פתאם נמצאו לו לד"ר ווייצמן בעלי ברית חדשים: דוד טריטש ואלפרד נוסיג….

ולא רק שנים אלו בלבד. גם גדולים וטובים מהם, שבשעתם כבדה עליהם אישיותו של הרצל ולא יכלו לעמוד בנסיונה של אמונה גדולה, כי הכריעם נטל משאם של חשבונות קטנים, – גם הם מכוונים עכו את עינם ולבם לדרכו “הנכונה” של הד"ר וויצמן.

ואולי אין כאן משום “פתאם” ולא כלום. אם לא כך צריך להיות, אולי כך מוכרח להיות. אולי כך מחיב עצם טבעו של המדרון, אשר הגענו אליו היום. לא לחנם נאמר: “אין לך ירק, שאין לו שעה”. אלא, שתמוהים הם מאד בעלי-בריתו החדשים של הד"ר וויצמן.

הנה מר טריטש. ראשית-כל שומעים אנחנו מפיו (עי' מאמרו ב“העולם” נומר כ"ו) כי לא הוא למד מוויצמן, אלא, להפך, וויצמן למד ממנו אם לוויצמן הובררה רק עתה, סמוך לקונגרס השלשה-עשר, הדרך הנכונה, הרי למר טריטש כבר היה הכל גלוי מידוע עוד – מלפני הקונגרס הראשון. אם לוויצמן נודע רק עתה, שצרת כל הצרות היא – להיות “שבוי בידי ההסתדרות”, הרי מר טריטש ידע תמיד, כי “ההסתדרות הציונית היא העכוב הגדול ביותר על דרך היהודים לארץ-ישראל”. ולפיכך הוא משיא עצה לד"ר וויצמן “תלמידו”: אם הקונגרס לא יתן לו את כל לבו או “שהקונגרס ימירנו באחר”, יקום הוא, וויצמן, וייצר, לשם בנין “ביתנו הלאומי”, יצירה חדשה, “בצד הציונות של ההסתדרות”. הנה כן: הכל ברור ומחוור למר טריטש, אלא, שעד שהוא הוגה את מסקנתו ההגיונית בכל אותיותיה הוא מסים פתאם: “היתן לי הקונגרס את האפשרות להוציא את הצעותי לפועל:…. היתן לי הקונגרס השלשה-עשר את היכולת לכך?”… אם מר טריטש יודע, כי ההסתדרות הציונית היא המעכב את גאולת העם ובנין הארץ, למה, אפוא, יחטיא את נפשו ויפרוש את הפיו לקונגרס, מוסדה העליון של הסתדרות זו?

ברם, דבר אחד ברור ומחוור גם לנו: לא קונגרס זה ולא שום קונגרס אחר לא יתן ולא יוכל ליתן מאומה – למר טריטש. כל העומד ומחכה, שאחרים יתנו לו את האפשרות ואת היכולת לעשות את אמונתו שלו אמונה גם להם ואין בכח אמונתו להכריחם על כך, – יעמוד ויחכה עד העולם. אתו תמות אמונתו. עוד “תלמיד” אחד היה לו למר טריטש, – הרצל (עי' המאמר הנ"ל). הלה לא היה זקוק לכך, שהקונגרס יתן לו, אלא הוא נתן תמיד לקונגרס אפשרות ויכולת, ולפיכך היתה תמיד אמונתו שלו אמונה גם לקונגרס.

והנה גם בעל-בריתו השני של הד“ר וויצמן, – אלפרד נוסיג. ושוב מסירת-מודעה קודם-כל, שהוא הרב והד”ר וויצמן – התלמיד. (עי' מאמרו ב“יודישע רונדשוי” נומר 60) והדבר מובן: מי האיש, אשר יוותר על כבוד זה לראות את נשיא ההסתדרות הציונית יושב כתלמיד לפניו? אמנם צריך להודות: הרבה יותר משיש למר טריטש רשות ליטול כבוד זה יש למר נוסיג רשות לכך. עוד לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שגם הד“ר וויצמן שמר עדיין על גבוליה של הציונות ועוד בטרם ירא את “השביה בידי ההסתדרות”, הכריז הד”ר נוסיג על “הרחבת הגבולין”, ולא רק להלכה, כי-אם גם למעשה התיר, או, לכל הפחות, נסה להתיר את “חרצובות” ההסתדרות: עמד ויסד “בצד הציונות של ההסתדרות” – את ה“איק”א".

ועדיין אנו זוכרים את טעמיו ונמוקיו של יוצר ה“איק”א“: ארץ-ישראל צריכה להעשות ענינם של כל ישראל ולא רק של הציונים בלבד; הציונים הם רק קבוץ מועט, וגאולת-העם אי-אפשר לה שתבוא אלא על-ידי כל העם כלו; ההסתדרות הציונית עניה היא ובלי עזרתם של גדולי-הממון בישראל, העומדים מחוץ לציונות, לא תשיג ידה לגאול את הארץ ולבנותה; אין נתן לנו זמן מרובה לרשת את הארץ לאט-לאט, ואם אנחנו לא נמהר לרשת אותה בבת אחת יבלעוה אחרים ולנו לא תהיה עוד עד העולם… כל אותם הדברים, אשר אנו שומעים היום גם מפיהם של “מרחיבי-הגבולין” החדשים. הרי שהד”ר נוסיג רשאי באמת לראות את עצמו רב ומורה-דרך לד"ר וויצמן ולכל הנוהים אחריו.