הרהורים בעלמא / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
א. ראובן, שמעון ולוי 🔗
“אַל תקרי בניך אלא בוניך”; הכל בונים!
וַדאי זכורים לכם מן החדר האחים ראובן, שמעון ולוי… לעניננו אין לנו צורך, לפי שעה, אלא בשלושה אלה.
אם ראובן, שמעון ולוי בני-אדם מן הישוּב הם, הרי הם מהרהרים, בדומה לשאר כל בני-אדם, בענין תכלית. גשם, שלג ורוחות-סערה, ואין מקום להניח את הראש, צריך איפוא לבנות בית, ואם לבנות – הרי בית גדול, שכבר תהיה הכנסה גם-כן. אנחנו, בדיירים שלנו, ננהג מנהג טוב יותר…
ראובן הוא הבכור, והריהו עומד ראשון לבנות. תכנית לעשׂות אין לו פנאי: שׂערות ראשו לוהטות מרוב הבהלה; על הבית כולו, כשלימוּת, אינו חושב, הכול חלקים חלקים, חטיבות חטיבות. חטיבה קטנה של בנין, עוד חטיבה אחת ועוד חטיבה – ובית-החומר גדל והולך, לאורך, לרוחב – גדל מספר החדרים, וכמעט לגג הגיעו. אלא שדבר אחד שכחו: לא הניחו חללים לחלונות ולפתחים, לא השאירו חדרי-מעלות בשביל המדרגות… חיש, חיש! בגרזנים ובכליפות! מכים בקירות-החומה, קורעים חלונות ופתחים, פותחים חללים למדרגות…
מה קול הפרוּק? בית-החומה מתמוטט… לא החזיק מעמד…
ראה שמעון את הדבר הזה ולקח מוסר, ועשׂה תכנית; יש לו ידיעה ברורה והשׂגה גמורה מכל הבית, הוא יודע היכן יהיו דלתות והיכן יהיו חלונות, באיזה מקום יהיו המדרגות ואפילו באיזה מקום יעמדו התנורים… אך יותר מדי זמן אִבּד במחשבה-תחילה ובשרטוּט, החורף ממשמש ובא! אסור לפיכך להוסיף ולאַבּד זמן – הבית צריך להבּנות בבת-אחת! מטילים איפוא על המגרש את כל החמרים, אבנים ולבנים ומרצפות, עצים וברזל ושאר מתכות… בבת-אחת עובדים בכל אַמה ואַמה, בכל קומה, על הגג ובמרתף ובחדר-המדרגות, מקימים את התנורים – תכף ומיד צריך לקום הבית.
שדים אינם באים לסייע במלאכה, גמדים אינם עוזרים – ובני-האדם מפריעים זה לזה. מפריע הבנאי למניח-הרעפים, ושניהם מפריעים לנגר – פורצת מריבה, נפסקת העבודה, מונחים הלוָחים מתחת ללבנים ונרקבים, מחלידים הברזל ושאר מיני-מתכת מתחת ללבנים וללוָחים – והבונים מתכתשים ותולשים זה לזה את שׂערותיהם! עומד שמעון ופוכר את ידיו, ומקלל את מזלו הרע: העבודה אינה מתקדמת ולא כלום!… הלבנים כבר מתחילות להתפורר, והחורף הולך ובא, הולך ובא!…
לוי הוא החכם שבהם; הוא יודע: צריך להכין תחילה תכנית ואחר-כך לבנות לפי סדר ובהדרגה, בזה אחר זה – אך מה יעשׂה ואין לו חמרי-בנין כלל…
ראובן, שמעון ולוי… האם לא יבוא עוד מישהו אחריהם?
יעקב הרי היו לו בנים הרבה…
ב. יסוד וגג 🔗
ואם רוצים אתם לראות, כיצד בונים יסוד וגג גם יחד, התבוננו ב“מוסדות התרבות” שלנו! אך הזדרזו, משום שהם הולכים ונעלמים! כפטריות וכמהין צצו ועלו לאחר הגשם, כזבובים הם נופלים וכלים ביום אחד.
אמנות קומה עליונה היא, היסוד הוא – הפּרימיטיב של העם, הבדיחה שלו, המעשׂיה שלו, שיר-הזמר שלו. דומה איפוא, גלוי וברור, מה שיש לעשׂות? אִספו, רשמו, העלו על הנייר! התאספו חבורות חבורות, למדו לקרוא את הדברים ולשיר יחדיו, דקלמו, בלו בנעימים, יצרו את האוירה למשהו אמנותי… הגאון יבוא אחר-כך וייצוֹר!
אך דבר זה אינו אלא יסוד, זה יכול לעשׂות גרמני, צרפי, אנגלי, אבל לא יהודי. היכלי-אמנוּת צריך להקים, והיסוד עם הגג יחדיו, ובכל מקום, בכל תפוצות ישׂראל – ונשמע פתאום קול-תרועה בכל מחנה ישׂראל: קומו, קומו לעבודת הבורא, להחיות את האמנות היהודית! ונשמעים הדברים ומעוררים הד בלב היהודי כשופרו של משיח, ומניח הסנדלר את המרצע והחייט את המגהץ, ועוזב בחור-הישיבה את הגמרא והכול שוטפים ומשפשפים את גרונותיהם לקראת קוֹנצרטים ומיני אוֹראַטוֹריוּם… באים עוד לעזרה גם הנידחים מן הצד ההוא ומסייעים בידיהם – יישר-כוח, תחי האמנות היהודית! החוזרים-בתשובה מקריבים עצמם למענה! שמעו, היאך הם מחַצרים את שיר-הערשׂ של האלמנה, זה עשׂוּי ממש לעורר מתים מקבריהם; שמעו, כיצד הם מתופפים את השתפכות-הנפש החסידית – כקול הרעם בגלגל… ועוּגב-ההלוויה הגרמני! יחי! הכול כמנהג אירופה, השיר היהודי בתוך פראַק ובתי-יד לבנים!
ובחוריה של איישישוֹק אף הם אינם עומדים מרחוק – והם מגדלים לעצמם צפרנים ובלוריות, ושותים חומץ – בשביל לרזות, ומרמזים לילות תמימים אל הלבנה – וכל יום ויום נולד שיר חדש של הלך-נפש, ודראמה של “הוֹי” ו“אוֹי”, וחברת-האמנות שרה ומציגה – ובכל כרך ובכל ק"ק כבר נמצאים שותפים למעשׂה-בראשית, ליצירת האמנות היהודית, עד – שמשתלט השעמום, והרגשה של הבל מתיישבת בלב, ומתעוררים בפיהוּק כמו מתוך חלום רע – חסל! פוֹר התפּוֹררה חברה… ברוך דיין האמת…
הנה כך נבנה גם התיאטרון היהודי…
בהנחת היסוד עבד גוֹלדפאדן, שׂם לבנה על-גבי לבנה: את שיר-הזמר היהודי הנלבב, את החדוּד היהודי החריף, געגועים, רחמי-לב – והכול תם ותמים, עממי – אבל כיצד יתּכן בלא גג? בא מיד גוֹרדין, וקופץ ומכסה את הבנין בדרמות מן-המוכן! העם וחייו של העם עדיין לא נתנו את החומר הזה, - אך לשם מה יש לו לאדם ידים? בשביל לקחת! – והעולם גדול כל-כך, עשיר כל-כך – ישנו שעֶקספּיר, ישנם אחרים, ויוצאת הפקודה: יעֶנטי, חדלי מלהיות ביש-גדאית ושחטי את בעלך!דבוֹשה, אַי דבוֹשה, טלי את המקל בידך, העמידי פני גבּוֹרה והיי מלך ליר היהודי! יואל, חיים שמעֶרִיל, גבּוֹרים תהיו! הראו גנוּני גדוּלה, ואם צריך – שחטו, סַממו והסתממו! ודפקו במלים בדומה לפטישים, ועם זה, מהיכי תיתי, שיר-זמר גם-כן, רקידה כן-כן, וּשתי-יי"ש על אחת כמה וכמה!
ובא היהודי, וביחוּד הצעיר היהודי, אל התיאטרון – ברוך הוא וברוך שמו, שזכּנוּ ליום הזה – תחיה לעם היהודי, כנסת-ישׂראל זכתה לתחית-המתים – תיאטרון יהודי!
אך יצוֹא יוצא הוא, היהודי הצעיר, צונן משום-מה! משום-מה לא נכנס ולא-כלום אל תוך לבו, משום-מה לא נכנס ולא-כלום אל תוך מוחו; משום-מה נשאר שווה-נפש כל-כך, בלא שום התעוררות כלל, כמו לפני כן – מפני מה?
אפשר שאין הוא יכול להשיב לעצמו תשובה ברורה. אפשר שאין הוא שואל עצמו את כל השאלה הזאת כלל, אפשר שאינו יודע כלל, שהדברים צריכים להיות לא כמות שהם. אך בין שהוא יודע ובין שאינו יודע, בעומק לבו הוא מרגיש שכל זה אינו אלא שקר! שכל זה אינו אלא קורי-עכביש, ושכל זה זר לו, מאד ומאד זר, כל דבּוּר, כל תנועה, כל העוָיה, וכן האפּוּר והשׂחקן.. ותודה לשיר-הזמר, ותודה לחדוּד ולבדיחה הגסה, ותודה לרקידה, שאלמלי הם היה הכול שעמוּם אחד, שיש בו כדי להמית. גויים לבוּשים קפוטות, גוֹיות שמדברות יידיש. מחשבות זרות והרגשות זרות, והסתבכויות זרות ומוזרות, ומיד משנתּנת לו הזדמנו – הריהו בורח אל האמת – אל התיאטרון הגוֹיי האמיתי, שבו כל דבּוּר יש לו משמעותו הממשית, כל תנועה – טבעית ואמיתית, וכל המתהלכים על פני הבימה הם אנשים חיים, שבעורקיהם נוזל דם ממש, ולא מים מהולים בצבע, מקום שבו בוכים – משום שיש דבר שמכאיב, וצוחקים בשעה שיש באמת שׂמחה וסבּה לצחוק! ושם הוא לא ידרוש רקידה באמצע המשׂחק ולא שיר-זר גס ושמן – דבר זה היה פוגע בו ומצערו, כחלוּל-הקודש היה נראה בעיניו. הרי זה תיאטרון – תיאטרון אמיתי! וכיוָן שהוא הולך לשם, הריהו נשאר שם, והתיאטרון היהודי נופל ונופל…
וכי אחר המצב בספרות?
וכי אין כותב אצלנו בחור בן י"ג שירי-אהבה ושירי-יצירה גם יחד? וכי אין תינוק שבעריסה מתפלסף ומתפלמס, ולעתים קרובות על נייר נטול-עץ?
אך לא זה העיקר.
אנחנו עומדים עוד במלאכת המרתף. בשנת 1890 לא היה אלא היסוד בלבד. קומץ של אנשים נגשו אל המלאכה. הם לא נדברו ביניהם. האחד לא הכּיר כלל את חברו. הם לא קראו זה את זה ולא הזמינו. כל אחד בא מעצמו, ועמד בקרן-זוית שלו לעבוד. ורק בשעת העבודה – הרגישו זה בזה וראו והכירו זה את זה, והושיטו זה לזה ידים, ולעתים קרובות – גם חזרו כל אח למקומו… מי האוּמן ומי שויליה? מי הרבי ומי התלמיד? היכן האסכולא? מי מוצאו ממי, אפשר שלום-עליכם ממנדלי – אפשר! ופתאום, באמצע עבודת-היסוד – גג מעל לראש! “תולדות הספרות היהודית עד שנת 1890”.
הכול, ברוך השם, בלי בר-מינן; שום אחד מן החיים לו נשמט בשנה 1890 העט מידו – ו“תולדות הספרות”!
מאמר או מסה היו מספיקים – והנה “תולדות”, גג שלם!… וכמה נזדרז לעשׂות! שום אחד עדיין לא סכּם את עבודתו – ו“תמונות” שלמוֹת! כל אחד מצוייר או משורטט עד לאבנט אך שום אחד לא הגיע עד אל הלב, ואין צריך לומר עד אל הראש…
ג. הבונים בפני-עצמם 🔗
עם-עולם נעשׂינו, עולם שלם הפרינו בדם לבנו, בכל מקום בתי-עלמין משלנו, בכל מקום קברים של מומתים על קדוּש-השם, אך העבודה נעשׂית בפינות מרוחקות, בכל ארץ בפני עצמה, בכל כברת-ארץ לחוד וכל אחד בפני עצמו, לפי קורטוב היהדות שלו, לפי פירור השכינה שתופס מוח-הצפרים שלו –
היכן הוא הרעיון היהודי הלאומי הכללי?
מי עובד בשמה של השקפת-עולם יהודית?
בונה המתבולל בקרן-זוית משלו ומניח את היסוד לאשרו על רגשי החמלה והרחמים של הזולת, על צל-של-חיוּך שעל פני השאינו-יהודי, והוא מתפלא שארמנות-יום-אתמול שלו כהיום הזה הן חורבות ומַפּוֹלות! הוא מניח את גוזליו בקניהם של זרים בתקוָה שהאחרים יטעו ויחשבו אותם לשלהם ויחממו אותם, ויפרנסו אותם וילמדוּם לעוף ויקחוּם מהם אל העולם החפשי, והוא מתפלא, שאותם גוזלים, כיוָן שגדלה נוצתם, נוצתם שלהם עצמם, מיד הכירו אותם ודחקו אותם מתוך הקן…
בונה היהודי האדוק בקרן-זוית משלו וסומך על חסדי השם, ולא בונה ממש אלא גודר. ונעשׂה אצלו הבית היהודי כמין חורבה ישנה, אך קדוֹשה, שהוא עצמו אסור לו לנגוע בה בידיו הפשוטות. ידי בשׂר-ודם חוטא, ואף לא חלון לפתוח, ואת האבק לא לנגב, ואין הוא עוסק אלא בגדוּר ובעשׂית סייג לסייג…
לדוּר אין הוא יכול בבית היהודי, והוא חי על-כן בחוץ, ועובד בגדוּר מחוץ לבית סביב, והוא מתפלא, שילדיו קלי-הרגל, מאֵין להם בית משלהם לחיות בו, קופצים מעֵבר לגדר אל תוך עולם-ההפקר ונעלמים במקום מן המקומות במרחקים, - והוא בוכה ויושב שבעה…
ומה שקורין “שׂמאל” אף הוא בונה בפני עצמו… רועד, כאותו שד למַראֵה מזוזה, כשמזכירים ענין כלל-ישׂראל, וזיעה קרה תכסנו כשמבקשים להכניסו בפוליטיקה של כלל-ישׂראל, ובוהה בעיניו לקראת העתיד, מתוך צפיה למשיח מיוחד של הפּרוֹליטאַריוֹן - -
רק הם יהיו נגאלים, את השאָר הוא משליך לכלבים…
את השאָר מטיל לידים זרות גם הציוני, גם הטעֶריטוֹריאַליסט וגם דובר-העברית…
כל אחד נטל עצמו לקרן-זוית משלו ירושלים שלו, מזבח שלו ועמו שלו, ואת השאר הוא מפקיר…
עובד כל אחד בפני עצמו, עיור מלראות את האחרים, ואם מתקרב אַחר יותר מן הרצוי – הרי הם דוחקים זה את זה במרפקיהם: הם מפריעים זה לזה…
משנתקלה בפריזמה של העולם, נתבקעה ונתפלגה נשמת-העולם היהודית לקרנים בודדות, יחידות-גוָן, עם צל בין קרן לקרן…
רואים בעלי עינים רעות את הצללים בלבד וסופגים אותם ונשמתם מתעטפת במעטה של החושך, מתחַתּלת במרה-שחורה… ובעלי עינים טובות מאלה רואים קרן מן הקרנים, אבל רק אחת הם רואים! בנוגע לכל השאר – עיורי-צבע הם…
ומעולם לא נכסף הלב היהודי המדמים אל נביא, כהיום הזה אל הנביא, שיתייצב על פסגת ההר הגבוה ביותר, ויראה את העולם, ואת נשמת-העולם היהודית יגלה בתוכו; שיקרא לבונים בשם העולם כפי שהיהודי צריך להבינו ולהרגישו, ויתן לכל אחד את חלקו בעבודה מתוך היהודי-הכּללי ומתוך נשמת-העולם היהודית, כל אחד בפינתו שלו, לפי כשרון ידיו ולפי כוחו שלו, ויראה לכל אחד מהו חומר-הבניה שלו…
האם יבוא? ואם יבוא, הישמעו לו? ואם ישמעו – היאמינו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.