(הוּמוֹרסקה וַרשאִית) 🔗
סירוֹטאַ (האם חייב אני להוסיף לכם: החזן ברחוב טלוֹמאַצקעֶ?) סיים את התפילה; הוא חזר במיוחד מניו-יורק.
בחשאי מתקנאים בו:
– סכום-כסף נאה הרויח שם! הלוַאי עלינו ועל עסקנינו לפני החגים!
ימים רעים היו הימים שלפני החג: חרם, עדיין מלחמה, וגם – מזג-אויר רע.
– אילו היתה לי גרגרתו שלו! – נאנח אחד מוחרם מרחוב מאַרשאַלקוֹבסקא…
ניו-יורק נעשׂית מגניט לא רק לגבי סופרים…
סירוֹטאַ סיים את תפילתו.
הקהל המקומי מתחמק ויוצא בחשאי. יודעים הם מה לומר, אך לא כיצד לומר: הצורה הפולנית של איחולים לכבוד יום-טוב, ובפרט “”ויעֶלקאַנוֹץ"1 – עדיין לא נמצאה.
ה“ליטואַקים” מנגדם יוצאים מבית-התפילה ברעש:
חגים ומועדים לשׂמחה! חגים ומועדים לשׂמחה!
הקהל המקומי רוטן לא-מרוצה:
– כמה הומים ומהמים.. – ו’דוֹמוּ בּוֹזשים2 - לא סימן של דרך-ארץ…
ועולה עוד בדעתו של אחד ליטאי להכריז בקול:
– לשנה הבאה בירושלים!
בזה כבר הגדיש את הסאה. וממלמלים בפולנית כבר בקול רם יותר; כבר מחוץ לבית-הכנסת המפואר, על-גבי המדרגות:
– הכל תפשו… תחילה את הנאַלעֶבקים… ועכשיו את בית-הכנסת הגדול… ואת השׂדרה הראשית – מתאונן אחר – בבית-הקברות…
הוא הלך לקבר-אבות וראה:
– “ליטואַק ליד ליטוַאק”…
* * *
הזוג האחרון:
אחד מקומי – צילינדר, עניבה צחורה, כפפות, מגולח למשעי, אך פניו לא חגיגיות ביותר, – כבר הוא עומד למטה בסוף המדרגות וממתין לו לשני, אף הוא מקומי (אף הוא בצילינדר, עניבה צחורה, כפפות זקן מסורק נאה-נאה וגם הוא פניו לא חגיגיות כלל), שעדיין הוא צולע ויורד על קבו.
– אתה הולך הביתה? – שואל זה השני, שעה שכבר הגיע אל המדרגה האחרונה; ומאחר שלא נשמעה שאלתו, הוא חוזר ושואל בקול רם יותר:
– אתה הולך הביתה, מוֹריץ?
הנשאל מתעורר כמתוך הרהורים של עצבות
– ואתה, איגנַאץ?
הם מתעכבים רגע אחד:
– הביתה? מה אעשׂה בבית? יש לך סדר, מוֹריץ?
– אי… – מניע מוריץ את ידו. – אצל אשתי, בת עושׂה-המוֹכין!
הוא אמר לה:
– מן היושר הוא, לקנות מעט מצוֹת לפחות.
מיד עמדה ומדדה אותו באחת מעיניה הירקרקות למן ראשו ועד לרגלו העקומה: – מה הוא הדבר הישר בעיניך?
הוא מנסה לעמוד על עמדתו:
– למען הילדים!
היא הולכת עם הילדים אל האופרה; כבר הזמינה תא מיוחד…
– ושלי – נאנח מוריץ ואומר – בת-הרבנים? היא שואלת, אם אני רוצה, שהמשרת הנוצרי יברח משיראה מצות…
נאנחים שניהם:
– עבדים משלו בנו… ומתעוררת השאלה:
– להיכן הולכים? – מלגלג ואומר מוריץ, - אל הנַאלעֶבקים, אל הרחוב הפראַנציסקאַני… “כל דכפין ייתי וייכול”. מישהו – –
– אחד ליטואַק – –
– יזמין אותנו אל הסדר…
והלוך הולכים הם, כנראה מתוך הרגל בלבד, מהורהרים ומשׂיחים בחשאי לעומת כיכּר-התיאטרון.
– לא היינו צריכים לעקור מן הצד ההוא…
– לא היינו סובלים כל-כך הרבה מן החרם…
– לפני החג היה לך פדיון כלשהו, מוריץ?
מוריץ מדחק בכתפיו:
– מה זה עולה על דעתך, איגנאץ…
כבר הם מגיעים, מתוך שתיקה, אל רחוב הסנאטורים.
מישהו מהלך לפניהם, צעיר, צעדיו גמישים, הגוף מתנענע מרגל על רגל. ובמקצת מוּכּר הוא.
– נדמה, העורך-דין…
– כן, שאר-בשׂרך שלך, אַלבּרט… קבּל את הדת הפראַבוסלאַוית…
– למען בתו של השופט… היא נתאהבה בו אהבה עזה כמות.
– בחור נאה הריהו באמת…
– בחור – זהב! והיא – גם כן, יפה, בריאה. "רוצה אתה – אומרת היא, הריני מוכנה, למענך, להתגייר…
– מצאה את השעה הנכונה!
הם מתגעגעים על חברתו של אדם, קוראים אחריו בקול:
– אדוני הסניגור!
והם מסתכלים בו:
– מאימתי אתה מדבּר יידיש, אַלבּרט?
– מזמן שנטבלתי…
– עכשיו רשאי הוא! – סוֹבר מוריץ.
– צפור-דרור – ברחוב!
– בבּית גם כן… עם מבקשי-עצה יהודיים – יהודית…
– ואפילו בפני האשה?
– אשתי שלי?
– ואפילו באזי המשרת?
– אפילו באשניה של הנערה המשרתת! – מצחק אַלבּרט ומתעכּב ליד שער אחד.
– כאן אתה גר, אַלבּרט? – שאל מוריץ.
– כאן, כן?! – שואל איגנאץ.
בקולם נשמעת מעין אמירה: חבל, אנו נשארים לבדנו…
– כאן, - משיב אַלבּרט, וכשהוא תופס למה הדברים מרמזים:
– יודעים אתם מה, בואו ועלו אלי! אשתי שלי מכינה איזו הפתעה בשבילי… עוד בבוקר גרשתנו מן הבית… לפני עשׂר שלא אשוב הביתה… ותטעמו גם אתם…
– כוס טיי יהיה?
– וקנוּח-שתיה גם-כן. כשמדובר על הפתעה…
– חזיר מטוגן?
– מאכל זה מגישים לכם בבית! אומרים לכם: בשׂר-עגל, והרי אתם אוכלים…
מאחר שאינם יודעים מה יעשׂו בעצמם, ומאחר שכמעט יראים הם להישאר עם עצמם, עם מחשבותיהם הנוגות שלהם, הריהם הולכים.
הגיעו למעלה, מכניס אותם אַלבּרט אל חדר-העבודה שלו. והוא עצמו הולך לברר, אם כבר מותר להכּנס…
מוֹריץ ואיגנַץ מתיישבים בחדר-העבודה האפלולי ליד שולחן-הכתיבה, והם מבחינים בפרחים חדשים באגרטלי-ברוֹנזה חדשים.
– עבודת “בצלאל”! – משתומם מוֹריץ.
– השטיח אף הוא! – אומר איגנאץ קול רם כצועק כמעט, – ראה נא: אם אשכחך ירושלים…
– את הדברים האלה – מסביר אַלבּרט שכבר חזר בינתים – קנתה אשתי שלי, מאַריאַ אנדרעֶיעֶוונאַ שלי… מה? יהודיית קצת יותר משלכם?
– והלואי אשתי שלי, בתו של עושׂה-המוכין!
– ומיד – מפסיק להם בעל-הבית – תבוא ההפתעה. מנחש אני, מה יהיה הדבר הזה… זה יהיה… זה יהיה – – –
אותו רגע נפתחת במהירות הדלת אל חדר האכילה, זרם אור נשפך בבת-אחת אל חדר העבודה האפלולי. מבעד לפתח הפתוח לרוָחה מתגלה שולחן צחור ערוך לסעודה… כלי כסף וכלי אלגביש… ובקבוקי יין – – –
– וּמַצות! וּמַצות! – צועק מוריץ משתאה ומשתומם…
– ראה, ראה! – צובט אותו איגנאץ בצלעו – קערה עם ה“מינים” ערוכים עליה – –
בעלת-הבית התייצבה בינתים בפתח, בלונדינית זוהרת:
- מילוֹסטי פּרוֹסים! 5
אַלבּרט מציג את האורחים; והיא מסבירה פנים:
- אוֹטשען פּריאַטנוֹ! 6 הכינות איפוא גם לי הפתעה!
מכירים ומברכים זה את זו.
– שבו, רבותי! – אומר אַלבּרט.
– ניעֶט פּוֹדוֹזשדי! 7 והיא מגישה לו הגדה עם תרגום רוסי – טי פּרעֶזשדעֶ פּרוֹועֶריי… פּראַווילנוֹ-לי…8
מוריץ מקבל בינתים עוד צביטה מאיגנאַץ:
– ראה נא את הגביע הגדול הזה, ראה נא!
– עֶטו – פונה אליהם מַריאַ אאנדרעֶיעֶוונאַ – דלאַ פּרוֹרוֹקאַ אִיליאַ… יעֶווֹ, – אומרת היא, – יאַ סטראַשנוֹ ליוּבּליוּ…9 ואגב כך היא מצלצלת אל חדר-הבישול:
– עוד שתי מערכות-כלים בשביל האורחים היקרים!
ירוד ירדו משם איגנאַץ ומוֹריץ כבר בשעה מאוחרת לאחר חצי-הלילה, והיו מחזיקים זה בזה, שלא יפלו…
לילה זרוע כוכבים.
– למעלה מתנצנץ! – סח לי מוריץ מתפעל.
– ליל שמורים! – מסביר אגנאַץ.
והם מתייצבים ועומדים עוד רגע.
– אומר אני לך, סופו שיחזור אל היהדות; והיא עתידה להתגייר – –
– שמא כן, ושמא לאו, – משוב מוֹריץ; ובהציצו אל השמים:
– אך יהי רצון, שתמיר את מזלי לטובה, כשם שמומריך, רבונו של עולם, יהודים טובים הם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.