פרשיות אחדות מהספר נדפסו ב“הד החנוך” בשנות תרצ“ב–תרצ”ג, בשם “דרכי הלמוד של התנ”ך“, ובשם זה נמסר הספר לדפוס בשנת תרצ”ד. בזמן הדפסת הספר יצא ספרו של מר ד. שרפשטיין גם הוא בשם “דרכי למוד התנ”ך". ונמוקו עמו – כפי התנצלותו לפני המחבר במכתב –, כי “לפי דעתו ודעת חבריו השם הזה הוא כללי, מעיד על המקצע – ואין זכות בעלים חלה עליו”…

                                                                                                    ***

בספרי זה: “דרכי הלמוד של התנ”ך" – פרי עבודתי בבית מדרש למורים הכללי – השתדלתי להראות למורים הצעירים איך וכיצד עליהם ללכת בלמוד התנ“ך בבית ספר העממי, מספורי המקרא על פה בכתה א' עד פרקי ישעיה הנשגבים בכתה ח'. ההוראות הן כלן הלכה למעשה, מבלי הכנס בשאלות כלליות של חנוך והוראה ומבלי התעמק בבעיות פדגוגיות ושיטות עיוניות. לדעתי, כללי המתודיקה והדידקטיקה הנתנים במקצועות הלשון והספרות בכלל אינם מתאימים לגמרה ללמוד כתבי הקדש, שהוא מקצע בפני עצמו, ומטרות אחרות לו ודרכים אחרים. מובן, שיכלתי לתת רק קוי אחיזה כלליים לכל שנת למוד ולכל ספר, אבל, לדעתי, מספיקים הם להיות בנין-אב לכל סוגי התנ”ך.

דעתי היסודית, שהובעה בספר זה, היא, כי למוד התנ“ך צריך להיות נתון ברוח “המסרת והאמת ההסטורית” לפי דבורו של שד”ל, או על פי “התנ”ך הלאומי" כמבטאו של אחד העם, כלומר: לבלי סור מהמסרת, שנתקדשה באומה אלפים שנה. “המסרת והאמת חופפות זו את זו בלמוד התנ”ך".

העמדתי לי למטרה הַקְנָיַת כל ספרי התנ“ך בבקיאות האפשרית: שלש פעמים למוד החמש (ביחד עם “ספורי המקרא” בכתות ב–ג); פַּעֲמַיִם נביאים ראשונים ופעם אחת נביאים אחרונים; אמוּן במדה מספקת בפרוש רש”י ועיון קל בפרושים אחרים; חזוק הנלמד על ידי הבעה בכתב – בחבורים תנכיים –, פתוח הדמיון על ידי ציור וכיור ועל ידי קריאת ספורים תנכיים ומאמרים עיוניים קלים, – ובשנה האחרונה גם “דעת המקרא”, מעין מבוא לכתבי הקדש. מובן, שאין זאת אומרת שלא תבאנה קצת השמטות של פרקים ידועים, בין מאלה “שנקראים ולא מִתַּגרמים” ובין אלה, שמפאת תכנם העמוק וקשי לשונם, אין הם מובנים לגיל ביה"ס העממי.