אָנַן

קל אינו נהוג.

– פוֹעֵ'1 אוֹנַן, אוֹנַנֶת, אוֹנֵן, אוֹנֶנֶת, אֲאוֹנֵן, יְאוֹנֵן, צווי אוֹנֵן, אוֹנְנִי – א) היה באנינות ואבלות, נהג מנהג אוֹנֵן: היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אינו מיטמא להם והם אינן מיטמאין לו (יבמ' יא ז). ולא היו (קרובי מומתי בי"ד) מתאבלין אלא אוננין (סנהד' ו ו). אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו (כתוב' נג.).  – ב) נפגע מפני דבר מאוס: וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת  מהם (רמב"ם הלכ' מכירה טו יג). הלא תראה שאם תניח חתיכה של בשר תחת בית השחי שלך התוכל עוד לאכול אותה מתוך שנפשו של אדם אוננת עליו (מדה"ג שכטר, זאת הפעם).

  – הפע', *הֶאֱנִין,  – א) פ"ע כמו אונן, היה אונן, עשה אנינות: התאבלי הימיני האניני השמילי (מנח' בן סרוק, אגרת להנשיא חסדאי אבן שפרוט). לפנים זאת בישראל מקריבי הקרבן, אם חטאו כשנים כלו הפך לבן, ואדדה כל שנותי ואאנין על החרבן (שלמה הקטן, שחר קמתי, סליח' ג).   – ב) °יוצא, צער אותו, גרם לו אנינות ויגון, kränken; affliger; grieve, hurt: ואם בעלה לא יכול לעשות חפצה הציקה עליו ותגער ותאנין אותו (ר"י ברזילי ברצלוני, יצירה). שבעתים השב לחיק מאניני שכר חציך מדם מעני (ס לי ה עי"ת אזון תחן).  בלי רדות תמתו כעבודתו להאנין נכחו אם יזין לשוטט ולהצנין (מחזור ויטרי תפב).  – ויקונן המקונן; נעדר הדר הדור ודרדר דר בכל לבב ודמעת דם בכל עינים לבי למת אונן ומתאונן עלי זה הזמן הרע כבד אזנים (עמנ' פרנ' הוס' למתק שפת').

– התפע', התאונן, הראה עצמו כאונן, התלונן, התרעם, sich beklagen; se plaindre; complain: ויהי העם כּמתאננים 2 רע באזני  ה' (במדבר יא א). מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו (איכה ג לט). ואמר המשורר: ושלום אנוש נאנח בוכה בלב נשבר תמיד מקונן עלי צירי חבליך, ויתאונן  כתנים ובנות יענה ויקרא מספד מר בגלליך (ר"מ רוט', שאלי שרופה).



1 בעבור שלא נמצא העבר והעתיד קל, מהסס אני אם ראוי לאמר בעתיד אֶאֱנַן, ויותר מתקבל עלי לאמר אֲאוֹנֵן, ולחשב הבינוני אוֹנֵן מן פוֹעַל. – 2 ראב"ע מן אָוֶן, מדברים דברי אָון.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים