, פ"ע, זָעַקְתִּי, זָעֲקָה, זָעָקָה, זָעֲקוּ, אֶזְעַק, אֶזְעָק, יִזְעָקוּ, זְעַק, זְעֹק, זַעֲקוּ, זְעָקוּ, זַעֲקֶךָ, זַעֲקֵךְ, — א) הרים את קולו בכח חזק, בפרט מצער, מכאב, לבקש רחמים ועזרה, schreien; crier; to cry: ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וְזָעָקָה (ש"ב יג יט). ויאנחו בני ישראל מן העבדה וַיִּזְעָקוּ ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה (ש"ב יג יט). גם כי אֶזְעַק ואשוע שתם תפלתי (ש"ב יג יט). ואפלה על פני וָאֶזְעַק ואמר אהה אדני יי' המשחית אתה את כל שארית ישראל (ש"ב יג יט). והמה אמרו אך מלך ישראל הוא ויסֻרו עליו להלחם וַיִּזְעַק יהושפט (ש"ב יג יט). והאיש בא להגיד בעיר (כי נגף ישראל לפני אויביו) וַתִּזְעַק כל העיר וישמע עלי את קול הצעקה (ש"ב יג יט). הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר וישבי בה וְזָעֲקוּ האדם והילל כל יושב הארץ (ש"ב יג יט). זְעַק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי (ש"ב יג יט). הילילי וזעקי1 (ש"ב יג יט). הילילו הרֹעים וְזַעֲקוּ והתפלשו אדירי הצאן (ש"ב יג יט). חנון יחנך לקול זַעֲקֶךָ (ש"ב יג יט). בְּזַעֲקֵךְ יצילֻך קבוציך (ש"ב יג יט). - זָעַק קול, בְּקול, זָעַק זְעָקָה: וַיִּזְעַק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני (ש"ב יג יט). ואפל על פני וָאֶזְעַק קול גדול ואמר אהה אדני יי' כלה אתה עשה את שארית ישראל (ש"ב יג יט). ותרא האשה את שמואל וַתִּזְעַק בקול גדול (ש"ב יג יט). ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר וַיִּזְעַק זעקה גדולה ומרה (ש"ב יג יט). — זָעַק אֶל פלוני, לפלוני, דבר לו, התחנן לפניו: ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמנה שנים וַיִּזְעֲקוּ בני ישראל אל יי' ויקם יי' מושיע לבני ישראל (ש"ב יג יט). ויהי כי זָעֲקוּ בני ישראל אל יי' על אדות מדין וישלח יי' איש נביא אל בני ישראל (ש"ב יג יט). ולא זָעֲקוּ אלי בלבם כי יילילו על משכבותם (ש"ב יג יט). לכו וְזַעֲקוּ אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם (ש"ב יג יט). ומה יש לי עוד צדקה וְלִזְעֹק עוד אל המלך (ש"ב יג יט). אל תחרש ממנו מִזְּעֹק אל יי' אלהינו וישענו מיד פלשתים (ש"ב יג יט). ויחר לשמואל וַיִּזְעַק אל יי' כל הלילה (ש"ב יג יט). אז יִזְעֲקוּ אל יי' ולא יענה אותם (ש"ב יג יט). זָעַקְתִּי אליך יי' אמרתי אתה מחסי (ש"ב יג יט). לי יִזְעָקוּ אלהי ידענוך (ש"ב יג יט). - וזָעַק אֶל דבר, לְדָבָר, מפני חמלה על הדבר: לבי למואב יִזְעָק בריחה עד צער (ש"ב יג יט). על כן על מואב איליל ולמואב כלה אֶזְעָק (ש"ב יג יט). — וזָעַק עַל דבר, בגלל הדבר הזה, בסבת הדבר, שהדבר הזה מצער אותו: מה תִּזְעַק על שברך אנוש מכאֹבך (ש"ב יג יט). — ובמליצה לדבר לא בע"ח: אם עלי אדמתי תִזְעָק ויחד תלמיה יבכיון (ש"ב יג יט). — וזָעַק מלִפְנֵי דבר, שהדבר גורם לו לזעֹק: וּזְעַקְתֶּם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה יי' אתכם (ש"ב יג יט). — וזָעַק בכאבו: כמו הרה תקריב ללדת תחיל תִּזְעַק בחבליה (ש"ב יג יט). - ובהשאלה, °השמיע קול שאון, גם דבר לא בע"ח: כשמתבשל הקדירה בטוב זועקת תוך תוך (ש"ב יג יט). — ובכנ' זְעָקו, כמו זעק אליו: וכנוח להם ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד איביהם וירדו בהם וישובו וַיִּזְעָקוּךָ ואתה משמים תשמע ותצילם (ש"ב יג יט). — ב) זָעַק את העם, קרא אותם בקול זעקה לבוא יחד, zusammenschreien; crier pour rassambler; to call upon: איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאד וָאֶזְעַק 2 אתכם ולא הושעתם אותי מידם (ש"ב יג יט).

—  נִפע', נִזְעַק, נִזְעָקוּ, — נתקבצו יחד ע"י זעקה: והאנשים אשר בבתים אשר עם בית מיכה נִזְעֲקוּ וידביקו את בני דן ויקראו אל בני דן ויסבו פניהם ויאמרו למיכה מה לך כי נִזְעָקְתָּ (ש"ב יג יט). ורוח יי' לבשה את גדעון ויתקע בשופר וַיִּזָּעֵק אביעזר אחריו ומלאכים שלח בכל מנשה וַיִּזָּעֵק גם הוא אחריו (ש"ב יג יט). וַיִּזָּעֲקוּ כל העם אשר בעיר לרדף אחריהם (ש"ב יג יט). 

— הִפע', הִזְעִיק, — א) קבץ ע"י קריאה וזעקה: ויאמר המלך אל עמשא הַזְעֶק-לִי את איש יהודה וכו' וילך עמשא לְהַזְעִיק את יהודה (ש"ב יג יט). וַיַּזְעֵק ברק את זבולן ואת נפתלי קדשה (ש"ב יג יט). וַיַּזְעֵק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון (ש"ב יג יט). — ואיש אחד, הזעיק אותו, קראהו: וַיַּזְעֵק אתי 3 וידבר אלי לאמר (ש"ב יג יט). — ב) הכריז בקול זעקה: וַיַּזְעֵק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה יונ' ג ז. — וכמו קל, צעק: מרוב עשוקים יַזְעִיקוּ ישועו מזרוע רבים (ש"ב יג יט).