כאשר אשוב ואהיה קטן / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מעשה שהיה כך היה.

פעם אחת שכבתי במיטה ולא ישנתי. אך הזכרתי לעצמי, כי כשהייתי קטן, הייתי מהרהר פעמים הרבה, מה אעשה כשאגדל.

תִכנתי תכניות לכאן ולכאן.

כשאהיה גדול, אבנה בית קטן להורים. ותהיה לי גינה, שאוכל לנטוע בגינה עצים: תפוחים, אגסים ושזיפים. אזרע פרחים. כשיהיו נובלים פרחים אחדים יתחילו נוצצים פרחים אחרים.

אקנה ספרים עם תמונות, או בלי תמונות, העיקר שיהיו מעניינים.

אקנה צבעים, עפרונות צבעונין, אשרטט, אצייר. כל מה שאראה, אצייר.

אטפל בגינה – אבנה לי סוכה. בסוכה אעמיד כסא, כורסה עם משענות. הסוכה תהיה מגודלת ענבי-בר, ובשוב אבא מן העבודה, ישב לנוח בצל. ירכיב על חטמו משקפים ויקרא עתון.

ואילו אמא – יהיו לה תרנגולים. יהיה שובך גבוה על כלונס, שלא יתגנב חתול או מזיק אחר.

ויהיו שפנים.

יהיה לי עורבן, אלמדו לדבר.

יהיו לי סוס קטן ושלושה כלבים.

פעם אחת אני רוצה כי יהיו לי שלושה כלבים ופעם אחרת – ארבעה. אפילו ידעתי מה שמות אקרא להם. אפשר שיהיו שלושה: לכל אחד – אחד. שלי יהיה צווחאי, ואבא ואמא יקראו לשלהם כרצונם.

בשביל אמא כלבלב. ואם רצונה בחתול, יהיה חתול. או כלב וחתול. יסכינו זה עם זה, יאכלו מתוך קערית אחת. לכלב סרט אדום, לחתול – כחול.

פעם אחת אפילו שאלתי:

– אמא, האם סרט אדום יפה יותר לכלב או לחתול?

ואמא אמרה:

– שוב קרעת את המכנסיים.

שאלתי את אבא:

– האם כל זקן צריך שרפרף מתחת רגליו בשעת ישיבתו?

אבא אמר:

– כל תלמיד צריך שיהיה לו ציונים טובים ושלא יועמד בפינה¹.

נו, חדלתי משאול. אחר-כך כבר אני בעצמי הכל.

ואולי יהיו כלבי-צייד. אלך לצוד, אביא הביתה, אמסור בידי אמא. אצוד אפילו חזיר-בר, אך לא לבדי – עם חברים. גם חברי כבר יהיו גדולים.

נלך לרחוץ. נעשה סירה. אם ההורים ירצו אשיטם.

יונים יהיו לי לרוב. אכתוב מכתבים ואשלח על-ידי יונים. אלה יהיו יוני-דואר.

הוא הדין בפרות. פעם אחת חשבתי כי דיה פרה אחת, פעם אחרת – שתים.

ובכן, אם פרות לנו, כבר יש חלב, חמאה, גבינה. והתרנגולות תטלנה ביצים.

אחר-כך תהיינה כוורות. דבורים, דבש. אמא תתקין בשביל האורחים לכל החורף שימורי-שזיפים ותטגן ריבה.

יהיה יער. אלך ליער לכל היום כולו. אקח כל צרכי יום תמים, אלקט גרגרים, תות-יער, אחר-כך פּטריות. נייבש פּטריות – ותהיינה.

אחטוב עצים ה – ר – ב – ה, לכל החורף. שיהיה חם.

צריך לחפור באר עמוקה, עד המים הזכים, מי מעין.

אך דברים שונים צריך לקנות: מגפיים, חליפת-בגדים. אבא יהיה זקן, לא יוכל להשתכר הרבה. ובכן אני.

ארתום סוס ואוליך ליום-השוק פירות, ירקות, הכל שאינו נחוץ. ומה שנחוץ אביא. אעמוד על המקח ואקנה בזול.

או אטיל תפוחים בסלים, אפליג באניה לארצות רחוקות. בארצות חמות יש תאנים, תמרים, תפוחי-זהב, ובכן כבר הם להם לזרא. יקנו תפוחי-עץ. ואני – פירותיהם. אביא תוּכּי, קוף קטן וצפור קאנארי.

לפעמים גם ידעתי אם הסוס יהיה אפור או כהה. כי אם, למשל, אראה איזה סוס, אני חושב: “הנה, כזה יהיה לי, כשאגדל”. – ואחר-כך כשאראה אחר, אני חושב: “לא, טוב שכזה”. או: “יהיו שניים – גם זה וגם זה”.

עד שאקח, ושוב אחרת.

כי אהיה מורה. אכַנס בני-אדם ואומר:

– צריך לבנות בית-ספר טוב. שלא יהא צר כל-כך, שלא ידחפו, לא ירמסו, לא ידחקו זה את זה.

באים ילדים לבית-הספר ואני שואלם:

– נחשו, מה נעשה?

אחד יאמר:

– נצא לטיול.

אחר אומר:

– נביט במשקפת.

כך וכך.

ואני:

– לא – לא – גם כל אלה יהיו, אך גם משהו חשוב יותר.

וכשירגעו, רק אז:

– אבנה לכם בית-ספר.

ואני ממציא מדעתי מעצורים שונים. כאילו בית-הספר כמעט בגמר-בנינו, והנה התמוטט, או דליקה. וצריך להתחיל מבראשונה; אולם מעשה-להכעיס נבנה טוב יותר.

תמיד חשבתי על מעצורים. אני מפליג באניה, הרי סערה. אני מצביא, הרי תחילה כשלונות, רק באחרונה נצחון.

כי שעמום הוא, אם הכל מצליח בראשיתו.

ובכן ליד בית-ספר יש מגלשה, ובכן יש תמונות שונות, מפות, כלים, התעמלות, בעלי-חיים ממולאים.

ימי החג ממשמשים ובאים, והנה התכנסו לפני בית-הספר נערים ונערות וצועקים:

– בבקשה תן וניכנס. אין אנו רוצים בחגים, אנו רוצים ללכת לבית-הספר.

השמָש מריב עמהם, אך ללא הועיל. ואני יושב בלשכה, איני יודע דבר, כי אני כותב ניירות שונים. והנה בא השמש. הקיש בדלת ונכנס.

הוא הקיש. אני אומר:

– יבוא.

נו, והוא אומר:

– בבקשה מכבודו, הילדונים מורדים, אינם רוצים בימי חג.

ואני:

– אין דבר. מיד ארגיעם.

אני יוצא – צוחק – לא אינני רוגז. אני מבאר:

– חגים הם חגים. המורים חייבים לנוח. כי בהיותם עייפים, הם כועסים וגוערים בילדים.

עצה רודפת עצה: יוכלו לבוא ולשעשע בחצר הקטנה, אך הם עצמם ישקדו על הסדר.

דברים שונים חשבתי, מה אעשה, כשאגדל.

פעם אחרת כי יהיו רק אבא ואמא, פעם אחרת כי תהיה לי אשה. כי יהיה לי משק-בית משלי.

צר לי להיפרד מעל ההורים, ובכן אנו גרים יחד, רק מחיצת-פרוזדור. מעבר מזה ההורים, מעבר מזה אני ואשתי. ואולי יהיו נא שני בתים קטנים ושכנים. כי אנשים זקנים מחבבים את השקט. כשישכבו לנוח לאחר הצהרים, שלא יפריעו הילדים. כי הילדים טסים, הולמים, דופקים, צועקים, מרעישים.

הילדים גורמים לי הרבה דאגה, כי איני יודע, אם מוטב שארצה רק ילדים, או גם ילדה. האם מוטב שהילד יהיה הבכור, או הילדה הבכורה.

אשתי תוכל להיות כאמא, והילדים – איני יודע בעצמי. האם ארצה כי יוכיחו שיהיו שקטים ומה מותר להם לעשות? נו – שלא יגעו בדברים לא-להם, לא יעשנו סיגריות, לא יאמרו מלים גסות, לא יכו זה את זה ולא יתקוטטו ביותר.

ומה אעשה, כשיכו זה את זה, וימאנו לשמוע בקולי, או יגרמו היזק?

האם טוב שיהיו גבוהים יותר או נמוכים יותר?

אני חושב לכאן ולכאן.

פעם אחת אני רוצה להיות גבוה כמיכל ופעם אחרת כדוד קוסטק, ופעם שלישית כאבא.

פעם אני רוצה להיות גבוה אחת ולעולם, ופעם אחרת רק לשם ניסיון. כי אולי ינעם לי תחילה, אולם אחר-כך ארצה לשוב ולהיות קטן?

וחשבתי חשבתי – עד שגדלתי באמת. כבר יש לי שעון קטן, שפם, מכתבה עם מגירות, יש לי הכל, כמו הגדולים. ואני מורה באמת. ולא טוב לי.

לא טוב לי.

הילדים אינם משגיחים בשעת השיעורים, אני מוכרח תמיד להתרגז. יש לי הרבה עגמת-נפש. אין לי אבא, אין לי אמא.

ובכן, טוב.

אתחיל עתה לחשוב להיפך:

– מה הייתי עושה, אילו שבתי להיות ילד. לא קטן לגמרי, כי אם כזה שאלך לבית-הספר ושוב לשחק עם נערים. שאתעורר פתאום ואראה:

– מה קרה? הבחלום או בהקיץ?

אני מביט על ידי, ותמה. אני מביט על חליפתי, ותמה. אני קופץ ממיטתי, טס אל המראה. – מה קרה?

ואמא שואלת:

– כבר קמת? מהר והתלבש, כי תאחר לבית-הספר.

אילו שבתי להיות ילד, הייתי רוצה לזכור, לראות, לדעת כל מה שאני יודע ומבין עתה. ושאיש לא ינחש, כי כבר הייתי גדול. ואני כאילו לא כלום. מעמיד פנים, כאילו אני נער ככל הנערים, יש לי אבא ואמא, ואני הולך לי לבית-הספר. כך היה מעניין ביותר, טוב ביותר. הייתי רק מתבונן, והיה מצחיק כל-כך, ששום איש אינו מכירני.

ובכן, פעם אחת אני שוכב במיטה – איני ישן, אך חושב:

– אילו ידעתי אז, לא הייתי רוצה כלל לגדול. מוטב פי מאה להיות ילד. הגדולים הם אומללים. לא נכון לחלוטין, כי הגדולים יכולים לעשות הכל כרצונם. לנו מותר עוד פחות מאשר לקטנים. חובותינו כבדות יותר. יש לנו צרות יותר. לפרקים רחוקים יותר מחשבותינו עליזות. אמת, שוב לא נבכה, אולם רק משום שלא כדאי לבכות. אנו רק נאנחים קשה.

ונאנחתי.

נאנחתי אנחה כבדה, עמוקה: כבר קשה – וחסל. איש לא ישית עצה. לעולם לא אהיה עוד ילד. כל צער לא יועיל עוד.

אולם כשנאנחתי כך, החשיך. חשכה גמורה. איני רואה כלום. רק איזה עשן. עד שהחוטם מידגדג.

הדלתים חורקות. נפחדתי. נגלה איזה אור קטן. ככוכב זעיר.

– מי זה?

והכוכב הזעיר שט באפלה – והוא קרב הלוך וקרוב – אלי. כבר ליד המיטה, כבר על הכרית.

אני מביט, והרי פנס קטן. ועל הכרית עומד אדם קטנטן. ועל ראשו מגבעת אדומה, גבוהה. וזקנו אפור. – נו – גמד. – אלא קטן לגמרי – כאצבע.

– הנני.

חייכתי. כי חשבתי שאני חולם. גם גדול יראה לפעמים חלום ויתמה: וזאת מאין?

והגמד אומר:

– קראתני אדוני ואבוא. מה בקשתך. אך מהרה והגידנה.

הוא אינו מדבר, כי אם כמצרצר. וחרש, חרש. ואני שומע ומבין.

– קראתני – הוא אומר – ועתה לא תאמין.

התחיל מנופף פנסו הקטן: ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה.

– לא תאמין – הוא אומר – לפנים היו בני-אדם עושים מעשי קסמים. עתה רק ילדים יאמינו בקוסמים, גמדים וידעוניות.

הוא מנופף פנסו הקטן ומנענע ראשו. ואני ירא, אפילו לא זיע.

– אמור משאלה במשאלות. נסה. מה יזיקך?

הניעותי שפתי, לשאול את פיו, והוא כבר ניחש – כבר יודע.

– קראתני באנחת הגעגועים. בני-אדם יחשבו, כי אך מלים השבָּעות. לא, לא ולא.

מנענע ראשו, כי לא. פוסע עקב בצד אגודל. מגוחך כל-כך. ופנסו הקטן ימינה ושמאלה. ואני חש, כי כבר אני נרדם. ואני פוקח עיני לרווחה, שלא אישן. כי חבל.

– ובכן, הבט וראה – אומר הגמד – הבט מה עקשן אתה. מהרה פן אלך. לא אוכל להאריך שבת. ואתה תינחם באחריתך.

כבר אני רוצה לומר משאָלתי, אך איני יכול. ואולי כך דרכו של עולם, כי קל לומר, אם אתה חפץ כך סתם, וקשה אם אתה חפץ הרבה.

אני רואה, שהגמד עצוב. צר לי עליו. אך איני יכול.

– ובכן, שלום לך. חבל.

וכבר הוא הולך. ורק עתה אמרתי מהר וחרש:

– אני רוצה שוב להיות ילד.

חזר – הסתובב – ופנסו הקטן ישר לעיני. אמר משהו, אך לא שמעתי. איני יודע, איך יצא. וכשהקיצותי בבוקר, זכרתי הכל.

הבטתי בסקרנות בכל קצות החדר.

לא, לא חלמתי כלל.

אמת.

 

יום ראשון    🔗

איני אומר כלום לשום אחד, כי הייתי גדול, אני מעמיד פנים, כי הייתי תמיד נער, ואני מחכה, מה יהיה בסופו של דבר. כל-כך משונה ומגוחך. אני מביט ומחכה.

אני מחכה עד שאמא תפרוס לי פת, כאילו איני יודע בעצמי. אמא שואלת, אם עשיתי את השיעורים. אני אומר: כן, אבל באמת איני יודע.

הכל כמו באגדה על בת-המלכה הנרדמת, ואולי גרוע יותר. כי בת-המלכה ישֵנה היתה מאה שנה, אך הכל היו ישנים עמה יחד והקיצו עמה יחד: הטבחים והזבובים – כל המשרתים – אפילו האש בתנור. והם התעוררו כמו שהיו. ואילו אני התעוררתי אחר לחלוטין.

הבטתי בשעון, ומיד הפכתי פני שלא לגלות את עצמי. כי אולי הנער ההוא לא הבין לראות בשעון.

סקרן אני, איך יהיה בבית-הספר, אילו חברים אפגוש שם. האם ירגישו במשהו, האם יחשבו, כי אני הולך מכבר לבית-הספר. מוזר, שאני יודע, לאיזה בית-ספר עלי ללכת, באיזה רחוב. אני אפילו יודע, כי כיתתנו היא בקומה הראשונה, ואני יושב בספסל הרביעי, ליד החלון. ועל-ידי גאַיבסקי.

אני הולך – אני צועד. מנופך ידי. אני קל, שבע-שינה. אחר לגמרי מכשהייתי מורה. אני מתבונן לכל עברי. חבטתי בידי בשלט-פח. איני יודע, למה עשיתי זאת. קר, – הבל עולה מפי. אני פולטו בכוונה שההבל ירבה יותר. עולה על דעתי, כי אפשר ואשרוק, כקטר, אפלוט הבל וארוץ תחת ללכת. אולם אני מתבייש משום-מה. אולם – בעצם, על שום מה? הרי לשם כך ביקשתי להיות שוב ילד, שיהיה שמח.

אולם אי-אפשר בבת אחת. צריך תחילה להתבונן בכל, רק אחר-כך.

הולכים נערים ותלמידות, הולכים גם מבוגרים. אני מביט, מי עליז יותר. אלה שקטים ואלה שקטים. אמת, ברחוב אינם יכולים. שנית עוד לא נכנסו כראוי לכלל-תנועה. אני שַאֲנִי: זה לי היום הראשון שאני מתחיל להיות ילד, שעל כן אני שמח.

מופלא משהו. כאילו בושתי במשהו.

– זה לא כלום. ביום הראשון מוכרח להיות כך. אחר-כך אתרגל.

עד שראיתי עגלה גדולה. והסוס לא יכול לה. נראה פרזולו רע, כי רגליו מחליקות. אילו נערים עומדים ומביטים. גם אני עמדתי.

– יזוז ממקומו, או לא?

אני מחכך אזני, מדשדש, כי הרגלים קופאות; כבר אני רוצה כי יזוז, וחסל. וצר לי ללכת, בטרם אראה. זה תמיד מעניין: כי אפשר והסוס יתהפך – ומה עצה ישית העגלון? – אילו הייתי גדול, הייתי עובר על-ידו באדישות, ודאי לא הייתי אפילו רואה. לפי שאני נער, זה מעניין אותי.

אני מביט, כיצד המבוגרים רק מסלקים אותנו מעל הדרך, כי אנו מפריעים אותם. על שום מה הם נחפזים כל-כך?

נו, לא כלום. סוף-סוף זזה העגלה, ואני בא לבית הספר. תולה את האדרת ולכיתה שלי. ושם כבר אומרים, כי הויסלה² עמדה.

– אמש.

אחר אומר, כי לא אמת. מריבים. בעצם אינם מריבים אלא פולגים.

האחד אומר:

– הביטו וראו אותו. כפור ראשון וכבר הויסלה עומדת לו. ושמא גלדי קרח צפים?

– דווקא שאינם צפים.

– אה, מבלבל את הראש.

נצטרפו עוד אחדים. – מבוגר היה ודאי אומר כי הם מתקוטטים. והדין עמו. זה אומר: “אתה טיפש”, וזה אומר: “מפונדרק”. – מן הויסלה עברו אל השלג. היהיה, או לא? – מה שהעשן מן הארובה מתמר ועולה, ובכן לא יהיה שלג. ומה שאפשר להכיר באנקורים, אם יהיה שלג. מישהו שם אומר, כי ראה בארומטר. ושוב:

– אתה טיפש.

– שעל כן אתה חכם.

– אתה משקר.

– ואולי אתה משקר?

לא הכל נוטלים חלק במריבה. כי אחרים עומדים, בעצמם אינם אומרים דבר, רק שומעים.

גם אני מקשיב ומזכיר לעצמי, כי גם המבוגרים מריבים לפרקים מרובים במגדניה – לא על שלג, אלא על פוליטיקה. בדיוק כך. אפילו אומרים כאותם הדברים עצמם:

– יתערב-נא אדוני, כי הנשיא לא יקבל את ההתפטרות.

וכאן:

– נתערב, כי לא יהיה שלג.

אין הם אומרים: “טיפש” – “אתה משקר” – מתקוטטים ביתר עדינות, אך גם פה המולה.

אני עומד כך והנה מתפרץ קובלסקי:

– שמע, כתבת את הדוגמאות? השאל לי, ואעתיק לי. אתמול היו אצלנו אורחים. ואולי המורָה תבדוק.

אני לא כלום: מתיר את התיק ומביט, מה שם במחברת. כאילו לא היתה שלי, אלא של איזה נער, שכתב בעדי אתמול השיעורים.

ובינתיים צלצול. הוא אינו מחכה, עד שאַרשה, אלא חוטף ורץ לספסלו. ואני עולה על דעתי, כי אם יעתיק אותם הדברים עצמם, הרי המורה תכיר ותחשוב, כי אני הייתי הסוחב. עוד תעמידני בפינה.

מגוחך נראה לי, כי אעמוד בפינה. ווישניאֶבסקי שואלני:

– מה אתה צוחק?

– נזכרתי מה, – אני אומר ומוסיף לצחוק.

והוא:

– מטורף. צוחק ואינו יודע בעצמו על מה.

אני אומר:

– מטורף-לא-מטורף. אפשר אני יודע על מה אני צוחק, אך לא אגיד לך.

והוא:

– הו-הו, בעל סודות שכזה.

ופרש נעלב.

אני תמה שאני יודע, מה שמותיהם: הרי אני רואם בפעם הראשונה וגם הם אותי כך. כבחלום, לחלוטין. אני קורא חרש: “קובאלסקי – קובאלסקי”, אך אינו שומע או עושה עצמו לא שומע. והמורה אומרת:

– מה אתה מתחכך? שב במנוחה.

אני מהרהר: אכן, זכיתי להערה הראשונה בבית-הספר מפי המורה.

ואני יושב באפס-מנוחה, כי אין לי מחברת. התחבאתי מאחורי היושב לפני ואני מחכה מה יהיה.

אני מתירא. לא נעים להתירא. אילו הייתי גדול, לא הייתי מתירא. שום אחד לא היה מעתיק דוגמאות ממחברתי. אולם לפי שאני תלמיד וחבר ביקשני, לא יכולתי לסרב. הרי מיד היה אומר: אנוכיי, אוהב עצמו. היה אומר: “ערום”, שאני רוצה, כי המורה תהלל אותי בלבד, כי הדוגמאות שכתבתי יפה כתבתי.

נראה כי אהיה הטוב בתלמידים, הרי כבר גמרתי פעם חוק לימודי. קצת שכחתי, אך ענין אחד הוא אם עליך להזכיר לעצמך וענין אחר הוא אם עליך ללמוד הכל מתחילה.

המורה מבארת דקדוק, ואני מכבר ידעתי כל אלה. המורה אומרת לנו לכתוב, ואני חד תרי וכבר כתבתי. ואני יושב. המורה הרגישה, שאיני עושה כלום ושואלת:

– ואתה על שום מה אינך כותב?

אני אומר:

– בבקשה מגברתי, כבר כתבתי.

– הראה-נא, מה כתבת שם – אומרת המורה. אך כך, כאילו בקוצר-רוח.

גם אני לא אהבתי שאם מסרתי כתיבה לשעה תמימה, באו והקדימו לכתוב. כי המורה מוסר כתיבה ורוצה במנוחה עד הצלצול, והם נחפזים ואחר-כך מתחילים לשוחח.

ובכן אני הולך אל הגברת ומראה לה.

– יפה יפה, אך שגיאה אחת שגית.

– היכן? – אני שואל כתָמה.

במזיד כתבתי שיבוש, כי המורה לא תשער, שכבר גמרתי פעם חוק לימודי בבית-ספר.

המורה אומרת:

– חפש עצמך, היכן השגיאה. אילולא נחפזת, יכולת לכתוב כהלכה.

אני חוזר למקומי וכאילו מחפש. אני מעמיד פנים כאילו אני עסוק הרבה. אהיה אנוס לעשות את השיעורים מתון מתון, אך רק בהתחלה. אחר-כך, כשכבר אהיה הטוב שבתלמידי הכיתה, המורים יתרגלו, כי אני מוכשר.

אולם אני מתחיל משתעמם. והמורה שואלת:

– מצאת את שגיאתך?

אני אומר:

– מצאתי.

– הראה.

המורה אומרת: “כן”. ויש צלצול.

כשכבר יש צלצול, מתחילה ההפסקה. כביכול הפסקה. התורן מגרש מתוך הכיתה ופותח את החלונות.

ומה אעשה עתה? מוזר בעיני, כי עלי להתרוצץ עם הילדים. אך אנסה, כאחרים.

נעים, עליז.

אה, עליז.

כמה כבר לא רצתי.

כשהייתי צעיר, יכולתי שלא להתרוצץ, אך לרוץ לחשמלית, או לבית-הנתיבות. עתים התעשקתי עם ילדים אצל מכרים. לכאורה אני רוצה לתפוס, והם בורחים. אכן: כשהייתי צעיר. – אחר-כך שוב לא נחפזתי לחשמלית. מה יש – ברחה חשמלית אחת, אחכה לאחרת. וכדרך שחוק אני רודף אחרי ילד, רק פסיעות אחדות, ואחר-כך אני רוקע בקרקע כדי להטיל אימה. והוא בורח ורק מרחוק הוא מביט לאחוריו. או רץ מסביב ועושה עיגול גדול, ואני מסובב במקום אחד ומעמיד פנים, כאילו אני אומר לרדוף אחריו. – הוא חושב, כי אילו רציתי הייתי תופסו, שהרי אני גדול בשנים. – ואני איני יכול. כי יש בי כוח, אך מיד מתחיל לבי הולם בחזקה ונשימתי נעצרת. – כן, גם במדרגות הייתי עולה מתון מתון, ואם היה גבוה מדי, הייתי נח בדרך.

ועתה.

אני דהור, שהאויר הומה באזני וטופח על פני. זיעה שוטפתני, אך לא כלום. נעים, עליז.

קפצתי משמחה וקראתי:

– אהה, נעים להיות ילד!

מיד נפחדתי והבטתי סביבי, אם לא שמע מישהו; שהרי אפשר ויחשוב, כי אם אני שמח כל-כך, אפשר ולא הייתי תמיד ילד.

אני דוהר עד שהכל מהבהב כנגד עיני. אמת, אני מתענה. אך דיי שאעמוד כהרף עין, אנשום כמה פעמים – ושוב אני יכול, כבר נחתי – הלאה!

– נאה ויאה, כי שוב ארוץ ולא כך – עקב בצד אגודל.

הה, גמדי הטוב, כמה טובה אני מחזיק לך.

כי אצלנו ריצה היא, כרכיבה, כדהרה, כרוח סוּפה. אין אתה יודע כלום, אין אתה חושב כלום, אין אתה זוכר כלום, אפילו אין אתה רואה כלום – אך אתה מרגיש חיים, מלוא-חיים. אתה מרגיש אויר בך וסביביך.

אני רץ, בורח – היינו הך. מהר-מהר.

נפלתי. נפגעה ברכי. כאב. וצלצול.

חבל. עוד קצת. עוד רגע קטן.

– מי יותר מהר: אתה, או אני?

פג כאב הרגל. שוב חובט הרוח בעינים, בפנים, בריאות. שוב אדהר בלא דעת, ובלבד שאהיה ראשון. בנס אני מתחמק מידי הילדים, כובש המעצורים. מפתן – יד על משענת ופְרַח מעל המדרגות. איני מביט סביבי, אך ארגיש, כי הוא נשאר מרחוק. ניצחתי.

ומרוב תנופה במסדרון הצר – חֲבָט במנהל. – כמעט שנתהפך.

ראיתי, כי המנהל עומד, אך לא הספקתי להעצר. לחלוטין כמכונאי, נהג מכונית או קטר. אותו רגע הבינותי, כי לא בדין מאשימים אותם. תאונה, אסון, אך לא – אשמה. – ואולי באמת כבר נגמלתי. – אלי, אלי – שנים הרבה כל-כך, שנים הרבה כל-כך.

יכולתי לתקוע עצמי לתוך הנערים, כי הכל היו רצים. ורק יום ראשון לי ששבתי להיות תלמיד.

ובכן ניצבתי כאויל. אפילו לא אמרתי: “סליחה”.

והמנהל אחז צוארוני ונענע עד שראשי סחרחר. והוא רע כל-כך, שאיני יודע.

– מה שמך, שובב?

אני אימה. לבי מתפוצץ, איני יכול להגות מלה. הוא יודע, כי בשוגג, ובכן הוא חייב לסלוח. אולם בתנופה כזאת לדחוף את המנהל. הרי יכול היה להתהפך, להפגע. – אני רוצה לומר מה, אך כולי רועד, ולשוני נָשָתה. – והאדון שור מנענעני וצועק:

– סוף-סוף תענה לי או לא? אני שואלך, מה שמך?

וכאן סביבי התלקטה כנופיה מרובה כל-כך. ואני מביט. ואני בוש, כי התקהלות. בדיוק עתה עוברת המורה, מבריחה את הכל לכיתה. נשארתי לבדי. כפפתי ראשי, כפושע.

– בוא ללשכה.

אני אומר חרש:

– האדון המנהל ירשה, כי אתנצל.

והמנהל:

– מה תספר לי שם הרבה. כששאלתיך לשמך, למה לא ענית מיד?

אני:

– כי בושתי, שהכל עומדים ומביטים.

– ולרוץ כחסר דעה, לא בושת? תבוא מחר עם אמך.

התחלתי לבכות. הדמעות רצות מאליהן. כקטניות. והאף רטוב מאוד.

כבוד המנהל הביט, נראה לבו נתרכך:

– ובכן, ראית – אמר – לא טוב להתעשק ביותר, כי אחר-כך בוכים.

אני רואה, שאילו ביקשתי עתה סליחתו, היה סולח. אך אני בוש לבקש. כבר אני רוצה לומר: “יטיל עלי אדוני עונש אחר, כי למה אצער את אמא”. אך מה אעשה ואיני יכול והדמעות מפריעות.

– ובכן, לך לכיתה, כי השיעור התחיל.

קדתי. אני הולך: שוב הכל מביטים. והמורה מביטה. ומארילסקי דוחפני מאחור:

– ומה?

אני לא כלום, והוא שוב:

– מה אמר לך?

אני כועס. מה הוא מתאַנה אלי, מה איכפת לו?

המורה אומרת:

– מארילסקי, אני מבקשת שלא תדבר.

נראה שגם המורה רצתה, כי יתן לי מנוח. המורה רואה, כי יש לי עגמת-נפש, על כן לא שאלה אותי כל אותה שעה.

ואני יושב ומהרהר. יש לי הרבה להרהר. אני יושב, איני שומע, איני יודע במה מדברים. וזו בדיוק אריתמטיקה. הם ניגשים ללוח, כותבים, מוחים. והמורה לקחה את הגיר, אומרת משהו, מבארת. אני גרוע מחרש. כי איני שומע ואף איני רואה. ואפילו איני מעמיד פנים, שאני יודע. המורה יכלה להכיר מיד, כי איני משגיח. נראה שהיא טובה, שאם לא כן היתה בוחנת להכעיס. עתה הבנתי, כי ילדים כשמשהו אינו מצליח בידם מיד נערם אצלם גם זה וגם זה. מיד האדם מקפח אמונתו בעצמו. וצריך שיהא כך, כי אם האחד גוער, יבוא האחר ויהלל, יעודד, ינחם. והאם הכרח הוא לגעור? האם ידעתי: אולי צריך, אולי לא צריך?

ואיך עשיתי אני, כשהייתי מורה? פעמים כך ופעמים כך. – כן: פתאום נפלתי על המנהל והוא אחזני פתאום בערפי. ומה יכול לעשות אחרת? נתכעס, אחר-כך נרגע. – האם סלח?

אמר:

– לך לכיתה.

ואיני יודע, אם עלי לבוא מחר עם אמא, או לא?

וכך אני מהרהר:

– רק שעות מעטות אני ילד וכבר עבר עלי כהנה וכהנה. פעמיים בא עלי פחד, פעם אחת, שנלקחה מחברתי – היה לא-נעים; פעם אחרת – עם כבוד המנהל. ועוד לא נסתיים – איני יודע בעצמי מה אעשה.

גם בושה באה עלי, כשנאחזתי בצוארוני, כאחד גנב. הרי מבוגר אין איש תופס לו, אין מנענע אותו, אם הוא דוחף בשוגג. אמת, המבוגרים הליכתם זהירה, אך גם להם יארע.

נו, והרי ילדים רשאים לרוץ. ואם רשאים, מי חייב להיות זהיר יותר: אני, הנער הקטן, או הפּדגוג המנוסה?

מוזר, כי דבר זה לא עלה על דעתי, כשהייתי גדול.

אך שעות מעטות שאני ילד וכבר דמעות ראשונות. לא הרבה, אך בכיתי. אפילו עכשיו, שכבר יבשו עיני, לבי מלא צער.

ועוד לא תם ונשלם. הרי התהפכתי. הורדתי גרב, הבטתי: עור ברכי מפוצל – לא דם, אך כאב. בעצם, לא כאב, אך מיחוש. תחילה לא הרגשתי, אולם עתה, כשאני יושב, יש בי גם צער.

רק שעתיים שאני תלמיד וכבר שמעתי מפי המורה הערה, שלא אתחכך ואשב במנוחה. ומה היה, אילו ידעה, כי נתתי להעתיק דוגמאות? מה היה, אילו המורה אמרה עכשיו:

– חזור על מה שאמרתי.

איני משגיח. כן, איני משגיח. ובכיתה צריך לא בלבד לישב בשקט, אלא צריך גם להקשיב, לדעת מה יש.

ובכן גם רמאי, גם חסר דעה, גם לא משגיח, והכל רק משום שאני שוב ילד. – ואם כן, שמא מוטב היה להישאר מבוגר?

לבי מיצר על הסוס, שלא יכול לעגלה, כי פרזולו היה גרוע, והעגלה כבדה ורגליו התחלקו על גבי הקרח.

הרהרתי רגע בסוס ואני חוזר לעניני:

– כלום לא מוטב היה כשהייתי גדול? – אולי המנהל יסלח, שוב אתהלך בזהירות במסדרון. ואולי באמת ירד שלג בלילה? ואני נכסף כל-כך לשלג, כאילו היה אחי בן-הורתי.

הנה אני מביט מבעד החלון ועננה כיסתה את השמש. איני זוכר, אם הם התערבו באחרונה, שירד שלג. חשבתי, כי באמריקה גם מבוגרים אוהבים להמרות זה עם זה.

ושמא באמת אין הילדים שונים כל-כך מן המגודלים, אלא שחייהם אחרים וחוקיהם אחרים?

ומאחורי החלון העננה הולכת ומתחשרת – משחירה. עלה על דעתי:

– הילד כמו האביב. או שמש, מזג אויר נאה והרי שמחה ויופי. או פתאום סערה, בוהק, דרדור והרי הרעם הולם. – והמגודל – כשוכן בערפל. עלטה נוגה סביביו. לא שמחות גדולות, לא עצבונות גדולים. אפרורית וכובד-ראש. – הלא אזכור. חדוותנו ועצבנו דוהרים כסופה, ואילו חדוותם ועצבם משרכים והולכים. – הלא אזכור.

ההשוואה הזאת יפה בעיני. כן, אפילו יכולתי לחזור ולהשתנות, רצוני להוסיף ולבחון.

מה נחמדים השקט סביבי והנועם בי. שקט כזה, כעם צאתי בערב לשדה ורוח רכה מלטפת פני, כאילו ידה נגעה בי ממש. והכל ישן, הס. רק בָּשמי שדה ויער.

חלפה השעה הזאת, חלפה כהרף עין. אם אהיה עוד מורה, לא אתאנה לתלמיד השרוי בצער. ישב ויהרהר, עד שוב שלוות-נפשו, עד ינוח.

נרטטתי כולי בהשמע קול הפעמון.

ומיד התחילו מתגרים בי:

– על שום מה בכית? מה אמר המנהל?

המגודלים אומרים: אל תכו זה את זה. כסבורים הם, אנו מכים זה את זה לשם תענוג. אדרבה, יש הרפתקנים תקיפי-כוח המבקשים תואנה ובלבד שיחבלו בחלשים. אנו משתמטים מהם, סרים מדרכם. אך זה מגביר עזותם. וכשנגדשת הסאה, אנו אנוסים ללמדם לקח. למזלנו הם מועטים. הם לנו רעל ומאֵרה. מגוחך הדבר, שהמבוגרים מאשימים בשלהם את הכל. המבוגרים אינם יודעים מה תוחבן הדוחק עצמו לכל מקום ומה זפת הנדבקת בכל והעשויים להוציא מכליו את הרך שברכים, להביאו לידי השתוללות כעס ויאוש.

כן – אני שרוי בצער. הרי כל אחד ואחד משער, מה עלול היה המנהל לומר לי, לאחר שכמעט הפלתיו. אם כן, על שום מה הם שואלים:

– מה? כיצד?

ואילו שאל אחד. אך נפטרת מאחד, האחר ממשמש ובא – ומבראשית. – אין אני מכירו, אפילו לא דיברתי עמו פסוק – והנה גם הוא:

– נפלת על המנהל. ודאי אמר לך, כי תבוא עם אמך.

אינם מניחים לו לאדם שיהא מתיחד עם צערו. יזחלו אליו עד שהעצוב יהיה רע.

לאחד אני משיב בשקט. לאחר בקוצר-רוח:

– כלך לך.

לשלישי:

– הסתלק.

את הרביעי אני דוחה מעלי.

עתה ניגש וישניאֶבסקי. עוד בבוקר כינה אותי איש תעלומות ומשוגע. ועתה הוא רוצה, כי אענה לו.

– ובכן? בכית? נזף בך כהלכה? צריך היה לומר, כי אחרים דחקו בך.

– רצונך, שקר בעצמך – אני אומר.

ומיד ניחמתי על דברי.

– הה-הה דובר אמת כזה. הביטו, נערים, מצאתי אביר-האמת.

אני מבקש לפרוש והוא עוצרני.

– חכה, מה אתה ממהר כל-כך?

אינו מניח – הולך לצדי ודוחף.

דחפתיו גם אני. והוא מוסיף:

– אל-נא תדחוף כל-כך, כי אין זה בית-הספר שלך. חושב, שאם המורה שיבחתו, כי עשה שגיאה אחת, כבר מותר לו לחבוט ולהתכתש.

תחילה אפילו לא ידעתי מה הוא מפטפט. רק אחר-כך הבנתי.

כבר אני ליד הדלת והוא אינו מרפה:

עולל פעוט – הוא אומר – התיפח בבכי. בכה בכתה העלמה הכבודה.

ובכפו הסאובה ביקש להכות בפני.

כבר התאוששתי להשיב לו מנה אפים. והוא חזק, וישניאֶבסקי זה. אך עלתה בי חימה, שהכל היה לי היינו הך: יהיה מה שיהיה. תפרוץ תגרה יספוג גם הוא.

ועתה אני שואל, מה היה אומר המנהל, אילו עבר במקרה וראה. מובן, שאני האשם. הרי פעם אחת כבר נתפסתי בקלקלתי – ועתה שוב. כבר יזכרני. יארע מה שיארע, מיד יחשוד בי.

כי אני שובב:

– כבר אני מכירך. לא פעם ראשונה היא לך.

הרי בהיותי מורה אמרתי גם אני כך.

אך למזלי נכנסת המורה לכיתה, לבחון אם יצאו.

– צאו, נערים. צאו והתרוצצו מעט.

והוא, בן-בלי-בושת, עודנו קובל:

– בבקשה ממך, גברתי, אמרתי לצאת והוא אינו מניח לי.

נתעב בעיני כל-כך, שביקשתי לרקוק בו.

– ובכן לכו, לכו.

עצם עין אחת, עיקם שפתיו עיקום משונה וכליצן, פשק רגליו, יצא ואני אחריו.

שוב לא יצאתי לחצר הקטנה, אך המתנתי לסיום ההפסקה.

ניגש מונדק. הציץ בי רגע – וחרש:

– אינך רוצה לצאת ולשחק מעט?

אני אומר:

– לא.

שוב קם, הביט, אם רצוני לשוחח עמו.

הוא, משהו אחר, אני אומר לו: כך וכך.

– איני יודע, אם סלח לי.

הרהר רגע:

– תחזור ותשאל. בכעסו אמר כך. הכנס ללשכה – וודאי שכח.

והיה שיעור בציור.

המורה אומרת, כי כל אחד ואחד יצייר כחפצו: איזה עלה, או נוף-חורף, או כאוות-נפשו.

אני נוטל עפרון: מה אצייר?

מעודי לא למדתי. כשהייתי גדול, גם כן לא ידעתי הרבה. בכלל בימי לא היו בתי-ספר טובים. חומרה ושעמום. לא הרשו כלום. זרות, צינה ומחנק, עד שגם לשנים, כשהייתי חולם על בית-הספר בחלום לילה, הייתי מקיץ שטוף זיעה והייתי מאושר כי אך חלום הוא.

– לא התחלת עדיין? – שואלת המורה.

– אני חושב, איך אתחיל.

המורה לציור שערותיה בהירות וחיוכה נעים. הציצה בעיני ואמרה:

– חשוב, חשוב, אולי יעלה משהו יפה במחשבתך.

בעצמי איני יודע על שום מה, אך אמרתי:

– אצייר בית-ספר, כפי שהיה לפנים.

– ומהיכן לך, כיצד היה?

– אבא סיפר לי.

הרי מוכרח הייתי לשקר.

– יפה – אומרת המורה – זה יהיה מענין ביותר.

אני חושב:

– הדבר יעלה או לא יעלה בידי? – הרי גם שאר הנערים אינם ציירים גדולים.

אני מצייר ביד לא-זריזה – אך לא כלום – לכל המרובה יצחקו. יצחקו להם.

יש ציורים שכל ציור הוא שלושה: אחד באמצע ושנים מצדדיו. כל ציור אחר אך שלושתם חטיבה אחת. ציור כזה נקרא טריפּטיקון.

חילקתי את הדף שלושה חלקים. באמצע ציירתי הפסקה. איך הילדים מתרוצצים, ואחד עולל מה, כי המורה מושך באזנו והוא מבקש להיחלץ ובוכה. אך הוא אוחז אזנו ובכעין מגלב חובל בגבו. הנער הרים את רגלו כאילו היה תלוי באויר. והאחרים מביטים: ראשיהם כפופים, אינם אומרים כלום, כי מתיראים.

כך היה באמצע.

מימין ציירתי כיתה: איך המורה מכה בסרגל על הכפים. רק חונפן אחד בספסל הראשון צוחק, השאר עצבים.

ומשמאל מלקים ברצועה ממש. – הנער מוטל על הספסל, השמָש מחזיק רגליו. ומורה כתיבה תמה, בעל זקן, הרים ידו ורצועתו. – ציור קודר, כבית-סוהר. כה האפלתי את הרקע.

למעלה כתבתי: “טריפּטיקון – בית-ספר לפנים”.

בהיותי בן שמונה, הלכתי לבית-ספר זה. בית-הספר הראשון שלי – קראו לו: מכינה.

זכורני, נער אחד לקה ברצועה. הלקה אותו מורה כתיבה תמה. אך איני יודע אם שם המורה היה קוך ושם התלמיד נובאצקי, או שם התלמיד קוך ושם המורה נובאצקי.

פחדתי אז פחד רב. נראה לי, כי כשיסתיימו מלקותיו, יתפסו ויטילו אותי. והתביישתי הרבה, כי הלקו אותו כשאחוריו מגולים. התירו כל כפתוריו. ולעיני הכיתה כולה, במקום כתיבה תמה.

אחר-כך נמאסו עלי הנער והמורה. ומעתה ככל שמישהו כעס או צעק, מיד חכיתי, כי ילקו.

אותו קוך או נובאצקי לא היה הגון. כשהיה הסדרן, הרי תחת להשרות את הספוג ליד הבאר היה משתין עליו. ואחר-כך היה עוד מתפאר ומספר לכל.

המורה נכנס, מצוה למחות את הקשקוש מעל הלוח. אין נשמע לו. נתכעס ונטל בעצמו את הספוג. ואיני יודע, אם התחילו צוחקים או איך, די שאמרו. – ועל כן לקה ברצועה.

הייתי אז קטן מאוד ואך זה מקרוב הלכתי לבית-הספר. אך אני רואה בדיוק, כאילו אך תמול. ואני מרגיש הכל כאז כן עתה. ואני מצייר עד שעפרוני כאילו טס בידי, עד שאני עצמי תמה ומשתומם.

ראשי התלמידים בציורי קטנים, אך אני טורח, שכל ראש וראש יהיה שונה, אחר, שתהא ניכרת ההעוויה בפנים. ושכל העוויה תהיה אחרת. ושכל אחד יהיה אחר: זה נשען, זה ניצב. ציירתי גם את עצמי, אך לא בשורה ראשונה.

אני מצייר ואזני לוהטות; חם כל-כך, כאילו רצתי.

ציירתי ברוח הקודש.

הרי כבר הייתי מבוגר, על כן אני יודע מה רוח הקודש. מיצקיביץ' כתב ברוח הקודש את האימפּרוביזציה³. הנביאים ניבאו ברוח הקודש.

רוח הקודש – הרי זה כשעבודה קשה נעשית כמלאכה קלה. או אז נעים כל-כך לצייר, או לכתוב, או רק לגזור, ולעשות מה. הכל עולה אז בידך ואפילו אינך יודע, כיצד הכל נעשה. כאילו מעצמו, כאילו מלאכתך נעשתה בידי אחר ואתה אך מתבונן. וכשאני מסיים, אני תמה, כאילו לא מלאכתי היא. ויש בי עייפות, אך גם קורת-רוח, כי פעלי הצליח.

ובהיות בי רוח הקודש, איני יודע כל עיקר מה מתרחש סביבי.

דומה, שהילדים פועלים פעמים הרבה ברוח הקודש, אלא שמפריעים להם.

למשל, אתה מספר מה, או קורא מה, או כותב מה, והדבר עולה בידך. או מיד הבנת את השיעור. אפילו יש איזו שגיאה, אך באמת אינה שגיאה, או קטנה מאוד. ופה פתאום מפסיקים אותך, אומרים לך שתתקן, שתחזור, מוסיפים עוד משהו, מבארים. ובבת אחת הכל אבוד. אתה כועס, ושוב אין בך חשק, ושוב לא תצליח.

רוח הקודש – היא כשיחה של אדם וקונו. ואין רשאי לשסעה. כי בה עלי להיות לבדי, שלא אראה ולא אשמע.

עתה היה כך. המורה עומדת מאחורי, מביטה כיצד אני מצייר, ואני לא כלום, איני אלא מתקן. אך אצרף בן-קו, אך אוסיף נקודה, והכל משביח ומשתפר.

ניכר שהמורה עמדה שעה ארוכה, אלא שלא ידעתי.

עתה אני מביט מרחוק ושוב אני מוסיף, אך ביתר זהירות. אם התיקונים מרובים ביותר, סכנת הקלקול מרובה ביותר. – עייפתי. פתאום חשתי. – זקפתי ראשי והמורה מחייכת והניחה ידה על לחיי.

לא נוח לי, אם מישהו מחליק אותי או נוגע בי. אך יד המורה עתה היתה צוננת ורכה. – וחייכתי.

והמורה שואלת:

– מהיכן לך, כי זה טריפּטיקון?

– ידעתי. ראיתי בציור, על גבי גלויה, בבית-היראה.

אני מסתבך בדברי ומסמיק ביותר. רק עתה שואלת המורה:

– המותר?

אני מרים את המחברת ואומר:

– בבקשה.

והמורה מביטה על ציורי הקודמים ועל ציורי עתה. ווישניבסקי קפץ מתוך ספסלו, תוחב גם הוא אפּו ואומר:

– טריפּטיקון.

יראתי שהמורה תתחיל להראות ולשבח: יפה יפה. הרי צריך שתבין, כי בחבורה כזאת יימצא תמיד קנאתן או ליצן, ואחר-כך יציק, ילעג. המורה הבינה זאת, כי אמרה לו לווישניבסקי, שישוב למקומו, ולי אך כזאת אמרה:

– ובכן, עתה תנוח לך.

סגרה את המחברת והניחתה בזהירות לפני.

בזהירות ולמישרים.

מיד עלה על דעתי, כי אם אשוב להיות מורה, לא הייתי זורק מחברות על הספסל, לא הייתי מוחק בקו עבה, המתיז את הדיו, גם אם הכתוב היה שלא כתיקונו. גם אני הייתי מניח, כמו הגברת, הזהירות ולמישרים.

לא נחתי הרבה, כי השיעור נסתיים. עתה עלי ללכת ללשכה. המנהל ניצב ליד הפתח, על כן נעצרתי. גם המורה נעצרה. אני מחכה מן הצד ואיני יודע מה אומר. ושוב ניגש השמָש.

כבר פתחתי פעמיים ואמרתי: “בבקשה מכבוד אדוני”, אך ידעתי, שהמנהל אינו שומע, כי דיברתי חרש. מאוד מאוד לא ינעם לך, אם אתה מוכרח לומר מה ואתה בוש להגידו.

הם מדברים על אילו עסקים שלהם ואני איני יודע, איני שומע, והמנהל פונה אלי:

– לך למחלקה הששית וראה אם יש שם גלובּוס. אך מהר, כבזק.

רק עתה הביט עלי, נזכר ואמר:

– אך בדרכך אל-נא תפיל מישהו.

רצתי למחלקה הששית, והנערים:

– כלך לך. מה אתה זוחל לכאן?

– היש פה גלובּוס?

– לְמַה אתה מתאוה?

והוא דוחק אותי. אני נחפז והוא דוחקני. נתכעסתי ואמרתי:

– כבוד המנהל שואל.

וההוא אינו שומע, וצווח:

– עודך כאן? הוצא את עצמך, גור-כלב, בעודך שלם ומתוקן.

איני יודע מה אעשה. אני חוזר וצועק:

– כבוד המנהל…

– מה כבוד המנהל?

– שואל, אם יש פה גלובּוס?

– אין פה כלום, – שמעת?

חבט בידו על ראשי ונעל את הדלת בסמוך לאפי.

אני חוזר, ובאמת איני יודע מה.

אני אומר:

– הם אומרים, כי אין.

למזלי אחד התלמידים כבר נושא את הגלובּוס. הוא כועס, כי שוב ישברו. אין דרך לדבר עם המנהל ואיני רוצה לדחות. ובכן, ברוב יאוש משכתי בשרוול המורה. לא משכתי, אלא נגעתי נגיעה קלה ואמרתי חרש:

– בבקשה מכבוד הגברת.

והמורה שמעה מיד. פסעה עמי אילו פסיעות לצד פינה, גחנה עלי:

– מה אתה מבקש?

ואני חרש-חרש:

– תבקש הגברת את המנהל, כי לא יקרא לאמא.

אמרתי חרש-חרש, כמפה לאוזן. – כי לא נוח להיות קטן. תמיד צריך למשוך את הראש כלפי מעלה. הכל מתרחש אי-שם במרומים, מעליך. האדם חש עצמו פחות חשוב, מושפל, חלוש ואבוד. שמא משום כך אנו אוהבים לעמוד ליד המבוגרים, כשהם יושבים: או אז נוכל לראות את עיניהם.

– על שום מה קרא המנהל לאמך?

איני יודע על שום מה, אך אני בוש להגיד. לא נעים לספר שטות כזאת. השפלתי ראשי, והמורה גחנה עלי עוד יותר.

– הרי אם אינך יודע, איני יכולה לבקש. מן המוכרח שאדע. הרבה השתובבת?

אני אומר:

– לא.

כי אני עצמי איני יודע, אם זה חשוב.

– ובכן, הגידה.

אולי אנו מסרבים לענות למבוגרים, משום שהם נחפזים תמיד, כשאנו מדברים עמהם. תמיד נראה, כי אין הדבר מענינם, וכשהם אומרים משהו הרי אינם מתכוונים אלא כדי להפטר. ודאי, ודאי: יש להם עסקים חשובים משלהם ואנו משלנו. וגם אנו משתדלים להגיד בקצרה, שלא לבלבל את דעתם. כאילו עסקנו אינו חשוב, ודיינו שיאמרו: הן, או לאו.

– כי כשרצתי במסדרון, נפלתי על המנהל.

– פגעת בו?

– לא, רק בידי נשענתי על בטנתו.

– על בטנו ­– מתקנת המורה.

וחייכה.

לאחר רגע הכל היה מסודר. אני חושב בלבי: “תודה”. והולך לכיתה. אפילו לא החויתי קידה. ודאי שנהגתי שלא כנימוס. לא חשוב. העיקר שאשב בספסל, לאחר שהכל נגמר בכי טוב.

ובשיעור האחרון קרא המורה על האֶסקימוסים. כי החורף נמשך להם חצי שנה ובתיהם בנויים שלג. בקתות אלה נקראות “איגלואו”. – אפשר להעלות בהן אש, אך צריך שיהיה קר, כי אם לא כן ימסו.

גם כשהייתי גדול ידעתי על האסקימוסים, ואולי אפילו יותר מעתה. אך הם לא נגעו בלבי. אפילו לא הרהרתי, אם הם חיים וקיימים באמת. עתה הדבר שונה לחלוטין. צר לי עליהם.

לכאורה עיני פקוחות, אני מביט על המורה, ורואה שדות-קרח – אין דבר זולת קרח ושלג. אף לא שיח, אף לא משוכה. לא אשוח, לא עשב. אין דבר זולת קרח ושלג. אחרי כן ירד לילה. רוח, חושך, לפעמים אילת-שחר. אני חש בקרבי כפור וגעגועים. אסקימוסים מסכנים. קרים חייהם. כי אצלנו אף העני בעניים יתחמם באור שמש.

היתה דממה כזאת, כאשר המורה קרא לפנינו. רק מישהו מאחורי לחש מה פעם אחת, חרש חרש – המורה אפילו לא הביט בו. אולם אנו הסיבונו מיד פנינו אליו. אילו היה כסיל, שאפילו דבר זה אינו מענין אותו, לא היה מעז להפריע. ינסה-נא ויזכה כראוי לו.

הכל עיניהם נתונות במורה, כבלי-נוע, ועיניהם ממצמצות. ודאי הם רואים כמותי – שדות קרחי נצח.

צר כי לפני הציורים לא היתה גיאוגראפיה. הייתי מיטיב לצייר. הייתי מצייר את עיני הילדים אמתיות יותר. אף כי אז, בספגם מלקות, היו מבטיהם אחרים. עתה בעיניהם – הזית-כיסופים, ואז – אימה.

אני מוציא את מחברת-הציורים, מתבונן בטריפּטיקון שלי ושוב איני מקשיב. הוגיעתני החמלה לאסקימוסים המסכנים.

טוב כי שבתי להיות קטן. וטוב שאיני אסקימוס, או סיני, מה רבים הילדים המתענים בעולם. ילדי-צוענים, סינים, כושים. משונה הוא העולם. כי לשם מה נולד אדם כושי, ותמיד: קטן, אחר-כך מגודל וזקן. גווע ומת, בעל-כרחו הוא מת.

ופה פתאום המולה רבתי בכיתה. מה זאת? הכל מדברים. רק עתה עלה בדעתי, מה קרא המורה, כשחדלתי להקשיב. – ודאי קרא איך צדים כלבי-ים.

כל אחד ואחד שואל שאלה. האחד רוצה לדעת זאת, והאחר כזאת. כמעט שהם רצים מתוך הספסלים. והמורה אומר כי ישבו, כי כל עוד יצעקו ולא ישקטו, לא יאמר דבר. והם לא יוכלו השקט, כי כל אחד ואחד מבקש לדעת, הכל מבקשים לדעת בדיוק.

– כלום האסקימוסים אינם אוכלים לחם? על שום מה אינם נוסעים למקומות חמים יותר? אי-אפשר לבנות להם בתי לבֵנים? האם כלב-הים חזק מן האריה? ואסקימוס שנתעה ימות בקור? ויש זאבים? היודעים הם קרוא? האין ביניהם אוכלי אדם? האוהבים הם את בני-האדם הלבנים? היש להם מלך? מאין יקחו את המסמרים למגררותיהם?

האחד מספר, איך אביו-זקנו תעה בדרכו בשדות ביום חורף. האחר מספר על זאבים. כל אחד ואחד צועק, שישתתקו האחרים, כי הוא עצמו מבקש לשמוע דבר-מה חשוב, או לשאול דבר-מה.

מי שאין לו ענין גדול בדבר-מה, יכול לחכות. אולם אלה בכיתה ענין גדול להם באסקימוסים. הם עצמם רק לפני רגע כאילו ישבו הרחק-הרחק, בסביבי הקוטב, ועל כן הם מבקשים לדעת, איך חיים הקרובים להם, המכרים, הקרובים, שנשארו ורע להם, – והם מבקשים לעזור להם.

לפנים, כאשר שלחו לסיביר אסירים פוליטיים, הלא בשוב מי משם, סבבו אותו אמהות ואחיות וכלות – מה פני החיים שם, מה עושים, האם ומתי יבואו? כי המכתבים לא גילו הרבה.

והוא הדין בספר. – המורה מוכרח לספר פעם שנית את כל אשר ידע, על כלבי הים, השלג, הראֶניפרים⁴, נוגה-הצפון. ואפילו פעם שלישית. כי מרוב התרגשות לא שמעו את הכל.

המורה – זה לו השיעור הרביעי, השעה הרביעית לעבודתו בבית-הספר, ואילו הכיתה – אלו לה שמועות מיבָּשה רחוקה, פריסות-שלום מאנשים יקרים להם. המורה עייף וגם אנו עייפים, אך לא כעייפותו עייפותנו. והנה נולד קוצר-הרוח. הוא די לו, אך אנו מבקשים עוד.

המורה – כמעט שהוא רוגז. מאיים כי בתורת עונש לא ישוב לקרוא לעולמים.

– לעולמים!

עמדה דממה כהרף עין, אף כי אינם מאמינים. אילו אמר: שבוע ימים, אך הוא אמר: לעולמים. – ואיזה טיפש מתחיל להתלוצץ.

– אֶה… כבוד המורה לא יהיה רע כל-כך, – הוא אומר – הם טיפשים, שהם מרעישים, אך הם נערים טובים.

לכאורה הוא מתערב לטובה, אך מיד ניכר, כי הוא מבקש להקניט את המורה, שתהיה ערבוביה, והמורה יתחיל לצעוק. תמיד יימצא אחד שכזה. או שאין הדבר נוגע לו כלל, ואפילו אינו אוהב את השיעור, שיש בו ענין, שהרי מוכרחה להיות דממה והכל מקשיבים. או שיפריע מעשה-להכעיס, כי כך הוא רוצה ברגע הזה.

המורה כבר מביט, לראות, מי ראוי שישליך אותו אל מעבר לדלת, כבר הוא מביט בשעון, כי הוא רוצה שהשיעור יסתיים. לא נעים. ואפילו המורה עצמו מצטער, כי יודע הוא, שהכל הקשיבו. ועל כן הוא מתאפק, מחייך כביכול ואומר:

– כן, אתה שם, האומר דברי תורה, קום וחזור על הדברים שקראתי.

ומתחיל שיעור רגיל, כשהמורה שואל והכיתה נאנקת, מעמעמת, משיבה שלא כהלכה. והמורה חושב, כי אין אנו יודעים, כי אנו ילדים טיפשים.

כשהייתי גדול, כל שדבר-מה היה מעניין אותי יותר, היטבתי לדבר בו. אך ילדים הם, כנראה, אחרים. מה שמעניין אותם ביותר, קשה להם לדבר בו, והם מתקשים לענות, אפילו אם הם יודעים כראוי. כמה הם מתביישים, שמא יאמרו שלא כראוי. כי לא נעים, מה שצריך בבית-הספר לדבר ככתוב, לשם הציון, אם שבח ואם גנאי, ולא כפי שהלב מרגיש באמת.

סיום השיעור היה משעמם, רק בשעת ההפסקה דיברנו באמת על האסקימוסים. – האחד זכר דבר אחד, האחר זכר דבר אחר. והם מתקוטטים:

– המורה קרא כך.

– שקר.

– אפשר צדת עורבים בשעה שהמורה קרא.

– אתה עצמך צדת עורבים.

נקראים עדים.

– אמת שהמורה קרא, כי הם עושים חלונות בקרח?

– אמת שכלב-הים הוא דג?

– נו, טוב, נשאל את המורה.

נראה כי כולם אירע להם מה שאירע לי. נתהרהרו באיזה מקום, ואחר-כך לא יכלו עוד להדביק. על כן כל אחד זוכר דבר אחר. ורק הכיתה כולה יודעת את הכל. ואחר-כך משחקים כאסקימוסים, אי-שם על המדרגות, או עומדים בחצר הקטנה ומספרים לאלה, שלא היו, בודים מלבם ומוסיפים, שיהיה מענין יותר.

והביתה שבתי עם מונדק.

הרחוב נראה לי עתה מעניין ביותר. הטראַם, והכלב, והחייל העובר, והחנויות, והשלטים מעל החנויות. הכל שוב חדש, לא-נודע, כאילו נצבע צבע חדש. הרי ידעתי את הטראַם, אך אני מבקש לדעת, אם מספרו צמד או פרט.

– ננחש, אם מספר הטראַם הראשון יהיה צמד או לא, האם למעלה או למטה ממספר מאה?

וכבר יש משחק.

חייל, צריך לראות אם יש לו סרט או אין, אם הוא רגלי או תותחן.

מכונאי מתעסק בארגז-הטלפון, פועלים מנקים תעלה עירונית. – מיד האדם נעצר, אולי יהיה מעניין.

כל ענין וענין מעלה מחשבות חדשות במוח.

נראו הרבה כלבים. אחד ליקלק חטמו בלשונו – והרי:

– הכלבים אינם צריכים ממחטות, כי הם מלקקים חטמם בלשונם; ובני-האדם גורפים אפם.

ויש חפץ לנסות לעשות כמעשה-הכלב. אני מושיט את לשוני כלפי האף, ומונדק משיא עצה:

– הקרב את האף באצבעך.

אני אומר:

– מה חכמה היא באצבע?

והוא:

– ובכן, נסה.

עוברת על ידנו אשה ואומרת:

– ילדים שוטים, עומדים ומשרבבים לשונותיהם.

בושנו; שכחנו לחלוטין, כי בני-אדם עוברים ורואים.

אילו ידעה אותה הגברת, במה אנו מדברים, לא היתה תמהה, הרי היתה זו בחינה, עד כמה בני-אדם צריכים ממחטות, ואם הכלבים לשונותיהם ארוכות יותר משל האדם, ומה עושה אדם שאין לו אף. – ביקשנו לבחון, ואילו מי שלא שמע שיחתנו סבור, כי זה מעשה-שטות.

כאשר הייתי גדול, מיהרתי פעם אחת לרכבת. והנה הרוח ועננת אבק ישר לעיני. איני יודע, במה אחזיק תחילה, אם במזוודה, או במגבעת, או אאהיל על עיני. אני כועס ונחפז, שלא אאחר, כי צריך לקנות כרטיס, ושמא דוחַק ליד הקופה.

וכאן רצים מאחורי נערים – שלושה היו. צוחקים, שהרוח דוחפם. גם דיברו משהו ביניהם. ואחד ישר מתחת רגלי. ביקשתי להסתלק, והוא נתקל במזוודה. נזפתי בו, כי הוא משתגע, מפריע לבני-אדם. נו, כן גם אני הפרעתי לו. מי יודע, במה שיחקו, במה הגו. אולי היה דווקא כדור פורח, אניה, ספינת-מפרשים, ואני ומזוודתי הננו להם כֵּף אשר מתחת למים. לי רוח הסערה – מורת-רוח, ולו – קורת-רוח. – הגדולים והקטנים מפריעים אלה לאלה, ואלה לאלה.

– כאשר הייתי בפעם הראשונה קטן, אהבתי להלך ברחובות כשעיני עצומות. אני אומר: “אעבור עשר פסיעות בעינים עצומות”. כשהרחוב ריק, אעצום את העינים לעשרים פסיעות ויהיה מה שיהיה, לא אפתחן. תחילה הליכתי בתעצומה, אחר-כך היא מתונה יותר, זהירה יותר. לא תמיד הצלחתי. פעם אחת נפלתי לתוך המרזב. אז היו המים שוטפים במרזבים, עתה יש תיעול; התעלות, הצנורות הם עתה באדמה. ובכן נפלתי לתוך המרזב, נקעה רגלי – כאבה כשבוע ימים. בבית לא אמרתי כלום, כי מה אומר ואין הם מבינים? יאמרו, כי ברחוב צריך להלך בעינים פקוחות. הרי דבר זה ידוע לכל, אולם פעם לשם חידוש ראוי לנסות.

פעם אחרת נחבטה גלגולתי בפנס – פרחה חבורה, וטוב שהכובע הגן קצת. כי אילו נתעקמה פסיעה אחת, כל הכיוון היה משתנה, או לתוך הפנס או לתוך הבריות. – ואם אתה נופל על מישהו, יש והוא מסיטך ולא כלום, או יאמר דבר צחוק. ויש ויתגעש כחיה רעה.

– עיוור אתה שאינך רואה.

ומביט ברוב רישעות, כאילו ביקש לטרוף אותך.

פעם אחת כבר הייתי נער גדול – כבן חמש עשרה. הלכתי, ושתי נערות קטנות רצות זו אחר זו – רצו לצדדין – וישר עלי. היה מאוחר מדי לסור הצדה, על כן גחנתי, פרשתי ידי – ושתיהן נפלו בבת אחת לתוך זרועותי. הביטו בי נפחדות. אחת עיניה כחולות היו, האחרת – שחורות – עינים צוחקות. כהרף עין עצרתין, כדי לתפוס שיווי-משקל ולסור הצדה. אחת צעקה “אוי”, והאחרת אמרה: “סליחה”. אמרתי: “בבקשה”. שתיהן רפרפו מעלי. ברחו, הפכו פניהן וצחקו – ואחת נפלה על גברת אחת. זו דחפה אותה, עד שנתגלגלה, בגסות כל-כך.

הרי הילדים נחוצים בעולם ודווקא כמו שהם.

אני אומר:

– מונדק, אתה רוצה להתחרות בטראַם?

עמדנו בדיוק ליד תחנה.

הוא אומר:

– טוב. מי ימהר יותר: הטראם או אנו. – עד לקצה.

תחילה קל, כי הטראם לא נסע עדיין עוד מלוא-מרוצתו. אחר-כך כבר דהרנו באמצע הרחוב, ליד המדרכה – ופה הפריעונו סוסים, כרכרה. הפסדנו.

הוא אומר:

– אך אני ראשון.

אני:

– מה חכמה היא. – כפתורי האדרת שלך היו מותרים.

והוא:

– ומי פרף את שלך? גם יכולת לקפל אדרתך לאחוריך.

שכחתי. שנים רבות כל-כך לא התחריתי בטראם, עד שיצאתי מכלל ההתאמנות.

– נו, טוב – אני אומר – עוד פעם אחת; גם אני אתיר כפתורי אדרתי.

אך הוא כבר ממאן. אומר, כי הנעלים מתקרעות. ואני הייתי דוהר ודוהר. אני שמח, כי איני מתעייף. כי נשימתי כבדה עלי ולבי הלם, אך עמדתי כרגע וכבר נחתי, כי עייפות ילד אינה מעייפת.

אנו מדברים, איך נלמד לקפוץ לתוך הטראם. כלל לא סכנה, אלא צריך לדעת. צריך לרוץ אחרי הטראם, ויהא גם מרחוק. אך ידעת זאת, צריך שתרוץ ליד הטראם ותגע בו בידך. ואחר-כך כבר להשיג. ורק אחר-כך – אך לא כשהוא במלוא-מרוצה, אלא כשהוא זז, עליך לקפוץ לתוכו ומתוכו. – אחר ירח ימים את למד ויודע. ומוטב שתקפוץ לתוך הקרון-הגרר שאפילו תיהפך אינך נופל אל מתחת הגלגלים. וצריך להביט סביב סביב, אם אין מכונית מאחור.

– גם הגדולים טועמים טעמו של ריסוק-רגלים.

התחלנו מדברים על תאונות.

אני אומר:

– בימי לא היו מכוניות.

הביט בתמיהה:

– ואיך היה?

– לא, לא היו – אני אומר ברוגזה מפני שהכשילני.

נעצרנו ליד עמוד-המודעות.

בראינוע הצגת “יסורי האהבה”.

מונדק עיווה שפתיו:

– כך. תמונות אהבה משעממות. או שמתנשקים או שמתהלכים בחדרים. רק לפעמים מישהו יורה. מוטב בלשים.

– אתה מבקש להיות בלש?

– כן. לרדוף על גגות, גדרות – ובּראונינג ביד.

קראנו את מודעות הקרקס.

– חביב עלי ביותר קרקס.

אנו עומדים – משוחחים – הולכים.

– ומחר חמשה שיעורים.

– לימוד הטבע.

– לו סיפרה לנו המורה יותר על כלבי-ים – על דובים לבנים.

– היית רוצה להיות דוב?

– עוד כמה.

– אך הדובים הם לא-זריזים.

– כלל אינם לא-זריזים, רק נדמה כך. אך מוטב היה אילו הייתי נשר. הייתי ממריא לפיסגת מרום סלע, מעל לעננים. הייתי ניצב בודד וגאה.

– נעים יותר להיות בעל כנפיים, מאשר לטוס במטוס. תמיד בּנזין וצפוי קלקול – ולא בכל מקום אפשר לרדת. צריך לנקות, לטוס תחילה על גבי הקרקע. וכנפיים, אינך מעופף, אתה מקפלן וסליק.

– אילו היו בני-אדם בעלי כנפיים – צריך היה מלבושים אחרים. באחורי החולצה היה חור והכנפיים היו למעלה או מאחורי המעיל.

מהלכים שני נערים – לכאורה לא כלום – משוחחים. אלה עצמם, שהאריכו לפני רגע לשונותיהם, כדי ללקלק את האף, אלה עצמם, שניסו לפני הרף עין להתחרות בטראם.

הגדולים סבורים, כי אין הילדים יודעים אלא לומר דברים של-מה-בכך, ובאמת הם ניבאים עתידות רחוקים, נפלגים בהם ומתווכחים עליהם. הגדולים יאמרו, כי בני-אדם לא יהיו להם לעולם כנפיים, ואילו אני הייתי גדול והריני אומר, כי אפשר ובני-אדם יהיו להם כנפיים.

ובכן אנו מדברים על כך, מה נעים לעופף לבית הספר ומבית-הספר. הריני מעופף ואם איעף אלך כברת דרך ברגל. פעם אחת נחות הכנפיים, פעם אחרת נחות הרגלים.

אפשר לגחון מעבר לחלון ולישב על הגג – לעוף לטיול ביער. מעל העיר אנו עפים זוגות זוגות ומאחורי העיר אחד אחד לעברו. ביער אפשר שתלך כחפצך; אבדה דרכך אתה טס כלפי מעלה ומביט אי מקום תעופה – ושוב לא תטעה.

– מה מונדק, אז יהיה טוב?

– ודאי, טוב.

ובני-אדם עינם היתה מתחדדת ביותר. ואנו מדברים על כך, כי צפורי-הנוד מוצאות את כפריהן וקניהן. אין להן לא מפות ולא מצפּנים והן מוצאות מחוז חפצן מעבר לימים והרים ונהרות.

צפרים חכמות, חכמות מן האדם. והאדם רוצה בכל והכל נשמע לו.

– אולי זה לא משום שהוא הטוב ביותר אלא משום שהוא מיטיב ביותר להרוג.

נתהרהרנו והנה פתאום עובר נער – שובב גדול כזה – ושמט כובעי מעל ראשי. בידו מקל קטן; אחז במצחית-הכובע והפריחו מעל ראשי.

אני קופץ מיד לעומתו:

– מה אתה מתעשק?

– ומה עשיתי לך? – הוא מעמיד פני תמה.

– זרקת כובעי.

– איזה כובע?

הוא צוחק בחוצפה ומעמיד פנים כלא יודע.

– ושמא לא זרקת?

– ודאי, שלא. הבט, ההוא מחזיק כובעך.

מונדק הרים את הכובע ומביט מה יהא בסופו של דבר.

– הוא מחזיק, ואתה זרקת.

– הסתלק, רירן. אזרוק לו את הכובע שלו – אין לי מה לעשות.

– ודאי שאין לך, פרחח כזה. אינו מניח לאדם שיעבור במנוחה.

– רק לא פרחח, השגח, כי תספוג.

דחף במקלו מתחת לסנטרי. ואני חוטף את המקל ושברתיו.

הוא אלי, אני עומד:

– החזר את המקל או שלם.

והוא התכופף. הוא גבוה יותר, קפצתי קצת ונטעתי אגרופי במצחו. אך הכובע לא נשמט מראשו.

אני עוקר רגלי, ומונדק אחרי.

והריצה כחץ מקשת.

– הא לך – הרהרתי – בפעם הבאה אל תתגרה, כי אפשר ותספוג גם מידי קטן ממך, פוחז.

וההוא, תחילה התחיל רץ אחרינו, אך משראה שאין טעם ושפגע במי שעלול להפרע ממנו – נתן מנוח.

עמדנו – אנו צוחקים.

לפני רגע הייתי רוגש וקוצף כל-כך, שהדם שטף עיני. הכל נראה לי אדום. ועתה לבי שמח. בשרוול אני מנער את האבק מעל הכובע.

ומונדק אומר:

– על שום מה התגרית בו?

– אני בו ולא הוא בי?

– נו כן, אך הוא גדול ממך.

– גדול יותר, ובכן רשאי לדחוף את הבריות?

– ואם מחר יכירך ויחבוט בך?

– לא יכיר – על שום מה יכיר?

אך מונדק הדין עמו. מעתה עלי לנהוג מידה של זהירות.

אך היישמע כדבר הזה כי בעיצומו של יום וברחוב רב-אדם יישמטו כובעים מעל הראשים? – אילו נעשה כן לגדול, מיד היתה מהומה – התרוצצות – שוטר. ומשום שנעשה לילד, לא כלום. גם בין הילדים מצויים הרפתקנים, ולפי שאין לנו כל עזרה ומחסה מפניהם – תושיענו זרוענו.

אנו עומדים בקרן-רחוב וצר לנו להפרד. הרי דיברנו על דבר חשוב והנה בא זה והפריענו. – הדרך היתה נעימה: משחק, שיחה, מאורע.

עתה אני הולך לבדי, עקב בצד אגודל והריני משתדל ללכת כך שאעמוד בדיוק באמצע אבן-המרצפת. כשם שמשחקים משחק כיתות: שלא להכנס לתוך השיטה – זה קל מאוד, אלא שצריך לסור בפני העוברים ושבים, ובבת אחת גם לפסוע פסיעה וגם שלא לעמוד בשיטה – לא תמיד יצחק כדבר הזה.

ובכן איני רשאי אלא עשר פעמים. אם יהיה יותר, הרי שאפסיד. – אני מונה: פעם אחת לא הצלחתי – פעמיים, שלוש, ארבע פעמים. – עוד מותר לי – חמש, שש. – יראתי, אך מה נעימה היראה במשחק.

רק שמונה פעמים ואני נכנס בשער. רק לפני החנות הפחדתי חתול. החתול לתוך השער, ואני אחריו. קפץ ומביט: זקף טלפו כלפי מעלה זקיפה מצחיקה כל כך.

נכשלת במה? – שואלת אמא.

– לא.

נשקתי ידה – בלבביות. אמא הביטה בי והחליקה ראשי.

אני שמח, שהמנהל סלח וששוב יש לי אמא.

ילדים נראה להם כי הגדולים שוב אינם צריכים אמא ורק ילד אפשר שיהא יתום. כבר כך, שכל מה שאדם גדול יותר בשנים, כך הוא פחות בחיים. אך גם הגדול מה רבים הרגעים, שהוא מתגעגע לאמא, לאבא, כשנדמה לו, כי רק ההורים היו מסוגלים להאזין, להבין, ליעץ ולעזור, ובשעת הצורך – לסלוח ולחמול. לאמור, גם הגדול מרגיש את עצמו יתום.

ובכן, אכלתי ארוחת-צהרים: ומה אעשה עתה?

ובכן אני יורד לחצר הקטנה. – פאֶלאֶק, מיכאל, וואצֶק.

– אתה משחק משחק צייד?

מיכאל חטב לו בעץ אקדח, השחירו בדיו, נטע בו מסמרים. מהיכן נטל מסמרות כאלו, שראשיהם זהב – והרי באמת לא היו זהב – נחושת מבריקה. מיכאל כינה אותו “האקדח המנצח”. כביכול ניתן בשדה-הקטל כפרס לעוזו. – הגנראל עצמו נתנו לו על מעשה-גבורה. – כביכול לאחר הקרב הוצג כל הגדוד בסך. התזמורת מנגנת – דגלים – רעמי-הידד מפי התותחים – מיסקר – ואחר-כך אומר הגנראל:

– אקדח זה לקח שלל זקן-זקני מיד התורכים – והוא עבר בירושה מאב לבן ולנכד. מאתיים שנה היה משומר בידי משפחתנו. ועתה, שהצלת את חיי, ישרת אותך.

כך אומר מיכאל.

פעם אחת הוא אומר, כי הדבר היה ליד וינה⁵ ופעם אחרת הוא אומר, כי ליד גרונוואלד⁶. אך אין זה חשוב. – עתה שאני שוב ילד, נראה לי, כי דברי-הימים הם ענין טפל, העיקר הוא לא מה שאדם יודע מהם אלא איך הוא מרגיש בהם. כשהייתי מורה, היתה דעתי אחרת.

ובכן, מיכאל יהיה צייד, פאֶלאֶק – ארנבת, ואני וואצאֶק ­– כלבים.

לא בבת אחת החלטנו החלטה זאת. תחילה צריכה היתה להיות רדיפה אחרי לסטים, ואני רציתי שיהיה מסע לאֶסקימוסים.

לפרקים רחוקים יארע, כי הכל ירצו דבר אחד. פעמים מישהו אינו בהול ביותר על המשחק, ובכן צריך לוותר כדי לעודדו. אינם רוצים משחק אֶסקימוסים, כי אין שלג, ומיכאל אינו רוצה במשחק לסטים.

– אז כששיחקנו קרעתם לי שרוול.

לא קרעו, אלא תפירתו היתה קלושה ועל כן התפר נתפרם. כי מיכאל הוא לסטים מסוכן, נשאנו אותו למרתף להוציאו להורג. נחלץ מידינו ועלול היה לברוח, על כן לא יכולנו לשים לב לשרוול.

משחק-ארנבת הוא שקט יותר – אמת הדבר, ואם הוא מצליח, אפשר שיהא מענין מאוד.

העיקר שבמשחק הוא עם מי אתה משחק. יש פראי אדם, שאתה יודע מראש, כי סופו של המשחק תקלה. שכזה אינו נותן לבו על כל דבר, העיקר שיעמוד בשלו ויזכה. עם שכזה לא נעים ביותר, כי צריך זהירות גדולה. מצרפים אותו למשחק, שאם לא כן יפריע, אך מתנים תנאים. – לא נעים המשחק עם אוהב ריבות. כל דבר של-מה-בכך הוא לו פּטר-מדון, או פתח-עלבון. נערים נעלבים פחות, אך נערות יותר. – אנו בנקודה המענינת ביות שבמשחק והוא פתאום מתאנה למשהו מן המשהו:

– ובכן, איני משחק.

אפשר והכל יאמרו, כי אין הדין עמו, הוא בשלו. אם אפשר מוותרים לו, שלא לקלקל את הכל, אך בלב חימה בוערת.

הגדולים אינם מבינים. שואלים:

– לכו ושחקו. על שום מה אין אתם משחקים עמו? כבר שיחקתם די צרככם?

והם כועסים, אם אין אנו מצייתים.

ובאמת, איך לשחק עם בטלן וכהרף-עין הוא מתגלגל ומתהפך, פותח ביבבה והולך להתלונן. או עם שוטה, שאינו מבין דבר ובנקודה המענינת ביותר יקלקל?

איך להפסיק פתאום את המשחק ואין יודע מה היה סיומו.

משחק מחייב מתכונת יפה ולא תמיד הוא מצליח, ואם הוא מצליח רב החפץ ליהנות משעת הכושר.

ובכן, אנו משחקים משחק-צייד.

הארנבת מסובבת בחצר הקטנה, אך הכלבים נוֹגשים משני העברים. ובכן היא קופצת למסדרון. אני אחריה. אני עומד ומרחרח, אם רצה למעלה במדרגות, או למרתף. – נדמה לי, כי עולה חריקה מן המרתף. אני מתגנב וסביבי אפלה.

ארנבת דרכה שהיא כמעט תמיד נמלטת למרתף, כי באפילה קל יותר להתקפל ולהתחמק. ואם היא רוצה במשחק שקט יותר, מוטב למרתף. כי תמיד קצת אימה, וצריך גם להזהר, שלא להתקל במישהו.

בשנה שעברה הפיל אולאֶק במרוצתו מעל המדרגות את אמו של יוזיק וסל-הפחמים שבידה. – אז הייתי גדול ואפילו אזכור, כמה כעסתי, שהילדים נוטלים לעצמם רשות יתירה, והשוער אינו שקוד להבריחם במטאטא מחצרו. מופקרים הם והדיירים אין להם מנוח. מזל, שהאשה לא ניזוקה, רק עור רגלה נשרט, ויכולה היתה להיות פורענות קשה.

אנו היתה בנו חמלה רבה לכל אפסוסי מבוגר או מתבגר, אך משיארע מה לילד, אנו אומרים:

– נאה לך כך ויאה לך כך, בפעם אחרת על תתעשק.

כאילו הרגשתו של הילד פחותה משלהם, כאילו עורו אחר משלהם.

וטוב אם רק יצחקו, אף כי גם הצחוק מרגיז. כי אתה כואב ונפחד, והם מתלוצצים. – ויש רעה גדולה מזו: הם גוערים. יודעים, כי בשגגה, כי מי רוצה להטיל מום בעצמו, ונראה כאילו הכיתי עצמי או הטלתי מום בעצמי להכעיסם.

עתה כבר אבין. כי אם אני כלב-צייד, והארנבת התחבאה במרתף, ואם משהו מהבהב באפילה, אי-אפשר שארד עקב בצד אגודל, אך מוכרחני – קפיץ-קפץ – שלוש מדרגות בפסיעה אחת, ואפילו אם אתחלק ואחבוט גלגולתי, או גזר עץ המשענת יינעץ אל מתחת לעורי. ובכן אני מוריד עצמי לתוך סכנה, ובאמת אין אני מהרהר כלל, כי אני רוצה לתפוס אותה. הרי פעמים הכלב מרוב מרוצה כזאת נתקל באילן שביער וגלגלתו מתרסקת. וכלב יש לו ארבע רגלים, ולי רק שתים.

אני כלב והריני נובח ומילל על שאבדו העקבות. כשהייתי מבוגר, היה קולי עבה ולא יכולתי לא לנבוח ככלב, ולא לקרוא כתרנגולת ולא לקדקד כדוגרת. עתה חזר אלי קול תינוק ואני מנבח כקודם.

ואני עומד, כך, עומד – והריני במרתף. וואצאֶק אחרי. וכאן הארנבת דוהרת מעל לראשינו דרך הגבשושית לחצר.

נבחתי על הארנבת שבאה עלי והריני רץ אחריה.

נדברנו, כי אסור לרחוב, אך החצר צרה, ובכן סובבתיה כמה פעמים, וכאן גם הכלבים גם הצייד משני העברים. והרי הארנבת לתוך השער.

– אסור!

אך לך דבּר עם ארנבת, המתגוננת, מה מותר ומה אסור. הריהי עומדת על נפשה. ואם אנו רוצים לשחק, אנו מבינים זאת.

תמיד לפני המשחק אנו נדברים, מה מותר ומה אסור, אך קשה לקיים כללים בשעת סכנה.

ואם אנו עייפים, או אין אנו רוצים כל כך לשחק, או שנעשה משהו שהוא בתכלית האיסור – נפסק המשחק ומתחילה המריבה. לא מריבה, אלא סתם כך, כדי לפוש קמעה, או להטיל שיגוי-מה או תיקון-מה במשחק. האחד נפלט מתוך המשחק, האחר נקלט לתוכו, או הכלב נעשה ארנבת, או לא כך ולא כך. או מישהו ממציא משחק אחר.

ושעל כן נעים יותר כשאנו משחקים בינינו לבין עצמנו, בלי גדולים. גדול אומר מראש, מה צריך להיות, הוא בוחר עצמו מה יהיה כל אחד ואחד. והוא ממריץ, כאילו חבל לו על הזמן. והרי אינו יודע ידיעה נכונה את הנערים.

טוב מעט קטטה לשם מנוחה.

מתכנסים סיעה אחת ומטכסים עצה. עתים בשלוה עתים ברוגזה.

אירע ומישהו נחבל, או נתפקע לו מה (במלבושו), הרי כל האשמה מוטלת על מי שלא עשה כמדובר.

– בגללך.

הוא מתנצל, שלא כן, אך הוא חש אשמתו. ואנו יודעים, כי קשה להודות ולומר: אשמתי, אך אין אנו מניחים לו, אם התיר לעצמו, או היה מתגרה יתר על המידה.

– ובכן, די.

– אנו משחקים, או לא?

– נו, טוב, טוב. ובכן, אנו מתחילים.

– חדלו מריב.

– מי שאינו רוצה ילך לו.

ובכן הארנבת דרך השער לרחוב, ואנו אחריה. היא מעבר לרחוב, אף אנו כך. לנו קל יותר, כי אם האחד מְמַתֵן ריצתו, קופץ האחר מן הצד ומפחיד. אנו במסילה ישרה, והיא מוכרחה בעיקולים. אך בחרנו יפה יפה, כי הארנבת גדולה כבשנתיים, חזקה יותר וריצתה מהירה יותר. נתפסנה – באחרונה, אך העיקר הוא כמה תעמוד על נפשה.

ובכן, תפסנוה רק בקומה השלישית. היתה עייפה ומייגעת, כל עוד נשמתה בה. תפסנוהו חיים, שוב לא התגוננה – נכנעה בעצמה.

ישבנו על המדרגות ואנו משוחחים. גם אנו נלאינו, שהרי במדרגות מעלה מעלה. אלא אחת אמרנו, שיהיה מה שיהיה, שוב לא תתחמק מידינו, נתפסנה.

לכל המרובה יכולה היתה להסתתר במשכנה, במאורתה. אך אין היא גרה במסדרון זה.

הוא אומר:

– אילו רציתי, לא הייתם תופסים לי.

אנו אומרים, שלא יכול היה לברוח.

היא אומרת:

– אילו רציתי, יכולתי.

– גם אנו יכולנו לתפוס אותך קודם, אך לא רצינו לפרכך לחלוטין. היה לנו צר עליך.

– צר? הרי לא נתתם לי לפוש רגע. אפילו כלב אמתי אינו רודף כך.

– אם כן למה רצת לרחוב, שלא כמדובר?

– ומה? ולהיכן יכולתי לברוח?

– הרי יכולת להכנע.

– חכם בלילה. צריך היה לירות. אילו פצעתני, הייתי בידך. מחזיק אקדח ואינו יורה.

אמת: מיכאל צריך היה לירות, וגם הוא רדף. שכח, שהוא צייד ולא כלב. זו היתה שגיאה. – אילו ירה, היה פאֶלאֶק מתהפך, כשכבר היה עייף, והיה נכנע בכבוד. מיכאל נרגז.

– ליד צאֶצורה⁷ קיבל את האקדח מידי המלך בכבודו ובעצמו ואינו יודע לירות בארנבת. – גיבור!

מיכאל מר לבו עליו.

– כשתלעג לי, לא אומר לך כלום.

ואצאֶק נפחד, שמא יהא שרוי עמו ברוגז, והוא אומר:

– התזכור כששיחקנו משחק נמר שברח מן הקרקס ואני הייתי המכניע?

התחלנו לדבר על חיות מאולפות, אחד אחד כמראה עיניו. על אריות הקופצים מבעד טבעות-אש, על פיל הרכוב על אופניים, על קופים וכלבים.

ענין גדול הוא לדבר על כלבים, כי כל אחד ואחד ראה בעצמו, ואילו בעלי-חיים אחרים יותר משראה אותם שמע וקרא עליהם.

דודו של פאֶלאֶק יש לו כלב המשרת, משמש, מעמיד פני חלל ואין להזיזו. והנה בא חייל לימי חופשה ולו כלב מחוכם. היה עושה בו להטים שונים בחצר. היה מראה לילדים כידון ומספר על מרגמות ופצצות.

– אם תהיה מלחמה, מיד אתנדב לצבא.

– שאל, אם יקבלוך.

– קטן מדי.

אנחה.

דיברנו על בנות המים שיש להן אברנים כברווזים ומצילות טובעים. – ועל טבועים משוטטים. כבר העריב היום. – ואימה לדבר.

– המורה קרא בבית-הספר על אֶסקימוסים.

אנו מדברים על אֶסקימוסים ועל בית-הספר.

מה טוב היה, אילו תיירים, ממציאים וחיילים אמתיים – היו מספרים בבתי-הספר על מעשי ידיהם ומראה-עיניהם.

• פעם אחת סיפרה המורה על טיולה בהרי-טאטרה. היו סערה, רעמים. אחר הדיבור על מה שראית ואחר הדיבור על מה שקראת בספר. פחות מענין.

– כן, התיירים מספרים, אולם לגדולים. ומה, אנשים מפורסמים כאלה יעמדו ויספרו לתינוקות. לא כדאי.

נשתתקנו. והשוער מעלה אור על המדרגות. ראה אותנו והריהו מבריח:

– מה אתם עושים כאן, בחשכה? הביתה!

והוא מביט סביבו ברוב חשד, כאילו עשינו פה מה שהוא בגדר האיסור. ודאי חשב, שאנו מעשנים סיגריות, כי היה מוטל גפרור, שעל כן תחילה נתן עינו בו ואחר כך בנו.

אולי אך נדמה כך, אך החשדנות היא מאוד לא נעימה וגם מנהג הוא להם לסדר ענינים שונים בשעת הכושר. אם אינם רואים, הרי לא כלום, אך משראו, הרי תמיד:

– רכוס את הכפתור, על שום מה נעליך מרופשות, האם עשית את השיעורים, הראה את האזנים, טול את הצפרניים.

כל הדברים האלה מלמדים אותנו להתחמק, להסתתר – אפילו אם לא עוללנו כל רע. ואם יביטו בנו דרך מקרה, כבר אנו מחכים לאיזו הערה. שמא משום כך אין אנו אוהבים את המתרפסים. ואפשר אינו מתרפס, אלא שהוא מסובב יתר על המידה בין הגדולים, אינו ירא מבטם, כאילו הוא והם יד אחת.

כשהייתי מורה, נהגתי גם אני כך. נראה לי, כי טוב ויאה כך, שאני רואה הכל ונותן דעתי על כל קטנה. מה שאין כן עתה: צריך שהילד יהא בן-חורין, כשהגדול מביט בו. וברצותי לומר לו מה, הרי לא משום שנזדמן לי במקרה, אלא משום שאני מבקש באמת לומר לו מה.

ובכן, אנו יושבים על המדרגות בחשכה. – ואיך נשב, באין אור דלוק? – אנו משוחחים. – אם נאמר, כי אנו משוחחים, ודאי יגידו לנו:

– על מה אתם יכולים שם לשוחח? ודאי על דברי שטות!

יהא שלא על דברי חכמה. סתם כך. והגדולים תמיד מדברים דברי חכמה? על שום מה מיד זלזול?

הגדולים סבורים, שהם מכירים אותנו יפה יפה. מה יש בילד שאפשר ויהא בו ענין? ימיו עודם מעטים, מראותיו מעטים, הבנתו מעטה. – כי הכל שוכחים, איך היה בהיותו ילד וסבור, כי רק עתה החכים.

– הביתה! זוזו!

התפזרנו בלא חמדה, על יד על יד, פסיעה פסיעה. שלא יחשוב, כי אנו יראים אותו. כי אילו רצינו באמת להשאר ולעשות את האסור, לא יכול היה לעכב בידנו. כי אם לא פּה, הרי במקום אחר, אם לא עתה הרי אחר כך.

בבית לא היתה עוד ארוחת-ערב, ובכן התחלתי משחק עם אירנה הקטנה.

כי יש לי אחות קטנה. כן, גם אבא, גם אמא, וגם אירנה הקטנה.

אנו משחקים, באופן שאני עוצר עיני, אוטם אזני והופך פני אל הקיר, והיא מחביאה את הבובה, ואני מחפש. ובמצאי אותה, כאילו איני רוצה להחזירה לה, רק אחזיקה גבוה-גבוה מעל ראשה, והיא מושכת שרוולי וצווחת:

– תן את הבובה, תן, תן.

היא מוכרחה לומר: “תן את הבובה” – חמש עשרה פעמים, כי זהו הכופר. אם מצאתי מיד, הרי היא אומרת פחות פעמים, אך אם יגעתי הרבה, עד שמצאתי, יותר.

פעם אחת החביאה את הבובה מתחת לכר; מצאתי מיד. צעקה עשר פעמים:

– תן את הבובה.

פעם אחרת החביאה בכיס-אדרת. פעם שלישית מאחורי הארון. אך כשהצפינה בסיר, חיפשתי שעה ארוכה, ומוכרחה היתה לצעוק שלושים פעם:

– תן את הבובה.

ושוב. אין זה משחק נואל, ילדותי. לגלות תעלומה, למצוא את המסתור, להראות כי יגעת ולא מצאת אל תאמין. כל מה שהכיבוש קשה יותר, כן הנצחון חביב יותר. בין אם זו אמתם של הגדולים, תגלית, המצאה, הכרה – בין אם זו בובה בסיר, או מתחת לכר. כל הטבע – זוהי אירנה הקטנה המצפינה את הבובה, והאנושיות המחפשת בזיעת אפיים – זה אני, נער קטן. – שם רדפתי אחרי הארנבת במהירות הרגלים ובקלות המרוץ, פה אני תופס את הבובה בתבונה, בערות, בעקשנות.

ומה אנו עושים בחיים, מה עושה האנושיות כולה? – אנו רודפים ארנבות ומחפשים בובות.

בעצם, כבר עיפתי מאורך היום שבו חייתי הרבה כל כך.

אכלתי ארוחת ערב, אני מבקש להקדים ולעלות למשכב.

– מה אתה שקט כל כך? – שואל אבא. – עוללת מה בבית-הספר?

– לא – אני אומר – ראשי כואב.

– לתת לך לימון? – אומרת אמא.

רחצתי ידי ופני, התפשטתי עד מהרה, אני שוכב ועיני עצומות.

עבר יום ראשון, משובי להיות קטן. מה רבים המקרים ביום האחד הזה. רק קצתם רשמתי, מה שעלה על זכרי, מה שארך יותר. כשהרשמים מתרגשים ובאים על האדם, כסערה באביב, אפשר ויזכור ויתאר כל נטפי הגשם? אפשר וימנה כל הגלים הרוגשים של הנהר העולה על גדותיו?

הייתי אֶסקימוס וכלב, רדפתי וברחתי מפני רודפי, הייתי מנצח וקרבן תמים של המקרה, אמן ופילוסוף – החיים מנגנים לי כתזמורת. ואני מבין, איך אפשר וילד הוא אמן-נגינה מושלם, ואם נעמיק להתבונן בציוריו ובדיבורו, אם יעשה לו באחרונה לב של בטחונות ויפתח פיו, ואנו נחדור לעומק ערכו המיוחד והנאצל – נמצא בו אלוף-הרגשות, פיטן, צייר – אמן. – כן יהיה. – אך עדיין לא בגרנו לכך. – עודנו נעוצים למדי בחיי-החומר.

נסעתי היום לארץ שלגי הנצח, מגולגל בדרך כישופים בכלב, מלתעותי נוצצו – ועוד – ועוד – ועוד.

כששיחקתי עם אירנה הקטנה, הבובה לא היתה בובה, כי אם קרבן פשע, חלל נחבא, וחובתי היה לגלות עקבותיו. ובמצאי אותה נטלתיה ברוב זהירות כחלל.

הבובה היתה טובעת, ואני דייג. בשוטטי בחדר התנודדתי אנה ואנה. נענעתי ידי נענועי רשת.

הבובה היתה ליסטים: היכן מחבואו? אני מהלך בזהירות בחדר, מתגנב, שלא יקדמני בירית-מות.

היא לא היתה מוטלת לא בכיס-האדרת, לא מתחת לכר, אלא בעבי-יער בראשית, בבור-תחתיות, על קרקעית ימים. תפסתיה בגסות וכל גופה נזדעזע.

לא אמרתי לאירנה הקטנה. הרי היא קטנה, וממילא לא תבין. היה זה משחק שלי בלבד.

שכחתי להוסיף ולהעיר, כי אמא נכנסה ואומרת:

– החזר לה את הבובה. על שום מה את מתגרה בה?

– אנו משחקים כך – אמרתי.

– אפשר ואתה משחק, אך היא מתרגזת: על המדרגות נשמעות צויחותיה.

וכן לא הזכרתי כי במרתף נראה לי בפינה משהו לבן, כמין אדם בלא ראש, בתכריכי מות. כשרצתי מן המרתף, הרי רגע קטן לא רדפתי את הארנבת, כי אם ברחתי מפני מראה-המפלצת. רק רגע קטן, אך לבי כהולם פעם ולעיני הבהבו שלושה ברקים שחורים.

לא רשמתי, כי בשעת השיעור צמאתי וביקשתי לשתות. והמורה לא הרשה לצאת.

– עוד מעט יצלצל הפעמון, ותשתה.

הדין היה עמו. אך אני ילד, השעון שלי אחר, מדידת-הזמן שלי אחרת, הלוח שלי אחר. יומי – נצח, הנחלק רגעים קצרים ותקופות ארוכות בנות מאות שנים. לא עשר דקות אלא לשתות ביקשתי.

– מתי יהיה הפעמון? – כי אני מתענה. בפי – יקוד, בעיני ומחשבותי – שרב. אני מתענה באמת. כי ילד אנוכי.

לא כתבתי, כי בשעת ההפסקה הרשה לי חבר לנגן על עוגבו הקטן והחדש – רק כדי לבחון, אם הוא משובח. כי הוא הילל ביותר, שעוגבו הוא המשובח שבמשובחים, שאינו מחליד – קיים לעד. – ניגנתי אולי כרגע – פעם אחת – ניגבתי במעילי – החזרתי. ולא כלום.

באמת, לא לא-כלום. כי אם יאבד ממנו עוגבו הקטן, ולי יהיה לאחר חצי שנה, והוא יבקש – אזכור ואתן לו גם אני. ואם לא אתן יצדק באמרו:

– ראה, מי ואיזה אתה. אני הרשיתיך.

שירותים כאלה זכורים לך, אם אתה מבקש להיות אדם ישר.

וכן לא הזכרתי, כי יש לי אדרת גדולה מכפי שיעור קומתי. היא הפריעתני, כשהתחריתי עם הטראם. עד שלא אגדל תפריעני ככל שאלבשנה.

ושוב לא קטנה היא והיא תהא קיימת, והרי ידעתי כמה: חצי שנה, שנה, נצח.

לא הזכרתי, כי ראיתי פתאום זבוב חי על השמשה. שמחתי, בסתר משכתי מעט סוכר וזריתי קצת פירורים. האכלתי את האביב. תעז-נא אירנה הקטנה, או יעז-נא כל אחר, לגרום לו רעה.

מצאתי פקק של בקבוק. יהיה לי להועיל. הוא בכיס-מכנסי, ליד המיטה.

ראיתי חייל ברחוב. פסעתי כמה פסיעות כדרך הצבא. הצדעתי. חייך בחביבות.

רחצתי פני במים צוננים. חשתי, כמו מרחץ – מים טובים, צוננים – שמחת-ארעי.

כשהייתי גדול, היה לי מרבד קטן וישן, מהוה, דהוי. פעם אחת ראיתי בחלון-ראווה בדומה לו, אך חדש, אותו גוון עצמו, אותם פרחים עצמם. – גררתי רגלי בפסיעות מרושלות יותר וקומתי כפופה.

כשהייתי גדול, הרי אחרי החורף הארוך היו רוחצים את השמשות המאובקות בחדר. היו מאובקות מאוד. כששבתי הביתה, עמדתי שעה ארוכה ליד החלון, הבטתי בהנאה בחלון השקוף.

כשהייתי גדול, פגשתי פעם אחת דוד שכבר לא ראיתיו ימים רבים ונשכח מלבי. הלך כולו שיבה, נשען אל מקלו. שאל, מה נשמע. עניתי:

– אני מזקין, דודי.

והוא:

– מה, כבר? ומה אומר אנוכי? עודך פרחח.

שמחתי, כי עודו חי וקיים, כי קרא בשמי.

ופתאום יד חמה נוגעת במצחי. זעתי. אני פוקח עיני. מבטי נפגש במבטה החרד של אמא.

– אתה ישן.

– לא.

– ראשך כואב?

– לא קר לך, אולי אכסה אותך?

יד אמא נוגעת בפני, בחזי.

אני יושב.

– אל תירא, אמא. ראשי לא כאב כלל.

– הרי אמרת.

– נדמה לי. רציתי לישון.

אני לופת צוארה בידי, מביט לתוך עיניה, ואני ממהר ומצניע ראשי תחת השמיכה. עודי שומע:

– הרדם, בני הקטן.

שוב אני ילד, ואמא אומרת לי “בני הקטן”. שוב אומרים לי: “אתה”. שוב השמשות שקופות, שוב. חזרו למרבד גווניו מקדם.

ושוב ידי צעירות, רגלי צעירות, עצמותי צעירות, נשימתי צעירה, דמעותי ושמחתי צעירות.

חדוה – דמעות – ותפילה צעירה, תפילת ילדות.

נרדמתי. כלאחר הליכה ממושכת.

 

יום שני    🔗

בלילה ירד שלג.

צחור – צחרחר.

שנים רבות כל-כך לא ראיתי שלג. אחרי שנים רבות, רבות כל-כך אני שמח, כי שלג, כי צחור.

גם המבוגרים אוהבים מזג-אויר נאה. אך הם חושבים, מחשבים, ואילו אנו כאילו היינו שותים אותו. גם המבוגרים אוהבים בוקר שופע אורות, אך לנו הון מָן קפוא – אנו כשיכורים ממנו.

כשהייתי מבוגר, הרי בראותי שלג, חשבתי מיד, כי יהיה בוץ, הרגשתי נעלי רטובות – והאם הפחם יספיק כל ימות החורף? והחדווה – גם היא היתה – אך נזרה עליה אפר, היתה מאובקת, אפורה. עתה אני חש רק חדווה לבנה, שקופה, מסנוורת. על שום מה? על שום לא כלום: שלג!

אני הולך פסיעה פסיעה, בזהירות, חבל לרמוס אותו. מסביב גצים – מבריקים – מבהיקים – משנים עינם – משעשעים – חיים. גם בי אלפי ניצוצות זעירים. כאילו בא מי וזרע אבק-יהלומים על פני האדמה והנפש. זרע ויצמחו עצי-יהלומים. תיוולד אגדה מבריקת-גוונים.

יפול על היד כוכב קטן, לבן. – נחמד, זעיר, נלבב. חבל שייבהל וייעלם. חבל – או אשוף, ואשמח, כי איננו, כי כבר בא אחר. אני פותח פי ותופס בשפתותי. אני חש בצינת-הבדולח של השלג, בלבנונית הזכה והצוננת.

וכשהוא מתחיל מתמסמס, יהיו צנתרי-כפור קרוחים. אפשר להשליכם ביד. אפשר לפעור פה ולבלוע, ונטפים יורדים ונופלים. בתנועת יד עזה אתה מאספם מעל הכרכוב – הם נופלים ומתנפצים בצלצול קר.

באמת חורף ובאמת אביב.

זה לא שלג, זו מלכות כשפים של בועות-בורית כעין הקשת.

נו, וכדורי-שלג. – כדורים, גלולות – משובה – הפתעה – כדורי-משחק כאוות נפשך. אינך קונה, אינך שואל ואינך מבקש מאחר. יש לך. – זרקת – פגע פגיעה רכה ונפזר. זה לא כלום, עוד יהיה. – אתה בו והוא בך: בגב, בשרוול, בכובע – ולא כלום. צחוק והלמות-לב.

נתגלגלת, אתה כאילו מנער מעליך את השלג. תפסת בצוארונו – בררר – קר – נעים. מאורע.

אתה מגלגל כדור. הריהו גדל והולך – צומח. אתה בורר מקומות נאותים – דוחף. צומח וגדל – גדול. שוב לא בכף-היד אלא במלוא-זרוע, כבר אתה חש בכובד. התגלשת, ובכן בנוח, בזהירות. – של מי גדול יותר? – ועתה מה? לעשות גולם, או לקפוץ לתוכו בדהרה בשתי הרגלים?

השוערים גורפים את השלג משני צדי הרחוב. ובכן אתה באמצע, מעל הברכים – משוטט בכישות הלבנה.

העבודה, אני צריך קרשים ומסמרים. הענין הנחוץ ביותר בעולם – וזולתו אין עוד דבר – זו מגררה מפורזלת-פחים, משלי עצמי. מה לשבור, לפרק, לחפש, לבקש – שיהיו קרשים? – ומחליקיים, אם לא צמד, לפחות פרט. אדם בלא מחליקיים ומגררה – יתום.

הרי דאגותינו הלבנות, תשוקותינו הלבנות.

צר לי עליכם הגדולים, שאתם עניים כל-כך בשמחת-השלג, שלא היה אתמול.

הרוח גרפה את מכיתות-הכוכבים מעל הכרכובים, המרזבים, הצנורות וזרקה פוך לבן ברחובות. עמוד-אבק לבן, צונן. למעלה, למטה, בעפעפים עצומות, יריעת אשמורות לבנות.

רק רחוב. לא יער, לא שדה – אך רחוב לבן. צעקת נעורים נועזה, צעירה. יעמדו על גגות הבתים דמויות אדם קטנות, במעדרים ישליכו על המדרכות הנצורות. ואתה תתקנא, כי גבוה-גבוה, כי אפשר להם שיפלו ואינם נופלים, כי עבודה כזאת קלה, נעימה, יפה: לזרוק את השלג מגבוה – והעוברים והשבים סרים הצדה ומביטים למעלה.

לו הייתי מלך, צויתי ביום הראשון של החורף לאמתו, לצלצל לא באלפי פעמוני בתי-הספר כי אם בשתים-עשרה יריות מתותחי המבצר, כאות כי לא יהיו לימודים.

במרתף, או בעליה ובכל בית-ספר יש תיבות, ארגזים. קרשים.

חג המגררה הראשונה.

הטראַם נעצר. נסיעת כלי-אופן אסורה. – המגררות שלנו, הפעמונים שופכים ממשלתם על העיר. כל הרחובות, המגרשים, הככרות, הגנים. – חג לבן לתינוקות של בית-רבם – יום השלג הראשון.

כן היה דרכי.

ועתה – רק בית-הספר. ידעתי כי לא אשמתו היא, אך לבי מיצר. כי מה? – בספסל – חמש שעות – ולקרוא – ולעשות שיעורים בכתב?

– בבקשה, כבוד המורָה, שלג.

– האמת, כבוד המורה?

המורה משקיטה תחילה ברוך, אחר-כך בחומרה. רוחה תקצר, אך אינה יכולה להכחיש, הרי מרגישה, כי הדין עמנו.

– בבקשה, כבוד המורה.

– שקט.

ואחר-כך:

– מי שישמיע קולו – יוציא הגה – אני אומרת לכם בפעם האחרונה…

תאיים.

ובכן, שוב אשמתנו? ובכן, אנו? לאמור, לא השלג אשם, כי אם תמיד-תמיד רק אנו?

יָשַנו – בלילה – אפילו לא ראינו. אפשר שנביא תעודה מן הבית – הוא ירד בעצמו, מן השמים. ואם אסור לדבּר, אם חובה היא להעמיד פנים כאילו לא ראינו, כאילו אין אנו יודעים, אם לא יפה ומכוער, שאנו יודעים ואנו אפילו שמחים – הרי קשה. יהיה כן.

רק אחד עומד בפינה.

אני דומם ככיתה כולה. אילו מבטים מגורים לתוך החלון ומבט-תקוה אחרון בגברת: אפשר-אולי-שמא. כבר דממה. רק שיעור.

ושתים-עשרה יריות תותח לכבוד חג-הילדים הלבן – אין.

מישהו מספר משהו משעמם.

הריני פותח את הקלמר ומונה כמה יש לי עטי-עשת.

– אחד, שנים, שלושה… אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמשה. – אחד ללא חוד – נראה לא יכתוב עוד.

אני מוציא, בוחן: כותב, אך כתיבתו עבה.

– אחד-עשר עטים, אחד-עשר.

ואחרי-כן – אפס.

ואחר-כך מדברים על איזה ענין משעמם – על ילד או איכר.

אני מפהק.

– אסור לפהק בשעת השיעור.

שכני דחפני שאקום. אני קם. הבנתי, כי פיהקתי והגברת אלי.

– שב ישר, אל תשען.

אני יושב ישר, איני נשען. אני מהפך במתגנב.

– בבקשה, תביט אל הלוח.

אני מביט אל הלוח ורואה, כי השלג שוב מתבזק מאחורי החלון, אך עתה שוב אינו מעניני.

אני יושב בתכלית השקט.

– חזור.

– על מה?

– עמוד בפינה. אינך משגיח.

אני נגרר אל הפינה.

– מהר, מהר.

מישהו פרץ בצחוק. לעתים קרובות מישהו פורץ בצחוק ואין יודע על מה ולמה. ויש ואחריו פורצים בצחוק הכל.

הרגלים כואבות. לא כואבות, כי אם מתמוטטות. מוזר. יש כוח למרוצי-תחרות, למגררות, למחליקיים. ועתה – לא רצון רע, לא עקשנות, לא עצלנות, לא משובת “להכעיס”, כי אם “איני יכול” ישן, כן, אמת, מכאיב. – כאילו מישהו נטלני בידו ושבר – כמקל.

עונש חמור – בפינה. אני חלש, הוגיעתני הישיבה בספסל. נשענתי, לא יכולתי ישר. עתה אני מוכרח לעמוד.

אני מתנחם:

– מוטב בפינה. כשיתחילו להשתובב, איני נושא באחריותם.

והם יתחילו.

כי מתחת הדממה המעולפת עוממת פגיעת-סתר, תאוות-נקם, המצפה לסיסמה. היימצא או לא יימצא עז-פנים. כי עתה, אך יתחיל אחד, לא יסתיים עוד בהרפתקה קטנה. כבר הכרתי – ידעתי.

ובכן מישהו נעץ צפורן-עשת בספסל, לוחץ, מניח – וזמזום. המורה לא שמעה עוד, אך אנו שומעים – למן הזמזום הראשון, הרפה. לתפוס שכזה קשה, כי הצפורן תקועה עמוק-עמוק – אך ילחצנה לחיצה קלה וזזזממם!

ועתה בקול רם יותר.

– מי מזמזם?

אין עונה.

עתה כבר יש שניים, לשם חילופים.

מתי סוף-סוף יסתיים השיעור הזה? הרי אי-אפשר כך לנצח? לו היה לפחות שעון בקיר. על שום מה אין שעון? על שום מה המורה יודעת, ורק אנו ללא תקוה, נואשים.

– אני שואלת, מי מזמזמם. אולשווסקי, אתה?

– מה? אני איני יודע כלום.

– ומי?

– אני איני יודע כלום, וכבוד המורה תמיד עלי?

הכיתה ננערת מתנומתה. מתחיל דבר של ענין. אנו מחכים לזמזומים חדשים, שכבר יש בהם משום סכנה. המורה כבר ניחשה את הכיוון, עתה יזמזם שלישי, להטעות את המורה. עתה הוא ודאי מוציא את צפורן-העשת מן הקלמר, מעמיד פני-תם, נועץ את הצפורן בעץ.

– בבקשה, שימו ידיכם לאחוריכם.

סוף-סוף פעמון.

אתם מבינים, על שום מה בית-הספר, אמנם בקצת בושה, דורש, כי התלמידים ישבו בחיבוק ידים ויצאו צמדים צמדים מן הכיתה.

כי אנו נסערים ממקומותינו – חמרים חמרים, כסופה, לדלת.

צריך שהדלתות בבתי-הספר תהיינה רחבות, משום סכנת דליקה וגם משום ימי שלג שכאלה.

אנו נדחקים ונדחפים, נחפזים, שלא לאבד כלום – לא כלום – אף לא הרף-עין. אנו מוכרחים להנצל ולפנינו דרך רבה כל-כך, מעצורים מרובים כל-כך. דלתות צרות, מסדרון צר, מדרגות, פרוזדור. וכולנו מוכרחים להיות ראשונים בחצר הקטנה. ובכן במרפקים, בברכיים, בחזה, בגלגולת – אנו סוללים דרך, כי הנשימה עצורה, הידים להוטות אחרי השלג הקר.

הבהב כנגד העינים – כבר.

בראשונה כדור כלשהו וזרוק! – יהיה מי שיהיה. לא יכעס. – יהיה משחק נפלא להפליא, קורן אור יקרות. ואיש לא יפריענו – ממש. לא יעז, לא יוריד עצמו לתוך סכנה.

השַמָש יודע, כי נלכלך לו את המדרגות. המורים הסתתרו בלשכה ומעשנים פּאַפּירוסות. המורים מעמידים פנים, כאילו אינם מנחשים, כי לא יאה הדבר. ואלה עשר הדקות שלנו. לשם הגנתם אנו כלַבָּה, כסערה, ככוח-איתנים.

מלחמת כדורי-שלג לאורך היד ומרחקה. כנגד אחד וכנגד הכל. מלחמה, שאין בה אויבים, שאין רוצה לעולל רעה ליריבו, ומן ההכרח לסיימה כמנצח. פגיעות שפגעת או ספגת אינן נחשבות, תוצאות היריות אינן נבחנות ואין מרגיש בפגיעות מאחור. העיקר לעמוד במגרש עד כי תעבור השתערות ההתקפה.

כבר נפל מישהו נפילה הגונה, כבר מישהו בודק בכליו – פצע בחולצה או במכנסיים – ודמעות ראשונות בעינים.

אין אנו רואים את הדמעות, אין אנו חסים על הדמעות: רק אם זגוגית מנופצת, או דם נשפך באמת. אף כי אין יודע, אם דבר זה יפסיק את המלחמה בבת אחת, או רק בהמשכה הקרוב.

אין תכנית, אין מנהל. כל אחד עם כל אחד, כל אחד לעצמו כנגד הכל. רק בריתות-ארעי חטופות.

הנה שלושתנו מרביצים באחד. לחצנו אותו אל הקיר. הוא עומד על נפשו, אך הטבעת מתהדקת. כבר הוציא את כל השלג מתחת רגליו, שוב לא בכדורים, כי לא יספיק, כי אם במרוצתו הוא מפריח את השלג, שוב לא יוכל לגחון, כי אנו עומדים חזה מול חזה.

– אתה נכנע?

– לא!

הדין עמו, שלא נכנע, כי ברגע האחרון עומד לו ריווח והצלה. פתאום יורד על גבינו, שאיננו מוגנים, ברד כדורים. ובתוך המבוכה הוא התחמק, נחלץ, לבן מכף רגליו עד קדקדו, אך לא מנוצח.

או אחד מן השלישיה נוטל את הכדור האחרון שלא דובק כהלכה – צרור שלג תחוח – והוא תוחבו לתוך הפה, או מלכלך את הפנים או סורט באבן תועה. בעצם, אסור, אך מה כללים בקרָב?

או, למשל, סתם כך, אנו מתפזרים פתאום, ואיננו יודעים מי לנו ומי לצרינו.

נתבלבלו בני-האדם והפלוגות. מהבהבים פנים ידועים, ידועים-למחצה, כאלה שכבר ראינום בחטיפה וכאלה שהם זרים לחלוטין.

אנו נאבקים לא עם האדם, כי אם עם הזמן. צריך למצות כל רגע עד תומו – צר על כל שבריר-רגע. כל רגע ממוצה, סחוט, מצוץ עד אחרון נטפי תענוג התנועה.

הנה שנינו מוטלים בשלג. אני למעלה. וכבר אני מרפה ממנו בכוונה, להניח בידו מעשה-גמול, שאשכב רגע תחתיו. כהרף-עין. – הבין. – שנינו ננערים ורצים יחדיו, מחזיקים זה ידיו של זה או מתפזרים לעברים.

האַמבּיציה היחידה: למצות את כל מצבי המלחמה שהם בגדר האפשר. לתפוס ולקלוט מרבית רשמים. לזעזע כל תאי רקמות השרירים והעצבים. לנשום בזוית-הריאות האחרונה. פי אלף להזרים אל הלב נחשול דם קשה.

כי גם אנו מסוגלים לשקע עצמנו עד אבדן חושים בתענוג – לא בתענוג ארגמן כי אם בתענוג-צחור. ושום דבר לא יישכח. בעייפותנו נשב בשיעור הבא ונעכל את המומנטים המיוחדים של הרגעים היפים, של הזעזועים העזים.

הילדים גדלים – האף אין זאת? גופם ורוחם גדלים? – הייתי מבקש להוכיח הוכחת-מדע, כי הם גדלים ביותר בהפסקות כאלה. – כדי להוכיחכם הוכחה שאין עליה ערר.

ובכן, פעמון. לא יזיק. מוטב. הפעמון מוסיף מריצוּת למשחק. כתזמורת לחייל במצעדו. – אם לפני הצלצול חסנו על גרגיר כוח, עתה לא נחוס. עד אחרית, עד מיצוי, עד תום – כל פירורי הכוח – לחלוטין – כמחול לבן – רגע הקרב האחרון.

רגע מכריע, רב-סכנות, ללא בינות. עתה, באין עוד חשבון והרהור, רק עתה – לרוב נפצצת זגוגית, נכחד כדור שנזרק בכוח יתר, נשברת רגל. עתה יכולה להתגלע פתאום מריבה קצרה, לא צפויה, עיקשת, לא משום שאתה יריבו, לא משום שיש לך עמו חשבונות מכבר, אלא משום שהפעמון קורא אל הכיתה. בשוגג דחף או חבט – לפני הצלצול היית סולח לו, אף לא היית שם אל לב, אך עתה, אחרי הצלצול – חשת ואינך סולח. אחר-כך אתה בעצמך תמה וניחם. וגם החברים נושאים בצערך וצר להם, שלא פייסו בעוד מועד.

כי חבל, שנתקלקל משחק יפה כל-כך.

יפה?

מה דלה לשון האדם. כי מה תאמר?

– רצנו זה אחרי זה. היתה שמחה.

וכבר.

אילו הייתי שַמָש, הייתי מצלצל בארוכה, בארוכה בהפסקות מושלגות כאלו. כי כל עוד הצלצול נמשך, אין מבינים – אנו רותמים בת-קול במשחק. אך משנפסק, בראשית הדממה שלאחריו – המשחק שוב אינו כחוק – רב פחדים – לא מחושב. – כבר מתפרקת המערכה – בעלי המשמעת זונחים אותה – אתה רואה היסוסים בתנועות, אפס-ביטחה בעינים – בטחונך ואמונתך מתקפחים – שוב אינך בוטח בעצמך – אתה יודע, כי אתה חייב להפסיק – והרי זו תבוסה, בריחה, בגידה.

דממה, אך בה יצליף בכל רגע מגלב הצלצול השני. ויהא מאוחר.

אנו רצים למסדרון. שם ודאי יעצרנו בהקפדה הממונה על נקיון המסדרונות.

– לנגב את הנעליים.

ודווקא עתה מישהו הטיח את הכדור האחרון, הקשה, הדחוס, המוצק לתוך פקעת ההמון הנדחקת אל הדלת. – הרעדה ידו, ההטעתו עינו, הסיכלה מזימת סתר ונקם את הכיוון – דיינו, כי פגע לא בנו, אלא בחלון.

כאשר אשוב ואהיה גדול, אעלה את השאלה הזאת בקול רם – בבירור – על סדר-היום:

כמה זגוגיות אנו רשאים לנפץ במשך השנה? – אתה אומר: אף לא אחת. – טירוף-הדעת. – בעצמך לא תאמין.

הזכוכית היא, כמדומה, המצאת בני צור. ובמשך מאות שנים אי-אפשר היה להמציא משהו עז ויציב יותר? – ומה עושים הכימאים והפיסיקאים במעבדותיהם? האומנם חומר אחר אי-אפשר?

אל תתנפצנה הזגוגיות. אשמתן ולא אשמתנו.

על שום מה עלינו לעמוד פתאום קפואים וחדלי-נוע מרוב אימה? לחכות לאסון כי יבוא? על שום מה אני, חף מפשע, חייב להסתתר, לנוס ממקומי, שבו נעשה הפשע? על שום מה כך, פתאום, כל אלה שהיו במקרה באותו מעמד, נעשינו עבריינים?

על שום מה אחרי ההפסקה בת חמשת הרגעים – ששת הרגעים – צפויים לי מבט מאיים ושאלה אכזרית:

– מי?

– לא אני.

ואף כי אומר אמת, ארגיש, כאילו אני מכזב. חייב הייתי לומר:

– המקרה אִינה, כי לא אני.

ידעתי, כי יש עקבות. בגדי המושלגים מאשימים אותי. זרקתי כדורים, כמו אחרים, כמו הכל. – הרי מותר. – וכי אני יודע? – שמא לא. – אני ממהר לכיתה, כדי להדביק, ודאי אדביק. – וכי אני יודע? – אולי באמת אני האשם, שלא באתי מיד עם הצלצול הראשון של הפעמון. והאם אפשר היה כך מיד, בבת אחת?

– אני לא.

זרקתי אילו כדורים ליגאליים, תמימים – האם אחדים? – איני יודע כמה. – האם עלי למנות רק את הכדורים השלמים, הבשלים, הגיאומטריים המדוקדקים, או גם את הכדורים-למחצה ולרביע, שזרקתי במרוצה?

ואף-על-פי-כן נמצא – הבוּז לו! – כזבן נבזה – והוא אומר:

– אני רק שני כדורים – שם, רחוק-רחוק.

שתמטן – רמאי – שקרן. כולנו הסתבכנו בסולידאריות באותו אסון. אנו חשים, כי חף מפשע הוא גם זה, שהוא האומלל שבינינו – האמת היא כי את הזגוגית ניפץ המקרה – כי לא ניפץ אותו מי שניפץ אותו ולא כל אחר. כך אנו חשים באותו רגע, ומאימת החרפה אין אנו רשאים להגיד יותר מצמד המלים:

– לא אני.

ובמורת-רוח. גם זאת במורת-רוח, רק מאונס.

כי אתם חייבים לענות, האם באמת אין אנו רשאים לנפץ אפילו זגוגית אחת? ואם מותר לנו רק אחת לשנה בלבד, האם לא הכרח הוא, שתהיה זאת זו ועתה דווקא?

ידענו, שלא תענו, כי לא ידעתם, לא הבינותם את השלג. אף תמאנו להכיר, תזלזלו.

על כן אומר.

הפסקות כאלו, כמו היום, מעטות בחיי האדם. פעמים, במשך כל החורף, אין אפילו אחת. כי צריך שיהא חם, שאם לא כן השלג יהא פּזיר ולא יתגבש כדור. והידים קופאות יתר מדי. צריך שהשלג יהא לח ועמוק. אסור שיהא חם מדי, שלא יתמסמס. צריך שירד עם ערב או עם בוקר, שלא יספיקו לפנותו. צריך שיהא ראשון, לא נגוע, שלא יהא בו לא צרור-קרח ולא רגב-אדמה. אנו, הבקיאים במסכת שלג ומוקיריו, מרגישים זאת בעוז בעומק נפשנו.

ידענו, כי אין אנו מניחים את דעתכם. יש והדין עמכם. – אמת, שאנו מחבבים לקפּץ על הספּה. אתם אומרים שהספּה מתקלקלת, שהקפיצים נשברים. לא מיד, לא בבת אחת. ספּה, שאין קופצים עליה, מאריכה עשרות שנים. אנו מאמינים לדבריהם, אף כי בהיותנו בני עשר, לא יכולנו לאַמתם.

אין אתם מתירים לנו לפצח אגוזים בדלת. הדלתות מתקלקלות. דבר זה משונה ביותר. דלתות – כבית. הבתים גבוהים, חזקים, קיימים ועומדים מאות שנים. יהא כך.

אנו אסורים אפילו להתנדנד על ידיות-הדלתות, שאף שהן ברזל, סופן שבירה. מוזר! אנו חיים ימים לא רבים, רק התחלנו מתבוננים סביבינו. ואתם והעולם כולו – משונים אתם. אין אנו חושדים בכם, שכוונתכם לרעה. ברזל ושבירה? מסכים.

הבגדים נקרעים. לצערנו.

הזגוגיות מתנפצות. בכל נסיבה שהיא. – הן מתנפצות – מעצמן – לא בשֶלנו. – העולם קשה וללא וויתור. נתגלגלתי ונחבטתי בקרקע, נתקלתי בקיר, במשקוף-החלון, בארון, בשולחן, בקצה, בקרן – כאב, פעמים כאב גדול.

ופתאום פרש האל הטוב לנו, לילדים, מרבד צחור על פני האדמה, כעוף המציע קנו נוצות למען גוזליו. בחורף אין ולא יהיה בקרוב עשב. ואם יהיה הרי הוא גדור ואסור לדרוך עליו. והשלג אתה עושה בו כאוות-נפשך.

יש כדורי שלג תמים ותמימים, ויש חורשי מזימה, יש אצילים, ככדורי-רובה, ויש ערומים ככדורי-דום-דום – האסורים מפי חוק-המלחמה ההומניטארי. ויש מרגמות, פצצות, פגזים. ולכן כולם – צרורי שלג המנפצים זגוגיות. קשה: מלחמה.

ואפילו במקרה לא אני.

– ובכן, מי?

ניד כתפיים.

באמת, איני יודע. ואפילו אם אני יודע, איני יודע. אני אך אדַמה, כי זה הוא. ודאי אוודע, אם אשאל בשקט, אהרהר – אחר-כך. – הרי אין בי ודאות מוחלטת, כי זה הוא, הוא לבדו, ולא אחר.

הרי רצתי, כי אחרי הצלצול, כי מאוחר. עייף, צוהל ורב-פחדים. אפשר ונדמה לי.

עמדו שניים. ודאי אחד מהם. פניו של מישהו הבהבו ונעלמו. ואולי דווקא זה השלישי? שמא כדור תועה? – צריך לקבוע – נחוץ זמן – והמורה רוצה, כי כבר.

וסוף-סוף, יגידו אחרים – אולי עמדו קרובים יותר, אולי היטיבו לראות.

ואנו עומדים שעה ארוכה, קודרים, ממורמרים. ואני שואל, מה מקרה נדיר שדבר כזה יארע לגדולים. ואיני מוצא אלא אחד.

הנה בשעת תהלוכה, שאני בתוכה, נשמע פתאום קול יריה. המשטרה מקיפתנו: מי ירה? וכאן, אף שאני חף מפשע, ידעתי, כי תהיה חקירה, שכל נימוקי בעד וכנגד ייבחנו בחינה סולידית ביותר. ואילו ענינינו נפתרים איך שהוא ובלבד להיפטר. וכל-כך למה? על שום מה נעשה לנו עוול לעתים קרובות כל-כך ואנו ללא אשם? על שום מה מותר להעניש ילד שלא כצדק וענשו נחשב כדבר של מה בכך ואין חייב ליתן דין-וחשבון?

שיעור הדת עבר בשקט.

הרהרתי ביוסף הצדיק, שפרעה השליכו לבית-הסוהר. יוסף פותר חלומות. אחר-כך הוטב לו, אך מה קשה להיות נמכר בידי אחים, להיות נאשם במזימה, ולשבת שנים ארוּכות כבול אזיקים בבור אפל. – אני עמדתי שעה לא גדולה בפינה וכמה התעניתי. עמדתי בכיתה, שיש בה חלונות, ידעתי כי רק עד הצלצול. – על שום מה אין אנו יודעים מה היו פני בית-סוהר במצרים, כמה התענה יוסף. צר לי על יוסף, אני מבקש לרחמו כראוי לו, ואיני יודע. אז רציתי לדעת הכל על האֶסקימוסים, ועתה על יוסף. שאלות רבות בפי – על שום מה אין הגדולים אוהבים את שאלותינו? הרי זה היה לפנים-לפנים, ורחוק-רחוק, ואפשר שגם הם אינם יודעים. על שום מה הגדולים אינם נוחים להודות, כי אינם יודעים, כי יעיינו בספר, או ישאלו מי שיודע יותר. שמא אינם יודעים, אך משערים. להם קל יותר.

לפנים, לא היו אפילו תמונות בבית-הספר. בימי לא היה ראינוע. מה עלובים היו ימי ילדותנו בלא ראינוע. היו מדברים על הרים, ימים, מדבריות, מלחמות-קדם, עמי-פרא. והתשוקה התגברה והוסיפה, לראות כל אלה. – עתה, כשאתה יוצא מאולם-הראינוע האפל, לפחות אפשר לך שתאמר:

– הייתי שם – ראיתי.

מתוך הרהורי מעוררתני רחישה בכיתה. שוב אנו נרגעים ורעבים לשתים-עשרה יריות-תותח.

הגב כואב, רק עתה נראה, היתה זו חתיכה ראויה. כאב קטן כזה – נעים. – כשריטה שהאב מראה לבנו. – כאב גאה שאינו מכאיב, שאומרים בו:

– זה לא כלום. שטות.

אני הופך פני, לראות את יאַנק, שהרבצתי בגלגולתו, עד שנשמט כובעו. מיד חש במבטי. חייך, בברק-עינים ענה:

– אני זוכר. אך חכה: עוד מעט ויתחיל הכל מבראשית. לא אמחול.

איני יודע, מי מחייך לעתים קרובות יותר, האם אנו או הגדולים. אך ודאי הוא, כי חיוכיהם אומרים אך מעט, ואנו מבינים את שלנו יפה יפה, ועתים אנו אומרים יותר בחיוך מאשר במלה.

מבט רב-ביטוי וחיוך רב-ביטוי. נראה שאינם יודעים, כי הם אוסרים עלינו להביט מאחורינו ולחייך בכיתה.

כאשר אשוב ואהיה מורה, אנסה לבוא לידי הבנה עם תלמידי. שלא יהיו שני מחנות שהם כאויבים: מכאן הכיתה, ומכאן הוא וכמה חונפנים. אנסה, שתהיה כנות.

למשל, ביום כזה, יום השלג הראשון והלבן, פתאום בשעת השיעור אמחא כף ואומר:

– יזכור כל אחד מכם יפה יפה, במה הרהר כרגע. המתבייש להגיד, יאמר, שאינו רוצה, שלא יהיה אונס.

בפעם הראשונה לא יצליח הדבר. אך אעשה כך לפרקים קרובים. רק אראה, שהכיתה אינה מקשיבה.

ולפי הסדר:

– במה הרהרת אתה? ובמה אתה הרהרת?

אם מישהו יגיד, כי הרהר בשיעור, אשאל:

– האינך בודה?

אם מישהו יתחייך ואני רואה, שאינו רוצה, – אשאל:

– ושמא אינך רוצה באזני הכל, לחש לאזני, או ארשום בשעת ההפסקה.

והם:

– לשם מה, אדוני המורה?

אומַר:

– אני מבקש לכתוב ספר על בית-הספר. שיכירו הכל, כי לא תמיד אפשר שהתלמידים יהיו מקשיבים בשעת השיעור. שמא צריך בימות-החורף הפסקות ארוכות יותר, שמא בימי מזג-אויר נאה התלמידים מתעייפים עד מהרה. בני-אדם רבים כתבו ספרים על בית-הספר. ובכל פעם ופעם מכניסים משהו חדש, שייטב יותר לילדים ולמורים. כן, כי אתם תגמרו חוק הלימודים בבית-הספר ותלכו לכם, ואילו אנו הולכים כל ימי חיינו לבית-הספר.

והם ישתוממו, שהרי לא עלה על דעתם, כי גם המורה הולך לבית-הספר ומבלה פה, בכיתה, שעות רבות. נדבר, מה מישהו מבקש לשנות. אומר, כי המורים חולים לפרקים מרובים ביותר חולי גרון ועצבים. ועל שום מה אנו עצבניים.

ולאחר שכל אחד ואחד יאמר בגילוי-לב, במה הרהר בשעת השיעור, אתלוצץ:

– ובכן, עתה ארשום לכל אלה, שלא השגיחו, ציון רע.

– או-הו, איזה שועל אדוני המורה.

ואני:

– לא יאה לומר, כי המורה הוא שועל.

– על שום מה?

ובכן, אבאר. ושוב:

– ושמא ארשום ציון רע לכל אלה שהרהרו בעניני השיעור?

אלה יתחילו לצעוק:

– כן, כן, כן.

ואחרים – ואנו על שום מה? הרי השגחנו.

אומַר:

– לא השגחתם.

– על שום מה? – כי היום השלג הראשון, ואתם אינכם משגיחים.

– נו, כי השלג אינו שיעור.

– ואולי לא לרשום היום ציונים?

– לא היום ולא בכל יום אחר.

– אי-אפשר בלי ציונים.

– אך אינם נעימים.

– גם לרשום לא נעים. גם המורה נוח לו לרשום ציונים טובים.

– ירשום נא ציונים טובים.

– האפשר?

– נו, לא-א—א.

וכן נתמקח עד הצלצול.

ונא לחשוב, כמה זה מוזר. ביקשתי להיות ילד, ועתה שוב אחשוב, מה אעשה, כאשר אגדל. נראה, כי גם הגדולים לא טוב להם. אלה דאגות ועצבונות להם משלהם, ואלה משלהם.

ואפשר אפילו שיהא כך, כי האדם יהיה, לשם חילופים, פעם אחת גדול, ופעם אחרת קטן. כמו קיץ וחורף, יום ולילה, חלום והקיץ. אילו היה כך, לא היה תמה איש. אלא שגם הגדולים וגם הקטנים היו מיטיבים להבין אלה את אלה.

ובשעת ההפסקה כבר היה משחק שקט יותר. כבר באנו על המוסכם, מי עם מי. והשלג כבר היה רמוס ודרוך, וגיבוב הכדורים קשה יותר. – קצתם ניסו, אך אנו משחקים יותר משחק מגררות. נער אחד מאחור – רַכָּב, ושנים מפנים – סוסים. – כשלשלת הם, אחוזים ודבוקים, כמשמר-כבאים, עצרת-פורים או צבא-תותחנים. אחד ואחד ומחשבתו, אך אנו מתחרים: סוסיו של מי או מכוניתו של מי טובים יותר.

תחילה היה סדר, אחר-כך רתחי-רתחים. כי כלי-הרכב התנגשו. עשו תאונת-רכבות. נתגלגלו ונתהפכו סיעה שלימה ודוחקים. תמיד יימצאו בהלנים, ומישהו מוכרח לבכות. כי האחד דרכו על ידו, והאחר בעטו בו במגף – והפרסה היתה ברזל. ועוד החניקו אותו, שלא יכול לנשום.

לא כולנו אוהבים להשתגע. לחלוטין לא. עתים אנו מבקשים שלא לשחק כלל, ובלבד שלא נשחק עם פרא-אדם הדוחף, צורח וחובל. – כי כזה אתה דוחקו דרך שחוק והוא מיד מכה בך מלוא-כוחו להכאיבך – בעצם או באגרופו. אינו משגיח בכל דבר, דוחף, מתנפל, שומט את בגדיך. כאילו ניטלה דעתו.

כמה פעמים אדם מבקש לשחק והוא אומר:

– איני רוצה.

כי הוא ישנו.

– או הוא, או אני.

יבחרו בעצמם.

עתים הם מתיראים לומר בגילוי לב, כי יתחילו להתאנות, לחרף, להציק. כבר מוטב:

– לא אשחק.

יחשבו בעצמם בדעתם – זה טוב וזה לא.

אך צר.

בחצר הקטנה אתה יודע את פראי-האדם, אך כאן אי אתה יכול לדעת את כל בית-הספר כולו, ול כן התקלה מצויה יותר. ואין גם שהות לקחת דברים מראש.

ובכן, אם מישהו מראה ראשון משחק והוא נראה, מיד הכל אחריו. הוא כאילו הכריז סיסמה. וצריך להודות, כי המשוגעים – אנו מכנים אותם משוגעים – יש להם המצאות טובות, אלא שאינם יודעים לעשות.

אדרבה, גם אנו נוסעים רדופים, כביכול חשמלית נזדמנה עם מכונית, או מטוסים התנגשו.

ובכן אנו רצים ונסים, וכשאיזו שלישיה משוגעת מבקשת לעלות עלינו במסעה, אנו מסתלקים ונעצרים.

שתי מכוניות מטורפות נסעו רצוא ושוב משך כל ההפסקה.

– סורו. אין אנו רוצים.

השלישיה שלנו היתה מותאמת יפה יפה. רק סוס אחד נחבלה קרקפתו, כי אותו רגע דווקא ברחנו מפני המכונית המטורפת, וכאן רצים מן העברים. כבר לא הספקתי להתחמק – וחָבט – בקרקפתו של ההוא. אפילו לא בכה, אך שוב לא רצה להיות סוס.

כפתורי נשמט, אך הרימותיו, החבאתיו, ובבית אתפרנו.

רק במקום אחד היתה הפצצה. שם עפו בדהרה במחטוי היריות.

מי שאינו משחק בעצמו, אינו מבין כאן כלום. כי חשוב לא בלבד מה שאתה רץ וטס אלא מה שמתחולל באדם עצמו. שחוק קלפים, אפילו שחוק שחמט – זו לא בלבד זריקת פיסות נייר או הזזת גלמי עץ. הריקוד – הוא סיבוב חלילה. יודע מי שבעצמו משחק או רוקד.

אסור לזלזל במשחק, אף להפריע, ולא להפסיק מיד, ולא לכפות על מישהו ידיד שאינו חביב.

אם עגלון אני, רצוני שיהיו לי סוסים שוי-קומה, לא גדולים מדי, לא קטנים מדי. אך נשמעים, נבונים, ערים. אם סוס אני, איני רוצה שעגלוני יהא שוטה או אכזר. כי אני עצמי קובע מהירות המרוץ, איני רוצה כי יגררני, יכני וידחפני. כי אחת הרגשתי כסוס ואחרת הרגשתי כעגלון. ואתם, מה אתם יודעים? שצהלתי, ששעטתי ודשדשתי בקוצר-רוח במקום אחד, או קראתי: “עמו – – ד – ווי – וֹ – –”.

אם שומר-כבאי אני, הריני מביט סביבי, אם אין עשן – אני מביט למעלה, חפזוני אחר מבשעה שאני רץ עם תותח לנקודת-הקרב. בראותי משמר אני סר הצדה, האויב שם את חיל-התותחנים כמטרה לו. – אני מתבונן סביבי בחשד, שלא אפול במארב. – כשאני נוסע במרכבת-הכבאים, אני מהרהר, אם מי שהמרכבה עברה עליו הוא תינוק, או מתאבד, תלוי או מורעל. – הרי איני רץ כשוטה.

יתר על כן חשוב גם הדבר שנקדים ונרוץ כנפשנו שׂבענו, שהרי שוב לפנינו שעה תמימה בספסל.

נו. נסתיים בית-הספר. אנו הולכים הביתה.

איני יודע אם גם היום לשוב עם מונדק. אם דרך אחת הביתה, והתחלת ללכת עם מישהו, כבר צריך תמיד. ואפשר שיהא לא נעים, וקשה להיפטר, צריך או להתקוטט כהלכה, ואפילו להתכתש, שתוכל לשוב ולהיות לבדך, או לשוב עם מישהו אחר.

יש כאלה, ששום אחד אינו רוצה לשוב עמהם, ובכן הם נדבקים בכל יום במישהו אחר. יש כאלה, המבקשים לבדם לשוב הביתה, אך הם מועטים. יש כאלה, האוהבים בכנופיה. ולרוב – זוגות, או שלישיות; שנים הם כידידים, והשלישי מתבקש, או הוא ניגש בעצמו ואנו מתבוננים בו מי הוא ואיזה הוא. יש חושדנים, שאינם אוהבים, שיהיה שלישי, כאלה אינם נעימים: נראה כאילו קנה אותך לעצמו.

לא נוח, אם האחד רוצה בחברותה, והאחר כבר אחזו שעמום, או בחר לו אחר. הוא מוכרח להתגנב מתוך בית-הספר, שההוא לא ימצאנו. אם הוא מאניני הטעם, הריהו מבין, ומסתלק מאליו. אך יש המחולל שערוריות, מגלה סודות, טופל שקרים והידיד כביכול נעשה הרע שבשונאים.

לא תמיד מן המוכרח הוא, שמי שאתה הולך עמו מבית-הספר, הוא ידיד. כי אפשר והידיד יושב דווקא במקום אחר, שאינך יכול ללכת עמו אפילו כברת דרך – מיד אתה לכאן והוא לכאן. ובכן משהו אחר – ידיד, ומשהו אחר – מי שאתה אוהב לשוב עמו הביתה. אך תמיד הידיד הוא כאח ולמעלה מזה. אלא שאחיך את יודעוֹ יותר, ובכן לא תוכל לשגות בו. ודרך הידידות היא דרך מלים, שעל כן נראה, כי הידיד, לבו כפיו, ותוכל לשגות בו, אם כוזב הוא. אחד בלב ואחד בפה, דיבורו כך ומעשיו כך. אחיך לא-יוצלח, אין עצה ותושיה: אתה מריב עמו וסופך מוכרח להתפייס. ואילו ידיד אתה יכול להפרד מעליו עולמית.

גם כשהייתי בפעם הראשונה קטן, היו לי ידידים שונים. הידיד האחד ידידותי עמו ארכה שנה, אך אהבתיו רק חודשים מעטים, אחר כך אני רואה, כי הוא מפתני למעשים רעים, צפיתי כי ילך לו. והוא – לא. והנה נשאר לשנה נוספת באותה כיתה עצמה וכך נפטרתי הימנו.

הידיד האחר גם הוא לא-יוצלח היה, אך עמו התקוטטתי בנקל. נתתי לו כמה מתנות, השאלתיו חמשים או ששים גרוש וכאילו פדיתי עצמי בכופר.

אחר כך הייתי זהיר ימים רבים. שונים התקרבו אלי, אך הלכתי עמהם פעם אחת, פעמיים, ואחר כך כאילו אני מוכרח להכנס לאיזה מקום, או שכחתי כביכול עטי ואני מוכרח לשוב לבית הספר, או שאני מכין הכל לפני הצלצול ואני תופס בחפזה את האדרת וכבר אינני. – והוא אומר למחרת:

– היכן נעלמת אתמול? חכיתי, חיפשתיך.

ואני:

– איני יודע. שבתי לבדי הביתה.

עד שמצאתי ידיד. אמיתי. כזה שאם אינו בא לבית-הספר – אתה עצוב. ובלעדיו איני משחק בשעת ההפסקה. והוא היה נעדר הרבה – בכל פעם יותר ויותר. לא היינו משתובבים ברחוב, כי הלך לאטו. ואחרים אמרו:

– שאין אתה משתעמם. כך להגרר. בן-עצלתיים שכזה. מתנשק עם נערות קטנות.

לא היה כלל בן-עצלתיים. לא התנשק עם נערות קטנות, אך היתה לו בת-דוד. אנו כבר היינו גדולים בכיתה הרביעית או החמישית, והיא בראשונה. לפעמים היינו מזדמנים עמה, והיא היתה מתנשקת עמו. קטנה ויתר על כן בת-דוד. ובכן, מה בכך?

ועוד היה לי אחד. גבוה בשתי כיתות. כי יארע, שגדול יותר מתוודע עם קטן, והם שבים שניהם יחד, אם לימודם במקרה מסתיים אותה שעה עצמה. – ופעם אחת אמר לי שאחכה, ואחר כך הלך עם חבר ושוחח עמו, ואותי כאילו אינו רואה. אני נגרר לצדו, כעין אופן חמישי בעגלה. ובכן אני רואה, כי הוא עסוק, אני עובר לעבר האחר של הרחוב ומביט, אם ישאל, על שום מה הלכתי. והוא לא כלום. – לא נעלבתי, אך הרהרתי: “עושה חסד”. וכך נסתיים.

אני זוכר כל אלה ועתה כבר אני זהיר. מוטב שאמתין, עד שאמצא מישהו לא בלבד לריצה, אלא שאוכל גם לשוחח עמו על ענינים שונים. לא בלבד על בית-הספר אלא בכלל.

ובכן, אני הולך ומונדק הדביקני בדרך.

– חיפשתיך בבית-הספר, – הוא אומר.

איני עונה כלום. – אנו הולכים בצד. והוא שואל:

– ושמא אינך רוצה ללכת עמי.

אני רואה, שהוא עדין, כי אחר לא היה שואל.

אני אומר:

– אדרבה, אני רוצה.

הביט בשימת עין, האם באמת, או שאני אומר סתם. נתחייכנו.

– אתה רוצה להתחרות בחשמלית?

– אֶ אֶ אֶ, יום יום להתחרות. דיי במה שרצתי בהפסקות. נעצרנו לפני חלון-ראווה של חנות.

– אוֹאוֹ, הבט איזה מחוגות יפות. את זה אתה מכניס, כשאתה מבקש לעשות עיגול גדול. וזה לדיוּת. – מה אתה סובר: כמה מחיר מחוגות כאלו? – היית רוצה בהן? – הבט: דיו-זהב. – הבט: איזו קסת קטנה: לנסיעה, – אני מוכרח לקנות מכחול קטן, אך לא פה. פראנקובסקי קנה בקרן-הרחוב ויש לו כבר חודש, ובשלי מיד נשרו השערות. – מרמת-גנבים שכזאת. – אילו הרשו לך, מה היית נוטל לך מחלון-הראווה? – אילו הרשו פעם אחת ויחידה. – אני הייתי נוטל מחוגות ויתר על כן את הכושי הקטן.

– הרי אלה שני דברים.

– ובכן, רק מחוגות.

בחנות הסמוכה אנו בוחרים טבלת שוקולדה גדולה, כמובן במקרה אם ירשוני.

אחר כך בחר הוא עציץ לפרחים בשביל אמו ואני בובה בשביל אירנה.

בחלון-הראווה של השען ליד הטבעות והסיכות משובצות אבני חפץ יש גם שעונים. אין אנו חמדנים. דיינו בשעונים. שעה ארוכה התועצנו, אם טוב שעון-יד, או שעון-כיס עם שרשרת קטנה.

כי אנו, הילדים, נבדלים מכם, הגדולים. אותנו מענין אך מעט מחיר-השוק של איזה ענין. אנו יודעים דברים נחוצים ושאינם נחוצים, ואנו מוכנים תמיד להמיר דבר יקר יותר, אך טפל לגבי מה שאנו רוצים בו. אילו רציתם להכנס לפני ולפנים תעלומות מסחרי החליפין שלנו, וידעתם, כי פני הרמאות אצלנו אחרות לחלוטין.

כשהייתי בפעם הראשונה ילד, קיבלתי פעם אחת מחליקיים. אז היו עוד המחליקיים מתנה שאינה מצויה, יקרת-ערך. נו, והחלפתים בקלמר, עשוי עץ-שזיף, עגול, וציור כלבלב על גבו. הכלבלב היה נקור-עין אחת, אך חביב מאוד. הקלמר נחוץ יום יום, והמחליקיים לפעמים, והחורף היה דווקא נוח, לא היה קרח. – כשנודע הדבר בבית, ערמו קטגוריה על ראשי. מוכרח הייתי להחזיר. כי אם המחליקיים שלי, צריך שתהא הרשות בידי לעשות בהם כחפצי. מה איכפת למישהו, כי אני חביב עלי יותר קלמר, העשוי עץ מריח, עם כלבלב סומא? הוא לא רימה כלל, ידעתי כי המחליקיים מחירם יקר יותר, אך רציתי שיהיה לי קלמר. והאם התייר במדבר לא נתן שק מרגליות יקרות בכד מים?

שעה ארוכה התיעצנו, מה נבחר מחלון הראווה של נגר. רצינו שיהיה לנו שולחן קטן עם מגירה הנסגרת במפתח, אך האם ירשו לנו להעמידו? אולי משהו בשביל ההורים? אך נעים מאוד, אם יש לך שולחן קטן אבל שלך.

התחלנו לדבר על הבית: לו רע, כי אביו שותה שיכור.

– זה אסון גדול, אם האב שותה שיכור. צריך שהשיכורים יהיו אסורים לשאת נשים. כי אחר כך מתענים גם הם גם נשיהם גם בניהם. לפני כל תשלום אנו חרדים: האם אבא יביא את הכסף, או נרעב כל השבוע. – והרהר נא, מה נעימות היא, אם שיכור אינו יודע מה מתרחש בו, ולאחר שישן שנתו, הוא בוש וראשו כואב.

– ואין אתה יכול לומר לו, כי יחדל?

– מי אני ומה אני שאומר לו? אמא כבר בוכה, צועקת ומקללת למדי. מבטיח ואחר כך חוזר חלילה. כילד.

– ואתה נסה ודבר אליו דברים טובים.

– כשאני מתבייש. פעם אחת היינו בכפר, אצל ידיד אבא. שם שתו לשכרה. אך אבא אמר, כי אינו רוצה. כי שוב נשבע לאמא, שלא יביא יין שרוף לפיו. – ובכן, כשהתחילו מפתים אותו, כי לפחות כוסית אחת – משכתי את אבא בשרוולו. ואבא קם ואומר: “בוא, נלך לנהר”. וכן הלכנו. והעפרונים בשיריהם. וקמת-הבר כאילו משתחווה לנו. והשמש, ויפה. נעים. – אבא אוחז ידי. אחר כך ישבנו על שפת הנהר, ואבא שוב אוחז ידי. ופעם אחת ריטטה ידו, כאילו נכווה בסרפד. ואני אמרתי: “רואה, אבא, שמוטב לא לשתות”. – ואבא הביט בי, והתביישתי עד להחריד וצר היה לי עליו עד להחריד. כי הביט בי בעצבות כל כך. אתה יודע, פעמים כלב יביט, בבקשו דבר-מה, או ביראו כי יכו אותו. אני יודע, כי דבר אחד הוא אדם ודבר אחר הוא כלב. אך הרהור כזה עלה על לבי. בעד כל הון בעולם לא אומר עוד כדברים אלה לאבא. כי ראה גם ראה: אבא כאילו ניחש כוונת דברי, כי הוא רק מביט במים, מביט, מביט – ואומר: “חיי כלב, בני”. ונאנח. ואני רוצה לנשק ידו, כאילו לבקש סליחתו. ואבא מחזיק בחזקה ידי ואינו מניח. איני יודע, אם הקפיד עלי, ואולי חשב, כי אינו ראוי שאנשק אותו. – אבא לא חזר עוד אל ההם, רק אמר, כי יביאו לו את מקלו. וברכבת קנה כעכים. לא אכלתי אפילו אחד מהם, הכל נתתי לאחי הקטן. אמנם, רציתי לאכול קצתם, שאבא לא יהא סבור, כי אני מואס. אך איני יכול: משהו חינק גרוני. ימים רבים אחר כך, ודאי כחודש, לא שתה, אמא כבר חשבה כי טוב. אך אז אמרו לאמא, כי מי שנגמל ומהלך קודר משמע שיחזור לסיאורו; רק כשיחדל להרהר ועליזותו תשוב אליו הרי באמת סליק. – אך שמע: אַל תספר לאיש בבית-הספר. רק לך אמרתי. לא תספר? אפילו אם נתקוטט.

– על שום מה נתקוטט?

– נו, כלום אינך יודע? משהו יהיה חלוק בינינו ונתקוטט.

ועוד הוספנו ודיברנו מה, כמה בני-אדם שונים בעולם: האחד שותה שיכור, האחר פועל בטל, השלישי גונב, פלוני אוהב זאת ואלמוני אוהב זאת. אוהב, או אינו אוהב.

– למשל, יש בני אדם כאלה, שנטילת הצפרניים אינה חביבה עליהם. וצפרניהם מגודלות וארוכות. או שהם מכרסמים.

– ושהאצבעות נשרטות, כואבות. ושהצפרניים מתכסות כתמים לבנים: על שום מה?

– יש אומרים, כי זה האושר הפורח. ואחרים אומרים כי מישהו מתקנא בו. – תמיד כך: האחד, אמר כך, והאחר יאמר כך, ואחר כך לא ידוע, במי להאמין. – מידה גדושה של שקר מצויה בעולם.

וכך אנו מרבים שיחה, עד שאיחרתי את ארוחת הצהריים. כי אני ליוויתי אותו והוא ליווה אותי, – והלכנו רצוא ושוב. ההליכה היתה נעימה והשיחה היתה נעימה, כי בכל שלג ושלג.

ובכן, איחרתי.

ואמא מתחילה צועקת, על שום מה איחרתי את ארוחת הצהרים.

ושאני מתרוצץ, ודי לה בטרחות ובריצות, ושאני מקרע את הנעלים, ושאינני נערה, שאילו כן הייתי עוזר, ושאמא תלך לבית הספר להתאונן עלי, ושסופי שובב, ושאירנה יפה היה לה שתהא הבכורה ואני הצעיר, ושאמא תמות בגללי.

אני עומד ואיני מבין כלום.

אם איחרתי, הרי אפשר שאוכל ארוחה קרה, או שלא אוכל מאומה, אפשר שארחץ בעצמי את צלחתי.

אמא העמידה את האוכל, ואני מסרב. אמא כעסה גובר והולך:

– הרי לפני ואכול… עוד תעשה לי העויות וגח מומיות.

איני רוצה לגרותה יותר ואני אוכל. אולם כל פרוסה ופרוסה נתקעת בגרוני ואינה נבלעת. ואני מתפלל לאלהים, שכבר תכלה האכילה הזאת.

רק עם ערב נודע לי, כי העש חתך שמלת אמא. יום ההולדת קרוב והרי השמלה אכולת עש. – ובכן פוקדים עוון העש על הילדים.

ויותר הכאיבתני העוולה. מוטב שלא אדע, על שום מה המגודלים רעים כל כך, כשהם מזעיפים. אתה חש, שמשהו אירעם, אך אתה מבקש גם בך את האשם. עד שתמצא.

ישבתי בפינתי ואני עושה את השיעורים. אך אני ירא, כי מי מן הנערים יגש אלי, ושוב תתחיל:

– לך וקרע את נעליך, חבריך החמודים כבר קוראים לך!

הרי משום כך בלבד ביקשתי להיות ילד, שאשוב ואשחק עם חברים.

ואפילו ניחשתי, כי מישהו התדפק, אך חרש ופעם אחת בלבד ואמא שמעה:

– אל תעז לצאת. עשה שיעוריך.

ואני עושה. אין בי אפילו חשק ללכת.

ודומה עלי, כי אני יושב בדד בשדה, ופה לילה וכפור, ואני יחידי, ויחף ורעב.

מוזר האדם. או שהוא עלז, ופה פתאום עצב.

איני יודע בודאות, אך נדמה לי, כי המבוגרים יותר שהם עצובים הם רעים. ואולי בסתר הם מתעצבים אל לבם, וכועסים לילדים. לפרקים רחוקים אנו יכולים לומר על מורה:

כבודו היה היום עצוב.

אך לצערנו לפרקים קרובים:

– כבודו היה היום רע.

ילדים בוכים לפרקים קרובים יותר ממבוגרים, ולא משום שהם יבבנים, אלא משום שהרגשתם עמוקה יותר, יסוריהם מרובים יותר.

על מה אין המבוגרים מכבדים את דמעות-הילדים שלנו? כי נראה להם, שאנו בוכים על כל דבר של מה בכך. לא. ילדים קטנים צועקים, כי זו הגנתם היחידה: יצעק, יימצא מי שישים לבו ויושט עזר. או שהוא כבר צועק מיאוש. ואנו בוכים לפרקים רחוקים ולא על החשוב ביותר. אפילו אם כאבנו יגדל ביותר, תיראה דמעה אחת וחסל. והמבוגרים יש ובאסונם חרבות, כבות פתאום דמעותיהם.

ולפרקים רחוקים, רחוקים ביותר, תבכה, כשהם כועסים שלא כדין. – אתה מוריד ראשך ולא כלום. פעמים ישאלו אותך, ואתה לא תענה. פעמים תרצה לענות, ואך שפתותיך נעות ואינך יכול. הם אומרים, כי עקשנות היא. ולפעמים באמת פורצת איזו התעקשות, כי כבר היינו-הך: ירביצו בך ויבוא הקץ. ובכן, אתה מושך כתפיך, או רוטן מה מתחת לחטמך. – כי בראשך מסובבות המחשבות הרעות ביותר ומלים כעורות. ושוב אינך מחשב בדעתך, כי זהו מורה, או אב. או שבראשך אפס, רק בחזך יאוש אילם וזעם.

פעמים הרבה אפילו לא תשמע, מה יצעקו, – אינך מבין אף מלה אחת. פעם אחת יחבטו בך, פעם אחרת ימשכו ידך, – והם מדמים כי אין אלו מכות ואינן מכאיבות. כי בלשונם פירוש מכות התאכזרות בילדים. כשהם מלקים ברצועה, מחזיקים ומלקים, כפושעים, והילד נלפת וצורח:

– לא אעשה עוד, לא אעשה עוד.

על מכות כאלו – עתה הן מתמעטות אך עוד ישנן – יעופו לעתיד-לבוא ישר לבית-האסורים. מה מרגיש המכה ומה מרגיש הילד, איני יודע. אך אנו מביטים בשאט-נפש, זעם ובעתה. אנו מרחמים יותר על סוס, משהם מרחמים על אדם.

ושמא אתם סבורים, כי גם אנו בינינו לבין עצמנו מכים זה את זה. אך אנו ידינו קטנות וכוחנו מועט. ואפילו במרבית-כעסנו אין אנו מכים ברוצחנות כזאת. אתם אינכם יודעים את התגרות שלנו. תמיד אנו בוחנים תחילה, מי חזק יותר ומודדים אם הכוח לפי הגיל וכוח-ההתגוננות. הוא אותי ואני אותו. ואם האחד הצליח להכניע את יריבו, שאינו יכול לזוז ממקומו, מיד אנו מפסיקים. או אם מישהו מפריענו, אנו רשאים להכות בחזקה. או כשאנו מתכתשים, ואתה חובט באף ומן האף זורם הדם.

אנו יודעים מה פירוש: כואב.

(איזה רופא פּלג-מוח חישב והעלה, כי ילדים במוסדי-עונשין הרגשת-הכאב שבהם מועטת. אני הייתי בודק את הרגישות שלו והייתי מספיגו חמשים מלקות, כי חרפה היא, שדברי-לומדות כאלה כותב רופא).

הריני יושב ומחשב, מה ידעתי לפנים ומה אני יודע עתה. וצער גדל והולך אופפני, שאנו קטנים כל-כך וחלושים כל כך. וביותר צר לי על מונדק, שאביו שיכור.

– ובכן, אין לפני אלא להיות ידיד לו. לו רע ולי רע. תהי אחוה בינינו. ובגללו אני סובל עתה, כי בגללו איחרתי את ארוחת הצהרים.

איזו חמימות עלתה בעיני, מיהרתי וסילקתי את המחברת הצדה, שלא יטפטף על שיעורי. אך לא: הדמעות ירדו לאפי, לא נפלו.

וכאן ניגשת אירנה. התיצבה מרחוק ומבטת. ואני בה מן הצד, כי איני יודע, מה היא רוצה. והיא עומדת ואינה אומרת כלום, אחר-כך היא קרֵבה פסיעה אחת ושוב אינה אומרת כלום, רק ניצבת. אני מחכה, והיא מחזיקה משהו ומעבירתו מכף לכף. ידעתי, כי יקרה דבר-מה טוב ועלה בי המון לבי. דממה בקרבי. נו, ואירנה מגישה לי זאת – זאת. – מבקשת לתת לי מתנה זכוכית מלוטשת, שכל המביט דרכה נראה לו הכל בגוונים שונים. – אתמול ביקשתיה, ואפילו לא הרשתני להתבונן ועתה היא אומרת:

– הא לך – לתמיד.

אם אמרה: “הא לך” – לא אדע, כי לא שמעתי. רק שמעתי:

– לתמיד.

בכל כך שקט, עדינות, נועם, ביישנות.

סירבתי לקבל, כי הנה היא נותנת ואחר-כך תריב או תינחם ותחזור ותטול מתחת ידי. עוד תתאונן, כי נטלתי בעצמי. כי הבנה עם ילדים קטנים קשה ביותר, שהרי המגודלים מפריעים אותנו. כשם שהם מלעיגים עלינו ומציקים לנו, כן אנו הקטנים נוהגים – בקטנים יותר. – מה יפה אמירת ילד קטן: “לתמיד”, אך אנו לועגים לו. ובכן, סירבתי לקחת, כי אני חושד, חושש, שתבוא עלי צרה. לקחתי, ואני מביט יפה. תחת חלון אחד – חלונות הרבה – וססגוניים. ואני אומר:

– אחזיר לך.

והיא:

– לא צריך.

והניחה ידה הקטנה על ידי הגדולה. אני מביט בידה מבעד לזכוכית – וחייכנו זה כנגד זו.

וכאן אמא שואלת, האם השלמתי את השיעור, כי תתן לי לחשמלית, שאסע לדודה להביא לה את השמלה שאכלה עש. ואני מרוב תרעומת על הבית מהרהר בלבי:

– מוטב, כי לפחות אעדר קצת מן הבית.

– אך אל תאַבד, – אומרת אמא.

רק חשבתי:

– נערה אולי היתה מאבדת, אך לא אני.

כי במה שהם משננים לנו כי אנו נערים, הם עצמם משסים אותנו בנערות. מה אשמתנו? כך עשאנו הבורא.

והיא ממשיכה:

– בחורים – בחורים.

ואני כגמול:

– בחורות כך וכך.

כשני מחנות אויבים.

הרי אנו בעצמנו יודעים מה ערכן ומה ערכנו.

ובכן, לקחתי את השמלה, שאמה עטפתה בד – ואני הולך.

הוצרכתי לחכות שעה גדולה לחשמלית ואני רוגז, כי רציתי לשוב כהרף עין, כמכלכל את ענינו במהרה. ושם אירע מה, שהחשמליות התמהמהו לבוא, וזו שבאה היתה גדושה ועודם נדחקים. אני כבר נאחז במוט, כדי להכנס והנה מישהו מרחיקני בדחיפה, – שנתגלגלתי. כעסתי כל כך, שפלטתי קללה. והוא עומד על המדרגה, – אומר:

– להיכן אתה זוחל? תפול.

רחמן שכמותו.

הרהרתי:

– בעצמך תפול, שיכור.

הוא לא היה שיכור כלל, רק בכעסי כיניתיו כך. דחפני מתוך החשמלית, כשהוא פיכח לגמרי, כי הוא חזק, כי הוא גדול.

אני מחכה, והחשמלית האחרת גם היא גדושה. שילמתי ונסעתי. אך כל אותה שעה אני חושב, בכמה גסות הוא דחפני. – בור שכמותו, בן-חם, ומבוגר – מראה מופת לילדים.

ושוב מישהו דחק. לפתני, כאילו אני אדם מת: כמעט שהשמלה נפלה מידי. ומה דבר רע אמרתי? כל אחד ואחד היה אומר כדבר הזה:

– יתר זהירות.

והוא בטרוניה עלי:

– מיד אתן לך יתר זהירות.

רק חזרתי ואמרתי:

– נו, כי יתר זהירות.

והוא תוקע כפו אל תחת סנטרי.

אני אומר:

– ירפּה כבודו.

והוא:

– אל תתגרה.

אני אומר:

– איני מתגרה.

וכאן איזה זקן מתערב. לא ראה כלום, אינו יודע כלום – ופותח:

– אלה פני החינוך בימינו. פרחח לא יפנה מקום לגדול ממנו.

אני מעיר:

– כי לא הגיד, שאפנה.

וההוא אלי:

– כבר אגיד לך, גור-כלב.

– אין אני גור-כלב, כי אם אדם, וכבודו אינו רשאי לדחוק אותי.

– אתה תלמדני, מה אני רשאי.

– ודאי.

לבי הולם ומחנק בגרוני. – תהא שערוריה. לא אוותר. וכאן האנשים מתחילים להביט. תמהים, כי קטן כל כך והוא עוקץ כהלכה.

– נו, ומה תעשה לי, אם ארביץ בך כך, באזנים?

– אקרא לשוטר ואומר לאסור את כבודו, על שכבודו עושה שערוריות בחשמלית.

עתה הכל פורצים בצחוק. וההוא בכללם. אפילו אינם כועסים, כי אם צוחקים, כאילו אמרתי הלצה. קמים מעל הספסלים לראותני.

כבר קצרה רוחי, ואני אומר:

– סליחה, אני רוצה לצאת.

והוא מעכבני:

– רק עתה נכנסת – הוא אומר – סע לך עוד קצת.

ושם יושבת איזו שמנה, מתפרקדת ואומרת:

– וזה סרטן עיקש.

שוב לא שמעתי מה עקיצות הטיל כל אחד ואחד.

– אני רוצה לצאת! – אני צועק.

והוא לא כלום.

– עוד תספיק – הוא אומר – צעיר אתה. ומה אתה בהול כל כך?

צעקתי מלוא כוחי:

– אדוני הנהג!

רק עתה מישהו נתעורר לטובתי:

– נו, כבר הניחו לו, רבותי.

ויצאתי, והכל מביטים כעל דבר פלא. ודאי צחקו עוד כחצי שעה.

מצווים עלינו לכבדם – תאב אני לדעת על שום מה. רק גסי-רוח. לשון הדיברה הוא: “כבד את אביך” ולא את כל אחד ואחד – על שום שנולד קודם. רבותה. – ומה יעשה מונדק, אם אביו שיכור? “גור-כלב, סרטן עיקש, פרחח, חינוך גרוע”. – נו, הראו-נא מופת לחינוך טוב. – ואם המורה בשעת כל השיעור כולו חיטט בחטמו? כי מה יבוש בפני גורי-כלבים? ועוד קוראים אותנו גורפי-ריר. ובלבד להלעיב ולהשפיל. מה תימה, שהילדים משהם גדלים מהלכים בעולם משוסים ומורתחים כל כך?

אנו מיושבים, רואים הרבה, יודעים, מנחשים יותר, חשים מראש. אולם אנו מוכרחים להעמיד פנים, כי חסמו את פינו ובנו עליו דָיק.

כבוד המורה מחטט בנחירי חטמו, כבוד המורה הופכת פניה אל החלון, מוציאה במתגנב את הראי הקטן וצובעת את שפתיה. האם סבורה היא, כי אנו שתומי עינים, אם אנו יושבים ארבעים במחיצה אחת? – על שום מה אינם נוהגים כך בשעת ביקורו של המפקח?

והם תמהים אם נעשה להם לפעמים דבר-מה להכעיס.

הרי אנו מרגישים, כי הם מקלקלים אותנו. המוסר הוא להם אך דבר-שפתים, והם מחנכים בנו כזב ושרתנות. לכשתגדל נפסע על ראשי חלשים ונתגמד בפני תקיפים.

כמה התהלל המורה הפרוסי, כי הוא שניצח בקרב סידאן⁸, ואילו על המארנה⁹ ספג באחוריו, ואנו ניצחנו, אנו שכמעט שלא היו לנו בתי-הספר.¹⁰

אני הולך ואותה שמלה תחת בית-שחיי, ובקרבי ערבוביה של מחשבות בשלות ושל כאב וסלידה ילדותיים.

נסעתי רק ארבע תחנות והדרך לדודה עודה רחוקה, אך נוח לי שאלך ברגל משאריב עמהם.

ובבית אמא כלהכעיס:

– על מה הארכת כל-כך לשבת?

לא עניתי דבר. כי פתאום נראה לי, שאמא אשמה בכל. אילולא יצאתי מרוגז מן הבית, אפשר ולא הייתי עושה שערוריות בחשמלית. אתה מוותר פעמים מרובות כל כך, אפשר שתוותר עוד פעם אחת. והפתגם, מעשה הלצה, אומר, כי הפיקח מוותר לשוטה. לך עתה וחפש את הפיקח.

חבל שהיום שתחילתו היתה נאה כל כך, סיומו עלוב כל כך.

כבר אני שוכב, אך לא אוכל להרדם ואני מוסיף להרהר:

– נראה, כי מן המוכרח הוא שיהיה כך. בבית לא טוב ביותר, והעולם רע ממנו. – ובכן, הענין נחשב להם מגוחך כל כך? ובכן, אם אני קטן, אסור לי לגשת לשוטר, ומותר להם לדחוף מעל החשמלית, לצבוט בסנטר, ולאיים בהכאה.

וסוף-סוף מה הם הילדים – בני אדם או לא? ואפילו איני יודע, אם עלי לשמוח, שאני ילד, או עלי לשמוח, כי השלג הוא שוב לבן, או עלי להעצב, שאני חלש.

ולעזרי הדמיון. כי בכל פעם שקשה לחיות בעולם, נמצאת נחמה באיזו מחשבה נעימה. הענין מתחיל כך:

– מה טוב היה, אילו…

והלאה – הלאה – כאילו באמת היה כך.

ובכן, כאילו עודני ילד, אך חזק, כמבוגר. אני גיבור. וכשאמר לי בחשמלית, כי יסטור על אזני, אני אומר:

– בבקשה רבה.

ואני לוחץ ידו, שהוא קופץ מכאב.

– הרף, – הוא צועק.

ואני אומר:

– הרי כבודו ביקש לסטור על אזני. אם אני גור-כלב, יואיל-נא כבודו לחבוט בי.

ואני מוסיף ולוחץ ביתר חוזק. הוא מנסה להתגונן בידו האחרת, ואני לוחץ את האחרת.

– הרף – הרף בו ברגע.

– אם כבודו יבקש סליחה, אַרפּה.

נעים להרהר ולהרכיב בדרך שונה את משבצות דמיוני. הלא בידי האחת היתה השמלה, ובכן לא יכולתי ללחצו בידי האחרת.

המבוגרים מתפלאים, כי הילדים רוצים להיות חזקים.

– והאם האריה חזק מן הדב? והאם הגיבור שבאדם יכול לעמוד על נפשו, כשמתנפלים עליו מאה אנשים? ומי חזק יותר – מנהל בית-הספר או מורה ההתעמלות? מי החזק בכל הכיתה, בכל בית-הספר? בכל פולין? מי יטיל את מי על הקרקע, מי ימהר יותר, מי ירחיק יותר בריצתו, מי יגביה יותר בקפיצתו?

אין זו סקרנות ילדותית נואלת, אין זה שעשוע, כי נסיון בפני מי אוכל להתגונן.

המבוגרים אינם יודעים, כמה צעיר יותר סובל יותר מן הגדול והחזק יותר. – שומט מידך ובורח, ועודנו צוחק, כי הוא יודע, שלא תעשה לו כלום; ידחפך ממקומך, אף כי היית ראשון, ישליך את אדרתך מעל הקולב, יגדפך, יחרפך, יסיר כובעך מראשך, יקלקל את משחקך, לא ירשה להביט. ואתה לא כלום, לכל המרובה תשתער כמטורף ואפילו יכך מכות נאמנות. ותמיד יתחמק יותר, כי הוא ממוּלח יותר. ולא תמיד אפילו תגיד, תתאונן, כי לא יעזרוך, והוא יתנקם. הם עושים בנו כאוות-נפשם.

אם זריז אתה, עוד תצעק מה באזניו, או תחבוט בו חבטה אחת ותברח.

אין בקרבנו משפט וצדק. אנו חיים כבני אדם פריהיסטוריים. אלה מתנפלים, ואלה מתחבאים ונמלטים. ואגרוף, ומקל, ואבן. אין לא ארגון, ולא ציויליזציה. יש כביכול, אך לא לילדים.

שפתנו עניה ומגומגמת (כך נראה לכם), כי אינה על טהרת הדקדוק. על-כן נראה לכם, כי מחשבתנו מועטת והרגשנו קלוּשה. אמונותינו תמימות, כי אין בהן חכמת-ספרים, והעולם גדול כל-כך. המסורת היא לנו תחת החוק הכתוב. אין אתם מבינים מנהגותינו ואין אתם יורדים לעומקם של ענינינו.

אנו חיים כעם של גמדים, שהכניעו אותו ענקים, כהנים, שכוחם בשרירים ובתורת הנסתר.

אנו מעמד עשוק, שאתם מבקשים לקיימו בחיים כופר ויתורים קטנים ביותר והתאמצוּת מעטה ביותר.

אנו יצורים מורכבים מאוד מאוד – ואַף סגוּרים, חשדנים ושומרי סוד – ומאוּמה לא תגיד לכם זכוכית המלוּמד ועינו, אם אין בכם אמונה בנו ושיתוּפי-הרגשה עמנו.

צריך שיבדוק אותנו אֶתנולוג, סוציולוג, חוקר הטבע, ולא פדגוג, דימאגוג.

והאח היחידי בכם הוא האמן, המיטיב עם עמנו ברגעי השראה נדירה, קאפּריסית, יוצאת-מגדר-הרגיל. או אז הוא מזכיר לכם את הילד. אך הוא רק – אגדה יספר לנו.

נו, כן: אתם נוהגים מנהג הומור, שהוא לפרקים – טוב, ולרוב – רע.

נתעוררתי עצב.

לַטֶק

נתעוררתי עצב.

כשאדם עצב – לא רע. העצב – זו הרגשה רכה ונעימה. רעיונות טובים מנצנצים במוח. או אז צר על הכל: על אמא, שהעש השחית את שמלתה; על אבא שעובד, על סבתא שהיא זקנה ועוד מעט תמות; על הכלבלב שקר לו, על הפרח הקטן שעליו נושרים והוא ודאי חולה. יש חפץ לעזור לכל ולתקן את עצמו.

הרי אנו מחבבים גם סיפורים עצבים, כלומר שאנו צריכים עצב, שהוא כמין מלאך הניצב ומביט ומניח יד על ראשך וכאילו נושם בכנפיו.

האם רוצה היה להיות בדד, או לדבר עם אחד ויחיד בענינים שונים.

והוא מתיירא שמא מישהו יקלקל עצבו; לא יקלקל אלא יבריח.

ניצבתי ליד החלון ובלילה נתרקמו על גבי השמשות ציצים נאים. לא ציצים אלא עלים, דקלים כאלה. – עלים מופלאים, עולם מופלא. כי איך קם כעולם הזה ומאין?

– על מה אינך מתלבש? – שואל אבא.

לא עניתי דבר, רק קרבתי לאבא ואמרתי:

– בוקר טוב.

ונשקתי יד אבא, והוא הביט בי.

עתה אני כבר ממהר להתלבש. אכלתי ואני הולך לבית-הספר.

– מה אתה היום רץ כל-כך לבית-הספר – שואלת אמא.

– אסור לבית-התפילה.

כי נזכרתי שאינני מתפלל כל-כך והרגשתי היתה קשה עלי.

ובכן, אני יוצא אל מלפני השער ומביט, אם מונדק אינו הולך. והנה – לא.

המים קפאו. הילדים כבר מפלסים מגלשה. שהגלישה תהיה חלקה. תחילה כברה קטנה, אחר-כך הם מרחיקים יותר ויותר – והכל הכל יכולים לגלוש.

עמדתי, אך לא. אני מוסיף ללכת.

ותחת מונדק פגשתי בוישניאֶבסקי. והוא:

– אתה, טריפטיקון, מה שלומך?

תחילה לא הבינותי מה חפצו. רק אחר-כך נזכרתי, כי הוא מכבדני בכינוי-גנאי חדש. בשל הציור מאז. משום שציירתי טריפּטיקון.

אני אומר:

– סורה.

והוא עומד הכן, מצדיע ואומר:

– לפקודותיך.

אני רואה כי הוא מבקש תואנה להתגרות, על כן אני עובר לעבר האחר. והוא רק דחפני ומיד צידדתי לרחוב-האלכסון.

– יש לי פנאי – אני מהרהר – אלך סחור-סחור.

לא ברוב רצון אני הולך לבית-הספר. שם מיד צעקה, – דוחפים – כל אחד ואחד אומר מה. פעמים אתה הולך בכוונה עקב בצד אגודל, או מאריך את הדרך, שתבוא בסמוך לשיעור. נעים לבוא בדיוק עם צלצול הפעמון, כי כבוד המורה נכנס מיד ושקט. אילו היה שעון, אפשר היה לחשב, וכך אפשר אפילו לאחר.

אך לא כלום. צידדתי עוד לרחוב אחר. כאילו מישהוּ קראני שמה, כאילו משהו דחפני. יש ואדם עושה מה ואינו יודע בעצמו מה. סוף מעשה רע, או גם טוב. אם רע אומרים, כי הוא נפתה. כי רק אחר-כך הוא תמה: על שום מה עשיתי כך?

ובכן, בעצמי איני יודע, אך אני מוסיף ומסובב, בדרך אחרת לחלוטין. ובכן, אני הולך, וכאן עומד פתאום כלבלב בשלג.

קטן כל-כך, נבעת כל-כך. עומד על שלוש כפות והרביעית באויר. והוא מרתת – ורועד. – והרחוב ריק. זעיר פה זעיר שם הולך מישהו.

אני עומד ומביט בו ומהרהר, כי ודאי גירשו אותו, והוא אינו יודע אָנה ילך. לבן, רק אוזן אחת שחורה וקצה הזנב שחור. והכפה תלויה והוא מביט בי בצער, שאחוּס עליו ואטפל בו. זקף זנבו, ורק פעמיים נענע ראשו בעצבות. רק אחת לכאן ואחת לכאן, כאילו נכנסה בו רוח תקוה. ואלי. אך נראה, כי הוא כואב. כך דימיתי. ושוּב עומד ומחכה. ואזנו השחורה נזקפה כלפי מעלה והלבנה תלוּיה יויורדת. וכל כולו כמבקש, אך עוד ירא. התלקק – ודאי רעב – ומביט בתחנונים כל-כך.

אני, לשם נסיון, פוסע אילו פסיעות, והוא אחרי. כך הוא מדדה על שלוש, וכל מה שאני מביט אחורנית הוא ניצב ועומד. עלה על דעתי, שארקע ברגלי ואקרא: “הביתה”, ואראה, אָנה ילך. אך היה צר לי עליו, על כן לא צעקתי, רק אמרתי:

– לך הביתה, כי תקפא.

והוא כבר ישר אלי.

מה לעשות כאן? הרי לא אשאירו, כי יקפא.

והוא ניגש – כן, ניגש – קרוב, קרוב ביותר ובעניווּת דבק לארץ ורועד. וכבר אני בטוח – בטוח לחלוטין, כי לאַטק שלי הוא – בן-בלי-בית. שמא הוא כבר תועה כל הלילה כולו? אפשר עתה שעתו האחרונה? ואני דווקא הולך לבית-הספר בדרך אחרת לחלוטין ואני דווקא יכול להצילו בשעה האחרונה הזאת.

אני מנטלו על ידי, והוא מלקקני. כולו קר, רק לשונו הקטנה חמימה קצת. ובכן, אני מתיר במהרה את כפתורי האדרת – ואל מתחת האדרת – הנחתי פתח רק לקדקדו, לפיו, שיוכל לנשום. והוא שרט בכפיו, שיאחז שם במשהו ולא יפול. ואני רוצה להחזיק בו, אך אני ירא, שלא אזיק רגלו, ובכן גיפפתיו בידי, ולבו הולם כל-כך, כמחשב להתפוצץ.

לו ידעתי שאמא תרשה, הייתי עוד מספיק לבוא הביתה. מה יזיקנה, אם יחיה לו. הייתי מאכילו משלי. אך אני ירא לשוב הביתה, ובבית-הספר לא יניחוני להכנס עמו. נוּ, והוא כבר שוכב לו בנוח מתחת לאדרת וחדל לזוע ועצם עיניו ואני מחזיק בו כך מתחת לאדרת ושרווּלי קצת התרומם והוא אפילו אינו רוצה לנשום אויר, רק תחב לועו בשרווּלי ונושף. וכבר כולו נעשה חם יותר. ודאי ירדם מיד. כי אם הוא כל הלילה בכפור ולא ישן, ודאי עתה ירדם. ומה אעשה?

אני מביט סביבי, והרי חנות קטנה. אני חושב:

– יהיה מה שיהיה. אכּנס. אולי נתעה מתוך החנות הזאת? אשאל.

אני יודע, כי לא, אך אנסה, כי מה יכולתי לעשות?

ובכן, אני נכנס ושואל:

– האם הכלבלב הזה הוא של גברתי?

והיא הביטה ואמרה:

– לא.

ואני איני יוצא. אילו היה לי כסף, הייתי קונה לו חלב. – והגברת הזאת אומרת:

– הראה-נא.

כולי שמחה אני נחפז ומוציאו והוא כבר ישן. ואני אומר:

– אוֹאוֹאוֹ.

והגברת הזאת, כאילו נמלכה בדעתה ושוב אומרת:

– לא, לא שלי.

ואני:

– שמא הגברת יודעת, של מי. ודאי הוא מקרוב.

והיא:

– לא ידעתי.

ובכן, אני אומר:

– קר לו, בבקשה מגברתי.

ואני מחזיקו כך, והוא לא נע ולא זע, כי כבדה שנתו. אילולא חשתי, הייתי אומר, כי כבר גווע – מת. כבר מת.

ואני בוש להגיד, כי תאסוף אותו בינתיים ואחר-כך אקחנו. ועלה בדעתי, כי אם לא, אולי כבוד השַמָש יחזיק אותו בביתו עד גמר השיעורים. כי זה מן הקומה הראשונה הוא רע, אך זה מן הקומה השניה הוא טוב: משוחח, מתבדח עמנו ומחדד עפרונות.

והגברת אומרת:

– אתה גר ברחוב הזה?

כלומר שאינה מכירה אותי ואיני קונה כלום ומה לי עומד?

– נו, לך, לך כבר – היא אומרת – אמא שלחה אותך לבית-הספר, ואתה משחק בכלב. וסגור יפה יפה את הדלת.

חשבה, כי אם אני כה דואג ומיצר אשכח לסוג את הדלת ואכניס רוב צינה. כי כל אחד ואחד חושב, כי יהיה חם לו בלבד. והרי גם הכלב בריאת אלהים.

אני יוצא וכבר איני יודע מה אעשה, אך עודי מנסה:

– תראה, גברתי, לבן כל-כך, כלל לא מצורע.

ובידי אני מסתיר על רגלו הצולעת. ואולי רק נקפאה?

והיא:

– אל תבלבל ראשי בכלבך.

הרי לך: כבר אני מבלבל את הראש. כאילו אשמתי היא, כי כלב קופא בכפור.

ובכן, קשה. אם כבוד השַמָש לא יסכים, יזרקנו בעצמו.

והילדים מיד יקימו מהוּמה בכל בית-הספר:

– אוֹאוֹ, כלב – הביא כלב!

עוד ישמע מי מן המורים. צריך בסודי-סודות. – ואני הפסדתי ללא צורך זמן רב כל-כך, ובכן אני ממהר ותוחב את הכלב לא מתחת לאדרת אלא מתחת למקטורן ושוּב איני משגיח כי שם אויר מחניק. ובמרוצה לבית-הספר. – כי כבוד השמש ודאי יסכים. אַלווה ממישהוּ ואתן לו לקנות חלב בשביל לאַטק שלי.

קראתי לו לאַטק.

אני נבהל ורץ והוא התחמם לגמרי. בכותנת – כך חיממתי אותו בחוּמי – והנה נתעורר ומתחיל שורט, מתפתל, עד שהתחיב את חטמו ונבח – לא נבח אלא רטן – הוציא קול כזה, כי טוב לו והוא מודה. תחילה נמשכה ממנו צינה לחזי, ועתה הוא כבר מחמם אותי. כאילו אימצתי ילד ללבי. גחנתי ונשקתי, והוא עצם עיניו.

ואני בבת-אחת לשַמָש:

– בבקשה, אדוני, יחביאנו אדוני. היה קפוא כל-כך.

– מי קפוא?

– הוא.

ראה, שאני מחזיק כלב. נעשה עגמוּמי.

– ואתה מהיכן לקחת?

– מן הרחוב.

– לשם מה לקחת – כלב זר?

– הוא בן-בלי-בית. רגלו מעוכה.

– נו והיכן אחביאו? לשם מה נגעת בו. שמא היה לו שם מי?

– שום מי – אני אומר – שאלתי פי הכל. אילו היה לו, לא היו מגרשים אותו מן הבית אל הכפור.

והוא:

– שמא איזה מצורע?

– מה אדוני אומר. צחרחר.

כביכול נעלבתי ואני שמח, כי אם יטול אותו להתבונן בו, יאסוף.

וכבר מישהו ראה, על כן במהרה אל תחת האדרת. וכבוד השמש אומר אלי:

– כלך לך. ראה, נעליך משוּלגים.

והבריחו.

ועודו מסרב. אומר:

– אתם מרובים כל-כך, ואם כל אחד ואחד יתחיל להביא לי כלבים מן הרחוב.

– בבקשה, אדוני, רק לשעות מעטות. מיד אקחנו הביתה.

– בדיוק ירשוּ לך.

אני אומר:

– אהלך ברחוב, אולי מישהו יתוודה כי הוא בעליו.

התגרד במצחו ואני חושב: “טוב”.

עודו מתמהמה:

– מעט צרות אתם מביאים עלי, – הוא אומר – עתה עוד כלבים.

נו, לקח. אדם אנושי. – ההוא מן הקומה הראשונה לא היה לקוח – עוד היה מגדף ומחרף.

נו. ולקח. וכבר התחילו הנערים מתכנסים. ולאַטק שלי הבין, לא נע ולא זע, רק מביט עלי. כבר היה צלצול. גם שיכנתי את לאַטק וגם לא איחרתי לכיתה. והשיעור התחיל.

אני יושב אך לבי עצב. לאַטק חם לו עתה, אך הוא רעב.

אני יושב וחושב, מהיכן אקח כסף ואקנה חלב ללאַטק.

אני יושב וחושב, כי כל הלילה ישנתי במיטה חמה ולא ראיתי, כי כלב לן בכפור ואף אילו ידעתי, לא הייתי מועיל. וכי מה? הרי לא הייתי מתלבש והולך בלילה לבקש את לאַטק.

אני יושב אך לבי עצב, שהייתי יכול לחלק מעצבי לכיתה כולה. – נראה, כי לעולם לא אתרוצץ עוד עם נערים. כי אתמול שיחקנו גם סוסים גם ציד. משחקים ילדותיים כל-כך. אין בהם מועיל. – אילו הרשוני לקחת את כלבלבי הביתה, הייתי לפחות מטפל בו. הייתי רוחצו, סורקו, חייב היה להיות צחור כשלג. אילו רצה הייתי מלמדו כמה מיני להטים. אך באורך רוח, ולא להכותו. אפילו לא הייתי גוער בו. כי פעמים הרבה מלה מכאיבה כמהלומה.

אם אתה מחבב את המורה, הרי כל הערה שלו ואפילו הזעירה ביותר מכאיבתך. רק יאמר:

– אל תסתובב.

או:

– אל תשוחח.

או:

– אינך משגיח.

וכבר מר לך. מיד אתה מתבונן בו, אם רק אמר סתם וישכח, או הוא כבר רוגז.

ולאַטק יאהבני, ובכן אם לא ישכיל לעשות איזה מעשה-להטים – ובכן, אומר לו, כי זה רע, אך מיד אחליק אותו, והוא יכשכש בזנבו וישתדל להיטיב.

לא אגרה אותו, אף לא דרך צחוק, שלא יהיה נוח לכעוס. כי פלא הוא, על שום מה נעים לגרות כלב, שינבח. גם אני הפחדתי אתמול חתול. נזכרתי ובושתי. ומה רציתי ממנו? – וגם הוא ודאי לבו הלם מפחד. – והאם באמת החתולים בוגדים, או רק אומרים כך?

והמורה אומרת:

– המשך לקרוא.

כלומר אני.

ואני איני יודע עד מה, כי אפילו לא פתחתי את הספר.

אני עומד ככסיל. לטשתי עינים. וצר לי על לאַטק ועל עצמי.

ווישניאֶבסקי אומר:

– טריפּטיקון צד עורבים.

דמעות נקוו בעיני, הורדתי ראשי, כי לא רציתי שיראה מי.

המורה לא רגזה, רק אומרת:

– אפילו לא פתחת את הספר. אין לי אלא להעמידך מאחורי הדלת.

המורה אמרה “להעמידך” ולא “להשליכך”.

אולם לא השליכה, רק:

– עמוד בספסל.

אפילו לא בפינה.

נראה שהבינה, כי קרה משהו חשוב. כי אילו הייתי מורה, ונער היה יושב לפני ספר סגור, הייתי שואל, מה מעציבו ומה אירע לו.

נו, ואילו המורה היתה שואלת, על שום לא השגחתי, האם הייתי אומר? – לא ולא. – כי מה זה מענין את המורה. שיעור הוא שיעור. נו, איני יכול להסגיר את כבוד השַמָש.

והמורה אמרה:

– עמוד בספסל.

ואחר כך עודה אומרת:

– ואולי היית רוצה מאחורי הדלת.

אני אדום כל-כך, לא עניתי דבר. והם מיד קולי קולות. אחדים אומרים:

– רוצה מאחורי הדלת.

ואחרים:

– אינו רוצה, כבוד המורה.

כל דבר שהוא, מיד יעשו אותו שחוק, מרוצים שהשיעור נפסק. לא יחשבו, כי בן-האדם לא נעים לו והוא ירא, שמא ירגיזו את המורה.

נו, וצלצול – וכך נסתיים. ואני רץ לכבוד השמש.

אך השמש מן הקומה שלנו מעכבני – זה הרע.

– לאן? – הוא שואל – אינך יודע, כי אסור?

ובכן, שוב איני ירא, אך חושב:

– אלווה אי-שם עשרה גרשים לחלב.

אולי מבּונצ’קביץ'. הוא יש לו תמיד כסף. אך לא יתן, כי אני מכירו אך מעט. ופעם אחת כשרצו ללוות ממנו, אמר:

– אלווה לך, ממזר.

אני מהרהר: “אולי זה – אולי זה” – ומביט על כל סביבי. אך נזכרתי, כי פרנקובסקי חייב לי חמשה גרשים. אני מחפשו, והוא משחק – בורח.

– שמע, השב לי את חמשת הגרשים.

– סורה – הוא אומר – אל תפריע.

– אך הם נחוצים לי.

– אחר כך, עכשיו איני יכול.

– אך נחוצים.

– אמרתי, כי אחר כך. עכשיו אין לי.

אני רואה, כי הוא מתחיל כועס, וגם אין לו, ובכן מה אעשה לו. – גם מונדק.

אין עצה: אני הולך לבונצקביץ'. אביו יש לו חנות: עשיר. – והוא:

– לשם מה לך?

אני אומר:

– נחוצים בהחלט.

והוא:

– ומתי תשלם?

– כשיהיה לי.

כי מה אומר? אחר יגיד:

– מחר.

ולא איכפת לו כלום. כשיזכירו לו, עוד ילעג. יאמר:

– מה נטפלת?

המבוגרים, אפילו עניי העניים, יש להם לפחות עשרים גרש, ואנו אנוסים לפעמים להתענות בשל חמשה גרשים. אנו כואבים הרבה, שאין לנו, ויהא מעט שבמעט אבל קבע. שנדע מראש, כי יהיה לנו.

– ובכן, תלווה?

– כשאין לי.

– יש לך – אני אומר – אך אתה מסרב לתת.

אילו אמרתי לשם מה, היה נותן. ואולי לומר?

והוא:

– כבר הלויתי והלויתי ואין משלם. לך אל פראנֶק: זה חודש הוא חייב לי עשרים-וחמשה גרש.

ופראנק אינו משלם, ובכן עיקמתי פני, אך אין עצה.

אני מחפש, ואיני יכול למצוא. כי היכן? במערבולת כזאת?

ובונצ’קיביץ אפילו טוב: אינו אוהב לסרב. רק סקרן: אוהב לדעת הכל. – ובעצמו נטפל:

– ובכן, נתן.

– איני יודע, היכן הוא.

הרהר קצת, ואומר:

– הגד, בשביל מה?

– ותתן?

– אתן.

– ויש לך?

יש לי, אבל אני רוצה לקנות לביד¹¹, לעשות מסגרת.

מיהרתי וסיפרתי לו, ואנו מתגנבים יחד לקומה השניה, והרי צלצול.

רוחי רגוזה. לאַטק רעב, אולי יתחיל לילל – ליבב – וכבוד השמש יאחז אותו וישליכנו.

קראתי לא לאַטק. ועתה אני חושב, כי לא טוב. נשמע ככינוי גנאי. אמנם, כלב אינו מבין, אך לא נעים לו לבן-אדם. אולי אקרא לו שניאֶז’ק¹², שהרי מצאתיו בשלג. או ביאֶלאסאֶק¹³. או על שם החורף.

אני מהרהר כך, כאילו כבר הייתי בטוח, כי ירשו לי להחזיקו.

אך הגברת מן החנות והשמש אמרו, כי יש לו בעלים, ובכן אולי לחקור פי הנערים ליד השער ההוא. אולם שם לא היה אפילו שוער. ואם מישהו יאמר, כי הוא שלו, ואין דבריו אמת: ישעשע בו קצת ואחר כך יחזור וישליך בשלג. ואפילו דבריו אמת, הרי לא דאג עליו, אם גירש. – ואולי ברח בעצמו? הרי איני מכירו, איני יודע איזה הוא. והכלבים הצעירים מיני מזיקים. – אולי הזיק מה, חשש לעונש ובעצמו ברח מן הבית.

אני מתענה, כי איני יודע, מה אעשה. כך וכך וכך – כאילו היה לי ילד, כל כך אני שרוי בדאגות. ושניאֶז’ק ודאי חושב, כי שכחתיו. וכלב חי בדיוק כילד. – ילד בוכה, וכלב מיבב אימים. ונובח בכעסו או בחדוותו. ואף משחק. ומביט בעינים ומודה, מלקק – ורוטן, כאילו היה מתרה ואומר:

– חדל.

אך נזכרתי, כי שיעור עתה, הרי ממילא עמדתי בספסל.

כשהייתי גדול, חשבתי, כי קל להיות תלמיד חרוץ, להשגיח בשעת השיעורים וללמוד בשקידה. רק עתה ראיתי, כמה קשה. – כשהייתי מורה, והיתה בי עצבות, לא השגחתי גם אני בשעת השיעור, ואיש לא העמידני בפינה. אדרבה: אז הייתי מחמיר יותר והכיתה היתה חייבת ביתר שקט, שאוכל להתיצב בנוח.

הוי, ביאֶלאסאֶק, ביאֶלאסאֶק. אתה קטן וחלש, ובכן מזניחים אותך, מזלזלים בך. אין אתה זוחל-מים המציל טובעים, או ברנרדיני¹⁴ המחטט בשלגי הרים להוציא את הקפואים. ואף לא כלב אסקימוסים. ואפילו לא צמרון פיקח, כצמרונו של הדוד. אלך עם כלבלבי אל הדוד, יתרועעו. כי כלב אוהב חברת רעים.

אני מהרהר: אלך אל הדוד. איני מהרהר, כי אם הוזה. כי ודאי לא ירשוני לאסוף אותו לביתנו.

המבוגר יאמר לילד: “אסור – אי-אפשר” – ומיד ישכח. אף אינו יודע מה כאב גרם.

כשרציתי להיות ילד חשבתי אך על משחק ועל שהילדים שמחים ושאינם חושבים על דבר ולא איכפת להם כלום. והרי עכשיו יש בי יתר רוגזת נפש בשל כלבלב המדדה על שלוש, משיש למבוגר בשל כל משפחתו. אולם סוף-סוף זכיתי לצלצול.

נו, אנו נותנים לכבוד השמש עשרה גרשים לחלב. והוא אומר:

– הייתי מחכה לעשרת הגרשים שלכם. אולם ראו נא, ראו, מה הכלב הזה עולל.

והוא מולכיני, והרי לאַטק המילל סוגר במזוה אפל.

זה לא כלום – אני אומר – מותר לנגב במטלית זו?

ניגבתי, וכלל לא סלדתי.

ובּיאֶלאסאֶק הכירני, כי שמח. כמעט שנמלט למסדרון. מרקד במעגל ומנתר. שכח כלל את עניו ואסונו. אפשר ועתה כבר היה מוטל פשוט רגלים ומת בשלג הקר.

– נו, טלטלו את עצמכם – אמר כבוד השמש, אולם מיד תיקן לשונו ואמר: נו, לכו, כי אין לי פנאי.

כי איש לא יאמר למבוגר: טלטל את עצמך, אך לילדים אומרים כך פעמים מרובות ביותר. – תמיד המבוגר מסתובב והילד מתפתל; המבוגר מתבדח, והילד משתטה; המבוגר בוכה והילד מיבב; המבוגר זריז והילד פחזן, המבוגר מפוזר סתם והילד מפוזר מראש ההר וארבע רוחות. המבוגר כמהורהר והילד כגולם, המבוגר עושה לאט והילד עושה בעצלתים. לכאורה לשון בדוחה, אך באמת לא עדינה. זאַטוט, קטינא, אצבעוני, בן-זרת – אפילו כשאינם כועסים ורוצים להיות טובים. קשה. התרגלנו, אך פעמים לא נעים והזלזול הזה מרגיז.

בּיאֶלאסאֶק – (ואולי מוטב – שניאֶז’ק) מיסכן, שוב ישב שעתיים סגור באפלה.

– ושמא להחזיקו מתחת לחולצה, אולי יהיה שקט?

– שוטה אתה – אמר כבוד השמש וסגר במפתח.

ומונדק פוגשני ואומר:

– מה סודות יש לך?

מתקנא על שאינו יודע. ובכן הגדתי לו.

– ובכן, כ – – – ך? לו סיפרת תחילה?

– נו, הייתי מוכרח, כי לא רצה ללוות בשביל חלב.

– יד – – ע – תי, יד – – ע – תי.

צר לי על מונדק, כי גם לי לא היה נוח, אילו סיפר לאחר תחילה. – אולם בשעת ההפסקה הגדולה שאלתיו:

– נו, אתה רוצה ללכת ולראות?

וכאן, בקומה השניה עישנו נערים סיגריות ויש חקירה מי עישן, מי הלך לקומה השניה (אין אומרים: מי הלך, אלא: מי זחל).

והשמש שלנו אומר:

– תמיד אני מגרשם והם מתגנבים ובאים.

ומביט עלינו. ואני התחבאתי מאחורי טומצ’אַק. כי היו מכירים מיד, שהרי הסמקתי. מיד אחזני חום. והמבוגרים כשהם שואלים פי ילד ולשונו מתבלבל ופניו מסמיקים, מיד חושבים, כי הוא משקר או אָשם. ואנו מאדימים מבושה מעצם החשד, הפחד, או בכלל לבנו הולם בחזקה. – ויש גם כאלה הנוהגים לדרוש: הבט יש לעיני – נו, ויש כזה, שהוא אָשם ויודע להביט יש לעינים ולשקר שעשן מתמר והולך. אלה טוב להם. כי קשה ביותר לילד רגיש, חף מפשע וסובל. כי המבוגרים גוערים על כולנו. מיד אומרים: “אתם”.

– אתם תמיד. אתם לעולם לא. אתם כולכם.

צועקים ומאיימים על הכל:

– כבר אני מכיר אתכם. תירוצים שלכם. כבר אני לכולכם.

והרגיש ירא, חי בפחד תמיד. כארנבת. כי ארנבת גם בשנתה מפחדת. וגם אנו חלומותינו מלאי פחדים. ואנו מתעוררים בפחד.

משהו חורק בלילה, הרינו מדמים, כי מהלך או שד או רוצח. או משהו נראה בחלון, או משהו לבן מתנועע. – אתה מתכרבל בשמיכה למעלה ראש, מיוזע, חושש לנשום, רק תהרהר:

– מה יהיה, אם תגע בי איזו יד קרה?

ואתה נזכר אז סיפורי המעשיות הנוראים ביותר, ידיעות איומות ושונות מן העתונים.

כי לא בסיפורי אגדות בלבד מתחוללים מעשי-אימים. הרי יש בני אדם בלא רגלים, בלא חוטם, כי אפשר ואדם יתעוור, ישתגע, כי הנה הולך לו מישהו ברחוב ופתאום הוא מתגלגל והוא מיטלטל אָנה ואָנה ושפתיו מקציפות; הלך ככל אדם ופתאום אירע כך. מתאספים בני אדם ומשיאים עצות ואותך מדחים. ואתה מסרב, מוכרח להביט: כמאובן.

ואבעבועות שחורות, ושחפת נמהרת, ודלקת עינים והרעלת דם. – אימות אלו אין הדעת ניתנת עליהן. כי המבוגרים אומרים בכוונה דברים רבים, שהילדים ישמעו ולא ישתובבו ביותר. ואתה רואה, שהמכונית לא עברה עליך, לא נפלת מתוך החלון, לא נשברה רגלך, לא ניקרה עינך. נו ואתה חדל מלהאמין להם. וסוף-סוף אי-אפשר להיות זהיר תמיד.

אך יאתא לילה והכל עולה על זכרך. וכאן הכל ישנים, וכאן אפילה, או הירח מאיר. ובכן, אתה שוב מתירא, שמא תתחיל בחלומך להלך על גבי הקירות והגגות.

משונה. פעם אחת אתה נועז כל כך, שאפילו לקרב גדול ביותר, ואפילו בלילה לבית-קברות, ופעם אחרת מפחידך כל דבר של שטות. – וקשה לומר, אם אתה אמיץ או מוג-לב.

ובכלל קשה מאוד לדעת, מה אתה באמת. כי אם אשאל את עצמי: האם אני הגון כראוי לנער, איני יודע מה אשיב. כי אני נזכר סודות שונים ומיד אני חושב:

– והרי אחרים גרועים יותר.

ואפילו אדמה, כי מישהו הגון ממני, טוב ממני, – הרי איני יודע עליו הכל, מה יעשה ומה יהגה. כי לפעמים יכול מי להעמיד פנים, או שלא לעשות כל רע מתוך שהוא מתירא שיתגלה.

ושוב יש סודות, שאין אתה עושה כל רע. נראה שרוב הסודות האלה הם של ילדים. והם מוכרחים להסתיר, כי אסור להם. – למשל, אני עכשיו. – כי מה רע הוא, שחמלתי על כלב רעב, נקפא. כלבלב נקפא – יצור חי.

כי על שום מה המבוגרים אוסרים איסורים מרובים כל כך?

נו, ומה?

נגיד למורה בשעת השיעור:

– תרשה, הגברת, לקחת את שניאֶז’ק לכיה. תראה הגברת, כי נהיה שקטים, נשגיח.

וכבר. – לא יצא כלום. וישניאֶבסקי היה הראשון שהיה עושה תעלולים, להכעיס.

רק, שאנו יחד – גם עדינים, גם גסים, גם בהולים על כבודנו וגם דשים אותו בעקב. משום אלה אי-אפשר לקיים כל הבטחה, כל דיבור. משום אלה כל דבר סופו רע.

משום אלה המבוגרים אינם נותנים אמון בנו, אינם מאמינים ומזלזלים בכולנו.

בלעדיהם היה אולי פחות צחוק וצהלה, אך החיים היו שקטים יותר.

אך המבוגרים סבורים, כי אין אנו מחבבים אלא את הבריונים, אין אנו נשמעים אלא לגרועים ביותר, וכל מה שהם אומרים לנו אנו זריזים לקיים. כי הם מקלקלים את כולנו.

לא אמת. כשאין אנו נשמעים עשר פעמים לבריון שכזה, אין יודע על כך. אולם אם רק פעם אחת נעשה משהו עמו יחד – מיד מתנפלים על כולנו.

היה זה עולם נאה, אילו באמת היינו תמיד וכולנו נשמעים להם בלבד. היה זה עולם נאה, אילולא היינו משקיטים אותם.

כמה פעמים אנו אומרים:

– הנח – הרף – חדל – אַל תעשה כזאת. – הוי סופך תתחרט על כך.

והשובב נשמע. ובאמת, אם המבוגרים יכולים לעמוד בפניו, זכותנו היא.

נו, וסיומו של הענין היה, כי לא נודע מי עישן סיגריות בקומה השניה, ואנו לא ראינו את הכלבלב שלנו.

רק אחרי הלימודים אמר כבוד השמש:

– קחו אותו כבר, ובפעם האחרת אַל תביאו לי הנה כלבים, כי אין לי פנאי. תטיילו יחד עם הכלב למשרד.

ויצאנו: אני, מונדק ובונצקיביץ'. ולאטק (יהא כבר לאטק).

כמה שמח, כשניתן לו חופש. – איך כל החי נמשך לחופש. אם אדם, אם יונה, אם כלב.

נועצנו בשלושה, מה נעשה עתה. ובונצקיביץ' הסכים לקחתו עד מחר, ואני אשאל בינתיים.

וכאילו היתה בי טינה לבונצקיביץ', כשלקח מעמי את לאטק שלי.

הרי הוא שלי. אותי ליקק בראשונה. אני מצאתיו והבאתיו לבית הספר והרהרתי בו כל הזמן כולו. ואילו בונצקיביץ' נתן לי רק עשרה גרשים ודי.

אל אלהים, האם מן הדין הוא, כי אחדים ההורים מרשים להם, ואחרים ההורים אוסרים עליהם. – כל אחד ואחד אוהב ביותר את הוריו וביתו. אך הוא יודע כי אב אחר מרשה – ויש בו תרעומת. הוא משוה את עצמו לאחרים – והוא כואב.

מדוע בונצקיביץ' לוקח את לאטק ולא כלום, ואני מוכרח לבקש תחילה וּודאי סופי פחי-נפש.

שהאחד עשיר יותר, והאחר עני יותר, והעשיר יכול לקנות כאוות-נפשו – זו שטות. החופש חשוב מן העושר.

נו, אם אתה יודע, שההורים באמת אין להם, הרי הצער הזה מגביר בך את אהבתך אליהם. מי יכעס לאביו על שאין לו עבודה ושמשכורתו זעומה? – אולם אם הוא מוציא כספו למותרות והוא כילי לילדו, אם הוא חושב על עצמו בלבד וחס לתת לילדו – ענין מוקשה הוא, ואין רחמים בדין. – כי על שום מה אביו של מונדק מפזר ממונו ליין שרוף ועודו מחולל שערוריות?

צר לי על מונדק וצר לי על לאטק הצחור, שגרם לי צער מרובה כל כך ועתה לוקחו אחר.

– רשאי אתה שלא לשלם לי עשרת הגרשים האלה, – אומר בונצקיביץ'.

ואני:

– בלי חסדים. אולי אשלם לך עוד מחר.

והוא:

– אם אתה נוח לכעוס, מוטב שלא תתן אותו.

אני:

– בוא כלבלבי, ניפרד.

ולאטק ננער ואף אינו מבין, כי זו פרידה. רק אחר כך נשען בכפותיו אל חזי וכאילו משמחה כשכש בזנבנבו (באַליה השחורה ההיא) – והוא מביט – – ישר – בעי – – נ – – ים!

דמעות עלו בעיני.

ועתה – – לקק אותי, את שפתי. משל הוא מבקש סליחה.

ואני אימצתיו ללבי בפעם האחרונה!

עד שמונדק משכני משיכה קלה-קלה בכיסי.

– נו, בוא כבר.

הלכנו הליכה נמהרת ואף לא הבטנו אחור.

מונדק דיבר כל אותה שעה על יונים, שפנים, עורבנים, קיפודים. ואני הטלתי אך מלה בודדת. והדרך הביתה עברה מבלי שנחוש בה. כי הענין כך: לכאורה כל שעה בשעון שוה תמיד, אולם בתוך האדם חבוי כעין שעון אחר לחלוטין המראה זמנים אחרים. פעמים השעה פורחת, שאינך חש בה, פעמים היא זוחלת, כאילו לא תסתיים לעולם. – פעמים אך נכנסת לבית-הספר, וכבר צלצול ושוב הבית. ואם לא שיחק המזל, אתה מחכה עד שאותה המסכת כולה תגיע לסיומה ואתה יוצא, כאסיר, ואף אין בך כוח לשמוח.

נו, אני נפרד מעם מונדק, אך משהו מפתני, שאני שואל:

– האם הזקן שלך אתמול שוב התבסם.

מונדק הסמיק ואומר:

– כסבור אתה, כי אבי שותה יום יום?

מיהר כל כך, שלא הספקתי כלום. – לשם מה שאלתי? – פעמים אין אתה מחשב בדעתך ואומר משהו, ואחר כך שוב לא תתקן.

פעם אחת אמר לי אבא פתגם:

– דיבור סלע שתיקה סלעיים.

פתגם מלא חכמה. אז אמנם כעסתי ולא נראה לי. כי אמרתי משהו, שהיה דבר-אמת, וגערו בי, כאילו אמרתי שקר בשקרים. איש לא שאלני, ובכן יכולתי שלא להגיד. אך לא היה זה מן היושר, אילו הייתי טומן בחובי את האמת.

הרבה כזב בחיים. כשהייתי גדול, כבר הסכנתי, ושוב לא היה איכפת לי. הענין כך, נו יהא כך, – קשה – אך צריך לחיות. עתה הרגשה אחרת היא בי – שוב מכאיב, שאדם אינו יכול להגיד לאדם, מה הוא חושב באמת. תמיד צריך רק להעמיד פנים.

כי אפשר והשקר יהיה לו כך – לא רע ולא טוב. אולם אדם כוזב – זהו, כמדומה, הגרוע ביותר. מחשבתו כך ופיו לא כך, פנים בפנים כך, שלא בפנים לא כך. כבר מוטב גזמאי, שקראי והדומה להם ובלבד לא כוזב – כי קשה לעמוד על טיבו. ההוא אני אומר לו:

– אתה משקר.

או:

– אל מגזם.

וסליק.

הענין פשוט יותר, אציל יותר.

ואילו הכוזב מתוק כל-כך, נעים כל-כך, שאתה מתקשה לתפוס אותו בקלקלתו.

נו, ומה? – גרמתי צער למונדק. יש בו טינה אלי. אמרתי על אביו – זקן – ושהתבסם. אמרתי בגסות כל כך, כאדם מבוגר, המבייש ילד, פוגע בו ואפילו אינו מרגיש.

אך אני נכנס בשער, ועל המדרגות יושב אותו חתול עצמו שישב אתמול. לבי לבי לו ורציתי לגפפו, והוא עוקר. לאמור, הוא זוכר. – ואפשר שאלהים ייסרני בשל החתול, ולא ירשוני לקחת את לאטק הביתה?

– נו, מה היה שם בבית-הספר? – שואלת אמא.

שאלה ברוֹך. שמא היא מרגישה, כי אתמול גערה בי שלא כדין?

אני אומר:

– לא כלום.

ואמא שואלת:

– ולא עמדת בפינה?

רק עתה אני נזכר, כי באמת.

אני אומר:

– עמדתי בספסל.

ואמא:

– נו, ואתה אומר כי לא היה כלום.

אני אומר:

– שכחתי.

אני לוקח סכין ומתחיל עם אמא לקלף בולבוסים. ואמא:

– על שום מה?

אני אומר:

– לא השגחתי.

– על שום מה לא השגחת?

– נתהרהרתי.

– במה?

אני ממהר לקלף – כאילו טרוד – ואיני עונה.

– רואה אתה, לא טוב ששכחת. ילד הגון מתבייש לעמוד בפינה ומשתדל שלא יוסיף עוד לעשות כזאת. הרי המורה מעמידה בפינה כי תוסיפו לקח, מוסר השכל: שתבין יותר את הכל. ואם אתה שוכח, הרי כל לקח העונש כעורב הפורח. צריך לזכור את הענשים.

הסתכלתי באמא וחשבתי:

– אמא מסכנה וטובה, היא אינה יודעת כלום ואינה מבינה כלום.

וחשבתי:

– גם מסכנה, גם זקנה.

כי כשאמא ישבה גחונה, ראיתי, ששערותיה שיבה ופניה קמטים. אולם אינה זקנה עדיין, אך חייה קשים.

ואני חושב:

– טוב, שיש לי שוב אמא. – קשה להם לילדים עם הוריהם, אך קשה יותר בלעדיהם – קשה – עצוב ורע.

– ואולי עוד משהו חיבלת בבית-הספר?

אני אומר:

– לא כלום.

– ואינך משקר?

– מה לי לשקר? אילולא רציתי, לא הייתי אומר כלום גם על הספסל.

אמא אומרת:

– נו, ודאי.

דממה. אך כזאת כאילו הוספנו לדבר. כי אני במחשבתי משוטטת בקשה על לאטק שלי, ואמא יודעת, שאני מעלים מה ואיני מגידו.

אנו, הילדים, אוהבים לשוחח עם המבוגרים. הם מיטיבים לדעת. אך לוּלא באו עלינו בטרוניות מרובות כל כך. לוּ היו נוהגים בנו ברכּות. לא תמיד גערה, גינוי, צעקה, חירוף.

אילו אמא שאלה בפעם אחרת:

– ושמא אתה משקר?

הייתי רוגז ואולי הייתי עונה באותן מלים עצמן, אולם במלים אלה כבר היה כעס.

המבוגרים ממאנים להבין, כי הילד גומל רכּות ברכּות ואילו הכעס מוליד בו – כגמול – את הנקמה. כביכול:

– כזה אני ושוב לא אהיה אחר.

הרי כל אחד ואחד, ואפילו הגרוע שבנו, רוצה לתקן עצמו.

ואולי הילדים הרעים נבדלים במיוחד מן המבוגרים הרעים במה שאתם כבר ניסיתם – ניסיתם – והעליתם חרס – ובכן, קשה. ואנו נאבקים, מתמודדים עם עצמנו, מתאמצים, מחליטים, ואם אין אנו מצליחים פעם אחת – מיד אתם עלינו: כּוּס-כּוּס. זה מפריענו להחריד. כל מה שהאדם מתאמץ יותר – כבר נדמה, כי טוב – הרי לך – שוב והתחל מבראשית. – הכעס עולה להשחית והצער ומורת-הרוח. – ואתם תחת לעזור, לעודד – מיד להשמיד ולהרוג. על כן יש לנו ימים לא-ממוזלים כל כך, שבועות רעים כל כך. כי אם דבר אחד אינו עולה בידנו, מיד לא יצליח הדבר האחר, השלישי – הכל נשמט בידנו ומתפורר לעינינו.

והקשה ביותר, אם אין דבר עולה בידנו, ואתם חושדים אותנו בכוונה רעה. פעמים אין אנו שומעים מה כהלכה, או אנו שומעים מה שלא כהלכה, אנו שוכחים, אינו מבינים, או מבינים שלא כהוגן. ואתם סבורים, כי להכעיס. לפעמים אתה מבקש לעשות להם משהו טוב דווקא, איזו הפתעה, נחת-רוח, ולפי שאין לנו נסיון, סופנו רע – חבל מאוד, צר מאוד. – הרי אנו בעצמנו חשים, ובכן לשם מה לחולל מיד שערוריות.

קשה לו לאדם שרגשותיו עזים.

נו ואני מסתובב בחדר. הורדתי את העציצים מעל אדני החלונות וניערתי את האבק. אחר כך התחלתי מנער בכל החדר. – ואמא תמהה. וכן התפייסנו עם אמא על שהיה אתמול. – כי מי יודע? שמא היה שם גם מה מאשמתי? צריך שלא לאחר ארוחת הצהריים. הרי אין קדוש בארץ אשר לא יחטא.

– לך, תטוס לך קצת, – אומרת אמא. – מה תשב פה?

ואני:

– אלך לגן-הילדים לקחת את אירנה.

אמא:

– נו, לך.

התלבשתי, ואני הולך. בעצמי איני יודע, על שום מה. ודאי בשל לאטק. כי צריך לטפל גם בילדים קטנים.

אני אח לא טוב. – אני חס על כלב ואין בי אהבה אמתית לאחותי, בשרי ודמי. – מה שם אהבה, אם אפילו הבנה אין.

הרי ילדה קטנה כזאת מוכרחה להפריע, מוכרחה להטריד מרוב שיעמומה. אם אני משחק עמה קצת, הריני כגומל חסד. – ובדרך כלל אני כוהה בה ודוחף אותה. אני נוהג בה ממש כפי שהמבוגרים נוהגים בנו, הילדים הגדולים יותר. ניכר, כי מלפנינו יוצאת אליהם התורה הזאת.

שלושה דברים שבגללם אין אנו אוהבים את הקטנים:

ראשית, שהמבוגרים אומרים לנו, כי עלינו לוותר להם לקטנים אלה, בין שהם צודקים ובין שאינם צודקים.

שנית, שהם אומרים כי עלינו להיות מופת לקטנים.

שלישית, שהם אומרים לנו לשחק עם הקטנים, כשהם מפריעים לנו.

לאמור, בשל אחינו ואחיותינו הקטנים אנו זוכים פעמים הרבה לתוכחות. נמצא סבלנו כפול: בשל עצמנו ובשל הקטנים.

למשל יש לי משהו, והיא מתעקשת. אם ארצה אתן בעצמי, כי ידעתי, מה מותר ומה אסור לתת. והאם המבוגרים מוותרים לנו, כשאנו מתעקשים: עודם גוערים, ואם יתנו משום דרכי שלום, רע יותר, שהריהם מלמדים, כי אם אתה רוצה בטוב לא תפעל כלום. – ובן-תפנוקים כזה רואה, שהכל מגיניו, הריהו מרגיל עצמו לצעוק ככל שהוא מבקש משהו. וזה דבר מרגיז ביותר.

יבכה לו. אך לא: צריחתו מרקיעה שחקים – שהכל ישמעו, שהכל יתכנסו ומיד במרוצה.

כי כאשר גר פה מין זוג, והבעל סירב לתת לה מה, היתה צועקת בקולי קולות על כל פני החצר.

והוא רק אומר:

– נו, כבר שקט, את ממיטה חרפה עלי ועליך.

והיא:

– אני רוצה דווקא להמיט עליך חרפה. ידעו הבריות, יתכנסו כל דרי הבית. תבוא המשטרה, תובהל העזרה הראשונה, יכתבו בעתונים.

ודאי התרגלה כך מקטנותה. כי כך עושים הקטנים. קולי קולות והמבוגרים אינם רוצים לדרוש ולחקור, איך היה באמת, רק רוצים, שיהא שקט. ועתה:

– היא קטנה, אתה חייב לוותר.

ותר לגדולים וגם לקטנים.

מבוגר מכבדך במכה, לא תמיד בצדק, אם אם אח יכך, מיד מרחמים ומגינים.

עשיתי לי טחנת-רוח קטנה. חצי יום עמלתי.

– תן.

מתחילה לשמוט מתחת ידי.

– סורי, כי תספגי.

והיא: – תן – תן.

ואמא מה?

– תעשה לך אחרת.

אעשה או לא אעשה. אך תבקש, תחכה, ולא תשמוט ו…

– א – – מ – – אאא!

האדם מתאפק בקושי מרוב כעס. והיא רוצה דוקא, שאחבול בה, או אז תרוץ ותתלונן. והרי לך שערוריה:

– כזה אח, כזה. גדול (גוי?).

כביכול אשמתי היא.

ניחא להם, הריני קטן; ניחא להם, הריני גדול.

או ענין אחר.

אני אחראי לא בלבד למעשי אלא גם למעשיה.

– אתה לימדת אותה כך. אתה הראית לה. מפיך שמעה. מופת שלך.

האם אני אמרתי שתהיה כקוף לחקותני? אם מעשי מופת רע, אל תזחל אחרי, אל תדבר אלי, אל תשחק עמי.

או – – לם.

עלי דוקא לשחק עמה. ואיך?

תלבש אדרת, כי גם היא תרצה בלא אדרת. לא תקבל שֵכר ונקניק, כי גם היא תרצה בכך. לך שכב, כי היא לא תלך לבדה.

כך ממאיסים עליך את הילד הקטן שאתה רוצה שלא יהיה לך כל עסק עמו. אם לא: אתה מוכרח ללכת ולשחק.

נו, טוב.

יש משחקים, שקטן יצלח בהם. גם הוא יכול לעשות מה. אך ישמע, אל יקלקל את המשחק, יבין כי אין הוא יכול לעשות כל אלה שאנו עושים.

אומרים לו:

– שב פה, יהיה כך וכך.

והוא מסרב. רוצה להתרוצץ. – והרי יתגלגל וייפצע או יקרא בגדיו, האחריות עלי. נו והוא מתפתל ומפריע.

המבוגרים אחת היא להם אם הילד הוא בן חמש או בן עשר. אם נוח להם, אין הבדל:

– ילדים, לכו לשחק.

ואם נוח להם, הרי אתה גדול יותר וחייב להיות אפיטרופוסו ולוותר לו ולהיות לו מופת לטוב.

הם עצמם זורעים מדנים בין אחים ועל כן אין שלום. על כן אנו משתדלים להתחמק מן הקטנים ואין אנו מתקרבים אליהם אלא בשעה שהשיעמום הוא למעלה ראש. או כשאנו רוצים להוציא מה מתחת ידיהם.

כי גם אנו לא בלא אשם. הרבה רמאות בקרבנו. יהיה-נא משהו בידי הקטן, מיד יימצא ידיד שינסה להוציא במרמה. לכאורה הוא משחק עמך, עד שהוא מקבל מידך מה שרוצה, ואחר כך אפילו לא יציץ בך. והקטן גאה שמבקשים ממנו, או בוש להזכיר, שיחזירו לו.

כי שונים הם גם הגדולים גם הקטנים.

שעל כן כל שהוא הגון יותר אינו מתערב עם קטנים, להסיר מעליו לזות שפתים, והגרועים ביותר הם המתערבים עמהם.

ובאמת הגדולים יותר נותנים לקטנים מופת לרע ומקלקלים אותם. וכך סורם רע מקשנותם. ואחר כך בבוא עת בינה, קשה להם להגמל.

אני מהלך ברחוב וחושב. והנה אני רואה את לאטק שלי. נעצרתי ועמדתי. אך רק נראה לי כך. אף אינו דומה לו ביותר. ובכן, גם עתה אני מהרהר בלאטק.

– ואולי לא אקחנו. אולי ייטב לו שם? אולי אמא תרשה, ואחר כך תכעס? כי אילו רצו היה כלב בלעדי. – מוטב שאחכה ימים אחדים, מה יספר בונצקיביץ', איך הוא מתנהג שם. כי במזוה זיהם. אמנם, היה סגור.

ואיני יודע, אם רצוני, כי אני אשמח בחברתו או שעתידו יהא מובטח יותר. – כי מה? – הצלתי את חייו ולא נתתי לו מקלט. – אולי עתה לעסוק יותר באירנה?

נו, אני בא לגן-הילדים, זה ערב-בית-הספר, ופה הקטנים משחקים משחק המעגל. ידיהם אחוזות זו בזו והם מעַגלים ושרים.

והמורה אומרת:

– תחת לעמוד, תשחק עמנו.

פשטה ידה ואני הצטרפתי.

פעם אחרת ודאי הייתי מתבייש והייתי מסרב, אך הלא עכשיו לא יראני איש. – התחלתי משחק. – תחילה התלוצצתי להרבות את הצחוק. הנה גחנתי, כאילו אני קטן, הנה צלעתי, כאילו חושש ברגלי. רציתי לנסות את הגננת, אם תכעס. אך גם הגננת צחקה, ובכן שיחקתי באמת.

הקטנים היו מרוצים, כל אחד ואחד רצה עמי, שאשלב ידי בידו. נו, לא כל אחד ואחד, קצתם התביישו, כי אינם מכירים אותי, והגאה ביותר היתה אירנה, שיש לה אח גדול. וכבר התחילה מפקדת:

– אתה כך – אתה פה.

חושבת, כי אם משהו, אגן עליה.

ואני אמרתי שתשקיט, כי אלך לי.

הקטנים כך מנהגם. אם יודעים, שגדול יותר יהיה בעזרם, הריהם מתגרים ראשונה, ואחר כך בורחים, שאחיהם יגן עליהם. והאח, אם שובב הוא, שָש להעניק מהלומותיו וכאן הרי אין כל חשש סכנה, שאם משהו, עודנו אציל:

– ולמה הכית קטן ממך? אני מוכרח להגן על אחי.

הוא עצמו חובל פי ארבעה באחיו הקטן, אולם עכשיו, – הוא אח אוהב ואפיטרופוס.

ואילו הגון, אינו רוצה, אך מוכרח להגן, אף שהוא יודע, כי הקטן אינו צָדֵק, – כי הוא ירא שההורים יטילו עליו את האחריות לקטן.

ובכן, הגננת הוצרכה לכתוב איזה מכתב והניחה אותי עם הקטנים, והם נשמעו לי, כי הגננת היתה בחדר הסמוך.

רק אחד הפריע כל הזמן. כי אחר כך סיפרתי להם אגדה על החתול והמגפיים, ואותו גוּר קטן הפריע במזיד. ודבר כזה מרגיז, שאיני יודע מה.

ובכן, אנו הולכים עם אירנה הביתה, וכאן זמזם לי משהו בכיס הצדדי. מצאתי שני גרשים. אילו היו יותר, הייתי מניח בשביל בונצקיביץ', ואם כך, לא כדאי, – ונתתי לאירנה הקטנה. גם היא יש לה מה, היא מתחלקת עמי.

פעמים אני לוקח, פעמים איני לוקח. כי אם אתה לוקח מה מידי קטן ממך, מיד אומרים כי הוצאת במרמה. כך הוא, כי האחראי ומרשיע הוא ההגון שאין בו אשם.

אילו אפשר לשנות מה (אך איני יודע מה) היו חיינו הילדותיים יפים באמת. מעט אנו, הילדים, חסרים, שנהיה מאושרים, אולם גם המעט הזה אינו ניתן לנו. לכאורה טורחים עלינו המבוגרים, אולם רע לנו בעולם.

אני הולך ונעים לי להוליך את הקטנה בידה. ובכן, אני משגיח, איך אלך, בורר את הדרך הטובה יותר. ואני חש עצמי זקן יותר, חזק יותר. והיד קטנה כל כך, חלקה כל כך, כמשי. והאצבעות זעירות. פליאה היא, כי פעם אחת אתה אוהב ופעם אתה שונא אותו ילד עצמו.

סוכריה אחת אכלה ואת האחרת אמרה לי לאכול. לא רציתי, אך אכלתיה, והיא עומדת וצוחקת, על שכיבדתני.

פעמים נעים לו לאדם שהוא נותן משלו, ואינו לוקח תמיד מגדולים ממנו. לא נעים כשאתה רוצה לתת מתנה למבוגר, והוא אינו מקבל, או מקבל ונותן כאילו משהו אחר שערכו גדול יותר. – אתה מרגיש עצמך מושפל, כפושט יד.

לוּ ניתן לסדר את העולם באופן שיהיה חילוף כללי של מעשים טובים. כשהייתי עצוב אירנה נתנה לי זכוכית; אני קניתי לה סוכריות, היא נתנה לי אחת. שלשלת קטנה של מעשים טובים.

שבנו הביתה. אנו נכנסים. הדודה היתה אצל אמא. והדודה אומרת:

– אוֹ – אוֹ, כבר משרכים בני-בקר שלך.

על שום מה בני-בקר, ולא בני-אדם? מה הריענו לעשות, שהדודה מכנה אותנו כינוי גנאי: בני-בקר? איזו התגרות גסה?

אני כועס ואיני מברך לשלום. אמא התרגזה:

– על שום מה אתה נכנס כהדיוֹט. על שום מה אינך מברך את הדודה לשלום?

– מה לי לברך – אני אומר – הרי אתמול הייתי שם.

– זה היה אתמול, וזה היום.

– ובני-בקר אינם מברכים, – רטנתי.

– אילו בני-בקר? – שואלת אמא, כי אפילו לא שמעה, שהרי רק עלבונותיהם של מבוגרים נשמעים ונזכרים.

והדודה כולה צחוק.

– הביטו וראו, כמה הוא בהול על כבודו. נעלב.

וכבר היא קמה לנשקני ואני הפכתי פני. חסד היא עושה עמדי, כשהיא מלקקתני ברוק.

– הניחי את הבער הזה, – אומרת אמא.

טוב: אהיה כך. נעלבתי. אסור לי? אם לא תהיה בי עתה הרגשת-כבוד, הרי גם כשאגדל אניח להם לאחרים שירמסוני.

ישבתי ואני כאילו מתקין שיעורי. וכולי רועד מזעם. אך נזכרתי, כי גם בחשמלית צחקו על שאני בהול על כבודי. המבוגרים סבורים, כי ילד אינו עלול להעלב. כאילו רבותה היא. הכל יודעים, מה נעים ומה לא.

אומרים, כי הילדים הם עקשנים.

נו, כי לא.

– אמוֹר כרגע, עשה כרגע.

ולא. – לא להכעיס, אלא מוטב לך שתספוג משתפקיר כבודך. וצריך שלא יכפו, כי יעוררו רק עקשות.

אני יושב, פני הפוכים, וכותב. אך לא באותה מהירות שכתבתי לפנים. האם אני כבר נעשה ילד בכל? – ושמא אשכח, מה שידעתי, כשהייתי גדול? – ושוב יהיה לי קשה בבית-הספר. ובאמת אהיה מוכרח להשגיח בשעת השיעורים. זה יהיה נורא.

ואני שומע בדיוק חצוצרה, כי נוסעים הכבאים.

– מותר?

אני מביט בתחנונים על אמא ומחכה לגזר דינה. – איני יודע, מה היה אילו אמא לא הרשתה. – כי כמה וכמה המבוגרים אומרים בלי ישוב-הדעת: “לא” – ושוכחים, וכמה צער גורמים, אין הם יודעים כלל.

על שום מה “לא”? נו, על שום מה? – כי אפשר ויקרה משהו, כי הם מבקשים מנוחה, כי הענין אינו נחוץ, כי לשם מה? הרי זו קטנה, דבר של מה בכך. הם היו יכולים, אך אינם רוצים כלל. ובכן, לא – וחסל.

ואנו יודעים, כי אפשר היה שיהיה: “כן”, כי האיסור הזה אינו אלא מקרה, שהיו מסכימים אילו הטילו על עצמם מעט טירחה להרהר, להביט בעינינו: כמה אנו משתוקקים.

ובכן, אני שואל:

– המותר לי?

אני מחכה ונראה לי, כי אם אמא לא תרשה, לא אסלח לה לעולם. – כי המבוגרים מדמים, שאנו מבקשים מיד ועל הכל, שאנו רוצים מה בלא ישוב-הדעת ושוכחים מיד. – ודאי, יש והדבר כן, אך יש והוא אחר לחלוטין. – או שאין אנו מבקשים כלל, הרי ממילא נעלה חרס, ואין אנו רוצים לשמוע תשובה חמורה (הה, כמה היא מכאיבה, אם עודה מתובלת עקיצה, נופך-דברים בוטה) – ובכן, מוטב לנו לטמון בחובנו את כל הצער ואין אנו מבקשים כלל, או שאנו מחכים שעה גדולה ובאורך-רוח, עד לבם טוב עליהם, עד אנו מניחים את דעתם, עד שיתקשו לסרב. – ופעמים לא נצלח בכל אלה: או אז נכעס להם ולעצמנו.

– על שום מה נחפזתי, אולי באופן אחר היו מרשים?

נראה לי, כי המבוגרים יש להם אילו עינים אחרות, ראייתם אחרת משלנו. – כי אם חבר מבקש מה, הריני מציץ בו ומיד אני יודע מה אעשה. – ובכן, אני מסכים מיד, או מתנה תנאי, ודורש פרטי פרטים, דוחה לשעה אחרת. אפילו איני יכול, איני מעז לסרב בקצרה ובלא טעם.

למשל, אתמול אמר אחד נער, כי הוא רוצה לצאת לבית-הכבוד. והמורה:

– הסתובבת דייך. יכולת לצאת בשעת ההפסקה.

נו ידעתי, כי יש ומסתובבים ללא צורך – זו אמת. אך האם הוא אָשם? – אני אך מציץ וכבר ידעתי. – באחרונה הניחתו המורה, ואחר כך בסיום-השיעור צעקה, כי אינו שקט. המורה אפילו לא זכרה, שהלך לבית-הכבוד, ואני יודע, כי התחיל משתובב לשם נקמה, כי מוכרח היה לסבול כל כך, לפחוד כל כך, כי מה היה אילולא הספיק להתאפק.

המבוגרים אינם יודעים, על שום מה אנו עושים להכעיסם. הם מדמים, כי רק הם עושים כך וכך בתורת עונש. גם אנו עונשים אותם – באפס-משמעת, אם הם חייבים.

כי על שום מה לגבי אחדים אנו כך ולגבי אחרים לא כך?

אילו דודה אחרת היתה קוראה לי בן-בקר לא הייתי נעלב, כי אפשר הלצה היא בפיה. אך זאת לא בפעם הראשונה. נעימתה יהירה כל-כך, היא אוהבת כל-כך לצווֹת והיא גאה כל-כך. נו, תהיה כאשר תהיה, אך היא אוהבת להלעיג – ומשסה בילדים. – ודאי כועסת, שיש לה הרבה ילדים, אך מי אָשם בכך? – אַל תלד.

– כמה הם אוכלים לבי… כמה דמים הם עולים… אכרות פתי מפי… אני מוסרת נפשי…

כורתת פתה מפיה ועבה כחבית. – דרכו של ילד שהוא עולה בדמים, אין עצה.

יש מבוגרים שאינם רואים אותנו כביכול. כזה יאמר:

– בקר טוב, בן חיל.

או:

– הוֹ, הוֹ, איזה בחור-חתן.

אמירה סתם, ובלבד לומר מה. ניכר, שאינו יודע יותר וכאילו חש עצמו כבול. כשהוא מחליק על ראשנו, הרי בזהירות, כאילו חשש, שמא יקרה או ישבור דבר-מה. – אלה בני אדם חזקים וטובים ועדינים. אנו אוהבים להקשיב לשיחתם עם מבוגרים, כשהם מספרים על הרפתקאות, על מלחמה. – אנו אוהבים אותם.

ואחרים, כאילו אין להם עסק בעולמם, כי אם אילו הלצות, ליעוגים וכינויי-דופי, או משחקים מטורפים. הזקן שלו שורט, הסיגריות שלו צוחנות, והריהו מציק. או ילחץ את היד ויצחק, עד כאב. או זורק כלפי מעלה וסובר, כי זה לנו שעשוע של חמדה.

– אשליכך מבעד החלון, אחתוך חטמך בסכין, אקצץ אזניך ותהא פטור מחובת רחיצה.

כל זה כֶּסל אין-שחר. ואינך אלא מחכה שיסתלק.

ושוב המטרוניות – מיד גיפופים, טפיחות על הגב ונישוקים. או בפה, או שמאמצות עד כאב צלעות. ואתה חייב בנימוס, כי היא אוהבת אותך.

וכשאיזה פרחח, ששנותיו שש עשרה, מתחיל גם הוא להעמיד פני מבוגר, הרי באמת קשה לך לעצור רוחך. – או שהענין מסתיים בבכי או בהיזק.

מוטב אנו לעצמנו ואתם לעצמכם.

נו ואמא הרשתני ללכת לדליקה. וכבר בא מועד, כי לאחר שיעברו הכבאים שוב לא אמצא את הדליקה.

– אך תשוב מיד.

ודאי אמא ביקשה לשוחח מה עם הדודה, אם הסכימה בבת אחת.

– אך אל תקרע נעליים, – התערבה הדודה.

כל מקום היא תוחבת אפה לתוכו.

מי ינחש מה פירוש המלים:

– תשוב מיד.

אני דוהר, כי חוששני שלא אדביק, כי אמא תוסיף משהו, או שאירנה תטפל אלי. לעולם אין אדם בטוח, מה צפוי לו. ובכן תפוֹס כובע – ואינני. – אני יורד ארבע מדרגות בפסיעה אחת. אפשר לרדת כך, אלא צריך להאחז במשענת, ופעמים נסר נתקע ביד. קשה: סיכון.

נער אחד ידע, היכן הדליקה. לא מרחוק. חנות נפט. אומרים, כי במרתף יש בנזין. משיידלק כל הבית יפרח באויר. השוטרים מפזרים את הקהל, והמכונות וקובעי-הכבאים מנוצצים באש.

איני רוצה, כי חביות בנזין יידלקו, כי יהא היזק ובני אדם יישארו ללא קורת גג. אך כשאני רואה אותם מקרוב, איני מיצר כל כך, והיה יפה לראות התפוצצות כזאת, שכל הבית היה מתמוטט.

על שום מה נעים להתבונן בדברים נוראים? איזו תאונה, אדם שטבע, אופניים שכמעט נתגלגלו אל מתחת מכונית, תגרת ידים, או גנב שנתפס. אולי יש מלחמות משום שבני אדם אוהבים דם וסכנות.

ודומה, היפה שבכל היא דליקה.

והרי גם מבוגרים רצים לחזות, ולא בלבד ילדים. הם כביכול יכולים להועיל שם, אך לנו יאמרו:

– פרחח, – רק אתה היית נחוץ פה.

ובכן, כל פעם ופעם אני עומד במקום אחר ומביט, אך כל הזמן כולו אני חושב, כי עלי לשוב הביתה, וכי עוד הרף עין. והרי אי-אפשר שלא להיות עד הסוף, אף שאני חושש ממָנה יפה.

אומרים, שהעזרה המהירה תבוא, כי אשה נכוותה. כי שוב לא נראה אש אלא עשן בלבד.

– הרי לא אחכה עד בוא העזרה המהירה. בין כך ובין כך לא אדחק.

והרי שוב עמוד-אש מתמר ועולה. והרי כבאי משלשל על הקומה צנור חדש.

– כשיפרצו את המים, אלך.

ואולי הבית יתמוטט עכשיו?

עתה אני כבר רוצה, שיסתיים הכל: להתפלל, או מה? – והמשטרה דחפה אותנו הרחק-הרחק. איני רואה אלא מעט ומבקש לשוב הביתה.

והרי אומרים, כי הכבאים נתקלקל להם מה ותבוא פלוגה חדשה.

ושוב אשה רצה וצועקת, והללו עוצרים אותה והיא מתפרצת מתחת ידיהם. ואני רואה את פאֶלאֶק ואת ברוֹנאֶק ואת גאיאֶבסקי. ואני רוצה באמת, כי יכבו. איש אינו הולך, ואם הללו עומדים, קשה לי ללכת לבדי.

אמנם דליקה אינה שעשוע. אך לפעמים קרובות אנו מוכרחים להפסיק משהו נעים בעבודה המענינת ביותר, שלא לאחר, או משום שמצווים עלינו.

הרי המבוגרים גם הם כך. כשהם אורחים בבית ידידיהם ומשעשעים יפה יפה, יאמרו שש פעמים:

– נו, צריך לשוב הביתה.

וכן יאמרו:

– נו, עוד רגע קטון.

או עוד כוסית אחת, או עוד ריקוד אחד, או קלפים – וצריך ללכת, כי חסים כביכול על הילדים המתאוים לישון, כי מחר צריך להשכים. יש להם, למצער, שעונים ויודעים כמה איחרו. ואנו אין אנו יודעים כלום, אך קשה ללכת.

האשה אומרת: “כבר”, והוא אומר: “עוד”. – ויודעים, כי איש לא יגער בהם בבית.

וביותר מרגיז, אם היה משחק מענין ואחר כך צריך ברוב פחדים הביתה, והרי רק עתה מתחילה השערוריה. לו, לפחות, חיכו עד יום מחרת.

אתה אפילו מהרהר:

– לא אשחק עוד לעולם, לחלוטין. כבר נמאסו עלי המשחקים והכל.

האדם מדיר עצמו מכל הנאה.

ובכן, אני רץ הביתה, ואמא רק אמרה:

– מיד יפה.

אני מחכה: שמא אמא תשאל, היכן היתה הדליקה. אך אמא יצאה. אני חוזר לשיעורים ויושב, ואירנה ניגשת.

– איפה היית?

אני אומר: “לכי לך”. כי קראתי את השיעור ולא ביותר אני יודע, איך אעשנו.

ובכן אני אומר:

– הייתי במקום שנפלה בו דליקה, ולכי לך.

והיא:

– מה דלק?

הרי בין כך ובין כך לא תבינני, אך יש אורך-רוח. אני אומר:

– חנות דלקה.

והיא:

– על שום מה?

אני אומר:

– על שום שאפך נוזל ריר. לכי וקנחי אותו.

בושה והלכה. צר לי עליה, שאמרתי בגסות כל כך. היום כבר פעמיים: בבוקר למונדק, ועתה לה.

ובכן אני אומר:

– נו, בואי, ואספר לך.

והיא כבר הלכה. ודאי נעלבה. ובכן אני חוזר וקורא את השיעור, כי מחר שעה ראשונה – חשבון.

ואירנה שוב:

– כבר קינחתי את האף.

איני עונה דבר.

היא עומדת ואומרת חרש-חרש, כמדברת אל נפשה:

– כבר יש לי אף נקי. וגם מכנסי התחתונים אינם נראים עוד.

בענווה – ירֵאה פן אכעס לה.

ובכן מה? צריך לספר? – נו פתחתי וסיפרתי.

אינה מבינה כלום. תמהה וחוזרת ותמהה:

– מדוע?

מדוע מים, מדוע צנורות, מדוע כבאים, ומה הוא בנזין, האם חי, האם גדול?

קטנה ואינה מבינה. גם אני לא ידעתי.

– חכי, אצייר לך.

ציירתי כבאי בקובע, משאבה, היתה לי כמין שיחה.

אילולא אנו, לא היו קטנים אלה יודעים כלום. מפינו נודע להם הכל. אנו מפי הגדולים יותר, והם מפינו. כך דרכה של תורה.

שוב איני יודע אם להוסיף ולספר, ובכן אני אומר:

– חזרי על דברי.

והיא:

– בחנות נדלקו המים. באה המשטרה ופיזרה. והיתה אש – והיתה דליקה.

כסבורה היא כי אש ודליקה שני ענינים שונים.

– מן האש באה דליקה.

ושוב צנורת נמשכת מאפה, אך עתה איני אומר כלום. יהא כך. הרי ממילא לא אעשה את השיעור. את השיר למדתי בעל פה, אירנה הקשיבה.

אמא חזרה וירדתי לגלוש. – נסללה כברת-גלש גדולה. – אני מבקש ללמוד להתכופף על רגל אחת. אני יודע ליסוב ולגלוש אחורנית. כארבע פעמים נתגלגלתי. נחבטתי קצת.

בעלותי למשכב נעצבתי.

געגועי גדלו יותר מבימים שהייתי מבוגר.

געגועים ובדידות.

געגועים, בדידות ותאוות הרפתקאות.

מוטב להיולד באפריקה, אשר נמרים בה ואוכלי אדם ותמרים.

על שום מה בני אדם יושבים צפופים ודחוקים על אַמה אחת? רוב העולם ריק מאדם, ובעיר מיצר.

לשבת קצת בין אסקימוסים, בין כושים, או אינדיאנים.

ודאי, שדליקה בישימון נאה ביותר.

לו לפחות היתה לו לכל אחד ואחד גינה לפני ביתו. לגדל עשבים, לשתול פרחים – להשקות, יצמחו.

ושוב אני מהרהר בלאטק.

– מה אומר לבונצ’קיביץ'?

כי כבר אין בי חשק. יהיה לי עסק. אתרגז ואכה. ויהיה לי צר. – והשוער ירדפו, והילדים בחצר. אחריות גדולה מדי – חסות יצור חי.

– אם ירצה, יחזיק אותו בביתו.

 

אהבה    🔗

סוף-סוף היה נשף-ריקודים. אמא התלבשה שמלה, שכירסם אותה עש. אך לא ניכר הדבר: הדודה תיקנה יפה יפה. היה חג יום-הולדת והיו אורחים. היה בידור-רוח נאה – ריקודים. התחילו בערב ונסתיימו איני יודע מתי, כי לנתי בדירתו של קארוֹל.

היתה מאַריכנה¹⁵ מוילנא. גם אני ריקדתי עמה. כי הדוד פיוטר ציוה לרקד. לא רציתי כלל. הדוד פיוטר אומר:

– הרי אתה אדונדון שכזה? עלמה באה אליך מוילנא, ואתה אינך רוצה לרקד עמה.

בושתי וברחתי למדרגות. כי איך אפשר לדבר כך? כביכול נסעה ובאה אלי. ואפשר הדברים לא נעמו לה. אך הדוד תפסני, הרימני כלפי מעלה ואני התאמצתי לחלץ עצמי מידיו ונופפתי רגלי באויר. קצרה נשימתו, אך לא הרפה. חמתי בערה בי, כי בושתי כפליים.

הציגני ואמר: “רקוד”. – ואבא אומר:

– נו, אל תהא בטלן. רקד, כי היא אורחת.

מוילנא.

אני עומד ואיני יודע מה אעשה, כי ביקשתי לברוח ויראתי, כי שוב יתפסני ויטלטלני. ובכן, תיקנתי משהו בבגדי וקמעה קמעה אני מביט, אם לא נפרם או נשמט מה.

ומאַריכנה רק הביטה ואומרת:

– אל תתבייש, גם אני איני יודעת ביותר.

והיא ניגשה ראשונה. ואחזה בידי. היה לה סרט כחול – קישור גדול כזה – וצדי השערות מחוברים בו.

– נו, בוא וננסה.

הבטתי ברוב חימה על הדוד, והוא צוחק. והכל סרו לצדדים, רק שנינו נשארנו עומדים. ואבא. ידעתי, כי אם לא אציית יכעס אבא, – אולי יגרשני מאולם השמחה. אין עצה.

התחלתי מסובב עמה. ראשי הומיות, כי השעה מאוחרת ושתיתי שיכר. ובכן, אני אומר: “נו, כבר”. והם קוראים: “עוד”. חם לי והם עשו מחזה לעצמם. והיא אינה מפסיקה, ובכן הסיבוב נמשך, ואני באמת רוקד לצלילי הנגינה, בקצב.

איני יודע אם שעה קצרה או שעה ארוכה כך. עד שמאַריכנה אמרה:

– נו, די, כי רואה אני, שאינך רוצה.

אני אומר:

– על שום מה לא ארצה, אך ראשי סחרחר.

והיא:

– אני יכולה לרקוד כל הלילה כולו.

אחר כך התחילו הגדולים, ואנו עומדים ליד הפתח: מאַריכנה ואני.

– ורשא יפה מאוד.

אני:

– גם וילנא.

מאַריכנה שואלת:

– היית בוילנא?

– לא, אך המורה סיפרה בבית-הספר.

היא מדברת אלי לשון “אתה” ואני איני יודע איך אדבר אליה. הבוגרים יש להם סדר משלהם: אם אינם מכּרים הם אומרים: “אדוני”, “גברתי” וחסל. ואנו, הילדים, לעולם אין אנו יודעים. לאחד הם אומרים: “אתה”, לאחר: “יואיל נא”, פעמים: “אדונדון” או “עלמה”. בעצמי איני יודע. די בזיון, דאגה וקצף. צריך להתחמק ולהתפתל ולדבר לא כך ולא כך.

היא – מאַריכנה – באה סתם לורשא ותחזור לוילנא. תהיה פה אולי שבוע ימים.

– האם באה לזמן רב?

– מי?

– נו, הגברת הזאת, הדודה – האמה עם מאַריכנה?

– אולי לשבוע ימים.

הנסיעה שמה היא ברכבת-לילה. מעודי לא נסעתי ברכבת-לילה.

– הייתי רוצה – היא אומרת – לגור תמיד בורשא.

– ואני הייתי רוצה בוילנא.

אמרתי סתם, כלומר שוילנא גם היא עיר יפה.

התחילה מונה אילו רחובות, ואני מניתי הרחובות בורשא. ואחר-כך פסלים וזכרונות שונים.

– תבוא פעם, אַראה לך הכל.

אניתי באיוולת כל-כך:

– טוב.

כאילו בי תלוי הדבר.

ניגש קאַרול, ודיברנו על בית-הספר. – אילו מורות יש שם, ואילו פה, אילו ספרים יש שם ואילו פה.

היה נעים ביותר. אך הדוד פיוטר כבר ראה, שאנו עומדים, ובכן אני פורש מהר, שלא יטפל אלי שנית.

אחר כך אמרו למאַריכנה, כי תשיר. אפילו לא התביישה. – כשהיא שרה היא נושאת למרום עיניה, כאילו הביטה השמימה. והיא מחייכת.

שוב שוחחננו. הרי סטיפאן אומר, כי בחצר שלהם יש שלוש מגררות. אחת גדולה שאפשר לגלוש בה בשניים.

הוא אומר למאַריכנה:

– תבואי, אסיעך.

ויש להם מגלשה טובה. הכל בחצר שלהם. איני אוהב, אם מישהו מספר יתר על המידה.

וכך נסתיים נשף-הריקודים שלי.

והגברת הזאת, הדודה הזאת, לקחה את מאַריכנה והלכו. ואמא אומרת:

– אולי כבר תלך לישון?

לא התעקשתי כלל, אך שאלתי:

– איפה?

ואמא:

– אצל משפחת גורסקי.

אלה הורי קאַרול.

– מחר צריך לבית-הספר.

אני רואה שאם אומר, כי רוצה עוד מעט, היתה אמא מרשה, אך מה אעשה? – השינה דבוקה בעפעפי ושעמום.

אירנה הלכה גם היא, מיד אחרי פת ערבית. ואני ישנתי עם קאַרול.

ובכן, קאַרול שואל:

– על שום מה הם בוילנא ממשיכים לשונם כ–ל כ––ך?

איני יודע.

כי ביקשתי לשאול פי מאַריכנה, אך אולי לא ינעם לה.

– ודאי.

– ושערות לה, כצוענית.

– כלל לא: צועניות שערותיהן קשות ושלה רכות.

– וזו מנין לך?

– הרי הכל רואים.

– והדוד פיוטר אומר: כשל צוענית.

– הדוד פיוטר ידיעתו כבית-בליעתו, – אמרתי בכעס.

פיהק והפסיק, ואחר כך שוב:

– אצלנו אין אף אחת שכזאת.

ואני לא כלום.

אחר כך:

– בחורה כארז.

ואני לא כלום.

– מזמרת יפה יפה.

אני מחכה שיתהפך לצדו האחר, כי אם אני אורח לא יאה שלא ארצה לדבר עמו.

ובכן, שאלתי:

– עשית את השיעורים למחר.

– הוֹ-הוֹ-הוֹ השיעורים הללו.

פיהק ובאחרונה אמר:

– נו, צריך לישון. ועל שום מה הסכמת ללכת מיד? אולי יהיה שם משהו שמח?

– מה יכול להיות שמח? ישתו וישתכרו עוד יותר.

– ואתה שתית יין שרוף? כי אני שתי כוסיות.

מחר בבית-הספר יספר כמה גיבור הוא: שתה שתי כוסיות וראשו לא סחרחר.

התהפך אל צדו האחר, התכרבל, אולם הוא שואל:

– לא קר לך, לא משכתי מעליך את השמיכה יתר מדי?

– לא, טוב.

כשאדם מתאוה לישון, מרגיזו כל דבר של מה בכך. צר לי, שאיני אוהב את קאַרל, והוא שואלני, אם קר לי. ועל שום מה אמרתי, כי ישתו וישתכרו? לא טוב שיפוט גדולים. קשה: הם אחרים ומשחקיהם אחרים. נו. אילולא הדוד פיוטר, אולי לא הייתי אומר למאַריכנה אפילו מלה אחת. – אולם כשאנו מתביישים תמיד בכל. תמיד יראָה, שמא נעשה או נאמר דבר של שטות. תמיד אין ביטחה, אם נעשה כהלכה. שלא יצחקו.

כי בעצמי שוב איני יודע מה קשה לנו יותר, אם הלעג לנו, אם הגערה בנו.

בבית כבבית-הספר – היינו הך. תשאל, תטעה, או מה – מיד צחוק ולגלוג. כל אחד ואחד מבקש להיות חכם החכמים ואינו אלא כמחכה להלעיג זולתו ולהשפילו.

החשש שמא תהיה לצחוק נוטל כל-כך עוזו של אדם, כובלו, מצמתו, שהוא מתנודד תמיד בספיקות, וכל מה שהוא נזהר יותר, כן הוא שוגה יותר. ממש כמו על גבי הקרח: כל הירא יותר מתהפך יותר.

– נו, מחר אנו מוכרחים לגלוש במגררות, – הרהרתי ונרדמתי.

אך נרדמתי וכבר מעוררים אותי, שצריך לקום. ישנתי שעות אחדות, אולם נדמה לי כך.

שפשפתי עיני בשעת ארוחת-הבוקר, לא היה בי חשק לאכול, ואבא אומר כמנסה אותי:

– אולי לא תלך לבית-הספר?

כסבור היה, אשמח כי מותר. כי אחר כך אמר:

– משחק – משחק ובית-ספר – בית-ספר.

בדקתי יפה יפה את המלתחת שלא אשכח מה – עט וכדומה. אך לא. אני הולך.

נו, אני הולך. ואני מהרהר, כי אני נוסע לוילנא. נוסע כל הלילה. ניצוצות עפים מעבר לשמשה – זיגזגים-די-נור.

ובדרך לבית-הספר ובשעת השיעורים הרהרתי באותה נסיעה. – ובשיעור השני אחזתני רוח שינה ושכחתי לחלוטין, כי אני בכיתה והתחלתי פוזם, חרש חרש – אך פזימה מאנפפת.

והמורה:

– מי מזמר?

אני לא נערתי עדיין מהזיתי, רק הבטתי סביבי לראות מי מזמר. ובורובסקי אומר עלי. המורה שואלת:

– אתה זימרת?

– לא.

כי באמת לא הרגשתי בכך. ושוב שכחתי והתחלתי שנית. כנראה בקול רם יותר. – המורה נכעסה. ובורובסקי:

– אולי תאמר עכשיו, כי לא אתה?

אני אומר:

– אנוכי.

רק עתה אני רואה, כי באמת גם קודם גם עכשיו.

המורה מביטה תמהה:

– לא ידעתי כי אתה יכול לעשות מעשה-להכעיס ולשקר.

האם המורה לא השגיחה בי, כי אני עצמי פני פנים של תמיהה, ושאני עצב? הרי אני אוהב את המורה, והיא טובה אלי. על שום מה אגרום לה עגמת נפש? – השחתי את ראשי, התאדמתי וכבר. – מה כי אצטדק, והמורה ממילא לא תבין. – עתה ידעתי, כי אפשר אדם צועק או שורק פתאום, כבחלום. ובכן, מיד אומרים:

– להכעיס. עז פנים.

ביטוי נבזה: “עז פנים”. גרוע מפרחח, מהכל. מלעיב כל כך. כאילו – כלבים עזי נפש. איני אוהב גם את הביטוי: משמעת. למשל בשיעור ההתעמלות:

– משמעת – דיסקיפלינה.

מיד אני חש עונש¹⁶, הלקאה ברצועה, בשוט.

– קטן עז פנים.

קטן – גם הוא ביטוי מגונה. ומגועל: “כנופית תינוקות” – מזכיר מיד: כנופית כלבים.

יש ביטויים לא-עדינים, שמן הראוי שלא להזכירם בבית-ספר. – לפרקים קרובים אפשר לא לאהוב אדם על שום ביטוי לא-נעים, שהוא חוזר עליו הרבה.

והמורה ציותה עלי תחילה ללכת אל הפינה, ואחר כך מיד אל הלוח. ציותה לפתור שאלה בחשבון קלה מאוד. ידעתי מיד את התשובה – חישבתי חרש בדעתי ואני אומר:

– חמשה עשר.

המורה עושה עצמה לא שומעת:

– חזור על השאלה.

אני כועס. אני אומר:

– יהיו חמשה עשר, לא כן?

והמורה:

– כשתעשה, תדע. עשה לעיני הכיתה כולה.

אני מתחיל לחזור באָנסי. ועירבבתי. הילדים התחילו צוחקים.

– שוב למקומך. ציון רע.

ווישניאֶבסקי שואל:

– האם עליו לשוב למקומו בספסל, או בפינה?

אני הולך ולא יכולתי להעצר, כי ווישניאֶבסקי העמיד במזיד מרפקו במעבר, ועל כן דחפתיו. והוא צורח מלוא כוחו:

– מה לך נדחק?

חזיר. חשש, שמא המורה לא תראה. – והמורה היססה, אם להוסיף ולהתעלל בי, או לענוש אותי.

וכבר נפרעה הדממה בכל הכיתה. כשיושבים שקטים, הריהם שקטים, אולם אך יתחיל האחד מיד – הערות, הלצות, בדיחות, צחוק ושיחות. וכבר קשה להסות. ולכל אחראי מי שהתחיל.

– יעשו כרצונם.

כבשתי ראשי בידי ואני מעמיד פני בוכה. כך עושים לפרקים מרובים. זה המעשה הטוב ביותר. או אז נותנים מנוח. – אך איני בוכה, כי אני סובל הרבה, כי אומללתי מאוד.

פתאום הרהרתי:

– אילו מאַריכנה היתה מורה, היתה אחרת.

כי אם התנהגתי שלא כהלכה, אפשר להטיל עלי עונש אחר, ולא ציון רע. – כי ההוא, שנאנח אחרי ליד הלוח ומשמש באותה שאלה עצמה – לא העלה גם הוא בסופו אלא חמשה עשר.

– מאַריכנה לא היתה עושה כך. – אך היא קטנה, והיא – מאַריכנה – נוסעת. כל הלילה ברכבת – לוילנא. ושוב לא אראנה. ואולי לא אראנה לעולם. לא תשיר עוד לעולם. ומאַריכנה מחייכת חיוך חביב וקישור כחול לה. ושערותיה רכרכות, כלל לא כצוענית.

נראה שהמורה היתה כעוסה ביותר, כי בשעת ההפסקה ניגשה ואמרה:

– אם עוד פעם יהיו לך זבובים בחוטם, אספר למנהל. שוב לא אלמד זכות עליך.

והמורה הלכה. לא הרשתני להתנצל. ולוּ הרשתני, מה אומר?

– שאני אוהבת את מאַריכנה?

טוב המות מהודאה כזאת.

“זבובים בחוטם”. אין לי זבובים בחוטם והמורה מזכירה מה שהיה לפנים. לא צריך להזכיר טובות מלפנים. יזכרו המבוגרים, כי דבר זה מגרה, מרגיז ביותר. הרי משמע, שהם סבורים, כי אנו שוכחים בנקל, אין אנו יודעים להחזיק טובה.

והרי הם השוכחים, ואילו אנו זוכרים יפה יפה. גם שנה וגם למעלה ממנה. כל פגיעה בנימוס, וכל עיוות, כל הערה, כל מעשה טוב שלהם. הכל אנו שוקלים תמיד ביושר – ויש לנו בהם בן-ברית או אויב. ואנו יודעים לסלוח הרבה, בראותנו טובם וכנותם. – גם אני אסלח למורה, בשוב אלי שלוות נפשי.

ניגש אלי מונדק ומתחיל מתלוצץ. רואה, שאני עצב, ומבקש לנחם.

– מה, אתה מתירא מחשבון? תקבל חמשה ציונים טובים, והציון הרע יברח בעצמו מרוב אימה. היא תדהר כל-כך, פי–ף. – הלא אתה סיחון מלך חשבון.

אמרתי חרש:

– ה – – נח.

יצאתי לחצר, אך איני משחק. – וכל הריצה נראית כאיולת בעיני.

מה טוב היה, אילו כל הנערות היו דומות לה. – ואולי באמת נסע לוילנא? אולי אבא יקבל שם עבודה? הכל בגדר האפשר.

לקחתי ספר בספריה. סיפורי היסטוריה. אקרא.

אני חוזר לבדי. מונדק לא יכול היה לחכות. אני הולך ורק כברת קרח אני רוקע ברגלי. צריך להשתדל ולבעוט בעיטה ישרה, לפנים, שאם לא כן אתה סוטה ימינה או שמאלה. ואני בזיגזגים אחריו. לא להעצר, כי אם תמיד קדימה. הגרוע ביותר הוא, אם התנגשת בעובר ושב, כי או שאתה פורח הצדה או שעליך לשוב על עקביך. – אמרתי, כי מותר לי לחזור עשר פעמים.

פגשתי את אבא, כעס שאני משחית את הנעליים, כי הקצה נשחק.

נכנסתי בשער וכאן הנערים כבר נגררים במגררה. ובכן, גם אני. אך לא היה נעים מאוד. כי אם אתה עצב, אפשר שתשחק, אך כל רגע אתה נזכר. כאילו מישהו מהלך ואומר:

– שכחת? אינך זוכר?

לא מוסר-כליות הוא, אלא מחשבה טורדנית כל כך. – מוסר הכליות הוא אחר לחלוטין: מטיל אימה – את האלהים אתה ירא.

נער אחד אומר, כי אין אלהים אלא בני אדם בדאוהו. הוא אומר, כי הוא יודע בודאות. ביקש להתערב, – שוטה שכזה.

אני הסעתים פעמיים במגררה, והם אותי פעם אחת. ודי.

ישבתי אל החלון, ואחר כך אני מסתכל בציורים שבספר. אינם מוצאים חן בעיני. – כי הציור הראשון ענין של גבורה. פרש על סוסו. קרב. מסביב מתפוצצים הקלעים. והוא הניף חרבו ונראה כבובה. זקוף וקרוש.

האם במקרה לא כך הוא, שכל הנעשה בשביל ילדים עשייתו גרועה? צייר משובח בשביל המבוגרים, וצייר פחות בשביל ילדים. וגם הסיפורים בשבילנו כמעשי חסד, ומחברם כל גללי ומללי, והוא הדין בחרוזים ובפזמונות. כל שהמבוגרים מסרבים לשמוע אותו, הוא הולך אצל הילדים.

קראו לי לעשות מגררות חדשות, שאתן שני קרשים, חבל ופח משלי.

עיקמו חטמם, שהפח מועט והחבל קצר.

– אך חזק.

קרש אחד למושב וקרש אחר לחיזוק התחתית. – אילו היה יותר פח, אפשר היה לפרזל הכל והיה קל יותר להסיע. אך טוב, כי יש לפחות פח מפנים. ונתתי מסמרים; אחד גדול, ישר – מצאתי ברחוב.

כל אחד זוכר כמה הוא נותן, כי זכותו כנתינתו.

נעים יותר אם עשית לעצמך ומה שעשית שייך לך עצמך. אך אינך תלוי באחר. אך ילדים רק לעתים רחוקות משהו שייך להם באמת.

חליפת בגדי לכאורה שלי היא, אך ההורים קנו. לספרים ולמחברות אתה אחראי בבית ובבית-הספר. כל אחד ואחד מציץ ורשאי להתערב.

המורה רשאית לקפל את הספר כשקיק, אך ינסה נא מישהו בינינו לעשות כן. מיד יגידו, כי אין אנו משמרים. כי ילדים צריך שהכל יהיה אצלם למופת.

לא טובות השותפויות. הרי מן המוכרח שנתקוטט. האחד יתחיל להסיע את פלוני, והאחר את אלמוני. האחד בהול ומתהפך – אומרים לו שישבור והוא לא כלום. נתן אילו קרשים, ובכן רשאי.

או אינו רוצה להסיע בעצמו, אלא יושב כרוזן. – אנו מתקוטטים הרבה – זו אמת, אך העלו נא על לבכם, כמה הכל אצלנו הפקר.

כמה מוסדי-משפט שונים יש להם לגדולים. ואנו רק לתלונה. והרי הגדולים אינם אוהבים את תלונותינו. שופטים מניה וביה ובלבד להפטר, או מזכים מי שאהוב עליהם יותר, או מצדיקים את הגדול בשנים, או את הילדה, כי שניהם חייבים, שהרי אין לך כיעור גדול כקטטה.

אולי אי אז, לעתיד לבוא, יחיו בני אדם באחוה וריעות, אך עוד לא עתה.

נעלב על דבר של-מה-בכך ומיד:

– אם לא, החזירו לי קרשי ומסמרי.

יודע, שלא נחזיר. כי מה? האם נפרק את המגררה, וכל העבודה כלא היתה. חפש שותף אחר ותתיגע מבראשית.

– ילדים אוהבים לעשות במלאכה.

– ודאי שאוהבים, ואם אתה עושה דבר מה אתה רוצה שיהיה קיים ועומד.

אני מצייר משהו והוא, בהלצה של שטות, קורע, או מלכלך – חבל. חיפשתי ומצאתי מקל קטן, חבל קטן – עשיתי שוט – איני רוצה שישברו. מגררה היא מגררה.

פעמים מוטב לקלקל, כי האחר יצלח יותר. אך צריך שתדע מראש, כי אתה רוצה בכך ועל שום מה. הכל שוב מבראשית. או שכלי-המלאכה טובים יותר, או שהחומר מרובה יותר.

כי כיצד תעשה מגררה בלא פטיש? הוצרכנו לנעוץ באבן, ואילו היתה זאת אבן נוחה. יש אחת, אולם קבועה במרצפה. אפילו רצינו לחלוץ אותה ואחר כך לחזור ולקבוע. אך יראה נא השוער, היה מרביץ בנו. נ––ו! שבוע אחר כך אַל תראה בחצר.

ובכן, אני נועץ באבן עגולה, לא-נוחה והכיתי על אצבע. כתב שחור נקווה באצבע. ועוד קרעתי בתיל את העור שבין האצבעות. עתה אם אכפפנה, – תכאב. – כי במקום אחד צריך לצמת בתיל, וצריך היה מסמר ארוך, ואנו תקענו שלושה מסמרים קטנים, והקרש נפצל. צריך היה לצמת.

וכך משהו מתקלקל תמיד וצריך לתקן תמיד.

בא יוז’יאֶק¹⁷.

– א –––וֹ, עשו מגררה ואין יכולים ליסע בה.

– עשה טובה ממנה.

– ודאי, לו רציתי, הייתי עושה.

– ובכן, רצה.

– אך איני רוצה.

– לך לך, ואל תפטפט. אינו מוצא חן בעיניך, אל תביט.

והוא:

– לא תתן להביט.

– לא, לא אתן.

אחד מתקן, ושניהם דוחפים אותו.

והנה פראַנאֶק:

– הניחוהו, מוטב שתסייעו, כי לא אוכל לבדי.

– ולשם מה הוא עומד ומפטפט?

– כאוות-נפשו. אין לו מגררה, ועל כן מחמת קנאה.

פעמים סופה של קטטה – תגרה, ויש שהוא עוזר באמת.

כך עכשיו דוקא:

– בלא פטיש לא תעשו כלום.

– ובכן תן פטיש, אם אתה מתחכם.

– אתן לך, שתשברו.

– ויש לך?

– ודאי, שיש לי.

בודאי או דובר אמת?

אך פרח והביא.

– שלך?

– ושל מי?

– אולי לקחת מאביך?

– נו, לקחתי אני, ולא אתה.

ואם יקח בלא רשות, ותהיה שערוריה – יספגו הכל.

והוא גם מסמרים לו.

– אם תרשו לנסוע, אתן ואשאיל.

לא צריך היה לקחת, כי פרחח. אך חבל על הזמן, כל אחד ואחד רוצה לפחות שעה קטנה. הסכמנו. וחבל. – בקרש נוסס גם פטיש לא יסכון. והוא כבד ונוסע כמבקש לקלקל במזיד.

כל העבודה קליפת השום.

ושוב קטטה. ובכן אני הולך הביתה.

עצוב, עצוב, עצוב.

אירנה הקטנה מביטה עלי ורואה שאני שרוי בעצבות, ובכן אינה אומרת כי נשחק. קירבה שולחנה הקטן, ישבה סמוכה לי והשעינה ידה אל ברכי.

ואני לא כלום. רק מהרהר:

– מי יתנני את מאַריכנה כאחות לי.

ידעתי כי הוא הרהור עבירה, כאילו ביקשתי כי אירנה תמות ותהיה לי אחות אחרת.

עצמתי עיני והנחתי ידי על ראשה. והיא מיד ראשה על ברכי ונרדמה עד מהרה ואני התפללתי תפילתי: כי אירנה תאריך ימים ושנים ותהיה בריאה ושלימה ומאַריכנה תהיה מאושרת.

נו, כי כך: אני אוהב אותה, את מאַריכנה.

צא וראה מה מתחולל באדם וכמה הכל שונה ומשונה. – כי אם תביט, תראה בתים ובני אדם וסוסים ומכוניות. אלף, או מיליון שמות-עצם שונים: בעלי-חי ודוממים. וגם במחשבות אותם שמות-עצם. בתוך האדם. אני עוצם עיני ורואה אותם דברים עצמם: בתים, בני-אדם, סוסים. נו כן. וכל שם-עצם יש לו הרבה שמות-תואר. – בית גדול, סוס יפה, אדם נעים. ורק בבוא העצם ושם-התואר צמודים אדע, אם אני אוהב, אם מוצא חן בעיני.

וכאן שוֹני רב. אחרת אהבתי ללאטק, אחרת להורים, אחרת למונדק, ואחרת לאותה מאַריכנה מוילנא.

נו, כי אומר:

– אני מחבב, מחבב מאוד, אוהב.

וחסל.

ואני מרגיש, כי לא כן.

ורק על הפסגה כאילו – אלהים.

מופלא מאוד.

אילולא הייתי לפנים גדול, אולי אפילו לא ידעתי. – ועתה אני כבר יודע, כי הילדים אוהבים, אך אינם יודעים את השם אהבה. ושמא הם בושים להודות. לא – שאינם רוצים להגיד, אלא בינם לבין מחשבתם הם בושים להודות – ורק זאת יאמרו, כי הם מחבבים.

אפילו יראים לומר:

– הנערה הזאת חביבה. – אני מחבבה. – היא נעימה.

כי בחמדה יתירה מלגלגים הגדולים על האהבה.

אומרים:

– אדונדון ועלמה.

או:

– נו, התנשקו.

או:

– ארוסים.

או גרוע מזה:

– איש ואשה.

כאילו אי אפשר לאהוב מי כדי לשוחח, להביט, לשחק משחק ולפשוט יד לפרידה. אולם ששום איש לא יהא חוקר ודורש דבר. וששום איש אפילו לא ישגיח בכך.

אך מה, אם אי אפשר.

אשאל כביכול דרך אגב:

– האם מאַריכנה שם נאה?

או אומר, שיש לה קישור נאה, כחול בשערות. או: על שום מה בצחקה נעשות גומות?

אך אשאל מה, או אומר, מיד יתחילו מרגלים:

– מוצאת חן בעיניך? אולי תשאנה לאשה?

בדיחות נואלות וצחוק לא נעים.

נו, כי ידעתי.

יש כאלה, שהם רק מחקים, מעשה-קופים. רוצים להחניף לגדולים, להתרפס לפניהם, על כן מיד יקחנה תחת בית-שחיה ו:

– אשתי, ארוסתי.

הגדולים רוצים כביכול, שנהיה חכמים, אינם אוהבים כביכול את ליצנותנו; ובעצמם מכריחים.

אינם יודעים, עד כמה הנפש המרגשת סולדת להתלוצץ על עצמה. – ילד אחר מתקלקל באמת, וילד אחר אך טינה לו לכם ומיאוס. – בשל הסקרנות הזאת ובשל כך, שאתם יודעים.

אני יושב ומהרהר. וכמותי אלפי ילדים באלפי חדרים יושבים בדמדומי ערב ומהרהרים בפלאי החיים ועצבותם. מה מתחולל בהם וסביבם. – והגדולים אינם יודעים את הרהורינו אלה. לכל המופרז:

– מה אתה עושה שם? למה אינך משחק? למה דמום כל כך?

נו, כי ילד ירעיש, יתרוצץ, יביט לשָבעה בדברים שונים, אחר-כך הוא רוצה לשיח בדממה עם נפשו. ורק אחד, יחיד מני רבבות ימצא עזר בגדול או בחבר.

כי, למשל, מה משונה השינה. אירנה הקטנה ישנה לה ואינה יודעת כלום. או שהיא חולמת מה, כי נאנחה. – ודאי גם בגן שלה ילדים שהיא מחבבת וגם היא אינה רוצה להגיד.

אני משווה את אירנה הקטנה אלי, מזכיר לי ימי עבר, כשהייתי גדול, ואני רואה כי כולנו דומים, אחים. ילדותיי הוא האדם המבוגר, מבוגר הוא הילד. אלא שלא הגענו עדיין לידי הבנת-גומלין.

אכן.

ראיתי שנית את מאריכנה.

עוד פעם אחת היתה מאריכנה אצלנו. אפילו לא פשטה אדרתה, אמרו, שהן מוכרחות ללכת. באו להפרד.

באה אותה דודה זרה עם מאריכנה. גם אותה אני רואה בפעם הראשונה בחיי. היא איזו שארת-בשר רחוקה.

אני חושב:

– אם מאריכנה תתחיל לדבר עמי, אתן לה את גלוית הדואר כמזכרת. ואם לא – לא.

קניתיה בשביל מאריכנה, כי ידעתי שתבוא, אך חששתי, שמא אהיה בבית-הספר.

מיד אני בא במרוצה מבית-הספר – כך יום יום. מונדק שואל:

– מה אתה נחפז כל כך?

אמא תמהה:

– האם בית-הספר מקדים לסיים?

ואני לא כלום. נו, וכי מה אגיד להם?

ומאריכנה יש לה כובע-מאֶראֶט קטן ולבן וצוארון כמותו. ושערות מגולגלות.

אמה מדברת עם אמי – על אילו מכרים בוילנא.

והיא לא כלום.

כי נשקתי במהרה את יד הדודה הזאת ושוב לעציצי.

פעם אחת – פעם ראשונה לברך – וכבר להיפרד מיד.

אני עומד ליד עציצי, זרעתי אפונה וצמחה. כבר יש אפילו ארבעה עלים. כאן שנים וכאן שנים. כל כך נעים לזרוע ולראות בגידול. אני משקה. ומתוך המים והגרעין יצמח. ומוריק. וזערער. היה – אַין ועתה – יש.

אני עומד ויש לי גלוית-דואר: מלאך ניצב וכנפיים לו, ושני ילדים על פי תהום. – שחחו מעל תהום רבה וקוטפים פרחים. והמלאך שומר, לבל יפלו תהומה.

והיא עמדה נשענת אל אמי.

הוצאתי את הגלויה מתוך הספר. זו הגלויה עם המלאך.

והיא מאריכנה כפי שעמדה, מיד ניגשה אלי. בחפזון, כאילו רצה. ואני ממהר ומחזיר את הגלויה אל הספר ודומה, כי ודאי הסמקתי, כי התביישתי ביותר.

אמדה, ואני חייכתי, גם היא. הפכתי פני, כאילו הבטתי בעציצי.

ואירנה הקטנה באה במרוצה ומראה לה בובה. אירנה הקטנה אומרת:

– הביטי, יש לה נעליים.

ובכן הסיבותי פני אליהן. ומאריכנה נטלה את הבובה ושואלת:

– עוצמת עיניה?

ואני:

– לא. בובות קטנות אינן עוצמות.

ובכן, מאריכנה ניגשת מקרוב ואומרת, כי גם קטנות יכולות לעצום. רק אם הן קטנות לגמרי – לא.

ואחר כך היא אומרת:

– אני כבר נוסעת.

נפחדתי, כי כבר מיד, מיהרתי והוצאתי את הגלויה עם המלאך, כי חששתי, שלא אספיק. ששוב לא אוכל לתת לה.

אני מראה ו:

– יפה?

היא אומרת חרש:

– יפה.

ובכן, אני אומר חרש-חרש:

– אולי את רוצה?

לא רציתי, כי אירנה הקטנה תדע. כי ילדים קטנים אוהבים להתערב. והיא יכולה להגיד מה בקול רם.

אך אמא דיברה עם הדודה ואין הן יודעות כלום.

מאריכנה אומרת:

– כתוב, כי למזכרת.

אמרה לשון בקשה כזה ומביטה אם אני מסכים.

הכל עולה יפה, כי מיהרתי וכתבתי: “מזכרת מורשא”.

והנחתי מספג.

ומאַריכנה:

– אוי, תלכלך.

– ואני:

– הביטי, כלל לא לכלכתי.

אמרתי: “הביטי”. – כלומר, שדיברתי אליה בלשון “אַת”.

אולם אות מי"ם נכתמה.

היא אומרת:

– אין דבר.

ואחר כך:

– אתה כותב יפה מאוד.

ועוד:

– תכתוב בשביל מי ומאת מי.

– לשם מה?

מאַריכנה הרהרה, ראשה מוטה הצדה ואומרת:

– אמת.

אך כתבתי:

“בשביל מאַריכנה מוילנא”.

וכרכתי בנייר-כסף של שוקולד. כי הכל היה מוכן בידי.

אך ראיתי, כי הוא נוצץ יתר מדי, תלשתי דף ממחברתי וכרכתי בו.

והיא:

– או–ה, אתה תולש דף.

אני אומר:

– לא כלום.

ואמא אומרת:

– התפשטנה האדרות.

ואמא שלה:

– לא, אנו מוכרחות ללכת מיד.

מאַריכנה לקחה את הגלויה הזאת, את הצרור הזה לתוך הכפפה שלה ושואלת:

– מה האות שאתה אוהב ביותר לכותבה?

אני אומר:

– צד"י סופית.

– ואני כ"ף סופית. הב נייר, אכתוב לך. אך בעפרון. נראה מי כתיבתו יפה יותר.

וכתבה. וגם אני. אך אני משתדל, כי שלה יהיה יפה יותר.

והיא אומרת:

– נו, של מי יפה יותר?

צוחקת, ושיניה הקטנות ישרות-ישרות, לבנות.

ואומרת:

– על הגלויה כתבך נאה יותר.

הסמקתי ואני אומר:

– פעם עולה בידך, פעם אינו עולה בידך.

כתבנו: ורשא, וילנא – ביטויים שונים, ואחר-כך ספרים.

– מאוד מאוד איני אוהבת לכתוב – מספר שמונה – היא אומרת – תמיד יוצא מעוקל כל-כך.

– נו, כן. מספר שמונה פעמים מצליח פעמים אינו מצליח. נו, והרי מאַריכנה קשה לה לכתוב באדרת.

ובכן, הביטה על אמה שלה ואומרת:

– להתפשט האדרת, או איך.

אך הן כבר צריכות ללכת.

היא – מאַריכנה ביקשה לקרוע את הדף שכתבנו בו את האותיות, אך עיכבתי בידה.

– נו לשם מה לך?

– יהא בידי.

– לשם מה?

אמרתי חרש:

– למזכרת.

– א–וֹ, מה מזכרת היא זאת. אשלח לך גלויה מוילנא.

אולם הניחה בידי.

הראיתי לה את העציץ. – שתרצה לקחת. אך מה תטלטל שם עציץ.

ומאַריכנה החליקה כל עלה באצבעה.

ואמה שלה אומרת:

– נו, אנו הולכות.

וקמה. גם מאַריכנה מיהרה וניצבה ליד אמה.

שוב לא דיברנו. נשארתי ליד העציץ שלי. והרבינו לדבר כך במעומד. ואולי לא הרבינו, אך כבר רציתי שתלכנה.

אני מתירא מפרידה.

ובאמת:

– נו, ילדונים, תפרדו.

– נו, המ, בלא ברכת פרידה? שמא כבר נפלה תגרה ביניהם? לא תתנשקו בפרידה?

מאַריכנה אומרת:

– איני מתנשקת עם בחורים.

– אוי, שכמותך, שכמותך – אומרת אמא שלי – ולא תשירי לנו לפרידה.

– אני יכולה לשיר.

– כבר כשתבואי בפעם אחרת. כי עתה תחממי את הגרון.

מאַריכנה התנשקה עם אמי ועם אירנה הקטנה, ולי אך פשטה ידה. בגאוה כל כך. אף לא חייכה. בכסייה.

ויצאו. ואמא:

– אתה דב נוהם לתוך כרסו. מאַריכנה – זו, לפחות, ריבת-חיל. אפילו לא ידעת חד תרי.

אני מחזיק טובה לאירנה הקטנה.

נשקתיה – אימצתיה ללבי ונשקתיה בראשה.

– היית מנומסת מאוד, אירנה הקטנה – אמרתי.

והתחלתי לעשות בשיעורים.

וכך טוב לי – שקט. ופרשת הגלויה הצליחה כל-כך. – היא יפה. – כי תחילה ביקשתי לקנות עם פרחים, אחר כך מראה-נוף: יער ועל ידו בית וסוס עומד. היו עוד שתים יפות אך אחת היתה בה כתובת: “בברכות ליום-ההולדת”. אך זו עם המלאך, כמדומה, היפה ביותר. כי גם הרים, גם תהום, גם פרחים וגם זה המלאך השומר.

מגונה הוא שמו: השומר. – צריך שיהיה: המלאך המגן וכדומה.

כשיהיו לי מעות, אקנה שכזאת גם לי עצמי, כי מאריכנה ודאי לא תשלח – תשכח – כשכבר תשוב לוילנא.

אני מעתיק שיר למחר. ועל ידי מוטלת הבובה של אירנה הקטנה. הרי בשלה התחיל הכל. והעציץ על ארבעת עליו אלה. – כי אם האפונה תגדל, יצמחו עלים חדשים למעלה, וארבעה אלה יהיו למטה. והן ודאי עתידים לנשור לראשונה. – האחכה עד שיצהיבו מאליהם ונשרו, או אקחם בעודם ירוקים ואיבשם כמזכרת? – איני יודע עדיין.

אני מעתיק את השיר למחר. אני כותב בשקידה רבה. ויש כ“ף סופית בשיר הזה. השתדלתי שתהא כתובה יפה ביותר. ושוב איני יודע, אם כ”ף סופית או צד"י סופית יפה יותר ונעימה יותר.

ואני מסתכל בדף שכתבנו בו את האותיות.

נו, קשה: אני אוהב ושוב לא אראנה. רק דף עם אותיות וארבעת עלי-האפונה. – ואולי, באמת תכתוב? ואולי תֵראה בחלומי? או אראה ילדה דומה ברחוב. – הרי כך היה מעשה-לאַטק.

אין הילדות חביבות. יהירות, קוטטניות ועושות העויות. אוהבות להעמיד פנים. כאילו מגודלות, והנערים – כנופית שובבים.

רחקות מעלינו ומבקשות קירבה – כגומלות חסדים טובים.

ואם אחת משחקת עמנו לרצונה, הריהי גרועה מכולנו: גם שובבה וגם מגרעות-נערה אחרות.

נו, כן.

יש אילו עדינות יותר. כי גם שמלה וקישור ואלמוגים וגם קישוטים שונים. – נראית נאה ביותר. ואילו נער כך, היה מגוחך. – כי יש גם נערים ששערותיהם ארוכות כבובות. האינם בושים כלל?

נו, כן.

ועל שום מה עלינו לוותר להן? אסור להכות ילדה ואסור לדוחפה. מיד יגידו:

– ילדה.

ודאי דבר זה מעלה בנו טינה ותרעומת, ואפילו איבה.

כי מה?

כי אם בבית-הספר לומדים נערים ונערות יחד, והנער יתאונן באזני המורה, מיד אומרים:

– אתה נער, ואינך יכול לשית עצה עם נערה.

אם כן, הריני שת לי עצה בפעם הבאה. ובכן, שוב שערוריה. ואין יודע, מה לעשות באמת.

לו המבוגרים לא היו מזכירים וחוזרים ומזכירים, כי זה נער וזו נערה, ודאי שאנו היינו שוכחים. אך מה: האם יתנו לשכוח. – לכאורה אומרים, שאין הבדל, ובינתים הפך מהופך.

צר לי, שאני אנוס לחשוב כך, אך קשה. איני יכול לשקר. – הרי מאַרכינה אשמה. ואולי באמת רק בורשא כך?

והיא כתבה. באמת כתבה. שמרה מוצא שפתיה. שלחה גלויה עם האוֹסטרוֹבּראַמית¹⁸. וכתובת ובול והכל. לא בושה לכתוב לנער.

היא אמיצת-לב.

אינה בושה לשיר וראשונה אמרה, כי תרקוד.

ובאמת כתבה. – ויש לי יחד עם הדף והעלים. עלה אחד נשבר.

היה טיול. לא ברכבת, כי אם בגשר לגן. היה נעים.

ביקשנו ללכת ארבעה ארבעה באמצע הרחוב, ולא להדחק זוגות זוגות שידחפו אותנו. אך המורה לא הרשתה. ולה הצדקה. כי מיד נשברים הטורים. ויש תהו ובהו. ההוא בועט מאחור, והללו נחשלים – זה ימינה וזה שמאלה. – אפילו אינם הולכים זוגות זוגות, שיהיו רווחים שוים והצעידה קצובה.

היה טוב. שני קרונות ומכונית נעצרו, כשעברנו לרוחב הרחוב. נעים, כי גם ערכנו ניכר, ומוכרחים להעצר.

אני ומונדק זוג הולכים. חשוב מאוד, שתבחר לך בן-זוג טוב ותדע, מי לפניך, מי מאחוריך.

יפה ביותר היה על הגשר, כי המים קפאו.

– ויש כאלה החוצבים חור בקרח-הנהר ורוחצים.

– ואתה לא היית מתירא?

– ממה?

– נננוֹ, ק–ררר.

– ואם קר, מה?

הרי נאה, אם אני בוחן את עצמי או מראה לאחרים, שאיני ירא.

המים אפשר שיהיו קרח או אֵד.

– דבר משונה.

– וזבוב מטייל על גבי הקיר ודג נושם במים, אינו דבר משונה.

– או צפרדע.

וכך נתהרהרנו. כביכול מי יכול לעשות את כל אלה כך? כי אם לא אלהים, מי?

ואנו מדברים עם מונדק, כאילו יש לנו סירה – לקחנו לחם, גבינה, תפוחים – ואנו מפליגים לגדאַנסק¹⁹. – על פני איזה נהרות המשתפכים לויסלה, ליד איזה שפלות ורמות אנו שטים, ליד איזו ערים היסטוריות.

אנו מדברים דרך בדיחה, כאילו שיעור, כאילו בחינה.

טוב הוא בית-הספר. מרשה לו לאדם להרבות חקר בדברים שונים. דבר אחד נודע לי בשיעור לגיאוגרפיה, דבר אחר נודע לי בשיעור לטבע, להיסטוריה, – ואפילו אינך משער, כמה כל אלה מועילים את מחשבתך.

– לגדאַנסק, או לקראקא?

– אֶאֶ, קשה על פני המים.

נו, ובסירת-מנוע?

נוח היה שכל בית-ספר תהיה לו סירה משלו. – הייתי עומד בנמל, ואנו עומדים על המשמר. כל פעם ארבעה אחרים, לשם חילופים: יומם ולילה. – אך תזוע הויסלה, מיד נפרשים המפרשים – ולדרך.

כיתה אחת שבוע ימים, כיתה אחרת שבוע ימים. ולשם חילופים: בתא, ליד המפרשים, ליד ההגה.

כי שוב לא נדע בעצמנו, אם זו תהיה ספינת-מפרשים, אניה, סירת-מנוע, או אפילו רפסודת.

והחמה מנוצצת בשפעת זיוה בשלג.

והגן לבנונית שבלבנונית.

ואנו מתרוצצים. אחדים מבקשים להתפשט האדרות. המורה לא הרשתה. – הרי חם בשעת הריצה. והרי גם בחצר בית-הספר אנו משחקים בלא אדרות?

אין אנו מטרידים עליה ביותר, כי אין אנו רוצים, שתכעס. הכעס קשה ביותר בשעת תענוג.

המורה תגער באחד ומצטערים הכל. – שערורה בשעת משחקם של מבוגרים הוא חזור לא נפרץ. אך לנו הוא חזון נפרץ מאוד. תמיד יימצא שכזה.

והיום מאליצקי. המורה אמרה לו כי ילך עם רודזקי. תחילה סירב; כי הם צהובים זה לזה. וההוא דחף אותו כל הדרך כולה. – המורה נתכעסה, כי אנו הולכים ככנופית לסטים ושוב לא תלך עמנו – כי בני אדם מביטים בנו – וחרפה. ומאליצקי להכעיס זוחל אל מתחת לכרכרות – והמורה חוששת, שמא יירמס. – נו, הרי יום יום הוא הולך מבית-הספר ושב ממנו ואין שומר עליו. ובכן, ילך לו לבדו. – נו, ידעתי, כי אסור, שאם תרשה לאחד, מיד השאר ידרדרו לכל רוח.

ובגן לא נתכנסו מיד, צריך היה ללקטם ולדחוק בהם שילכו הבית. משעשינו דרך ארוכה כל כך, ביקשנו להאריך ולשהות. היה יפה ולא היה חשק לשוב. – וכך. – אחדים צייתו והתיצבו. אך משראה כל אחד מהם שבן זוגו איננו, או ששיעממתו עמידת-בדד, או שהלך לבקשו. והנה הם רואים, כי האחרים משחקים ואילו הם עצמם רגליהם קופאות. ובכן, בקוצר-רוח:

– הבה ונלכה.

מצטערים שצייתו והתיצבו מיד. הללו טסים ורצים, ואילו הם אנוסים לראות את המורה בכעסה.

עומדים, עומדים, ושוב מתחמקים. והללו שוב רואים, כי מעטים נתלקטו, ובכן אינם מזדרזים. כל אחד מבקש להיות אחרון, שלא ימתין.

אני לא הייתי כועס. אילו היתה המורה הולכת מיד, ואפילו עם שלושה זוגות בלבד, – האחרים היו מוכרחים להדביקה, והיו מתכנסים קמעה-קמעה. – אולי מישהו היה אומר:

– ילכו להם. אמצא בעצמי הביתה.

ודאי היה ירא להשאר לבדו, כי היה נענש, ועל כן היה מדביק גם הוא. ואם לא, הרי יחיד הוא. אסור להתרעם מיד על הכל.

אילו המבוגרים היו שואלים את פינו, לא אחת היינו משיאים להם עצה טובה. הרי אנו מיטיבים לדעת צרותינו, הרי אנו יש לנו יתר שהות להתבונן אל עצמנו ולהרהר על עצמנו, הרי אנו מיטיבים להכיר את עצמנו, הרי אנו יותר בכפיפה אחת. אפשר וילד אחד אינו יודע הרבה, אך בקהל-הילדים ודאי תמיד יימצא מי שמיטיב להשכיל.

אנו מומחים לחיינו אנו ולענינינו אנו. ואין אנו שותקים אלא משום שאיננו יודעים, מה מותר ומה אסור. יותר משאנו מתיראים מן המבוגרים, אנו מתיראים מן החברים שאינם רוצים בהבנת-גומלין, אינם רוצים בסדר, נוח להם לשלות דגי-תועליות-עצמם במי מריבה ותרעומת עכורים. – לו מבוגר אני, הייתי אומר:

– אנארכיה ודימאגוגיה!

כי מה סולידריות אתה מוצא כאן. כל אחד ואחד יש לו יחיד שהוא אוהבו יותר, אחדים שאינם חביבים עליו, או שהם בעיניו לא מעלים ולא מורידים וקצת אויבים.

אפשר ויהיה איזה יוצא-מן-הכלל, שהכל אוהבים אותו או שהכל אהובים לו. אך לרוב רק מתיראים. כל שהוא חזק, אפשר ויפקד ויעשה כאוות-נפשו. או אם יימצא כזה, שהמורָה או המורה אוהבים אותו מאוד.

ובכן בתשובתי מן הטיול סיפרתי למונדק על מאריכנה מוילנא.

– הידעת, מונדק, קיבלתי גלויה מוילנא. פרחים. זכריות. גלויה נאה ביותר.

ואחר-כך:

– מנערה אחת.

פרשתי בשמה ומה כיתתה.

– אך תזכור, כי סוד הוא.

סיפרתי, כי רקדתי עמה בחגיגת-יום-ההולדת ושהיא שרה יפה יפה.

וששערותיה כהות.

– ראה גם ראה, מונדק. ואתה אז כעסת, שסיפרתי תחילה לבונצ’קיביץ' על לאטק. הרי אנוס הייתי כך, כי לא רצה להלוותני. ואז לא ידעתיך עדיין כהוגן.

ובכן, שילבנו יד ביד וכבר אנו מהלכים כך. והוא אומר כי גם בעיניו מצאה חן נערה אחת.

– כי תמיד עצובה.

– ומאריכנה שלי ודאי שמחה.

על הגשר כבר לא דיברנו כלום. רק אחר כך.

– האם אתה כועס, שדיברתי אז על אביך?

חשבתי, שלא ישמע, כי אותו רגע נסעה מכונית-משא. מכונית-צבא – כבדה. השלשלאות צלצלו כל כך. ישבו בה שלושה חיילים, והנהג היה בלבוש-אזרחים. איני יודע על שום מה. וחייל אחד החזיק כלב. והכלב נשען בכפותיו אל המשענת וראשו היה כמקפץ. הבעתו היתה נפחדת ביותר.

נו ומונדק שמע.

– איני כועס, – הוא אומר, – אך אתה אַל תדבר כך. כי לא נעים. – דומה עלי כי אבא אפשר שיהיה מה שיהיה. נו הכל יודעים, מה הוא. אך לא נעים, אם מישהו אומר.

– לא רציתי להכאיבך – אני אומר – פי הכשילני.

– הלא ידעתי, – אומר מונדק.

נו עתה אני כבר ידידו של מונדק. אף אביא לו את הגלויה ואַראנה.

נתפייסנו על הענין ההוא, גיליתי לו סוד, שלא יחשוב, כי אני מבקש לדעת רק עליו בלבד. וודאי אבקש, כי יבוא אלינו הביתה.

כי מה מגוחכים הם המבוגרים כשהם מצווים עלינו לבקש מחילה. רק עשית משהו – ומיד:

– לך, בקש סליחה.

אַל תתיראו. אם ידעתי, כי לא צדקתי, אבקש סליחה, אך קצת אחר כך. כבר אבור לי רגע כזה, שיהא אפשר. – שאם לא כן סופו של דבר שקר וכזב.

ומאריכנה כתבה בדרך מצחיקה:

–דודני היקר,

אני בוילנא ואינני הולכת לבית-הספר. נסעתי כל הלילה והתקררתי וקדחתי. אני מנשקת אותך 1000000 פעמים. – האוהבת אותך, מריה"

אני מתבייש להראות את הגלויה הזאת למונדק.

נו והמורה אמרה לנו, כי נתאר את הטיול אל הגן. צריך שיהיו ארבעה חלקי סיפור: הדרך אל הגן, השהייה בגן, השיבה – וסיום.

המורה שיבחתני, כי טוב.

כתבתי:

"אז היה מזג אויר יפה, והמורה לקחה את הכיתה שלנו לטיול. הלכנו דרך רחובות שונים. משני צדי הרחוב מתנשאים בתים גבוהים, ובאמצע היתה תנועת רחוב. על הפסים נוסעות חשמליות, ולא על הפסים טאכסים, כרכרות, עגלות וכן הלאה. עוברים ושבים מהלכים, ובקרני הרחובות עומדים שוטרים.

בגן שיחקנו משחקים שונים. הגן מרופד שלג. העצים ערומים, כי אין להם עלים. צמרותיהם מגיעות אל על. בגן אין זכרונות היסטוריים, רק בקיץ צומח עשב. השיחים מכוסים עלים דשנים.

ובדרך חזרה עוד פעם הלכנו על פני גשר ברזל. הבטנו על הקרח. והלכנו כל הדרך זוגות זוגות.

הטיול אל הגן היה נעים מאוד, כי השמש האירה כל הזמן ובגן שיחקנו משחקים שונים".

לא נעימים הם השיעורים-בכתב, כי לעולם אין כותבים את האמת, אלא מה שציוו בבית-הספר.

מאריכנה התקררה והיתה חולה. ואפשר שחלתה מאוד ואנוכי לא ידעתי כלום. ואפשר שהיתה מתה, כי גם ילדים מתים. – לכאורה אני שמח שקיבלתי גלויה, אך באמת רוחי נסערת.

ולשם מה היא נסעה ובאה הנה?

לפנים רק זאת ידעתי, כי יש לי בוילנא דודה, ולה איזה ילדים, אולי גם דיברו כי ילדה – מאריכנה. – ופתאום ראיתיה.

ולשם מה?

מה, בעצם, לי ולה?

רק שארת-בשר רחוקה, איזו דודנית?

אילולא הדוד, אפילו לא הייתי מדבר עמה, ואילו באה להיפרד, בשעה שהייתי בבית-הספר, לא הייתי רואה אותה עוד?

ואולי לקרוע את הגלויה? ולשים קץ?

כי למה להתענות? למה להרהר? למה להרהר, אם בריאה, אם לא אונה לה רע?

בין כך ובין כך לא אכתוב תשובה, כי אין לי מעות.

ודוקא קיבלתי.

– הא לך, שובב, – אמר אבא ונתן לי זהוב. – קנה לך כל הנחוץ לך, או לך לראינוע.

ואמא:

– אוי, אל תתן כסף לנער, כי יתהולל.

נטלתי ככסיל, ברישול. כל כך הפתיעני הדבר.

כי אבא מנה כסף, מספר 31 או 41, – זהוב אחד יותר על חשבון עגול. אני עמדתי על ידו דווקא. ובכן, נתן. במפתיע.

משנטלתי היה צר לי על אבא. הרי אין לו יתר מדי, והילדים עולים רוב דמים. – תחת אשר יקנה מה לעצמו – מוכרח בשבילנו – אדרת, נעלים – אכילה ובית-הספר והכל. – ואך יגון ואנחה לו, כשאינני מתנהג כהוגן.

כשביקשתי להיות ילד שכחתי לחלוטין כי לא אשתכר למחיתי ואהיה מעמסה לזולתי.

לא, הילדים אינם אוכלי-חינם. בית-הספר הוא עבודה. אמת, כי יש לנו הרבה ימות חופש, אך גם המורה נח מעמלו. עבודתנו קשה יותר משל המורה. כי הכל לנו גם קשה גם חדש.

ומאמר הבריות הוא, שהילדים אינם עושים כלום, אוכלים לחמם חינם.

כשביקשתי להיות ילד, שכחתי לחלוטין, מה קשה לו לאדם שאין לו מעות משלו, מה עבדות היא זאת.

למשל, יש לי סרגל גרוע. מישהו פגם בו. הנחתיו שלם, אני בא אחרי ההפסקה – אין. חיפשתי, עד שמצאתי על ספסל אחר לגמרי. אך מה, כשהקצוות מפוגמים. – סרגל כזה שוב לא תצייר בו בקו ישר: העפרון נתקל. – כי יש גם מפורזל, אך יקר ושלנו כלהכעיס עשוי עץ רך. אתה שוכח, חובט בספסל – מיד נעשית גממה, שקערורית.

מה מרובים ההיזקות וההפסדים שלנו, ואין אנו אומרים כלום. כי אם תתאונן, תאמר המורה:

– השגח.

הרי בשעת ההפסקה אסור להיות בכיתה, וסוף סוף אפשר אדם משגיח תמיד?

ועתה יש לי זהוב.

נראה כך רצון הבורא.

אקנה גלויה בשביל מאריכנה. לבונצ’קיביץ' אחזיר את עשרת הגרשים, – אסיים פרשת לאטק. אקנה סרגל, שיהיה לי מלאי. ואולי שרוכים? כי אם ייקרעו שלי, שלא אשמע מלה לא-נעימה מפי אמא. – ואולי מונדק צריך משהו, אַלוה לו. – היה טוב גם ללכת לראינוע, אך מה? – אלך לבדי ואסתיר ממונדק? – ואם אומר כי הייתי, לא ינעם למונדק.

לכאורה זהוב – זה הרבה. וכשאתה מתחיל למנות אתה למד, כי לא יספיק.

והמבוגרים חושבים, כי ילד הוא קל דעת. ודאי, יש: גם בינינו גם בין מבוגרים. על שום מה אבא של מונדק מוציא ליין שרוף? – יש כאלה ויש גם כאלה. – יגנוב מאביו וילך לכבד אחרים. יאמר, כי בשביל מחברת ויוציא לשוקולד. ילוה ולא ישלם. יאבד, כי כיסו נקוב, או יזרוק בהוציאו ממחטתו. – ואילו אחר יוציא רק בשעת הצורך. יקבץ ימים רבים, גרשים גרשים, עד שיוכל לקנות מתנה לאביו, או משהו שהוא יקר יותר.

הלכנו, אני ומונדק, לבקש גלויה יפה. – שוב אין מלאך, זכריות שלחה לי בעצמה. היתה אחת, נער ונערה, אך אני מתבייש לשלוח, כי פירוש הדבר אני והיא.

אילו אפשר היה להכנס לחנות, היה קל יותר. אך לא נעים. הם מביטים, שלא נקח מה, לא נמעך, לא נכתים. נחפזים, לא נוח להם שנתבונן. אומרים:

– נו, מהר.

ניכר, שרוצים, כי נלך.

כי ילדים אין בידם אלא פרוטות והריווח מועט.

גם המבוגר אינו קונה במחת אחת יתר מדי. המבוגרים מתירים לו להתבונן בכל האלבומים. כי אם היום אינו קונה אלא גלויה, אפשר ומחר יבוא ויקנה יותר. ואנו מה? פרוטות ופרוטות.

מיד החזרתי לבונצ’קיביץ'. עד שלא היו לי מעות, אפילו לא העזתי לשאול.

– הא לך עשרה גרשים, שהלוית לי בשביל חלב.

– הלא אמרתי לך, כי נתתי במתנה.

– איני רוצה. – מה שלום לאַטק?

אינו עונה. אולי ההורים לא הרשו, אולי השליך אותו?

– האם הוא אצלך?

– והיכן יהיה, כזרקת אותו.

– כלל לא זרקתי אותו, רק נתתיו לך.

– ואילולא לקחתיו?

– אולי אחר?

– ואתה חושב, כי מיד ירשו לקחת כלב הביתה?

אני רגוז על שהוא נעשה יהיר כל

אני אומר:

– על שום מה לא ירשו?

– ושלך לא הרשו.

– כי לא שאלתי.

אני כועס, כי לו קל כל-כך, ואני חי חיי-בדידות. הכלב הוא ידיד האדם.

ידעתי כי הקנאה – הרגשה מגונה. אך האפשר לא להתקנא למראה אדם, שטוב לו ואפילו אינו יודע להעריך מזלו?

ואני תאב לדעת, אם לאַטק יכירני. ובכן אני מעלים עלבוני ואומר:

– המותר לי לראותו פעם?

– נננו, תבוא אַראך.

– ולקחתו הביתה אך ליום אחד?

– אאוֹ, הכל בבת אחת. אם שלי הרי שלי. וסוף סוף, אתה חושב, כי ירצה עתה ללכת אחריך?

– זו מנין לך? אולי ירצה?

כבר הסכין אלי.

– נו, אם כן החזק בו.

– ודאי, אחזיקו.

אני הולך. כי מה אדבר עמו? בין כך ובין כך לא יבין, כי בני אדם לכאורה הם מדברים זה עם זה, וכל אחד הרגשתו אחרת. על כן ההבנה נעדרת.

עתה לא נשאר לי אלא מונדק בלבד.

כבר תמיד עמו יחד.

עם בוקר אנו נפגשים והולכים יחד לבית-הספר.

בשעת ההפסקה יחד.

ואנו שבים יחד.

רק הוא לבדו נשאר לי.

ואולי מחשבה חטאה היא?

הלא אב לי ואֵם לי ואירנה הקטנה.

אף שכחתי, כי בביקור-הפרידה ההוא נפחנו בגלגל קטן על השולחן. כי היה מונח גלגל קטן רזה, גלגל שעון, או כדומה. ומאַריכנה אמרה:

– מי נופח ביתר כוח?

נו והיא נפחה לצד אחד ואני לצד אחר.

גם לאירנה הרשינו פעמים אחדות.

 

ימים אפורים    🔗

כבר אבד הכובע השני מאחד הנערים.

היתה שערורה.

לרוב בכיתה ב'. נעלמים שם ספרים ומחברות.

הוצרכה להיות בדיקה.

המורים אומרים, כי חרפה היא לכל בית-הספר.

כל אחד ואחד אמר, מה אבד, והמורות רשמו.

לי לא לקחו שם כלום. היתה לי חתיכת-מוחק, אולי רבע. היה אולי מספיק לשבוע. אך איני יודע: אולי נתגלגלה ונעלמה בבית-הספר, אולי ברחוב, אולי בבית. וקצת ילדים, כשהתחילו לספר למורות הרושמות, הרי כאילו כל בית-הספר כולם גנבים. כל מה שכל אחד ואחד איבד אי אז ואי שם, או נתן מתנה, או נתן ושכח – ביקשו לרשום, עד שהמורות לא יכלו להספיק. ודאי היו גם ששיקרו. כי פאצאֶביץ' אומר:

– למה לא אמרת, כי אבד? אולי בית-הספר יחזור ויקנה לנו?

גנבה גדולה יותר היא לבקש כי יקנו לך, כשלא אבד ממך כלום. – שכזה לא ידע בושת.

נו, כי יש כאלה, שאבד מהם הרבה. אולם אף אין להם ראש. שכזה זורק כלאחר-יד ואינו יודע. משאיל ואינו זוכר. ובגללם אומרים, כי הילדים אין בהם שיקול-דעת. והגרוע ביותר, שרוצים – כי – כולנו כך. מי שמסרב להשאיל למי שהוא – מיד:

– אוהב עצמו – כילי – קמצן.

פעמים החימה בוערת בך, כי כל מה שהוא רואה, מיד:

– תן.

ועודו מאיים:

– זכור, תנחם. המתן: עוד אזכירך. עוד תבקש אותי.

ובכן, אנו אנוסים להשאיל יותר, מאשר המבוגרים. כי מצווים עלינו כי יהיה לנו, ובאין לנו, מה נעשה?

פעמים הרבה ההורים אשמים, והילד סובל. וקשה מכל, אם אין מאמינים לך. המבוגרים אם מי שהוא בהם ישר והגון, הכל נותנים בו אמון, ואילו אנו אפילו ההגון ביותר חשוד.

– אני צריך לכרטון.

– שוב כרטון? הרי זה מקרוב קנית?

שאלה כזאת מכאיבה. האם אני אוכל את הכרטון?

המבוגר יש לו מעות משלו והוא קונה כל הנחוץ לו. ילד ניתן לו כבתורת חסד. חייב להמתין, עד שההורים דעתם תהא בדוחה עליהם, ולא יאמרו לו מלה מרה.

צריך שהילד תהא לו קיצבת-חודש קבועה, שידע, מה יש לו, וילמד להוציא באופן שיספיק לו. ואתה או שאין לך כלום, או שיש לך הרבה בבת אחת. דבר זה מלמדך האַזאַרד ופשיטת יד. כי תתחנף בכוונה, ובלבד שתקבל.

אנו מאבדים, שוכחים – אמת. אך המבוגרים יש להם כיסים גדולים, מגירות, שאין איש מפשפש בהם. הם מהלכים עקב בצד אגודל, נעים קמעה-קמעה. ואף-על-פי-כן גם הם מאַבדים ושוכחים.

כשאתה משתדל, יודע, זוכר – אין מדבר על כך, אין רואה את השתדלותנו, אין רואה את התאמצותנו. אולם אך לא יצלח מה בידנו, מיד שערורה.

בתיאטראות יש ממונים והבגדים נמסרים לפי מספרים. ובכן, איך משהו יאבד? בבית-הספר כל אחד תולה בעצמו, לוקח בעצמו. ועוד בחפזה. – נו שלוש מאות תלמידים תולים כהלכה, ואחדים זורקים כלאחר יד. ובכן, אין מדברים על שלוש מאות הגונים, אלא מאשימים את הילדים. ונראה כך, כי כל מקום שיש בו ילדים, שם הכל ותמיד רע. אילו היו מבוגרים, היה הכל אחר.

על כל שבח – אלף גינויים, על כל תודה – מאה ביזויים ואיומים. אפילו תשתדל מלוא כוח, אפילו תשגיח מלוא עינים.

ובראותך, כי הם עולבים, משפילים, חושדים, מבזים ומיסרים, ובכן או שפג חשקך לשקוד ולהשתדל, שהרי בין כך ובין כך לא תניח דעתם, או אפילו להכעיס:

– יגערו להם – כי מה יעשו לי?

אתה משתדל ככל האפשר להמנע ממגע ומשא.

אם הכרח הוא – שאני.

כי הם נחוצים, אם משהו מכאיבך ביותר. כי אם דבר של מה בכך – נפל מה בעינך – מוטב שחבר יסייעך. כי מיד הם מריעים:

– על שום מה כך, ועל שום מה כך?

כאילו לא ידעת בעצמך.

או שאנו אנוסים להתאונן על מי. כי מעטים אוהבי-התלונות ואין אנו מתלוננים אלא באפס ברירה. ותמיד מתוך פחד שידחו אותנו בדיבור קשה.

הגיעו בעצמכם: העבריינים שלכם יושבים בבתי-כלא, ושלנו מהלכים בני-חורין על-ידנו.

כן, אנו חיים קרובים זה לזה, אך לא יחדיו.

יתקרב נא ילד, מתוך אהבה, מיד חשד, כי הוא מתרפס, יש לו פנייה.

ואין אנו יודעים מה מותר ומה מגיע לנו, אין אנו יודעים לא זכויותינו ולא חובותינו. כאן וכאן שרירות.

ביקשתי לשוב ולהיות ילד, להפטר מדאגותיהם האפורות של המבוגרים, והנה באוני דאגות ילדותיות המכאיבות יותר.

אל יטעה אתכם צחוקנו.

בינו. במחשבותינו, כשאנו הולכים דומם לבית-הספר או חוזרים דומם הביתה, כשאנו יושבים דומם בשיעור, כשאנו מדברים בחצי קול או בלחש, כשאנו שוכבים בערב במיטה, –

דאגות אחרות, אך לא פחותות, המורגשות ביתר שאת, – והגעגועים גדולים יותר, גדולים.

אתם כבר מחושלים ביסורים והתיאשות, אנו עודנו מורדים.

כשהייתי גדול, לא נזהרתי אלא מפני גנב. ועתה מכאיבני, כי גונבים.

– על שום מה אדם גוזל מחברו? איך אפשר כך?

עצוב שאי-אפשר שיהא טוב.

נו, קשה, – אמרתי כשהייתי גדול.

ועתה אינני רוצה. איני רוצה שיהא כך.

ואיני מאמין, כי בית הספר יתקן. כי המבוגרים לכאורה הם מתקנים אותנו, מתקנים ומעלים חרס, אך מגרדים יותר את הפצעים.

הכובע לא נמצא. הכל חייבים לשלם. ובכן צריך להגיד בבית. ובבית יתנפלו על בית-הספר:

– בית-ספר של גנבים.

או:

– מה עושים המורים, על שום מה אינם משגיחים?

ושוב שלא כדין. כי מה אשמת בית-הספר. הרי אי-אפשר שהמורות תשגחנה על הכל.

והעצוב ביותר, כי אפשר והאחד יגרום לכול צרות ורוגזה מרובות כל כך.

כי מונדק מחכה לי, משום שאיני יכול למצוא את האדרת. אנו מחפשים.

והשַמָש מיד:

– מה אתם מוששים וגוששים?

אני אומר:

– אין אנו מוששים וגוששים, אך תלו לי את אדרתי שלא במקומה.

– מה שלא תלית, אין לך, – אומר השמש.

– הרי לא באתי בלי אדרת.

והוא:

– מי יודע אתכם.

ואחר כך:

– נו, מצאת? אתה רואה: באשר תלית היא תלויה.

אני אומר:

– כבודו לא ראה, על כן אינו יודע.

והוא:

– אל תתחכם הרבה, כי תספוג באזנך.

כמה זמן יעבור עד שיחדלו לא רק ממכות-ילדים אלא גם מאיומי-מכות. כי רק מעטים אינם מכים אותנו משום מידת החסד.

בדרך מונדק שוב דיבר על אביו.

– אפשר ותחשוב, כי אבא שלי הוא מין שיכור המחולל שערוריות. במסדרון שלנו גר אחד. מרעיש עולמות במהומותיו – פעם אחת אף היתה משטרה. בשובו הביתה, הוא מכה אשתו וילדיו. אנו שומעים חבטה, ואחריה יבבה. אכר כך יקח ויטיל ברצפה – זכוכית, לא זכוכית. ורק עתה יתחיל: “כל אלה שלי, עמלתי בהם בזיעת-דמי, רצוני אשבור, אשמיד, אבעיר”. והילדים: “אבא, אבה’לה” – אילו אבי כך, מי יודע מה הייתי עושה. כי אבא שלי יש לו רק ראש חלוש, אך ילגום אילו כוסיות – וחסל.

– ולמה ישתה?

– איני יודע. ודאי התרגל. – כי אני לא אשתה ולא אעשן. – על שום מה לסבוא רעל? אף צורב את הפה, – שורף את הדם והקיבה. – אני כבר התחלתי סיגריות. אולם ילד אחד אמר לי לכנוס עשן לתוך פי ולהעבירו דרך מטפחת. והנה נהיה בבד כתם צהוב, מסריח שכזה. – אילו הייתי מלך, או שליט, הייתי סוגר כל המסעדות וכל המסבאות השונות. אילולא היו אלה, היו מוכרחים לחדול.

הלכנו כברת דרך והחרשנו.

– יש בהם כדרדורים כאלה שהאויר נקלט בתוכם. – מופלא הוא מבנה-האדם. כל מכונה לא תדמה לו. – כי מה? – לא תכונן את השעון, יעמוד מלכת. – והאדם עשר, מאה שנה מבלי לכוננו. בעתון נמצא כתוב, כי אחד אפילו מאה וארבעים שנה.

והתחלנו מדברים, אלו זקנים ידועים לנו. ואחר כך על ותיקים: שזוכרים את המרד²⁰.

– ואתה היית רוצה להיות ותיק?

– לא, – אמר בחפזה. – הייתי רוצה להיות בן חמש עשר, או עשרים.

– או אז אולי הוריך לא היו בחיים – אני אומר.

הרהר – הרהר – ואומר בעצבות:

– יהיה כאשר הוא עתה.

נפרדנו, פשטנו יד זה לזה והבטנו זה בעיני זה. הנערות מתנשקות תמיד, אף אם אינן אוהבות ביותר. אנו הנערים, כנים יותר. ואולי מנהג הוא להן.

ומה עתה?

נו, לא כלום. שיעורים שונים.

בהתעמלות הראתה המורה משחק חדש. יש שתי מפלגות. עושים קו – גבול. אלה מכאן ואלה מכאן. ומושכים אלה את אלה – לשבי. איזה מפלגה תנצח. תחילה הפריעו, כי הסגירו עצמם בכוונה, אלו ביקשו להיות עם אלה שמעבר. או שכבר משכו אותו, והוא נחלץ ומתקוטט, כי מותר. ואחר כך כבר עלה יפה. והיינו אך שמחים.

ביקשנו להמשיך בזה עד סיום-השיעור, עד הצלצול, אך המורה לא. הידעת על שום מה?

לבינתי צריך לבחור כמה וכמה משחקים הנראים בעינינו – וכבר לעשות בהם. – אם משחקים שנים מרובות כל כך בחמש אבנים, ל"ב פתקים, פרפרת, מחניים, הקפות, ועתה גם כדורגל, על שום מה יאחז שעמום? – וכאן בכל שיעור ושיעור משהו אחר. זה מרגיז, כי אין אתה מכיר כל דבר כהלכה. נו, אתה יודע, במה הדברים אמורים, אלא שצריך לשחק כמה וכמה שבועות, שתכיר עד היסוד: כל הקשיים, כל דרכי היושר והמרמה.

המבוגרים מדמים, כי הילדים מחבבים תמיד משהו חדש. הוא הדין בסיפורי מעשיות.

נו יש כאלה המעווים פניהם:

– אֶאֶאֶ, ידענו, כבר ידענו.

אך אם לשאול, תמיד מישהו מתחיל לעוות פניו, כי אין זה מענין והיה רוצה בדבר-מה אחר.

ואגדה יפה, סיפור-מעשה מענין – אנו יכולים לשמוע פעמים הרבה. כמבוגרים ההולכים כמה וכמה פעמים לראות אותו מחזה עצמו בתיאטרון, ואף יותר מהמה. כי ילדים פחות כדי להתימר ויותר כדי להכיר.

אפשר ובית-הספר מתחיל יתר מדי, כאילו מישהו היה דופק בשוטו.

המשחק היה נעים.

ולשיעור בחשבון בא כבוד המפקח.

אומרים לנו, כי תמיד נשקוד ונשתדל, אפילו באין עלינו עין משגחת. כי עלינו להתנהג יפה יפה גם בלא שומר ושמירה. והם עצמם לא תמיד נוהגים כך.

בבוא המפקח, הכל שקודים ביותר. אפילו בבוא המנהל, בית-הספר בבת אחת כולו חגיגיות. ואין יודע, מפני מה הם יראים, כי המפקח טוב, נעים מאוד, כאדם מן השוק.

אמר, כי נחַשב נֶפח הקלמר שבתיק. ודרוזדובסקי מרוב פחד שלא שמע נכונה ואומר:

– של רקיק.

כסבורים היינו שיכעס ואחר-כך המורה תכעס לנו. והוא רק צוחק:

– אתה חושב על רקיק, לקקן גדול אתה, – הוא אומר.

הכל פתחו בצחוק, אך ענו כהלכה.

הגברת אמרה, כי כהלכה. והיה שיעור נעים.

והיה יום-הולדת של המורה. – כפור כזה, ואנו נדברנו, לקשט את הכיתה באשוח. אך לא היה לנו. ביקשנו לכתוב אגרת-תהילה למורה; אך התחילו מריבים – והעלינו חרס. כי הוצרכה להיות אגרת קיבוצית: אחד יכתוב, והכל יחתמו למטה. אך עתה התחילו מדיינים, שכל אחד ואחד יתן חמשה גרשים. ומי יקנה, ומה לכתוב? – ולא כלום. רק קצתם ציירו אילו ציורים והנחנו על השולחן. ועל הלוח:

– “אנחנו מאחלים לכבוד המורה”

רצו עוד:

– אושר – בריאות.

אפילו:

– בעל יפה.

העלו על דעתם הבלים כאלה, ובכן לא הרשינו. וצריך היה להזדרז, להפסיק בשעת השיעור.

המורה הביטה ורק חייכה. ניכר שניחשה, כי לא היה שיעור, אלא קריאה. – המורה הביאה ספר קטן: “הפעוט שלנו” וקראה כל השעה כולה.

– יפה, – עצוב.

אך לא נעים, כשהיא מפסיקה את הקריאה ומוסיפה משלה, – מבארת. שהרי כל אחד ואחד מבין, אם הוא שומע, ואפילו אינו מבין, סופו משער מאליו. – יימצא מי שאוהב להקשות קושיות, ואחרים כועסים על שהוא מפריע. רק לפרקים רחוקות משום שהוא רוצה באמת לדעת, ולרוב כדי להתפאר, כי אינו יודע כביכול, אך יודע, כי הוא מקפיד כל כך.

אם משהו אינו מענין ביותר, יבארו להם ויפסיקו, – הזמן יעבור מהר – אך אם משהו יפה, אנו יראים, שמא המורה לא תספיק. ואם אתה ממעט להבין מה, הוא נראה לך כתעלומה.

המורה הספיקה לקרוא את כל הסיפור כולו, ועוד לפני הצלצול אמרה תודתה על האיחולים.

ידעתי טעמו של דבר. בראשית השיעור חששה, שיתחילו לצעוק ושוב לא יהיה מקום לקריאה. המורים יראים מכל חג, מכל שמחה, מכל התפרצות צהלה בכיתה. זה לא נעים, אולם ניכר כי הכרח הוא.

נו, שיחקנו בזה ובזאת – וכך היתה חדווה כל השבוע. ועצבונות – קטנים וגדולים – לרוב. אחד אישיי, השאר מחמלה.

כי אנו הילדים יסורינו מרובים, על כי צר לנו על מישהו, על כי רע למישהו.

המורה כמעט שקרע מחברת חדשה של האֶס. כתב ברישול; אף לא ברישול כי אם בחפזה, שכן אמו חולה והיה לו רוב עבודה בבית. כלל לא רצה לעשות את השיעורים, - חשש שמא יכעס המורה. וסופו רע יותר. דווקא כעס, ובכן אמר:

תלמיד שאינו בוש להראות למורה לכלוכת שכזאת.

וכמעט שקרע את המחברת החדשה.

איננו אוהב ביותר את האֶס. הוא יושב במקום אחר לגמרי, ואני רואה אותו אך מעט וכמעט שאיני מדבר עמו. הוא פרוע בשעת המשחקים והשעשועים ונראה כי הוא עני מאוד.

אך התמיהני, כי בכה בפעם הראשונה. באמת, ניגרו דמעות מעיניו. ואחר שוב ישב קודר.

אני מביט פעם אחת, פעמיים ובשעת ההפסקה ניגשתי.

כשהייתי מורה תמהתי, כי משהענשתי מישהו, אם בצדק אם בחפזון, מיד מתקבצת חבורה, והם מדברים ומנחמים. אפילו הגרוע שבהם כאילו מוצא בני ברית לעצמו בין הטובים שבהם. כנגדי.

אני אומר:

– לא לשחק עמו, לא לפשוט לו יד.

והם בהיפך מהופך.

רק עתה אני מבין.

המורה רק מאשים, ובכן מן המוכרח הוא כי מישהו יגן. כי ידוע, שהנאשם אפילו אינו אומר, יכול היה להגיד מה גם להגנתו. המבוגרים אפילו גדול הפושעים שביניהם יש לו סניגור.

כתב ברישול במחברת החדשה. דבר תמוה הוא. אפילו גדול העצלנים והרשלנים תחילה משתדל יותר.

נו ומה?

אמו חולה. אם כתיבתו תמיד כעורה, עכשיו לא-כל-שכן. והרי יש שאפילו מתאמצים מלוא כוחם, אין כתיבתם נאה. ועוד זאת, נייר גרוע במחברת זולה, או צפורן-עט ישן, דיו חיורת, מספג מלכלך.

יש לי דוקא מחברת חדשה, ובכן נתתי לו. שמח כל כך, והוא אומר, כי עתה לא יכול היה לקחת מאביו, כי המחלה הזאת הגדילה את העוני.

הוא פגע בי כמה וכמה פעמים, אך ידעתי, כי לא ישוב עוד לפגוע. אפשר שנחיה מרחוק, אולם בהעצב חברך חושה ועזור בידו.

צער אחר משום חמלה כזאת:

האחות הציבורית החדשה מצאה כינה על כתונתו של קרוּק. התחילה להטיל עוקצה. גם בו גם באחרים. שהילדים אינם רוחצים, שורטניהם ארוכים. ואינם מצחצחים נעליהם.

(ובכן ילדים יש להם שורטנים, ואילו מבוגרים – צפרניים).

למה לא תגיד, כי האחד יש לו כינה, על מה היא מערבת את כל הכיתה כולה? ועל מה לבייש, שיבכה? – הרי מן הדברים המצויים הוא. ואין יודע, ממי עברה אליו. הרי לא עם נקיים בלבד אנו נפגשים. יושבים יחדיו, ואדרת תלויה על גבי אדרת. ובבית יש דייר-משנה – ואפשר הוא מזוהם. והילדים הקטנים תמיד בחצר הקטנה.

ומיד עקיצות ולגלוגים. אפילו הכניסה בענין את האמהות שלנו, ולא היתה לה כל זכות לכך.

והמתרפסים, המבקשים להחניפה, עודם בני לוויה: בדיחות שונות ודוקרות. וצחוק. זה הצחוק המגועל על שפלוני אלמוני שרוי בצער.

לצחצח נעליים? נו, טוב: צריך שתהיה מברשת למשחה, משחה עצמה ומברשת לצחצוח. ומה נעשה, אם השערות נשרו ולא נשאר אלא נציב-העץ? וקופסה לא גדולה עולה עשרים גרש. אילו פעמים אתה מצליח לצחצח את הנעליים ברוק שבפה, אך אחר-כך קשה יותר, – אף המשחה לא תועילך הרבה.

כאילו אנו תלויים בעצמנו!…

והקשה ביותר, שמונדק נעליו צרות. נשתפשפה רגלו ועתה הוא צולע יותר. – לי צרת האדרת שגדלה מכדי שיעורי, והוא צרתו גדולה הימנה.

בבית הוא בוש להגיד, כי יפתחו בצעקות, שהרי הם רצו מספר גדול יותר. אך גם אלה היו גדולות מדי.

– איני יודע, מה קרה. ניכר, שגידולו של האדם אינו שווה בכל עת. הזוג ההוא נתקרע, ועוד היה גדול מדי. או אז רגלי לא גדלה כלל, ועתה במשך חצי שנה, נתעצמו לי כפות כאלו, שאיני יודע בעצמי כיצד ומהיכן. הכל צר עלי. איני יכול להתעמל, כי אני ירא, שהכל יתפקע, כי הכל חורק. המורה כועס, שאיני מתכופף, שאיני פושט ידי כהוגן, שאני הולך בסך שלא כהלכה, ואף לא יביט, מה לבושי.

– ומה תעשה? – אני שואל.

– האם ידעתי. לא אוכל להלך כלל, בני ביתי מעצמם ירגישו בכך. ואז – מה שיהיה יהיה. יצעקו, אולי גם יכו. הרי לא אשמתי היא. שאני גדל: – הרי סופו של הגידול שייפסק.

אחר כך דיברנו על כך, שאם משקים את הכלב יין שרוף שוב אינו גדל. – שמא הסוסים-הננסים שיעורם מועט על שום שהשקום יין שרוף. סוס-ננס יפה ורזה הוביל לפני שנה מודעות הקרקס.

– ראית אותם?

– על שום מה לא ראיתיו?

• בנוֹוי שוייאַט?²¹

– לא, במארשאלקובסקה²².

המבוגרים תמהים, שאנו מריבים בינינו לבין עצמנו, ולכאורה אנו סולידאריים. נו, כן; יש שני מחנות: גדולים יותר וילדים. ואחר כך כנופיה כנגד כנופיה והכל כנגד הכל. רק מונדק היחידי ידיד-אמת – וגם בו לא אדע, כמה יאריך…

הצער האישיי הגדול ביותר מה שקשה לי בבית-הספר. אני שוכח מה שידעתי, כשהייתי גדול, – עתה שוב איני יכול שלא להשגיח בשעת הלימוד, אני חייב להקפיד ולעשות שיעורים.

אני מתקשה להשיב לשאלות. איני בטוח, אם אני יודע. אני ירא, שלא יעלה בידי.

כשהמורה או המורָה מביטים על פני הכתיבה ועומדים לקרוא אחד התלמידים, הלמות לבי אחרת. אולי לא פחד, אך לא נעים. – כאילו חקירת בית-הדין, – כי אף שאין בי אָשם, אין יודע מה בסופי.

אני תלוי לא בי בלבד, אלא בכיתה כולה. אחרות התשובות, כשהכיתה יודעת ומבינה, אחרות התשובות כשאינה יודעת, והמורה רוחה קצרה.

יאמר נא האחד דבר-שטות, כבר הכל מתקשים אחריו להשיב כהלכה.

שעל כן יש ימים, שהכל, ואפילו הגרועים שבנו, יודעים, ויש ימים אין-מזל וכאילו כל הכיתה נטמטמה. אלא אם מישהו לא איכפת לו כלום ומתחיל על אחריותו שלו עצמו. או אז שוב ירגיש, כי יש ילדים כנגדו, והם מתפללים בלבם לכשלונו, ורק צופים למשבַּתו.

נו קשה: איני יודע, איני מבין, איני יכול. למה אני חייב להבין? למה דווקא, על שום שאיני משגיח? – האם לילדים מסוגלים-פחות אין מגיע אפילו פירור-מקום תחת השמש?

המורה קראתני אל הלוח. היתה זו בחינת-תיקון. ראשי כקלחת רותחת. אין בו אלא הרהור אחד:

– שוב ציוּן רע.

יש היודע לכעכע, או להעמיד פנים, או לעשות עצמו ענוו וטעון רחמים, או יודע להעזר מיד בלחישות חבריו. לכאורה עושה בעצמו, אך באמת מחכה, מה תגיד המורה. ואולי יקרה מה ברגע האחרון ויהי לו לישועה?

כל אחד ואחד שת עצה אחרת לעצמו ובלבד שיתחמק. ובכן גם אני כמותך. – אולם המורה כבר זוכרת אותי. איני אומר, כי היא מתאנה אלי במזיד, אך כבר משגיחה.

מראים לי באצבעות, כי מיד הצלצול. אך אין זו נחמה לי. כי או שהמורה תעצרנו עד לאחר הצלצול – ואז גרוע יותר, – או לא תרשום כלום, אלא תזכור.

– רע.

ידעתי בעצמי כי רע ורק חכיתי, אם המורה תכעס או תתלוצץ.

אך היה רע מזה ומזה.

– מה היה לך? – אומרת המורה בנזיפה – הזנחת עצמך להחריד. אינך משגיח בשעת הלימודים, כתיבתך מרושלת – עזובה גמורה. והרי התוצאות. – אתמול עשינו שיעור דומה. אילו השגחת.

הכל אבד.

נו, כן: נתקלקלתי. כן: אנו מתקלקלים ומִתקנים. אין לך דבר שאין לו סיבה. הנקל לשפוט למי שאינו יודע, מה מתחולל במוח ומה יחוש הלב.

הכל אבד!

המורה שוב אינה אוהבת אותי. וכועסת שטעתה בי. מוטב להיות מיד תלמיד סתם כך – אפור, אלמוני. – בטוח יותר, קל יותר – חפשי יותר. כי דורשים פחות, אין צריך התאמצות.

השחתי ראשי ואך במתגנב הבטתי, כי איני יודע, האם המורה מצטערת, האם תחדל לחבבני.

מורה לעולם לא יגיד, אם מחבב, אך אתה מרגיש בכך. קולו ומבטו אחרים לגמרי. – פעמים הוא מדחה אותך, שצינה עוברת בשרך.

ואתה סובל הרבה ואין עצה ותושיה. או שמתנגש בך רוח מרד.

כי מה אשמתי?

באראנסקי המציא משחק של שטות והתיז מקליפת תפוז לתוך העינים. נצבטו עיני, שלא ידעתי נפשי. לא אמרתי כלום, אך שפשפתי עיני.

והמורה: – מה אתה מעולל? תחת להשגיח…

הרי לא אשיב לה. האם רק פעם אחת יארע כך?

מישהו צובטך, ובכן תצעק ותקפוץ. כבר אתה אָשם.

ידעו נא המורים כמה אנו יראים מפני אלה שאומרים עליהם:

– המים ההולכים לאט.

עושה כאוות-נפשו ולא יאונה לו כל רע. פורענות היא אם הוא יושב בספסל על ידך או מאחוריך. לעולם אין אתה בטוח בכל שעה ובכל הרף-עין.

בפעם האחרת היתה זו במקצת אשמתי.

אני יושב בשעת השיעור, ורואה, כי על גב חולצתו של שצ’אווינסקי יש חמש אצבעות-גיר. בהפסקה מישהו לכלך ידו בגיר וטפח על גבו של זה. הוא לא ידע והיד נעתקה על גבו.

נו, ביקשתי למדוד ולראות מה יד היא, ימין או שמאל. אפילו רציתי מרחוק, אך שלא במתכוון נגעתי בו. הפך פניו. והמורה אליו, כי הוא מסתובב אילך ואילך. ווישניאֶבסקי:

– הה, אילו אצבעות לו.

והמורה אלי.

אני מראה ידי, כי נקיה. והמורה:

– תעמדו שניכם בספסל.

לא עמדנו הרבה. אך לא הוא העיקר. לא נעים, כי מלכלכים את כל ענינינו על רגל אחת וכלאחר-יד, כי חיינו, דאגותינו וכשלונותינו אינם למבוגרים אלא כתוספת לצרותיהם האמתיות.

יש כעין שני מיני חיים: שלהם – רציניים וראויים לכבוד, ושלנו – כמעשה שחוק. משום שאנו קטנים יותר וחלשים יותר, ובכן רק שעשוע. מכאן הזלזול.

ילדים – הם אנשים לעתיד-לבוא. לאמור, הם רק עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים.

שנות הילדות שלנו הן הן שנות החיים באמת.

על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?

האם המבוגרים מתקינים עצמם לזקנה, האם הם אינם מבזבזים את הכוחות בקלות-דעת, האם ישמעו לאזהרות של ישישים פַּטָטים?

באפרורית חיי בגרותי הרהרתי על הססגונות של שנות הילדוּת. שבתי, הזכרונות פתוני ואפּת. – והנה נכנסתי לתוך אפרורית הילדוּת, ימיה ושבועותיה. לא זכיתי כלום, אך הפסדתי את קשיות הוויתור.

עצב אני. רע לי.

---

אני מסיים את הסיפור המוזר.

המאורעות רדופים ורצופים.

אני מביא לבית-הספר את הגלויה של מאריכנה, להראותה למונדק.

ווישיאֶבסקי הוציאה מידי.

– השב!

הוא בורח.

– השב, אתה שומע?

הוא צוחק ורץ מעל הספסלים.

– השב, – כרגע.

מנפף ידו באויר וצועק בקולי קולות:

– טריפטיקון. מכתב מארוסתו.

אני מוציא בחזקה מידו. ממעך. קרעי קרעים.

לא השגחתי, כי קרע על הרצפה.

משתולל מכאב וזעם.

ווישניאֶבסקי:

– הביטו בחורים. מנשקת אותו מאה מיליון פעמים.

אני ניגש אליו במרוצה – וסוטר על לועו.

המנהל תופס ידי.

– כן. נתקלקל. צייר יפה. כתב יפה. עתה אינו משגיח. אינו שקט. עושה את שיעוריו שלא כהלכה.

שאשלח את אמא.

– חכה. ישוב נא אבא מן העבודה. שוב לא יתן לך זהובים לראינוע.

משוסה ומורדף מכל העברים.

מכל עבר מלים רעות, מבטים זוממים – הבטחה לאימה גדולה יותר העתידה לבוא.

מונדק מבקש לנחם. אני יודע, אך איני יכול. אני מדחה אותו בגסות. הריני זורק האשמה נואלת:

– הכל בגללך.

מונדק מביט עלי נרעש ונפחד.

על מה? ולמה?

הכל בשל הגלויה ההיא.

אני שונא את מאריכנה.

– טיפשה – עוגבת. – היתה רוקדת כל הלילה. מגלגלת עיניה כלפי מעלה.

חבל, כי היא רחוקה. הייתי מכה אותה. זורק את הקישור למרזב.

אני תולש את האפונה מתוך העציץ. ודרך החלון. אירנה דמעות בעיניה. היא מרגישה כי התחולל דבר-מה נורא.

שלא יהיה לי כל איש וכל דבר.

לאטק, אַיך?

לא.

לשם מה לי הכלבלב הזה? יחזיק בו בונצ’קיביץ' כריבית קצוצה. קנה בעשרה גרשים. ילקק ידיו.

השמדתי כל המזכרות, ניתקתי מעם כל העולם.

בדד נשארתי.

אמא?

הרי אמרה, כי היא מתכחשת לי. עתה רק אירנה. אני – לא.

בזוי, מנודה, מקולל, מחולק עם החיים.

השלכתי את הכל אחרי גווי. בכּל בגידה.

– אינו שקט. עושה שיעוריו שלא כהלכה.

והמורה ולאטק ואמא.

רצתי לעלית הבית וישבתי על המדרגה שלפני הדלת.

שממה בקרבי ושממה סביבי.

עתה איני מהרהר כלום.

נאנחתי מעומק חזי.

מתוך חרירה של דלת-העליה מגיח אדם, מתנודד עם פנס קטן.

– אהאַ!

מחליק זקנו השׂב. אינו אומר כלום.

מחכה.

בלחש-אין-תקוה – בדמעות:

– אני רוצה להיות גדול. – אני כבר מתאוה להיות גדול.

לעיני הבהב פנסו של הגמד.

---

אני יושב ליד שולחן-הכתיבה.

צרור מחברות לתיקון.

לפני המיטה מרבד קטן ודהוי.

בחלון שמשות מאובקות.

אני פושט ידי ונוטל מחברת ראשונה.

שגיאה.

התיבה: שולחן כתובה בכ“ף. הכ”ף מחוקה ומעליה חי“ת. – ושוב חי”ת מחוקה ומלמעלה שוב כתובה כ"ף.

אני נוטל עפרון כחול וכותב במספג:

“שולכן”, – “שולחן”…

חבל. אך איני רוצה לשוב…

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.