*, ש"נ, – מעמד נפשו של האונן, אֵבֶל ויגון, innere Trauer, Betrübniss; deuil, tristesse; mourning : אם אכלו באנינה1 (מע"ש ה יב).  אין לי אסור באנינה אלא בנים מנין כל האמור בפרשה וכו' יכול יהיו הלוים אסורים באנינה בשיר ת"ל אותי אני אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה לשיר (ספרא שמיני, פרשה א פרק ב). איזו היא  אנינה משעת מיתה עד שעת קבורה (ירוש' הורי' ג מח:). אין אנינה אלא למת בלבד (שם). אונן שהביא אנינה לעצמו (מ"ר ברא' פה). אנינה מבפנים  ואבילות מבחוץ (שם איכ' פתיח'). למי אוי למי אבוי ענין עגם ואנינה (מנח' בן סרוק, מת' אבוי). אל תתן להם  אל חנינה, ביגון יהיו ובמגינה, תהיה שמחתם להם אנינה, כי נתנו עלי עול ומס (רני ושמחי כז. אהוב ונחמד). באשה  שמר (יעקב) עשרים שנה בגדול בנים נטרח בַּאֲנִינָה (קרוב' א שבועות, זך היה ונבר). אוחילה באנינה (שחרית ת"ב ספרדים, איך נוי שודד). ובתוגה ואנינה וברעימה (שם, איך נוי חטאתי השמימה). מתי חכמה ומזמה כיום ישירו בניהם קול קינה ואנינה ונהי נשמע בפיהם (קינה בצפנת פענח, קובץ על יד, ז). אמרה (האשה אֵם הבן הגמול) טוב מותי מחייתי באנינה (ר"י נאגארא, זמי' לשב' חנכה.