בעל הפנקס: על זכרונות דוד ישעיה זילברבוש / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א    🔗

דוד ישעיהו זילברבוש – בנעימת השם עצמו כאילו חבוי ריח ימיםרחוקים. ובאמת מה רבה מחיצת המרחק שבינינו ובין פרץ סמולנסקין, לא כל שכן בינינו לבין זמר-העם וולוולה זבארז’ר. ממש מחיצה של תקופות. והנה זה האיש זילברבוש התהלך עמהם כאח-כרע, עמד במחיצתם – ואין הוא רחוק, אלא קרוב, קרוב ביותר. אתה רואה אותו, בן השמונים ושתים, ברחוב, ביחוד בבית קפה ועמידתו זקופה ונאבקת בזקנה המבקשה לכופפה, אף שערותיו לא שערות שיבה והשחרורית מרובה בהן ועיניו כשחוקו – חיות רבה מנוצצת בהם. וכמותו כן ספרו “מפנקס זכרונותי” שיצא לאור לפני ימים מעטים – חבוי וגנוז בו ריח ימים רחוקים, אך הריח צרור בו בושם חי ורענן.

והספר מקפל תקופות תקופות. תחילה קרקע-הגידול – זליזטשיקי, עיירת המולדת. רוב חסידים, מעט חצאי אשכנזים, רוב ספרי יראים וספר יתום של שאינם יראים, שני דוקטורים ושלושה בחורי חמד קוראי “המגיד”, רוב מלמדים מהלכים בדרך מסורה ואחד מפליג לחיבת תנ“ך ודקדוק, רוב השתקעות בחריפות של פלפול ומעט פיזול לנוי המליצות שבמחזורי-תפילה, רוב לילות של תלמוד תורה וליל-ניטל של קריאה ב”מגדל עוז" – הרי בקוים כוללים מסגרת הילדות, שבה ראשית נצנוצי המעבר מחסידות להשכלה. וראוי להדגיש, כי לא בסערה בא המעבר, אלא כאילו בדרך-מנעמים, במקצת אפילו בהיסח-הדעת. וקו חשוב הוא להבנת דמותו של האיש, דרך כתיבתו וגם דרכו בזכרונות שלפנינו. המעבר, שנעשה ללא סערת קרב גדולה, לא הרבה ממילא בעקירה ויותר משאנו רואים את ההשכלה כבאה לרשת אויבתה, אנו רואים אותה כמשתלבה עם קודמתה ואף מתמזגת בה.

כן, לא אויב ומתפקר הוא שהעלה את הכותב על דרך ההשכלה, אלא אחד היראים והשלימים, מחשובי-החסידים דמות המתוארת ברוב חיבה, הוא הישיש מזלוזיץ אשר לעיני “נפל חייץ-הדורות אין מוקדם ואין מאוחר לפניו; כותלי בית המדרש ביבנה, בנהרדעא ובפומבדיתא ככותלי בית המדרש בוולוז’ין, בלובלין ובפרשבורג, מוכיחים אשר מוכיחים והחידושים שבהם הם חידושי תורה אחת”. הוא, הירא והשלם, מעורר את הצעיר על רמזי אבן-עזרא, על ביאורי רד"ק. קו זה היה, כמדומה, מן המכריעים על דרכו של הסופר לעתיד לבוא, דרכו בחיים, בספרות ואף בכרך הזכרונות שלפנינו, שנחת-הרצאתו כאילו מפילה חייץ-הדורות לפנינו, ממזגה מוקדם ומאוחר מזיגה אחת.

ב    🔗

החיים רבי-המראות והמאורעות עוברים לפנינו כשלשלת, שכל חוליה וחוליה שבה – עולם מיוחד, חטיבה של תרבות היסטוריה. הרי חוליה אחת – סביבת חסידים, חסידי סדיגורא, ואנו רואים את הכותב משוטט ברגל עם רוב נערים לכפר שבו יזדמנו עם רבם, הרי חוליה אחרת – ביתו של בעל אחוזה והכותב חתנו, עירוב של יראת שמים ואדיקות וקריאה בקוציבו וגוצקוב, שחיה בים-התלמודים ומפרשיהם ולימוד בעל פה של “הפעמון” לשילר. והרי פגישה שהביאה לידי מעבר מוחלט להשכלה היא פגישה עם איש מופלא, המתואר גם הוא ברוב חיבה, ר' מנשה מרגליות משכיל מעמיק, אך גם הוא “כל החקירות וכל מראות היופי אינם מעבירים אותו על דעתו הנושנה לבלי לשנות אף שינוי כלשהו מן המנהגים שהנחילוהו אבותיו ואבות-אבותיו”. זכה האיש ורבותיו כאילו הקלו עליו מעברו, וביחוד נטלו אותה מרירות, שלא נפטרו הימנה רוב מתמשכלים ושאינה מצויה בכותב, לא בדרכו ולא בלשונו הנלבבת. הנה הוא משתתף אתם במעשי הנקמה במתנגדי רבו, חסידי צאנז, אך הנה הוא רודף אחרי מזמרי ברודי, שמגמת ההשכלה בשירתם נמזגה בחן של עממיות. וראוי ליתן את הדעת לוידויו של הכותב, כי דוקא שני קבצי השירים שהיתה בהם כמזיגה זו “יעקל’ה קונדס” ו“דאס פולישע יינגעל” ללינצקי “העירו אז בהל, מחשבותי מהפכה יותר גדולה ויותר חזקה מכל אלה ספרי-המליצה בלשון הקודש אשר באו לידי בימים האחרים”.

אותה שעה שלבו נמשך להתיצב מול החלון הפתוח ולראות דמותו של ר' בּר מליווא, היא דמות מענינת וטראגית שהעלתה מחלוקת ריבות וחרמות, הוא נמשך אל המשורר העממי אברהם גולדפאדן ותיאור הפגישה עמו ועם וולוולה זבארז’ר הוא מן הפרקים הנחמדים ביותר שבספר-הזכרונות. כחיים הם עומדים לפנינו, אנו רואים את דמות-פרצופם, הליכותיהם, העוויותיהם, אנו שומעים דיבורם וזמרתם – פרק שהציל לנו, בחמדת-תיאור, תמונה חיה של שתי הדמויות המצוינות האלו, וראה, כשצעיר יושב במחיצתם של אלה ושל משה בורנשטיין והם מלעיגים על בית ריז’ין, יאמר: “איני מתבייש להודות, כזאת היא “חולשתי” עד היום הזה. אנכי בעצמי מותח לפעמים קו ביקורתי על האדמו”רות בישראל. אבל בשמעי מפי “זר” דבר שיש בו כדי לפגוע בכבוד בני הרוז’ינאי אין שלום בעצמי".

ג    🔗

והרי חוליה אחרת, מסגרת אחרת. הסופר הצעיר, שהיה שלשום בחצר-הרבי ואתמול במסיבת זמרי העם, הוא היום בוינה, בכפיפה אחת עם פרץ סמולנסקין. הנה הוא מספר לנו תולדות האיש פרץ ודרכו בכללם ובפרטם, כאשר שמעם מפיו עצמו, וביחוד הוא מספר ממראה עיניו. כי קרוב היה הכותב, קרוב ביותר לסמולנסקין – עוזרו בעבודה. נאים הפרקים האלה, המחיים את דמותו של בעל “השחר”, מעלים קטעי-מחזות מחייו, מפעולתו. הנה מעלות-העץ המוליכות מבית-הדפוס לחדר-עבודתו של סמולנסקין – ואנו רואים את אורחיו של בעל “השחר” מטפסים ועולים בהן. פעם אחת הוא הרבי מביחוב, שהטריח עצמו לכאן ללמד סניגוריה על הרמב“ם, או ר' שמואלכ’יל מליובויץ, ופעם אחרת הוא סופר עברי צעיר, אשר זה מקרוב יצא טבעו בעולם – הוא אליעזר בן-יהודה. והתיאור חי – אנו רואים ממש את האנשים המטפסים ועולים, אנו שומעים ממש את חריקת מעלות העץ. ומה מענינת הגלריה של האישים העוברים לפנינו – הנה י. ע. סלקינסון, מומר ואוהב שפת התנ”ך ומתרגם בה להפליא חזיונות שקספיר, כלום אין אנו רואים אותו ממש יושב בבית-הקפה ומשחק באשקקי; הנה בר דרורא, הוא אהרן שמואל ליברמן רב-מעוף ושבע-תלאות; הנה שלמה זלמן שכטר הצעיר, שאין בתי הספר רוצים לכנוס אותו – ודמויות רבות ואחרות. והנה בית עקיבא חשמל בבוקרשט ובמסיבת רעים אנו מוצאים לא בלבד את שכטר אלא גם אלעזר רוקח, אדם רב-ענין ומופלא בדרכו – ובספר פרץ מיוחד עליו והוא מעמיק הרבה בתיאור ובניתוח פסיכולוגי – וגם אהרן בלומנפלד שברח מפני הצבא מגליציה ונעשה רומן רונטי, מגדולי משוררי רומניה. לפנינו מעגלים-מעגלים, כל אחד כחטיבת חיים ותרבות – והכותב בתוכו ולפי שאינו במרכזו וכוח התבוננות בו וכוח-סיפור לו –תיאר לנו מסיבות רעים וכל מסיבה תקופה בתרבות, בספרות – אם מסיבת אהרנקרנץ וקולדפדן וחסידיהם במרתף בצ’רנוביץ, אם מסיבת סמולנסקין וידידיו בוינא, אם המסיבה בבית חשמל בבוקרשט.

ד    🔗

ועוד עתיד לנו מעגל אחר וגם הוא חטיבת חיים, חטיבת היסטוריה. הלא היא מסיבת הרעים של הרצל בראשיתו, וגם פה, לשולחן המסיבה הזאת אנו רואים את הכותב, וכדרך שישב במסיבת גולדפדן, כדרך שישב במסיבת סמולנסקין, כך ישב במסיבת בירנבוים – ולו מוקדשים כמה פרקים והכותב מתאר ברוב חמימות דמותו ובעיקר חשיבות מפעלו לדורו ולדורות – ועתה במסיבות הרצל, הגר הצעיר, הגור הצעיר. יושב הכותב ומתבונן ומתאר בנחת, בהרצאה צלולה, מצרף את הדמויות קוים קוים, אינו מעלים ומבליע עיקומי קוים – (כשם שאינו מטשטש את התכונות והנטיות האנושיות מדי, כלומר החולשות, בסמולנסקין הנערץ, כך אינו מטשטשן בהרצל) – שלא להוציא מתחת ידו דמות שהיא מזויפת.

והרבה מסיבות כאן והרבה פגישות כאן והרבה אישים כאן, – מגיעים למאות – מי בפירוט, מי בתיאור ארעי ומי ברמיזה. הנה נראה את הכותב יושב לפני שפ"ר ואליעזר אטלס וקורא סיפורו באזניהם, הנה פגישה ברחוב בביאליסטוק עם לילינבלום ובכרך ושיחה שלהם עם הרב מוהילובר, הנה שיחה עם אחד-העם בראשית הופעתו, הנה פגישות עם מנדלי בימים ההם, הנה פגישה ברחוב, בבית קפה – ותמיד הכותב כאילו מקפל תפקידו כנפש פועלת, שיוכל להיות המתבונן, העד החייב למסור רישומי-הדברים לדור, לדורות.

ה    🔗

והוא קיים את תפקידו להפליא. בלשון צחה, ברורה ששמרה על עיקר נוסחה המקראי, אך הבליעה, כאילו דרך פסידומורפוזה, את רבדי-הלשון החדשים – מוסר העד את דברי-העדות בשיחה עריבה, בהרצאה בהירה, שהאוזן והלב נמשכים לה כמאליהם.

וכדרך שישב קשוב וער במסיבות רבות, כך הוא יושב עתה, בן השמונים ושתים, במסיבת-דורנו, קומתו זקופה ונאבקת בזיקנה המבקשת לכופפה, אף שערותיו לא שערות שיבה והשחרורית מרובה בהן ועיניו כשחוקו – חיות מנוצצת בהן, חיות רבה.

[כ“ח שבט תרצ”ו]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.