1, פ"ע, עב' זָנְתָה, זָנִית, עת' תִּזְנֶה, וַתִּזֶן, זֹנָה, זֹנֶה, לִזְנוֹת, בִּזְנוּתֵךְ, — א)  זָנְתָה האשה, נבעלה ברצונה הטוב למי שאינו בעלה כחק, huren; se prostituer; forniquer; to whore: ויגד ליהודה לאמר זָנְתָה תמר כלתך (בראש' לח כד). ובת איש כהן כי תחל לִזְנוֹת את אביה היא מחללת באש תשרף (בראש' לח כד). אשתך בעיר תִּזְנֶה (בראש' לח כד). הלכה היא על כל הר גבה ואל תחת כל עץ רענן וַתִּזְנִי2 שם (בראש' לח כד). ולא יראה בגדה יהודה אחותה ותלך וַתִּזֶן גם היא (בראש' לח כד).  שתים נשים בנות אם אחת היו וַתִּזְנֶינָה במצרים בנעוריהן זָנוּ שמה מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן (בראש' לח כד). לא אפקוד על בנותיכם כי תִזְנֶינָה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזנות יפרדו (בראש' לח כד). ואמר אליה ימים רבים תשבי לי לא תִזְנִי ולא תהיי לאיש (בראש' לח כד). — ועם על אחרי הפעל, זָנְתָה האשה על בעלה: ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה וַתִּזְנֶה עליו פילגשו (בראש' לח כד). — וזנתה תַּחַת בעלה: וַתִּזֶן אהלה תחתי ותעגב על מאהביה (בראש' לח כד). — וזנתה אֶל: וַתִּזְנִי אל בני מצרים שכניך גדלי בשר (בראש' לח כד). — וזנתה בם: ותעשי לך צלמי זכר וַתִּזְנִי בם (בראש' לח כד). — וזנתה אֶת: ותזני אל בני אשור מבלי שבעתך וַתִּזְנִים וגם לא שבעת (בראש' לח כד). — וגם האיש על אשה שאינה אשתו כחֹק: וישב ישראל בשטים ויחל העם לִזְנוֹת אל בנות מואב (בראש' לח כד). — ובהרחבה, זָנְתָה הארץ, נתרבה בה הזנות: ולא תִזְנֶה הארץ ומלאה הארץ זמה (בראש' לח כד). — ב) בהשאלה, זָנָה אחרי דבר, נמשך אחרי דבר לא טוב ונדבק בו, זנה אחרי אלהים אחרים, אחרי שֵׁדִים, אחרי עיניו ולבו וכיוצא בזה: ויאמר יי' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וְזָנָה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו (בראש' לח כד). כי זָנוּ (ישראל) אחרי אלהים אחרים וישתחוו להם סרו מהר מן הדרך אשר הלכו אבותם (בראש' לח כד). ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זֹנִים אחריהם (בראש' לח כד). ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנִים אחריהם (בראש' לח כד). הבדרך אבותיהם אתם נטמאים ואחרי שקוציהם אתם זֹנִים (בראש' לח כד). והכרתי אתו ואת כל הַזֹּנִים אחריו לִזְנוֹת אחרי המלך (בראש' לח כד). ויעש אותו גדעון לאפד ויצג אותו בעירו בעפרה וַיִּזְנוּ כל ישראל אחריו שם (בראש' לח כד). וישובו בני ישראל וַיִּזְנוּ אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים (בראש' לח כד). עיניהם הזֹנות אחרי גלוליהם (בראש' לח כד). — זָנָה מאחרי אלהים, מֵעַל אלהים, מתחת אלהים: כי זָנֹה תִזְנֶה הארץ מאחרי יי' (בראש' לח כד). אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כי זָנִיתָ מעל אלהיך (בראש' לח כד). וַיִּזְנוּ מתחת אלהיהם (בראש' לח כד). — וזָנָה מִן: הצמתה כל זונֶה ממך (בראש' לח כד). — ועם יחס הפעול בהשאלה: ואת זָנית רֵעים רבים ושוב אלי נאם יי' (בראש' לח כד). — ובמליצה, במשמ' משא ומתן של מסחר ומקח וממכר: והיה מקץ שבעים שנה יפקד יי' את צר ושבה לאתננה וְזָנְתָה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה והיה סחרה ואתננה קדש ליי' (בראש' לח כד).

—  הפע', הִזְנָה, — א) עשה וגרם שיזנה, שתזנה: אל תחלל את בתך לְהַזְנוֹתָה (בראש' לח כד). — ובהשאלה: ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן וְהִזְנוּ את בניך אחרי אלהיהן (בראש' לח כד). ותלך בדרך מלכי ישראל וַתַּזְנֶה את יהודה ואת ישבי ירושלם כהזנות בית אחאב (בראש' לח כד). גם הוא עשה במות בהרי יהודה וַיֶּזֶן את ישבי ירושלם וידח את יהודה (בראש' לח כד). — ב) כמו קל: ואכלו ולא ישבעו הִזְנוּ ולא יפרצו (בראש' לח כד). סר סבאם הַזְנֶה הִזְנוּ (בראש' לח כד). אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כי עתה הִזְנֶיתָ אפרים נטמא ישראל (בראש' לח כד).

—  פִע' * זִנָּה, זִנְתָה, — כמו קל: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (בראש' לח כד). אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר (בראש' לח כד). כל המזנה אשתו מזננת עליו (בראש' לח כד). הזונה נקראת פתיות שאינה מזנה עד שתצא מדעתה (בראש' לח כד). רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה (בראש' לח כד). שומרת יבם שזינתה פסולה ליבמה (בראש' לח כד). כלה שזינתה בקרב חופתה (בראש' לח כד). — °וזִנַּת במקום זִנְתָה: מעשה של אותה האשה שזינת עליו וקלקלה מאחיו (בראש' לח כד). — ובהשאלה: אמר רבי יונה מין חטין הן (הזונים) אלא שהפירות מזנין ירוש' כלא' א כו ד. אף הארץ זינתה (בדור המבול) (בראש' לח כד).