הגורל לעג לנו:

תנועת החרות שלנו, שאיפת הגאולה, שבמרכזה עמדו תמיד, לפי המסורה, הגואלים, הגבורים, המשיחים, היחידים הענקים, ההולכים בראש העם– מפסיקה את שורת חיי היחידים המנהיגים באמצע ומשאירה את הספינה בלי קברניטים.

הרצל, שפירא, לילינבלום, ווֹלפסוֹן וצ’לינוב–שורה ארוכה יותר מדי בחצר-המות הלאומי שלנו במשך שנים מספר. הבמה הציונית מתיתמת. שוב אין אתם רואים עליה את האריות שבחבורה: אחד אחד הם נשמטים והולכים. נפקדים האנשים, שאין אנו יכולים לצייר את מציאותה של התנועה בלעדם, האנשים שכאו נבלעו בתנועה עד שנעשו שם נרדף לה, הסמל שלה.

בחייהם הם המפקדים, המצביאים, המנהיגים, הנושאים את האחריות, הערבים בעד כל צעד ושעל, בעד כל תקלה ומכשול. יש שהם מעוררים נגוד, רנון, התמרמרות, הם נושאים לבדם את טרחנו וריבנו. אנו מגישים אליהם תביעות, מלאים תרעומות כרמון. אך במותם מתפזרים העננים ומתוכם נשקפת נשמתם הזכה והצלולה, מסירותם הנאמנה והלב הגדול והמלא אהבה ואמון ומסירות, הלב החלל, הכואב והדואב.

הם– ה“ראשונים”, בעלי-הסמכא, הפוסקים הלכות ומפקדים ומצוים. אנחנו, ה“אחרונים”, את מימיהם אנו שותים. אנו מוצאים הכל מן המוכן: תורה שלמה, עבודה מוכנה, מסלה סלולה, רעיונות מבוגרים. אנחנו קוטפים את הפרי הנושר מן האילן. אבל אלה, הראשונים, כמה יגיעות יגעו וכמה טורח טרחו עד שעלתה בידם לזרוע זרע, להטיל גרעינים, להשריש את הגזע בארץ!

ויחיאל צ’לינוב היה אחד מן ה“ראשונים” הללו, שלא הניח כמותו לפי שעה בין ה“אחרונים”. עם שחר התנועה הלאומית עלה על הבמה ולא ירד מעליה עד יום מותו. הוא מת כשליח צבור נאמן בעברו לפני התבה. יחד עם התנועה עבר גם הוא את כל גלגוליה: מביל"ו, החבורה הקטנה של החוזים והחולמים, עד ההסתדרות הציונית העולמית הגדולה; מאיסור הכניסה ובטולו עד פרסום הדקלרציה האנגלית על דבר מתן בית-לאומי ליהודים בארץ-אבות.