, פיו"ע, עת' יִזְעֹם, צווי זְעֹם זֹעֲמָה, — זָעַם את פלוני, זָעַם על פלוני, היה בְזַעַם, zürnen; être en colère; be angry: מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זֹעֲמָה 1 ישראל (במד' כג ז). מה אקב לא קבה אל ומה אֶזְעֹם לא זָעַם יי' (במד' כג ז). אלהים שופט צדיק ואל זֹעֵם בכל יום (במד' כג ז). ונודעה יד יי' את עבדיו וְזָעַם את איביו (במד' כג ז). וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זָעַם יי' עד עולם (במד' כג ז). עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זָעַמְתָּה זה שבעים שנה (במד' כג ז). אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יִזְעָמוּהוּ לאמים (במד' כג ז). — ופָעוּל זָעוּם, שזעמוהו: שוחה עמֻקה פי זרות זְעוּם יי' יפול שם (במד' כג ז). — ובמשמ' רע, ואמר המליץ: שרשי רתמים זעומים ואסונים מענים איש לרעהו קוצים מקיצים ושבים מציקים (במד' כג ז). — ובהשאלה במשמ' דבר הנתון בעין רעה: האש בית רשע אצרות רשע ואיפת רזון זְעוּמָה (במד' כג ז). — וזָעַם עַל: ושב וְזָעַם על ברית קדש (במד' כג ז). למלך בשר ודם שזעם על אוהבו ומיעט בסורחנו מפני חיבתו (במד' כג ז). — * ופנים זעומים, מפיקים זעם: שיביט בך (האלהים) בפנים מאירות ולא בפנים זעומות (במד' כג ז). שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות 2 בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום (במד' כג ז).

—  נִפע', נִזְעַם, — שזעמו אותו, שנמלא זַעַם: רוח צפון תחולל גשם ופנים נִזְעָמִים לשון סתר (במד' כג ז). — הִפע', * הִזְעִים, — א) כמו זעזע: קול רעמו יחיל ארצו ובכוחו יזעים 3 הרים (במד' כג ז). - ב) * גרם שיזעם: היה הולך לפני מזעימי, וכעסיס דמי הטעימי, הייתי שחוק לכל עמי (במד' כג ז). כבדו שפתי קמי כל היום מזעימי, כי כלו בעשן ימי (במד' כג ז). עצמותי המפֻצחות והמפֻלחות ממכעיסיך וממזעימיך נאמתי נלאתי נשוא חרונך וזעמך (במד' כג ז). צרי מזעימיך, באף חרפו עמך, ונשאתי אימיך ברגש שאון קמיך (במד' כג ז). גאלתיך מלחץ מזעימיך, לחוג חגי מנעימיך (במד' כג ז). על דם רֵע בזדון קמים, שאת כלי מות באף מזעימים, נקי רוצחים באין רחמים (במד' כג ז). עון אבותינו הטעיננו ובוסר הטעימנו, סף רעל השקנו הלעיננו והזעימנו (במד' כג ז). אוי לבית כי ישא על מריבת איש ואשתו כל ימותם מזעימים איש לרעהו (במד' כג ז).

— פֻע', °זֻעַם, זֻעֲמוּ: רחן עמעם ואכזר רעם, ומאז זֻעָם ממלוך עלי עם (במד' כג ז). זוּעֲמוּ בעווים וממאוים נוסחו, זורו באפסים ולא נחו, חֻבלה רוחם ולעפר שחו (במד' כג ז).