקו על רוחם. הם נכנסו למבוא שני, עד אשר הגיעו לשֵן-הסלע, ששָם נִגלה האינדיאני לתם.
עתה אַראך דבר-מה – לחש תם לחברו בהרימו את נרו למעלה – שָא עיניך והַבט מאחרי קרן-זוית זו. רואה אתה? שם על ראש הצוּר, מלמעלה, איזה סימן רשום שָם בדֶשן-נר?
– הלא זה אות הצלב!
– אם כן, איה מקומו של הנוּמר 2 – הלא תחת הצלב! האין זאת? במקום הזה ראיתי את האינדיאני דזו עם נר דולק בידו!
הוק הציץ על אות-הצלב בפחד, ויאמר בקול רועד:
תם, נמַהר לברוֹח מִזֶה!
מה? לעזוב כאן את האוצר?
– כן, לעזוב. רוחו של האינדיאני מרַחֶפת כאן, בלי שום ספק!
– לא, לא! לא יִתָּכן! גם אני בָקי בעִניני רוחות. רוחו של האינדיאני תוֹעה מסביב לקִברו, שם אצל פתח המערה – רחוק מכאן כחמשה מילין!
הדברים האלה נתקבלו על לבו של הוק, ונפשו שבה למנוחתה.
אז נגשו הנערים אל המלאכה. מן המאוּרָה, אשר בתוכה התנשא הצוּר, הסתָּעפו ארבעה מבואות קטנים. הנערים בדקו וחִפשו בשלשה מהם ולא מצאו כלום. במבוא, הסמוך לרגלי הצוּר, גִלו כוּך425 קטן, ועל קרקעיתו פרוּשה שמיכה; גם נמצא שָם אֵזוֹר יָשָן, קרוּם-פת ועצמות-עופות מכורסמות – אבל כסף וזהב אָיִן. הנערים חפשו באותו המקום פַעמַיִם ושלש, אך לשָוא. ויאמר תם:
– הלא הוא אמר מתחת לצלב – ובכן, זה המקום היותר קרוב לצלב. אי-אפשר שהאוצר נטמן תחת הצוּר ממש, שהרי הצוּר לא נֶעתק ממקומו.
הוק לא ידע מה לחַדש בשִכלו, וַיִדם. אחרי הפסקה קצרה, חָזר ואמר תם:
– ראֵה נא, הוק: הנה רק בצד אחד של הצוּר נִכָּרים עקבות-צעָדים בַחמר ונִטפי-נר-חֵלֶב. הלא דָבר הוא! אתעָרב אִתך, כי האוצר מוּנח תחת הצוּר ממש, הבה, נַחפור בחמר!
תם הוציא את סכינו ויחפור – וכמעט העמיק אצבעות אחדות והנה הִקִיש הסכין בלוּח-עץ.
– אַהאַ, שומע אתה, הוּק?
הוק התחיל גם הוא לחפור ולכרוֹת בכל מאמצי-כחו, ועוד מעט הוציאו לוחות-עץ אחדים, שמאחריהם נתגלה מִשעוֹל טִבעי המוֹליך אל מִתַחת לַצוּר. תם נִסה להסתכל לתוכו, בהושיטו את נרו עד מקום שיָדו מַגעת, אבל לא יכל לראות את קצה המשעול. תם החליט לבדוק את המשעול בעִיוּן. הוא ירד בנתיב הצר, שהתעקל תחלה לימין ואחרי-כן לשמאל – והוק הלך בעקבותיו. ופתאם קרא תם:
– האח, אלהי-יִשְעִי! שוּר הלוֹם, הוק!
לנגד עיניהם עמד הארגז הנִכסף, בתוך תָּא צר וטמיר, ביחד עם זוּג של קני-רוֹבה בנַרתיקי-עוֹר, זוגות אחדים של נעלי אינדיאנים, אֵזוֹר עוֹר, ועוד כלים ישָנים.
– יָגַענו ומצאנו! – קרא הוק בתָחבו את ידו לתוך ערֵמַת מַטבעות-הזהב – אֵלִי! הלא עשירים אנחנו עתה, תם!
– אני הייתי בָטוח תמיד, כי סוֹפוֹ לבוא לידינו. ואולם אַל נא נאַבד זמננו לבַטָלה. צריך להוציאו לאור. אראה נא, האוּכל להרים את הארגז.
מִשקָלוֹ היה כחמשים ליטרא. תם הֵרים אותו במאמצי-כחו, אבל להוציאו לא יכול.
– מראשית כזאת ידעתי – אמר תם – הלא ראינו מה כָבד עליהם מַשָאוֹ כשהוציאוהו מן החוּרבה… אני שמרתי את הדבר בלבי. לכן הִשכַּלנו לעשות, שלקחנו את השקים הקטנים הללו.
עד מהרה הוּרקוּ המטבעות אל השקים, והנערים העלו אותם אל הצוּר.
– עתה נשובה ונִקח את קני-הרובה ויתר הַמִטַלְטְלִים426 – הציע הוק.
– לא, לא! ינוחו-להם שָם. הם יהיו דרושים לחפצנו, כאשר נתחיל לעסוק בגזלנוּת. ועתה נקומה ונלכה. כמדומה לי שהשעה מאוּחרת – גם רעב אני. אנחנו נאכל ונַעשן בסירה.
פרק כ"ז: גִּלּוּי הַסּוֹד 🔗
כאשר שבה הסירה אל החוף, כבר אתא לילה. ותם אמר אל הוק:
– נַסתיר עתה את הזהב בדיר-העצים של האלמנה, ומחר בבקר אבוא ונִספוֹר שנֵינו את כל המטבעות ונַחלוק חֵלק כחֵלק. ואחרי-כן נבקש לנו מקום-סתר בְעַבִי-היער, לִגנוֹז שָם את מָמוֹנֵנו. ועתה עמוֹד פה ושמוֹר את השקים, ואני אָרוּצה ואָביאה את עגלתו הקטנה של בֵיני טֵילר. כרגע אשוב.
לאחר זמן מועט שב תם עם העגלה וישם עליה את שני השקים הקטנים, ויכסם בבלוֹאי-סחָבות, וישם לדרך פעמיו במשכו אחריו את העגלה. כאשר הגיעו הנערים אל ביתו של הווילשי הזקן, עמדו לָפוּש427. ואך אמרו לנסוע הלאה, והנה נראה הזקן בפתח ויקרא:
– הוֹ, מי שם?
– הוּק ותם סוייר.
– אַה, זה טוב מאד! לכו אתי, נערים, כבר מחַכים לכם בכליון-עינים. חושו, אוּצו; אני אמשוך את העגלה במקומכם. אבל, לא קלה היא! מסתָמא עמַסתם עליה לבֵנים או ברזל ישָן? – ברזל ישן – ענה תם.
– כך שִעַרתי. זה דרכם של הנערים שבכאן: הם מאַבדים כחם וזמנם בקִבוּץ גרוטָאוֹת של ברזל, כדי למָכרם לבית-החרשת בפרוטות אחדות, – תחת אשר יכלו להַרויח פי-שנַים בעבוֹדה מסודרת. אבל, כך טבעו של אדם. נוּ, מַהרו, חושו!
הנערים שאלו, מה כל החִפָּזון הזה?
– תדעו אחרי-כן, כאשר נבוא לביתה של האלמנה דוגלאס!
הוק נפחד קצת; הוא הסכין מִיַלדותו להיות מַטָרה לעלילות-שקר.
– מר דזוֹנס! – אמר בדאגה – אני… אנחנו לא עשינו כל רעה.
– כלוּם יודע אני? – ענה הזקן בצחוק גדול – מי יוכל לדעת! האמנם אין שלום בינך ובין מרת דוגלאס?
– אַדרבא, היא טובה אֵלַי כל הימים.
– אם כן, למה זה נבהלת?
ובעוד הוק מחַפש ברוחו תשובה ברורה לשאלה זו, והנה כבר נדחף, ביַחד עם תם, אל אולם-האורחים של מרת דוגלאס. מר דזוֹנס עזב את העגלה אצל הפתח, וגם הוא נכנס אחריהם.
ובאוּלם המוּאָר יפה ישבו כל נכבדי העירָה: משפחת תאצ’יר, משפחת האַרפיר, משפחת רודזירס, הדודה פולי עם סיד ומירי, הכהן, העורך של העתון המקומי, ועוד רבים וחשובים – וכלם לבושים בגדי יום-טוב. האלמנה קבלה את שני הנערים בסבר פנים יפות, ככל מה שאפשר לגַבֵּי אורחים משונים כמוֹתם: הם היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש בחמר ובנטפי-חֵלב. הדודה פולי הֶאדִימה כתוֹלע מֵחֶרפה, ועיניה רָבו ברקים אל מול פני תם. ואולם צַערם של הנערים בעצמם היה גדול מִשֶל כֻּלָם.
– תם לא היה בביתו – אמר מר דזונס – וכבר נוֹאַשתי ממנו; אבל פתאם נִתקַלתי בו ובהוּק לפני פתח ביתי, ותכף הבאתים הלוֹם בחפזון נמרץ.
– אף היטַבת לעשות – אמרה האלמנה – ועתה בוֹאו נא אתי, נערים.
היא העלתה אותם לחדר-המִטות ותאמר:
– עתה רַחצו והַחליפו שִמלותיכם. הנה לפניכם שתי חליפות-בגדים חדשות, כתנות, פוזמקאות, וכל צרככם. כל אלה להוק – אין צרך בתוֹדה, הוק! – מר דזונס קנה חליפה אחת, ואני – השנית. אבל הן לפי מִדַת שניכם מַהרו והתלַבשו, אנחנו נחכה לכם – וכאשר תהיו ערוכים בכּל, תרדו אלינו.
ומרת דוגלאס עזבה אותם בחדר, ותָשב אל אורחיה.
– תם! – אמר הוק אחרי צאתה – אנחנו יכולים להתחמק, אם רק נמצא חבל. החלון אינו גבוֹה מֵעַל הארץ.
– שטוּת! למה זה נתחמק?
– למה? יען כי לא הִסכַּנתי לצִבוּר גדול כזה. לא אוּכל. בשום אופן לא ארד אליהם!
– חֲדָל! אין בכך כלום. לי לא אִיכפַת הדבר כל-עיקר. אל תירא – אני אהיה אִתך.
באותו רגע נכנס סיד החדרה.
– תם – אמר סיד – הדודה חִכתה לך כל היום כֻלוֹ, מירי הֵכינה את בגדי-החג שלך, והכל היו שרוּיים בצער על אדותיך. אם לא אֶשגה, הרי אלה כִתמי חֵלב וחמר על בגדיך?
– שמע נא, אדוני סיד, אל תתערב בעסקים שאינם נוגעים לך! אולי תדע, מה התכוּנה הָרַבָּה הזאת פה לְמַטה?
– זה אחד הנשָפים שהאלמנה עורכת לעתים מזֻמָנות. הפעם נערך לכבוד הווילשי ובניו, בגלל אשר הצילו אותה מסכנה בלילה ההוא. רצונך – אספר לך דבר נאה.
– נוּ, פתַח פיך והַגד!
– הנה מר דזוֹנס מִתעַתֵּד להַפתִּיע את הקהל שבכאן ב“חִדוּש” גדול, ואני שמעתי היום מאחרי הדלת בדַברוֹ על אדות הענין בסוד; ואולם, לפי דעתי, אין זה עוד סוד. הכל יודעים – וגם האלמנה בכלל, אף שתעשה את עצמה כאילו אינה יודעת כלום. וזה הדבר אשר חִפש מר דזונס את הוק בנרות, שהרי בלי הוק לא היה הסוד הגדול שלו עולה יפה.
– איזה סוד?
– הסוֹד, כי הוק הוא הוא שרדף אחרי הגזלנים בגַנה של האלמנה. מר דזוֹנס מתכונן לגלות את הסוד לפני הקרואים ברב פאר והדר; אבל אתערב אִתכם, שהַהַפְתָּעָה תעשה רושם קלוש428 מאד.
וסיד חִיֵך429 בהנאה מרובה.
– סיד, מי גִלה את הסוד קודם זמנו?
– כלום נַפקא-מִינָה, מי גִלה הדבר? היה מי שגִלה – וְדַי!
– סיד, אין בכל עירנו אף אחד המוכשר לעשות נבָלה כזו, חוץ ממך. לוּ היית אתה במקומו של הוק בלילה ההוא, בטוח אני שהיית בורח בהֵחָבא ולא הוצאת מפיך אף הֶגה על אדות הגזלנים. אתה מסוגל רק למעשים שפָלים, ואינך יכל לשמוע כשמהַללים איש בעד מעשים טובים. הרי לך! – “אין צרך בתוֹדה”, כמו שאומרת האלמנה. – וכאן סָטַר לו תם אחת מן המובחר, וסִיַע430 לו בבעיטות לצאת מן החדר. – “ועתה לֵך וסַפֵּר זאת לדודתנו, אם תָעיז, ומחר אַכניס לך במזומנים כָהֵנָה וכָהֵנָה!”
בעוד רגעים אחדים ישבו כל האורחים מסביב לשֻלחן, לסעודה מהודרה, וכתריסר ילדים כִשתִילי-זֵיתים סביב לשלחנות קטנים באותו האולם בעצמו – כמשפט הימים ההם. בשעה המוכשרת לכך, נשא מר דזונס את נאומו הקטן: פָתח בתודה לבעלת-הבית על הכבוד שעשתה לו ולבניו, אבל – אמר – יש כאן עוד אחד, אשר עַנְוָתוֹ – – –
וכן הלאה, וכן הלאה. הנואם גִלה את סודו הגדול, על-דבר השתתפותו של הוק במאורע הידוע, בציור דרַמַתִּי מהודר ככל יכָלתו, אבל השתוממותו של הקהל לשֵמע הסוד, היתה מעֻשָה ומלאכותית קצת; חסר בה הרבה מאותה ההתפעלות הסואנת, שהיתה עלולה לעורר במסִבוֹת יתר מוצלחות. ובכל-זאת עשתה האלמנה את-עצמה כאילו היא מֻפְתַּעַת “עד היסוד”, וַתַּעתֵּר על הוק עתֶרת תהלות והודאות; והנער המִסְכֵּן, אשר עוד קודם-לכן הִרגיש אי-נעימוּת מרובה בבגדיו החדשים ולא מצא בהם את ידיו ואת רגליו, בא עתה במבוכה יותר גדולה, בהיותו מטרה למַבָּטי האורחים ולתהִלותיהם.
האלמנה הודיעה, כי היא נכונה לאסוף את הוק אל ביתה ולחנכו וללמדוֹ, וכאשר תהיה לאֵל יָדה תתן לו איזה עסק של פרנסה.
כאן קפץ תם ואמר:
– אין להוק צרך בכך. הוק עשיר מאד!
רק הנמוס המדוקדק והַתַּרבּוּת המעוּלה של המסוּבים, עצרו בעדם לבל יתנו בצחוק קולם על הלצה יפה זו. ואולם גם השתיקה לא היתה נעימה ביותר. אך תם הפריע את הדממה בהוסיפו:
– להוק יש עתה ממון רב. אפשר שאינכם מאמינים, אבל לצחוק אינכם צריכים. חכו מעט ואַראכם.
ותם התפרץ החוצה. המסובים הביטו איש אל רעהו במבוכה ותמהון. ואחַר תָלו עיניהם בהוק; אך הוא היה כאִלֵם.
– סיד, איזה רוח נכנס בתם? – אמרה הדודה פולי – כלום יצא מדעתו? אך מה אמר ומה אדבר! נער שכמוֹתוֹ – – –
אך היא לא הספיקה לגמור את מאמרה. תם שב אל האולם, בהֵאָנקו תחת מַשָא השקים. הוא הריק על השלחן את כל דינרי הזהב ואמר:
– הנה אשר אמרתי! חֶציוֹ של כל זה שַיָך להוק, וחֶציוֹ לי!
המסובים נדהמו; בפִיוֹת פעוּרים ובעינים מורחבות הביטו דוּמָם אל הזהב. ואחרי אשר שב רוחם אליהם, הִקיפו את תם בשאלות ובבקשות להגיד להם פשר-הדבר. והוא לא היה סַרבן431 באותה שעה, ויספר להם את כל המעשה, הָחַל וכַלֵה. הספור היה ארוך, אך מָלֵא ענין; המסובים שתו בצמא את דבריו, ואיש לא נוֹעז להַפסיקוֹ אף פעם אחת. כאשר כִלה תם את ספורו, אמר מר דזונס:
– סָבוּר הייתי, שבספור שלי יש כדי להפתּיע את הקהל הנכבד. אבל עַכשָו אני מחויב להודות, כי זה שלי דומה “כקליפת השום” לעֻמת אותו ששמענו עתה. אך אינני מתרָעם על כך כל-עיקר!
סָפרו את הכסף. הסכוּם עלה לשנים עשר אלף דוֹלאר ומִקצת. מעולם לא ראה אף אחד מן המסובים ממון רב כזה במזומנים, אף כי ביניהם היו אנשים רבים שֶהוֹנם גדול הרבה יותר.
פרק כ"ח: יִסּוּרָיו שֶׁל הוּק 🔗
מובן מאליו, כי העושר שנפל על ראשיהם של תם והוק לפתע-פתאם, עורר רעש גדול בעיָרה הקטנה והעניה. הון עצום כזה, והכל במזומנים – לא יְאֻמן כי יסֻפָר! אנשי העירָה לא פסקו לדבר, לתמוה, להתפלא, לעַלֵה ולקַלֵס, להִתוַכח ולהתקוטט בענין זה, עד כי רבים מהם כמעט נטרפה דעתם432 מהתרגשות יתֵרה. כל החורבות, כל הבתים העזובים שהוחזקו למעונות של “רוחות”, נבדקו ונֶחפשו מִמַסַד עד הטפָחוֹת, ולתוספת בדיקה סתרו והרסו אותם, קֶרש אחר קרש, וחָפרו וחִטטו במוֹסדותיהם, כדי לגַלות אוצרות-חשך. וכזאת עשו לא נערים, אלא אנשים גדולים, ובהם בעלי-בתים חשובים, פִקחים, כִבדי-ראש, שאינם הולכים אחרי חזיונות ודמיונות. בכל מקום שנראו תם והוק, חָזרו הבריות אחריהם, עלצו בהם, הביטו אליהם בכבוד. הנערים לא יכלו להעלות בזכרונם, כי בזמן מן הזמנים היה מי ששָם לב לדבריהם; ועתה, כל היוצא מפיהם, נִשמָע בכַוָנה עצומה ונִמסָר מאיש לאיש ונִדרָש לכמה פנים; כל מה שהם עושים, נחשב לדבר מצוין. כנראה, אין הם מוכשרים עוד כלל לדַבר ולעשות דברים פשוטים; ולא עוד, אלא שגם בעָבַר שלהם גִלתה עתה החקירה החדשה הרבה סִמָנים של עַצמיוּת433 מיוחדת. כמובן, ידע גם העתון המקומי את חובתו, ויַדפס רשימות ביוֹגרפיוֹת מחיי שני הנערים.
האלמנה דוגלאס הִניחה את ממונו של הוק אצל “בטוּחים”, ברִבית של ששה למאה; וכן עשה גם השופט תאצ’יר להוֹנוֹ של תם, על-פי בַקשת הדודה פולי. ובכן היתה לכל אחד מהנערים הַכנסה של דוֹלאַר שָלֵם מדי יום ביומו! הַיינו ממש כהכנָסָתוֹ של הכהן-המַטיף – כלומַר: כזו שהובטחה לו – כי על-פי-רוב לא עלה בידו לאסוף את כל הסכום מֵאֵת צאן-מרעיתו. בימים הטובים ההם, היתה הכנסה של דוֹלאר ורבע לשבוּע מַספיקה דַי והוֹתר לכַלְכלָתו של נער, לדירתו, למזונותיו, למַלבוּשו, לשכר-למודו, וגם לרחיצתו.
השופט תאצ’יר נִבָּא לתם עתידות גדולות: הָיה יהיה לעורך-דין מצוין או לגִבוֹר-מלחמה. הוא הבטיח להשתדל, שיתקבל תם להַאַקדמיה הצבָאִית, ואחרי-כן יִכָּנס לבית-לִמוד-המשפטים, כדי שיהי מוּכן לכל אחד משני מיני אוּמנות הללו, או לשניהם ביחד.
עָשרוֹ של הוק פין ופַטרוֹנוּתָה434 של מרת דוגלאס, הכניסוהו עד מהרה אל החֶברה המעוּלָה435 – או, ביתר דיוק: סחָבוהו ודחָפוהו אליה בעל-כָּרחו – ויִסוּריו גדלו עד למאד. משָרתיה של האלמנה מֵררו את חייו בדקדוקי-נקיות והִדוּר: רחצו אותו וסָרקו את שערותיו, ובערב השכיבוהו על מטה מוּצַעת, על סדינים לבָנים כשלג, שאין בהם אף כֶתם אחד ל“רפואה”. ולאכול הוא מחויב דַוְקא בסכין ובמִזלג, ולִמחות את פיו במַפָּה קטנה; ולִלמוד הוא מוּכרח, וללכת לבית-התפלה; ולדַבר הוא מחויב בלשון נקיה ומהוגֶנת, מהוּגָנה כל-כך עד שהדִבּוּר היה לו לזָרא. בקִצור, אל כל אשר יִפנה, הריהו מוּקף גדָרים וסיָגים של תַרבות ודרך-ארץ, וידיו ורגליו אסורות בכבלי הנמוס.
שלשה שבועות נשא את יִסוּריו בגבוּרה; ופתאם, בבקר-לא-עָבוֹת – והילד איננו! שמונה וארבעים שָעוֹת בִקשה וחִפשה אותו האלמנה בכל החורים ובכל הסדקים, בחרָדה גדולה; כל העירָה נִסערה מאד, בָדקו בכל העלִיוֹת וככל המַרתפים, בִקשו את גוִיָתו גם במצולות הנהר – ואָיִן. לבסוף, ביום השלישי בבקר, נִמלך תם לבדוק בחביות הריקות שמאחרי בית-המִטבחַיִם היָשן – והנה נִמצאה האבֵדה. הוק לָן באחת החביות, וזה עתה כִלה לאכול סעודת-הבקר: שרידי מזונות שֶחָטף-לו מכל הבא בידו – והנהו שוכב סָרוּח, בהנאה עצוּמה, ומִקטַרתו בפיו. לא-מְסוֹרָק, לא-מְרֻחָץ, לָבוּש אותם בלואֵי-הסחבות, שבהם היה מגֻוָן436 כל-כך בימי-אָשרוֹ וחוּפשָתו לפָנִים. תם גָעַר בו בנזיפה437 סִפר לו את דבַר המהוּמה שעוֹררה בריחָתו, וַיָאֶץ בו לשוב תכף הביתה.
ענן של עַצבוּת יָרד על פניו של הוק, ויגרש את אותות השַלְוָה וקוֹרת-הרוח.
– אל תוסף לדַבר אלי בענין זה. נסיתי, סָבַלתי – ולא אוּכַל עוד. אותם מנהגי-חיים אינם לפי רוחי – לא הִסכנתי בהם. האלמנה טוֹבה אלי, אבל היא גוזרת עלי גזרות שאיני יכול לעמוד בהן. מחויב אני לקום בכל בקר בשעה קבועה ולרחוץ, ולתת את שערות-ראשי לתלִישה למַסרֵקוֹתיהם; ואינני רַשָאִי438 לישון בדיר-העצים. מחויב אני ללבוש אותו המַלבוש האָרוּר המחַנק אותי ממש – והוא מהוּדָק עלי כל-כך, עד שגם רוח לא יחלוף בו, והוא חָדש ויפה כל-כך, עד שאינני יכול לא לשבת ולא לשכב ולא להתגולל על הארץ… האלמנה אוכלת על-פי צלצול הפעמון, הולכת לישון על-פי הפעמון, וקמה על-פי הפעמון – הכל כל-כך מסֻדָר ומדוּיָק, עד שאין בי כח לשאת עוד.
– אבל, הלא כך מנהגו של כל אדם!
– לא איכפַּת לי כלל! אני אינני ככל-אדם, ואיני יכל לשאת זאת. הרי ידי אסורות ורגלַי אסורות. רק לאכול מֻתָּר לי ככל אַוַת-נפשי – אבל איזה טעם ואיזו הנאה יש באכילה מֻתֶּרת שכזו? ועל כל דבר רוֹבץ אִסוּר: רצונך לצוד דגים – לֵך ובַקש רִשיוֹן; להתרחץ בנהר – בַקֵש רשיון. האלמנה אינה מַרשה לי לעַשן, אינה מַרשה לצעק ולקלל, אינה מַרשה לא לפַהק ולא להִתמַתֵּחַ ולא להתגָרֵד בפני הבריות. וחוץ מכל זה, הנה עוד מעט יִפָּתֵח בית-הספר, ועלי יהיה ללכת וללמוד; לא, תם, היה לא תהיה! ואני אומר לך תם: לא טוב כלל להיות עשיר. להֵפֶך: העשירוּת מביאה לידי שעמום ולכל מיני יסורים, עד שהנך קָץ בחייך. ואולם הסחָבות הללו והחבית הזאת – הן הן לפי רוחי, ומהן לא אפָּרד עד-עולם. שמע נא, תם: הרי כל הפורענויות הללו באו עלי רק בשביל אותו הממון; לכן, קח נא אתה גם את חֶלקי שלי, ולפעמים תתן לי פרוטות אחדות – רק לא לעתים קרובות; מה שאני מַשיג על-נקַלה, אינני מוצא בו חֵפץ. ועתה לך ובַקש מאת האלמנה, שתניח אותי במקומי.
– אָ, הוק, כזאת לא אוכל לעשות. לא נאה. וגם בטוח אני, כי לאחרי שֶתִּתרַגל, ימצאו החיים החדשים חן בעיניך.
– ימצאו חן! ממש כמו שתתחַבב עלי הישיבה על גחלים לוחשות439 לאחרי שאֶתְרַגל בכך. לא, תם, איני רוצה להיות עשיר, ואיני רוצה למות מתוך שִעמום באותם החדרים הנקיים והיפים. אני אוהב את היער ואת הנהר ואת החביות הללו – ובהם אֶדבָּק. ילך הממון לעזאזל! דוקא בשעה שמצאנו לנו כלי-זַיִן ומאוּרָה וכל מה שצריך לגַזלנוּת – בא האוצר המנֻוָל וקִלקל הכל!
תם מִהר וַיַחלטָה ממנו:
– תינוק אתה, הוק! העושר אינו מונע אותי כלל מהיות לגזלן.
– האמנם? באמת ובתמים?
– באמת ובתמים. ואולם דע לך, הוק, כי לא נוכל לקבל אותך אל החבורה, אם לא תהיה מלֻבָּש כהוֹגן.
שִמחתו של הוק עָרבה.
– לא תוכלו? כלום לא קבלתם אותי בתוֹר פִּירַטוֹן?
– זהו ענין אחר לגמרי. שוֹדֵד, גזלן – זה אָדם-הַמַעלָה, מהוּדר הרבה יותר מִפִּירַטוֹן. בארצות רבות עומדים השודדים במדרגה עליונה של אצילוּת – גראַפים, נסיכים וכדוֹמה.
– אבל, תם, הלא תמיד הייתי ידידי ורֵעִי – האמנם תשליכני מלפניך? לא תעזבני, תם? לא?
– לי לא איכפת הדבר, אני היית מקבל אותך באהבה – אבל מה יאמרו הבריות? הם יאמרו: “חבורה יפה בחר לו תם סוייר! מיני פוֹחֲחִים440, קרועים-בלוּאִים!” והם יִתכַּוְנוּ אליך, הוּק. הֲיִיטַב הדבר בעיניך? גם בעינַי לא.
הוק החריש; מלחמה קשה התחוללה בקרב נפשו. לבסוף אמר:
– יהי כן. אני אשוב אל האלמנה, אֵשב אִתָּה חדש יָמים ואשתדל להִתרגל, אך בתנַאי, כי תספחֵני אל החבורה שלך!
– טוב מאד. כן יקום! עתה לֵך עִמָדִי, ידידי הנאמן, ואני אבקש מאת האלמנה, שלא תדַקדק עִמך כל-כך.
– אַה, זה יפה מאד! אנא, עשֵה כדבריך. תַּתֵּר נא האלמנה את מוֹסרוֹתי קצת, אז אעַשן רק בהֵחָבא, אַקלל רק בחשאי, וכיוצא בזה. ומתי תצא החבורה שלך לפעולה?
– במהרה בקרוב. אנחנו נאסוף את הנערים ונערוך את סדר-המִלואִים אולי עוד בלילה הזה.
– מִלוּאים הללו מה הם?
– זאת אומרת: להִשָבֵע, שנעמוד איש לימין רעהו, שלא נגַלה את סודות-החבורה אף אם יקרעו אותנו לגזָרים, ולִנקום את דָמוֹ של כל אחד מן החבורה.
– האָח, מה נעים!
– כמובן, נעים! וכל השבועות הללו צריכים להִשָבע דַוקא בחצות-הלילה, במקום היותר שָמֵם והיותר נורא – ומעוֹן-הרוחות הם מקומות מן המובחר, אבל הם נהרסו כֻלם.
– אך בכל-אופן בחצות-הלילה – לא ישֻנֶה!
– בוַדאי. וגם נשבעים על ארונו של מת, וחותמים בדם.
– דבר זה ראוי להִשָמע! אמת, יפה גזלנוּת מִפִּירַטוֹנוּת, יפה רִבֵּי-רִבבות מוֹנים! היֵה בטוח, תם, אני לא אברח עתה מבית-האלמנה. וכאשר אזכה להיות לשודד מפורסם, והכל ישיחו בי, הוֹ, כמה תתגאה אז האלמנה, כי אָספה אותי אל ביתה!
חתימה 🔗
בזה אנחנו גומרים את ספור-המאורעות. בהיות הספר הזה בעיקרו דברי-ימי חייו של נער קטן, החובה להפסיקו כאן; כי אם יִמָשך הָלאה, עלוּל הוא להתהפך לדברי-ימי חייו של איש מגֻדל. הכותב ספור על חיי הגדולים, הרי הוא יודע בדיוק באיזה מקום הוא צריך לעמוד: בחתונה; אך כשהוא מסַפר מאורעות על חיי בני הנעורים, מוכרח הוא לשים קֵץ בכל מקום שיש רק אפשרות לכך.
רוב הנפשות הפוֹעלות בספור זה, עודן חיות וקיָמות בשַלוה ובהצלחה. בקרב הימים אולי יהיה כדַאי להַמשיך את ספור-קוֹרוֹתיהם של הנערים והנערות, ולראות, איזה מין של אנשים ונשים יָצא מהם; לכן, יפה עתה שתיקה, כדי שלא לגַלות למַפְרֵעַ שום דבר מתוך אוֹתה תקופת-חייהם.
-
תכונתם ↩
-
“עצם זעיר”– דבר קטן מאד ↩
-
כפפה עצמה ↩
-
חותרת ↩
-
ארון–המזון ↩
-
למלטם ↩
-
המהיר ↩
-
פתוח ↩
-
שחקה שחוק קל ↩
-
שתנתק ↩
-
אורך–רוחי ↩
-
להכותו בשבט ↩
-
נשמט ויצא ↩
-
מקריו ↩
-
כתונת תחתונה ↩
-
[16] מכונה לשאיבת מים ↩
-
זרח ↩
-
בגד קצר עד המתנים, ז'אקעט ↩
-
מחובר ↩
-
מקושר בתפירה ↩
-
חכם ↩
-
בעפיפה ↩
-
ילד מאוס ↩
-
אל נכון ↩
-
בשלמות ↩
-
מעט מאד ↩
-
ותקעו ↩
-
חרת ↩
-
העזות ↩
-
הכדור, הכריכה ↩
-
בשחוק קל ↩
-
פרחו ↩
-
נעימים ↩
-
אגודת–שערות עשויה לסייד בה (פינזעל) ↩
-
מסחר ↩
-
[36]מתמהמה ↩
-
במאון, לאות “לאו” ↩
-
דופקת ↩
-
לשקול בדעתו ↩
-
שברי כלים ישנים ↩
-
נשך ואכל בשיניו ↩
-
המרחיקה ↩
-
חדל ↩
-
למנהגי, לסדרי ↩
-
אמלל ↩
-
לאיש כמוך ↩
-
מתבונן ↩
-
התיעץ ↩
-
מדקדקת ונותנת לב ↩
-
כראוי ↩
-
אל פני, לצד ↩
-
לענין, אצל ↩
-
מאנה ↩
-
הכריחו ↩
-
שנים עשר (דוצענד) ↩
-
מסתמה ↩
-
ענק ↩
-
כלה ↩
-
נשוא, סבול ↩
-
תתגאה ↩
-
במדרגה ↩
-
במנהג דרך ארץ ↩
-
(לארבעערקראַנץ) ↩
-
שבכת הגדר ↩
-
תעצר ↩
-
רפה ↩
-
מכת אגרוף ↩
-
כמו שהם ↩
-
יראה ↩
-
לרצון ↩
-
סרה ↩
-
על גבו, פניו למעלה ↩
-
הנובל ↩
-
המת ↩
-
באמריקה אין מקום ללימודי–הדת בבתי–הספר הכלליים. אבל יש שם לתכלית זו בתי–ספר לשבתות (כלומר: ליום א'), אשר אליהם נשלחים התלמידים ללמוד בכל יום א' את תורת הדת הנוצרית. ↩
-
כהה ↩
-
לא ברור ↩
-
תהרגיני ↩
-
להרגיזני ↩
-
סתום ↩
-
כראוי ↩
-
בהתמדה רבה ↩
-
לחרות ↩
-
חפצים שמנקים בהם ↩
-
הרים למעלה את בתי–זרועותיו ↩
-
חדר–המבשלים ↩
-
במטפחת גדולה ↩
-
הלחיים ↩
-
לגבול ↩
-
שלא ירדו עליה גשמים ↩
-
שאינו יכול ↩
-
שלא ברצונו ↩
-
ההולכים עמו ↩
-
(געלבע) ↩
-
מן קליפה של עץ מתוקה למאכל ↩
-
(בלויע) ↩
-
צבעים ↩
-
ורועש ↩
-
בריב ↩
-
שבא במקרה ↩
-
תוכחת חמה ↩
-
מטריחים ↩
-
שכר ↩
-
מתנה ↩
-
מקרה ↩
-
קטן קומה ↩
-
זקן קטן ↩
-
(קראכמאל) ↩
-
לחש ↩
-
שבאו תכף זו אחר זו ↩
-
עוה את פניו ↩
-
בני אדם ↩
-
בעלי–נמוס ודרך–ארץ ↩
-
לעיני קהל ↩
-
הודיעו ↩
-
מאוס ↩
-
שלא הוברר ↩
-
מהירות ↩
-
בעל דרך–ארץ ↩
-
התלמידים הראשונים של מיסד הדת הנוצרית ↩
-
כשלונו ↩
-
וחושב ↩
-
חפש ↩
-
מונח ↩
-
בעפיפה ↩
-
במדרגה ↩
-
נפסקת כל פעם ↩
-
בקשירה ↩
-
קנה, יתד ↩
-
לזרוק ↩
-
שנתבייש ↩
-
עושה עצמו כמבטל ↩
-
הידוע בשמו הרע ↩
-
אפשר לו ↩
-
הורמו ↩
-
ולשמוע ↩
-
ולהתמהמה ↩
-
שמוכשר ↩
-
הריק והפוחז ↩
-
כעין נאד קטן שבמעי בהמה ↩
-
תפלה לנוצרים ↩
-
מדבר ↩
-
לשוח ↩
-
זכוכית החלון ↩
-
מן רמש ↩
-
עוצר ↩
-
לא אמתית, של תרמית ↩
-
בתיבה קטנה ↩
-
של טרדה בעסקיו ↩
-
כסא גדול של המורה ↩
-
הריק ↩
-
נראית. נכרת ↩
-
לימים הבאים, לעתיד ↩
-
העצור ↩
-
הסירה ↩
-
חרת ↩
-
(קארקענציער) ↩
-
מפלצת עשויה להפחיד את הצפרים בגן ↩
-
המדקדקים ↩
-
הפתוחות לרוחה ↩
-
ודרשה ↩
-
בהכותה ↩
-
העידה ↩
-
מבולבלת ↩
-
מלאה שגיאות ↩
-
הוציא לחרות ↩
-
קרוב ↩
-
לחוצים זה לזה ↩
-
לשכחת גופם ↩
-
אבן טובה: כלומר: הוספה יפה ↩
-
מבוי קטן ↩
-
בחברה ↩
-
גומי ↩
-
בודאי ↩
-
בעלי צבעים שונים ↩
-
ונגמר ↩
-
לרצותה ↩
-
תנחם ↩
-
ומחליק ↩
-
הרך כספוג ↩
-
להדחק ↩
-
מין אריג שעיר ורך וחלק (סַאממעט) ↩
-
מן מטפחת לעטיפת הראש ↩
-
שנראו לו בדמיונו ↩
-
נצרך ↩
-
פתחון פה ותואנה להשתמט ↩
-
מחנה ↩
-
להתנודד ↩
-
קולות של רעש קל. ↩
-
להגביל בדיוק גבוליו. ↩
-
גג. ↩
-
בית–הקברות. ↩
-
נמחו. ↩
-
מדברים. ↩
-
שאביו אירופי ואמו אינדיאנית; או להפך. ↩
-
הנגרר ותלוי למטה. ↩
-
קודם. ↩
-
חדר–הבשול. ↩
-
חושב. ↩
-
רע. ↩
-
משים עצמו כתם. ↩
-
הוריד. ↩
-
יין שרוף. ↩
-
בריב. ↩
-
נכבד. ↩
-
קצת שכור. ↩
-
בית עבוד עורות. ↩
-
הרצוצות ובאות בהפסקות. ↩
-
מאַין ידוע לך. ↩
-
חשב ↩
-
מדבר ↩
-
ספק קל ↩
-
מבוסם, שכור. ↩
-
וכן המשפט. ↩
-
התמהמה. ↩
-
קלי ערך. ↩
-
שמתקיים. ↩
-
סודות. ↩
-
מין מחט (שטעקנאדעל). ↩
-
אבק דק. ↩
-
צירימוניות ↩
-
הרפת. ↩
-
קבל. ↩
-
עמוס. ↩
-
לחייו. ↩
-
במקור המודפס מצוין בטעות שוב “פרק ט'”. [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
השופט. ↩
-
פלצות הגוף. ↩
-
מה–שהוא, מקצת. ↩
-
מרגיש כאב. ↩
-
זה פקיד הממונה לבדוק את גופתם של מי שמתו שלא בדרך הטבע. ↩
-
נתבטל, נשכח. ↩
-
הסיע הרחיק. ↩
-
מודיעים. ↩
-
קצבה. ↩
-
רותחת ונבלעת בגוף. ↩
-
משא תקותה. ↩
-
להניד עפעף. ↩
-
גמיאה. ↩
-
עודף. ↩
-
סירות הפרחים. ↩
-
משחוק. ↩
-
שורפת, צורבת. ↩
-
כואב. ↩
-
חגורת נערה. ↩
-
ומחרפים ↩
-
ויגמור ↩
-
הכתה ↩
-
טוב ונכון! ↩
-
מלה שהסכימו עליה לסימן. ↩
-
לא כבתה כליל. ↩
-
ובסדרים ↩
-
מאכלת, חנית קטנה. ↩
-
יצאו לדרך. ↩
-
שפל ↩
-
תריסר – שנים עשר. ↩
-
היו זריזים ↩
-
רצועה קטנה של יבשה בנהר. ↩
-
משא. ↩
-
הוציאו וכלו. ↩
-
נסתר. ↩
-
פת. ↩
-
ימחלו. ↩
-
תקן. ↩
-
הענין שדנים בו. ↩
-
שוֹכן. ↩
-
מראה אפר. ↩
-
כלומר: הוספת תפארת. ↩
-
רבי הצבעים. ↩
-
כפות. ↩
-
לא ברורה. ↩
-
מהותו. ↩
-
מהירה. ↩
-
בשנה הקודמת. ↩
-
חדלה. ↩
-
במחבא. ↩
-
רחובות קטנים וצרים. ↩
-
זיק–שרפה (פיסטאָן). ↩
-
שהרסה ↩
-
להרעיש פתאום. ↩
-
קשורי דברים. ↩
-
כפף. ↩
-
יודע היטב. ↩
-
היכולים. ↩
-
בשמחה. ↩
-
אמתים. ↩
-
שתעלתה חלודה. ↩
-
הקטן. ↩
-
מתחילים, שלא נסו בזה. ↩
-
מעט. ↩
-
מאוס, גועל נפש. ↩
-
בודאי. ↩
-
דרך אגב. ↩
-
פנים. ↩
-
משמח. ↩
-
תיכף זו אחר זו. ↩
-
(פּאָרען). ↩
-
מקוה מים. ↩
-
נרדמים. ↩
-
בהיר וניכר. ↩
-
מחרישים. ↩
-
מאנו. ↩
-
רועד. ↩
-
שורש, גבעלו. ↩
-
התכנסו. ↩
-
נכשלו. ↩
-
בפּעם אחת. ↩
-
המון החיילות. ↩
-
טנפּו. ↩
-
חמור המדבר. ↩
-
ויקפצו בכח. ↩
-
ומשיחים. ↩
-
מכעיסה ↩
-
הכבדים בימים. ↩
-
עצורות. ↩
-
המתים. ↩
-
כמשוגעים. ↩
-
בן–סוס. ↩
-
כלו': אפילו נקודה קטנה. ↩
-
הרעות והמזיקות. ↩
-
מבטים. ↩
-
בית–חיות. ↩
-
חומי–פנים. ↩
-
להשביע. ↩
-
הצריך. ↩
-
במחשבות. ↩
-
לתבוע. ↩
-
שנכתם. ↩
-
בספור בדוי. ↩
-
הרי–הרים, כלומר: הרבה מאד. ↩
-
דוקרת. ↩
-
מה שהוא. ↩
-
הנאה. ↩
-
פהק – געהנען). ↩
-
הנסתר. ↩
-
למקום המשפט. ↩
-
קלט, קבל. ↩
-
לעתים. ↩
-
שעת בין ערבים, שאין האור ברור. ↩
-
שבכת החלון. ↩
-
ומתקשרים יפה. ↩
-
המלמד חובה על הנדון. ↩
-
המלמד זכות. ↩
-
יתרון–מדה. ↩
-
יחברו, יקשרו. ↩
-
ממונה לחפש פושעים נעלמים. ↩
-
ונמחה. ↩
-
הסיעו. ↩
-
לאחר. ↩
-
נכשל, פגע במקרה. ↩
-
מרובה. ↩
-
שנעשו ירוקים. ↩
-
בהשקפה הראשונה. ↩
-
בולט מן הצד. ↩
-
כלי ברזל לחפירה. ↩
-
מין עוגה. ↩
-
יוציא. ↩
-
מדבר. ↩
-
יצאת מדעתך. ↩
-
הוכחה. ↩
-
טועה. ↩
-
רזים, תעלומות. ↩
-
לשעה ראויה לדבר. ↩
-
נמצא. ↩
-
שרים גדולים. ↩
-
מכה אותם, מיסרם. ↩
-
סולם. ↩
-
הכעיסו. ↩
-
בקומה, במכפלה. ↩
-
ביאה. ↩
-
רע. ↩
-
וישתקעו, וירבו. ↩
-
מחשבת–עצה. ↩
-
השביעו. ↩
-
למה ירע לנו? ↩
-
טובה יותר. ↩
-
ספינה קטנה; “באַרקע”. ↩
-
לעיני הקהל. ↩
-
אלהים יצילנו. ↩
-
בנין מפולש ופתוח מצדדיו. ↩
-
יין–שרוף. ↩
-
וסוף לדבר! ↩
-
טוב הדבר. ↩
-
סעודת–מרעים מחוץ לעיר. ↩
-
חבורת נוסעים. ↩
-
מקפא מתוק. ↩
-
להרחיק. ↩
-
נראו כמטושטשים. ↩
-
יתקשרו כעין התקרה. ↩
-
בנין משובש בחדרים מרובים, היכל–תועים. ↩
-
חוף למעמד אניות. ↩
-
זמן רב. ↩
-
שנים–עשר. ↩
-
מקלקלים. ↩
-
ממאן. ↩
-
הוּצאו ↩
-
חכה. ↩
-
תנומה קלה. ↩
-
צר. ↩
-
יצא דבר טוב. ↩
-
ברורות. ↩
-
כפף עצמו. ↩
-
“בבבוֹת”: לפי ההקשר המשפטי, כנראה צ"ל בגבוֹת [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
כלים. ↩
-
המוכשרה. ↩
-
פחד, דאגה. ↩
-
אזור. ↩
-
אולם, חדר מרוח כנראה הכוונה לחדר–ארוח – [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
השלמה, הגמורה. ↩
-
נמסו. ↩
-
לשער. ↩
-
כלי כעין חבית גדולה. ↩
-
אכילה אחרונה בסעודה. ↩
-
בחסרוננו. ↩
-
בליטת אבן. ↩
-
כריכה של חוטים. ↩
-
רפיון רוח וידים. ↩
-
“מעצר”כנראה צ"ל מִצַעַר – [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
קשוטים של הוספות. ↩
-
אין קשר להמשך העלילה למרות שבמקור המודפס המִסְפּור של עמודי–הספר עוקב – חסר כנראה דף ההמשך [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
מהתל. ↩
-
בקש, חפש. ↩
-
נעלם. ↩
-
טוב יותר. ↩
-
מקום חלול בקיר המערה. ↩
-
החפצים. ↩
-
לנוח. ↩
-
רפה. ↩
-
שחק. ↩
-
ועזר. ↩
-
ממאן. ↩
-
יצאו מדעתם. ↩
-
אוריגינליות. ↩
-
פטרון – מגין. ↩
-
המשובחה. ↩
-
מרובה–צבעים. ↩
-
בגערה של רוגז. ↩
-
אין לי רשות. ↩
-
בוערות. ↩
-
לבושי קרעים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.